החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מ.ש. אלבוים

מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר ושחקן, למד פסיכולוגיה, קולנוע, מדע המדינה, מוזיקה ותחומי עידן-חדש רבים, בעל תואר ראשון במדע הרוח והחברה וחובב את תחום החלומות הצלולים. מיכאל בן 34 ומתגורר ביישוב אלקנה. ... עוד >>

קרמה שירר 6/3 – פוליטיקה, מדפסות ונסיך המראות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 300 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

26.00

רכשו ספר זה:

מה אם בבית הספר שלכם היו מיטות במקום כיסאות, המדים היו פיג'מות, וכל השיעורים היו מתקיימים בחלומות של המורים? אלה הם חיי חטיבת הביניים של קרמה שירר. והפעם מישהו משתלט על גופו של קרמה כשהוא ישן וגורם לו לבצע דברים משונים, כל זאת בזמן תקופת בחירות סוערת בלומריה. הספר השלישי מתוך שישה.
מיכאל שמואל אלבוים הוא סופר ושחקן, למד פסיכולוגיה, קולנוע, מדע המדינה, מוזיקה ותחומי עידן-חדש רבים, בעל תואר ראשון במדע הרוח והחברה וחובב את תחום החלומות הצלולים. מיכאל בן 34 ומתגורר ביישוב אלקנה.

מקט: 978-965-92589-3-2
מסת"ב: 978-965-92589-3-2
לאתר הספר הקליקו כאן
מה אם בבית הספר שלכם היו מיטות במקום כיסאות, המדים היו פיג'מות, וכל השיעורים היו מתקיימים בחלומות של המורים? אלה […]

להט
פרק 1

👑
יום-הולדת במרתף

קרמה שירר שכב על המיטה השבורה שלו והקשיב באוזניות אל-חוטיות למוזיקת ג'אז בפסנתר. הוא עצם עיניים וניסה להיכנס לחלומודע. כחלק משיעורי הבית שלו לחופש הגדול, הפרופסור ויין ביקש ממנו ליצור קשר עם אורבעים בהירנימול, שהיו שונים ונדירים יותר מאשר האורבעים שבלומינריה. אבל קרמה היה נכנס לחלומודע בכל זמן שהוא יכול בלי קשר לשיעורי הבית. לשלוט בחלומות שלו היה הדבר הכי מיוחד שהוא ידע לעשות. חבל שהוא לא יכול לספר לאף אחד, אבל בין כה וכה לא יאמינו לו בניו-יורק.

קרמה היה בעל שיער שחור קצר ועיניים סגולות עמוקות, שעל השמאלית נראה כתם לבן בצורת כוכב מחומש. הוא לבש פיג'מה בצבעי שחור וסגול שהיו עליה לא מעט קרעים, על ידו ענד צמיד מסתורי בצבע גוף שהיה בעצם טלפון עתידני, ועל צווארו הוא ענד את הצ'רמננט שהיה שייך לאמו – שרשרת עם תכשיט עוגן.

קרמה שקע בנמנום הצוהריים וגופו הצטמרר. החלומודע עמד להתחיל—

קראחץ! רעש שבירת צלחת נשמע מלמטה. הוא נאנח והתהפך על צידו, אבל אז נשמעו הצעקות של רייצ'ל וריצת רגליים במעלה המדרגות. שריריו של קרמה התכווצו. הדלת נפתחה ומתיו משך בשמיכה של קרמה. קרמה החליק מהמיטה והתרסק על הרצפה. הוא מיהר להעלים את האוזניות ואת הטלפון בתוך כיסי הפיג'מה, סידר את השמיכה ונעמד בהמתנה לרייצ'ל, אבל זו לא הגיעה.

מתיו עמד כמו תרנגול בעל זרועות תמנון בסמוך לדלת כששתי כריות בידיו. קרמה חזר למיטה. הוא למד בבית הספר הֶרדוֵולס לרקימת חלומות, אבל את חופשת הקיץ הוא נאלץ לבלות בבית היתומים הסמלי-האוס, כך שהוא היה רגיל לאירועים מהסוג הזה.

"דביל, קח כרית! הם יכולים לתקוף כל רגע!" אמר מתיו. היו כל כך הרבה דברים שקרמה רצה לענות, אבל עד שהוא בחר תשובה הוא חטף כרית בפרצוף, הדלת נפתחה ומתיו זינק החוצה בצעקות, ולפי הרעש, הוא ואשלי התרסקו במורד המדרגות עד לסלון.

"אתה צריך את הכרית שלך בחזרה?" שאל קרמה את מתיו ויצא מהחדר. כף הרגל היחפה שלו דרכה בתוך שלולית שקופה שהעלתה ריח חריף. "איכס!" פלט קרמה והרים את רגלו בזהירות. "באמת, מתיו? אשלי עד כדי כך מפחידה?"

אבל שום דבר לא הכין את קרמה למה שקרה לאחר מכן. ילד לא מוכר, בעל שיער בלונדיני פרוע ועיניים כחולות עם פזילה קלה, נמוך ממנו בשני ראשים ומזכיר עכברוש פצוע, הסתכל מעלה וירק לו לתוך העין. קרמה זינק לאחור ונפל על ישבנו. אותו ילד רץ למטה כשהוא צורח.

"רגל רקובה. מי זה הילד הזה?" סינן קרמה ועשה את דרכו אל השירותים כשהוא מנסה להוריד את רסיסי הרוק מפניו. הוא שטף את הפנים ואת הרגל, הניח סמרטוט על השלולית בדרך חזרה וירד למטה כדי לבחון את השטח.

"לא, מתיו! אמרתי לא!!!" צרחה בריטה פלטפרסון, העוזרת בעלת פרצוף המגהץ. היא הייתה עסוקה בהחזקה של מתיו בידה האחת ושל הילד החדש בידה השנייה.

"אבל הוא עשה עליי פיפי!!!" צרח מתיו. קרמה מעולם לא ראה אותו כועס כל כך. הפרצוף שלו האדים כמו בקבוק קטשופ וידיו היו מאוגרפות, אחת מנסה להסתיר את הרטיבות שעל הירך.

הילד החדש קימר את שפתיו בבכי. הוא הושיט את ידו אל מתיו והצמיד את לחיו אל הכתף, כאילו מבקש סליחה.

"הנה, הוא רוצה להשלים איתך. עכשיו תלחץ לו את היד," פקדה בריטה.

מתיו נראה כאילו ביקשו ממנו לדחוף את עצמו מצוק. עם זאת, הוא נשם עמוק מאפו, ניפח את החזה ולחץ את היד. הילד החדש משך אותה וסטר למתיו בלחיו. קרמה פער את פיו כששמע את הרעש מצלצל ברחבי הסלון.

"אתה מת!!!" צרח מתיו וזינק עליו.

"לא!" צעקה בריטה ותפסה את מתיו בידיה. הילד ירק עליו וברח החוצה דרך דלת הכניסה.

"תעזבי אותי!!!" צרח מתיו, השתחרר מהאחיזה של בריטה, ניגב את הפנים בחולצה המלוכלכת ועלה למעלה כשהוא דוחף את קרמה בכתף. הוא נכנס לחדר הבנים וטרק את הדלת.

"מי זה?" שאל קרמה את בריטה.

"זה אנג'ל," אמרה תוך אנחה כשהיא קורסת על הספה. "הוא יתום חדש שמצטרף אלינו. בעוד שעה כולם מתאספים כאן לארוחה משפחתית. תעדכן את החמור השני," הוסיפה, ובאנחה יצאה החוצה בעקבות אנג'ל.

"אִי-אָה," אמר קרמה במשיכת כתפיים ונכנס למטבח. הוא החליט להתעלם לחלוטין מכל מה שקורה בסמלי-האוס עד סוף החופש, כדי שלא לפגוע בסיכויים שלו להגיע לבית הספר בזמן ולא פצוע – בניגוד לשנה שעברה. התנאי לחידוש אזרחותו הלומינרית היה לסיים בהצלחה את שש שנות הלימודים בהֶרדוֵולס, ואם הוא יצליח לעשות את זה הוא יוכל לגור בלומינריה, המקום בו נולד, ולעזוב את בית היתומים הנורא לנצח.

מדי לילה קרמה שִחזר בחלומות אירועים שהוא שנא במיוחד, כמו כשאשלי זרקה עליו עציץ או גנבה לו את הפיג'מה, וניסה להתמודד איתם בצורה בוגרת, בלי לעשות רעש או להתלהם. הוא עשה את זה כל כך הרבה שבשלב מסוים הוא החל לצחוק על הדברים שקרו, חמורים ככל שהיו. למשל, כשהדמות של אשלי בחלום קרעה את הפיג'מה שלו או שברה את העוגן שלו, הוא צחק על כך שהיא הייתה יכולה לעשות את זה בדרך קלה יותר או שהוא היה עוזר לה אם היא רק הייתה מבקשת.

הלוואי שזה היה פשוט כל כך גם כשהוא היה ער, אבל כל עוד זה לא נגע אליו ישירות הוא ניסה לא להתערב. קרמה הכין לעצמו פרוסת לחם עם ריבה וישב על יד שולחן העץ הדביק בעל הרגל המתנדנדת. מתוך המשרד של רייצ'ל נשמעה שיחה קולנית שלה ושל אשלי. קרמה סידר את שיערו בחופזה וניקה את השולחן מפירורים.

"לא רוצה! זה לא הוגן!!!" צרחה אשלי.

"זה לא לדיון! אם את רוצה, נדבר על זה אחרי שהוא ילך," ענתה רייצ'ל בקול רם.

"אני – לא – מסכימה!" צרחה אשלי ולקחה נשימה גדולה בין כל מילה. היא התפרצה החוצה מתוך המשרד, מזכירה גורילה שלובשת מסטיק, צעקה פנימה, "ואם הוא ייכנס לחדר שלי, אני אעיף אותו החוצה דרך החלון!!!" וטרקה את הדלת. אז היא ראתה את קרמה יושב בנעימים וצעקה עליו, "מה אתה יושב שם ואוכל?!"

"הוא הספיק לירוק גם עליי, אם זה מנחם אותך," אמר קרמה.

"הוא לא ירק עליי, הוא זרק את היומן שלי לאסלה!" צרחה אשלי בדמעות וברחה מהמטבח.

קרמה בלע רוק וכבש חיוך. המחשבה על כך שילד קטן הצליח לשגע את כל הסמלי-האוס השתלטה עליו. לשם שינוי הם יעזבו אותו בשקט. באותו הזמן הוא בדק שהעוגן ישב על צווארו, ביצע בדיקת ערנות בשיטת ספירת אצבעות, ורשם לעצמו לנעול את התיק שלו עם כל הציוד במקום גבוה.

המסרון מהֶרדוֵולס הגיע לפני מספר ימים. מלבד תוספת מעניינת בדבר אישור שניתן לתלמידי השנה השלישית לעזוב את שטח בית הספר בשעות היום, ההודעה הייתה זהה לפעמיים הקודמות. תאריך הטיסה של השנה יהיה 13 בספטמבר, שלצערו של קרמה יוצא השנה יום למוחרת יום ההולדת שלו, מה שאומר שהוא יבלה את יום ההולדת ה-14 בסמלי-האוס. עם זאת, כשהוא יגיע לווינטרגלובס הוא לא יחסוך בכסף ויקנה לעצמו מתנה גדולה.

קרמה קיבל גם מסרונים מרד, מכרמי ומביסק, שביקשו ממנו לשמור על פרופיל נמוך, ודרישה מגוחכת מכרמי לדווח לקרמה בכל שעה שהכול בסדר ושרייצ'ל לא לקחה לו את הטלפון. מכיוון שהזמן שנדרש למסרון להגיע מניו-יורק ללומריה היה שעה במקרה הטוב, קרמה סיכם עם כרמי שהוא יעדכן אותה פעם ביום.

טנגו, טומה ודוליאנה דאגו הרבה פחות, ובעיקר שלחו לקרמה תמונות מבילויי החופש שלהם; טנגו שלחה תמונה עם ההורים שלה מטיול באיאוניה, מקום שנראה כמו עיר טכנולוגית ומתקדמת מסרטי מדע בדיוני, בה היא לבשה חלוק מעבדה ומשקפיים גדולים והחזיקה בידיה שתי מבחנות עם נוזלים בצבע ורוד בוהק וירוק זרחני. טומה שלח תמונה שלו לצד קבוצת הלארקבט של אחיו הגדול, חופרי החלומות. ודוליאנה שלחה תמונה של שני כובעים, חום וירוק, ושאלה: איזה עדיף?

קרמה כתב לה בחזרה שעדיף את הירוק. היא כתבה: תודה, ולא חזרה אליו מאז.

אחרונה לכתוב הייתה הונבריה סקרלט, קפטנית הלארקבט החדשה שלו, שהייתה נמוכה יותר ממנו. היא ביקשה שהוא יתכנן אסטרטגיות נגד כל קבוצה, ושיגיש לה אותן ביום האימונים הראשון.

 

את שארית היום קרמה בילה בישיבה בסלון וחשיבה על אסטרטגיות לארקבט. אסור היה לו להיתפס משתמש בטלפון-צמיד מול הירנימולים, אז הוא נאלץ לכתוב ולצייר על נייר. קבוצת העוצמה הייתה ידועה בתוקפנות שלה ובדרך כלל היה קל למצוא אצלה נקודת תורפה, בעוד שקשיחה הייתה הגנתית ונהגה למשוך את המשחקים כדי למנוע מהקבוצה היריבה להרוויח נקודות על חשבונה. מזיגה, שנהגה לשחק במוח של היריבים ולבלבל אותם, ותהייה, שנהגה ללמוד את המשחקים הקודמים של היריבים ולחפש פגמים קבועים בסגנון המשחק שלהם, היו שתי הקבוצות הבעייתיות.

"איזה חמוד הוא, נכון? אתה חמוד-חמוד-חמוד קטן!" נשמע קול חצי מוכר, לפחות מהטלפון. ג'ון סמואלי, הבעלים של הסמלי-האוס דמוי הגירית השיכורה, נכנס כשהוא מחזיק את אנג'ל בידיו. הוא היה שמנמן בעל שפם שחור ועבה שאנג'ל ניסה בכל כוחו לתלוש.

"בסדר, בסדר, תעזוב עכשיו," אמר סמואלי והרפה מאנג'ל, שלא הרפה מהשפם, עד שהוא סטר לסמואלי וברח במעלה המדרגות. "איפה רייצ'לה?" שאל סמואלי והתיישב על הספה מול קרמה, מוציא ממנה שתי קוביות פלסטיק שהשתיישב עליהן.

"במשרד שלה," אמר קרמה בלי להזיז את עיניו מהדף. אסטרטגיית השמירה על פרופיל נמוך כללה בין היתר מיעוט שיחות עם כל מי שיכול לעכב את היציאה לנמל התעופה לה-גוורדיה ביום הטיסה.

"מה זה?" שאל סמואלי והתכופף לפנים לבחון את מה שקרמה צייר. קרמה הסתיר את הציורים, ביניהם שיבולית לארקבט בדמות קקטוס שירה קוצים מידיו, אבל סמואלי היה מהיר ממנו וחטף את הציור הזה. הוא התרשם כשהוא מהנהן בראשו.

"ג'ון," אמרה רייצ'ל ונכנסה לסלון, מזכירה יען עם פקעת השיער המהודקת והשמלה הוויקטוריאנית שלה. סמואלי עזב את הציור וקם לחבק אותה.

"רייצ'לה! איפה כולם? יש לנו חדשות נהדרות!"

"תמיד טוב לשמוע דברים טובים," אמרה רייצ'ל בחיוך מתרחב. בכל זמן מה סמואלי היה מתקשר אליה להודיע שניתן לסמלי-האוס אישור לתקציב חדש. כעת, כשאנג'ל הצטרף, רייצ'ל ודאי בנתה על זה.

"אבל תאלצי להמתין שכולם יהיו כאן," אמר סמואלי באצבע מונפת.

במשך הדקות הבאות קרמה צפה באשלי, שרה, מתיו, ג'וזף ואפילו אנג'ל – מוחזק בידיים של בריטה – מתיישבים על יד השולחן במטבח, לאחר שרייצ'ל ערכה אותו בעזרת המפה היחידה שעוד נותרה לבנה בכל הבית. מתיו דחף את הכיסא של ג'וזף וזה החל לבכות, שרה ואשלי התלחששו וצחקו בקול מתגבר, ואנג'ל זינק מהכיסא והתחבא מתחת לשולחן, כשבכל מספר דקות הוא נושך את הרגל של אחד הנוכחים.

"אנג'ל, צא משם!" צעקה בריטה.

"תני לילדים להיות ילדים," אמר סמואלי בחיוך מתוק מדי.

קרמה התיישב סמוך לשולחן כשרגליו מקופלות בבטחה על הכיסא.

"תעזוב אותי, מטומטם!" צעקה שרה ובעטה באנג'ל, שהתחיל לבכות, נעמד ונתקל בראשו בשולחן. כל הכלים רעדו ואנג'ל צרח.

"מגיע לך!" עקץ מתיו.

רייצ'ל לקחה נשימה עמוקה, שלפה את אנג'ל מחוץ לשולחן וחיבקה אותו. זה חיבק אותה בחזרה כשפניו מכוסים דמעות, ובכל רגע שלח מבט מתריס אל מתיו, ואז חזר ועשה את עצמו בוכה בקולניות מזויפת שגרמה לכל הנוכחים, לבד מסמואלי, לגלגל עיניים אל התקרה.

"אז ג'ון, מה שלומך? אנחנו לא רואים אותך כאן בדרך כלל," אמרה רייצ'ל וליטפה את גבו של אנג'ל בידה האחת בזמן שהיא מנסה להגיע לכוס קפה בשנייה.

"כן, החלטתי לבקר כי…" אמר סמואלי והסתכל על בריטה במבט משונה, "יש לנו בשורות."

"אוי, ג'ון!" אמרה בריטה והסמיקה כשהיא אוחזת את שתיו ידיו.

"אנחנו מתחתנים!" אמר סמואלי.

רייצ'ל נחנקה מהקפה, מתיו השפריץ חלב מאפו, אשלי ושרה הפסיקו להתלחשש ופערו את פיהן ואנג'ל צרח חזק עוד יותר כשהוא מאדים – ואז הפסיק במכה. הוא הסתכל ובחן את השטח כדי להבין למה כולם השתתקו.

"זה… זה…" אמרה רייצ'ל. בריטה הנהנה לעברה בחיוך. "זה מפתיע!" אמרה רייצ'ל.

"ואנחנו רוצים להתחתן כאן!" הוסיפה בריטה ומחאה כפיים לעצמה.

"כאן?!" פלטה רייצ'ל. "ב-בסמלי— בבית סמואלי?!"

"כן, כבר בעוד חודש!" אמר סמואלי, ואז השניים התחבקו בצורה דביקה ומביכה כל כך, שקרמה ביצע בדיקת ערנות רק כדי לוודא שהוא לא נמצא בסיוט שצמד עושי הצרות רודן וסנודן ניסו לכפות עליו.

רייצ'ל הסתכלה על קרמה בבקשה לעזרה, על קרמה! קרמה הסתכל עליה בחזרה ואמר ללא קול, "מה?" אז רייצ'ל פנתה אל אשלי, שבהתה בה ואמרה ללא קול, "לא!"

"זה נפלא," אמרה רייצ'ל. "אתם בטוחים שאתם רוצים לעשות את זה… כל כך מוקדם?"

"אנחנו לא יכולים לחכות עוד!" אמרה בריטה. קרמה מעולם לא ראה אותה מחייכת.

"רגע אחד, על איזה תאריך אנחנו מדברים?" שאלה רייצ'ל.

"טוב, רצינו את 11 בספטמבר, בעיקר בגלל המחירים, אבל זה לא אפשרי מן הסתם. איזה פספוס של מזג אוויר נעים," אמרה בריטה.

"בסוף נאלצנו להסתפק ב-12, יום לפני שקרמה הקטן נוסע לבית הספר שלו למשך שנה," המשיך סמואלי והרים אגודל לעבר קרמה.

"אתם לא צריכים לבחור תאריך בגללי," אמר קרמה והתקשה לנגוס בלחם המרוח בגבינה. הוא התנחם במחשבה שלשם שינוי תהיה ביום ההולדת שלו עוגה.

"אנחנו מתעקשים! כל ילדי בית סמואלי לילדים מגיחים יהיו בחתונה שלנו!"

"אני נאלצת להסכים עם קרמה," אמרה רייצ'ל וניסתה להסיר מעליה את אנג'ל.

"מאוחר מדי, כל ההזמנות כבר נשלחו," אמרה בריטה.

"אה, איזה יופי," אמרה רייצ'ל בעיניים פעורות. כעת היא שלחה אל קרמה מבטים שאמרו, "רואה? היית צריך לעזור לי קודם." היא בוודאי חשבה על כמות הניקיונות שמחכה לה.

קרמה פער עיניים בעצמו, בהה בגבינה שמרוחה על הלחם ותהה האם זה הגדיל או הקטין את הסיכויים שלו לעלות על הטיסה בזמן.

"ורצינו לשאול, רייצ'לה, האם הילדים יוכלו לעזור לנו מעט בסידורים לקראת האירוע?" שאל סמואלי בקול מתוק וידיו נצמדות זו לזו כמו מתפלל לפני הילדים.

"מובן שהם יעזרו!" אמרה רייצ'ל בלי להמתין לאישור. גל תלונות נשמע ברקע מפי הילדים, אבל רייצ'ל השתיקה אותם.

"טוב מאוד. קרמה בדיוק הראה לי את הציורים שלו. הילד זקוק לתעסוקה דחופה."

"סליחה? איזה ציורים?" שאלה רייצ'ל.

"אלה שיעורי בית," אמר קרמה.

"שיעורי בית? לצייר?!" רייצ'ל זינקה מהכיסא בכעס וסמואלי הצביע על הספות בסלון. היא רצה לשם ולקחה את הדפים שעליהם קרמה צייר. ליבו של קרמה החסיר פעימה.

"ודאי שיעור אומנות. גם לנו היו כאלה במוסד הסגור של פוינט וטיץ'…" הרהרה בריטה.

"מה זה הציורים האלה בדיוק?" שאלה רייצ'ל והטיחה את שיבולית הקקטוס על שולחן המטבח מול כולם. קרמה התכווץ לאיטו על הכיסא וקיווה בכל מאודו שאנג'ל יעשה איזה רעש פתאומי כדי לגנוב את ההצגה, אבל אפילו הוא התעניין בציור.

"זה לא ברור? זה דיוקן עצמי," אמרה שרה כשהיא מניפה את ידה לעבר קרמה, וכל היתומים מלבד קרמה מתגלגלים מצחוק.

"זה למשחק לארקבט," פלט קרמה.

"משחק מה?"

"זה ספורט שבו אנחנו יוצקים— מציירים מפלצות."

"מציירים מפלצות?" רייצ'ל הפסיקה להסתכל על הדפים כעל פריט אומנות של ילד מתקשה והתחילה להסתכל עליהם כעל כלי לחילול הקודש.

"יש לילד דמיון מיוחד," אמר סמואלי. "ואיך משחקים ב'ספורט' הזה בדיוק?" שאל.

"אנחנו מכניסים את הציורים למחשב ואז הם מופיעים על הצג והמפלצות נלחמות זו בזו. זה משחק שדורש הרבה חשיבה קדימה, שיתוף פעולה ויצירתיות, ולא כל אחד יכול לעשות את זה," אמר קרמה בניסיון להגן על משחק הלארקבט ועל הזמן שהשקיע בו.

"מכניסים ציורים למחשב והם נלחמים זה בזה?" שאל סמואלי ופרץ בצחוק. "רייצ'לה, את בטוחה שאת יודעת מה לומדים במוסד שהוא רשום בו?"

"מה לא הגיוני בזה?" שאל קרמה. "כבר יש היום קסדות שיכולות להוציא תמונה מהמחשבה שלך. אז למה לא מחשבים שיוכלו לסרוק תמונות מציור?"

כל הנוכחים בהו בקרמה כאילו היה חייזר.

"אתה דפוק בראש, אתה יודע," אמרה אשלי.

"אתם רציניים?" התפעל קרמה. "זה בדיוק כמו כלי רכב אוטומטיים או מדפסות תלת-ממד. זה משהו שכבר קיים. אפילו כאן."

"מדפסות תלת-מי-מה?" שאל מתיו.

"הוא ממציא שטויות," אמרה שרה.

"זה לא משהו שהמצאתי! מדפסות תלת-ממד! זה— אלו מדפסות שמזריקות חומר… אתם לא רואים טלוויזיה? אוך, אני לא מאמין. מחבלים ניסו להבריח אקדחים מודפסים למטוס, בסין כבר מדפיסים בתים, תחפשו באינטרנט!" קרמה התעקש שהוא לא הוזה. הוא חיפש בטלפון שלו מדפסות תלת-ממדומצא אלפי סרטונים. הוא פתח אחד באקראי וכמעט הקרין אותו על השולחן, אבל אז נזכר שאסור לו להראות את הטלפון הלומינרי, אז הוא רק הרים את הצמיד והראה להם את הצג הפנימי, בו נצפתה מדפסת תלת-ממד מדפיסה ספל.

"רואים?" אמר קרמה. "אפשר להדפיס עם זה הכול. זה מוצר שכבר קיים בשוק, ואפילו בספרייה העירונית יש אחת שלא כל כך עובדת," ירה קרמה לעבר שרה.

רייצ'ל נעמדה בסערה וחטפה לו את הצמיד מהיד. "מה זה הדבר הזה?" שאלה.

"זה… זה טלפון של בית הספר שלי. הם נותנים את זה לתלמידים—"

"זה טלפון?! לא יהיו טלפונים בלי אישור שלי בבית הזה!"

"אבל השוטר בונט—"

"השוטר בונט יכול להתקשר לטלפון הזה אם מתחשק לו, ואני אדבר איתו בעצמי."

קרמה קרס לתוך הכיסא ובהה באוויר לשארית הארוחה. כשהם סיימו לאכול, ילדי הסמלי-האוס פינו את הכלים בזמן שרייצ'ל המשיכה לדון עם בריטה וסמואלי לגבי מיקום החתונה, והיא המשיכה לעשות זאת עד שהיא הצליחה, כעבור שלוש שעות, לשכנע אותם לערוך את החתונה בכנסייה של האב קקטוס שבקצה השדרה במקום בסמלי-האוס.

את הטלפון של קרמה היא שמרה אצלה בתיק, ובאותו הערב היא החביאה אותו במשרד שלה ואמרה לקרמה, "אם תתנהג יפה ותעזור בהכנות לחתונה, אתה תקבל את המכשיר של בית הספר ואת הדפים המשונים לפני הטיסה שלך. עד אז הם יישארו אצלי."

 

כבר למוחרת בבוקר החלו העבודות. האב קקטוס ישב עם בריטה וסמואלי והדריך אותם, בזמן שתופרות, מעצבות שיער, מאפרות ומעסה עשו את דרכן פנימה והחוצה וטיפלו בזוג.

הילדים נאלצו לסחוב שקים מלאים בפרחים ובבדים צבעוניים אל הכנסייה ולקשט אותה. קרמה התמנה לטאטא את כל שטיחי הכנסייה, ולמעשה זה היה עדיף על התפקיד שקיבלה אשלי – לשמור על אנג'ל. הוא צרח ומשך לה בשיער על בסיס קבוע. היא ניסתה להתעלם ממנו ולדבר עם חברות בטלפון שלה (לה היה מותר להחזיק טלפון), עד שאנג'ל חטף לה את הטלפון ושניהם רצו על השטיחים שקרמה ניקה ומילאו אותם בבוץ. אשלי תפסה את אנג'ל מאחור ולקחה את הטלפון שלה בחזרה, רק כדי שאנג'ל ישחרר את כל הלחץ הנוזלי שהיה לו במכנסיים על השטיח שקרמה בדיוק ניקה.

אחרי שקרמה תלה את השטיח בחוץ והמתין שהוא יתייבש, סמואלי הניח לו דלי של צבע לבן ביד ומינה אותו לצבוע מחדש את כל הגדר שהקיפה את הכנסייה. קרמה נשם עמוק והחל במלאכה. הוא החליט לעשות אותה לאט במיוחד, אולי כדי שזה יהיה הדבר היחיד שהוא יאלץ לעשות עד הערב.

עד אמצע היום הפיג'מה התמלאה בכתמים לבנים. היא הייתה קטנה עליו וקרועה, אז הוא תכנן לקנות אחת חדשה בכל מקרה, אבל הוא לא יכול שלא לכעוס. חבל שהטלפון לא היה עליו, כי אז הוא היה יכול לשמוע מוזיקה בזמן הצביעה, ואם מסיבה זו או אחרת רייצ'ל לא תחזיר לו את הטלפון לפני הטיסה הוא לא יוכל לעלות עליה.

כשהוא חזר לסמלי-האוס להפסקות קרמה ניצל הזדמנויות שונות שבהן רייצ'ל יצאה כדי לחפש את הטלפון במשרד שלה, אבל לא מצא אותו, ובלי הטלפון שלו השיעמום היה כל כך מתסכל שהוא ממש חיפש עבודות לקראת החתונה, רק כדי להעביר את הזמן.

יום לפני החתונה הרוחות סערו במיוחד. אנג'ל מצא את דלי הצבע הלבן שנשאר אחרי שקרמה סיים לצבוע את כל הגדרות, טבל את ידיו בו והסתובב בסמלי-האוס כשהוא מלכלך את הרצפה. רייצ'ל צרחה עד שהקול שלה הפך ללחישה וגררה את אנג'ל, שצרח לא פחות ממנה, אל המקלחת.

"ושמישהו ייקח מפה את הדבר הזה!" צרחה על הדלי. קרמה סגר את דלי הצבע והניח אותו בכניסה.

"למה לא סיימת אותו?" שאלה אשלי שישבה עם שרה בסלון.

"כי נשאר," ענה קרמה.

אשלי בהתה בו במבט מטופש וקרמה הלך משם.

"ככה צריך לנהוג בהם," נשמע הקול של סמואלי. הוא ובריטה נכנסו לסלון ובריטה נתקלה בדלי הצבע הלבן.

"מה זה, מי השאיר את זה כאן?!" צעקה. בידיים שלהם הם החזיקו שמלת כלה לבנה וטוקסידו שחור, וסמואלי מייד ניגש לבדוק שאלה לא התלכלכו מהצבע.

"לא ידעתי איפה לשים אותו," אמר קרמה.

"את רואה?!" התפרץ סמואלי. ככל שמועד החתונה התקרב, כך הוא הפך לנרגז ונסער יותר ויותר. "כשילד מצייר שטויות במחברת ולא מסוגל להבדיל בין דמיון למציאות, צריך לטפל בו בחומרה. לקחת ממנו את השטויות ולתת לו לעבוד." הוא סיים לבדוק את הבגדים, אבל נראה שלא קרה להם דבר. "תיזהר יותר להבא, כן?" אמר לקרמה והצביע על פניו.

סמואלי דחף ברגלו את דלי הצבע לצד בסמוך לספה וטפח בחוזקה על כתפיו של קרמה כשחלף על פניו בדרכו למטבח. משהו בתוך קרמה התעורר ורצה לזנק על סמואלי, אבל הוא לקח נשימה עמוקה, נזכר בשיעורי הבוננות המרגיעים והתיישב על הספה כשהוא מחייך לעבר אשלי.

"חבל שלא לכלכת לו את הטוקסידו, אולי הוא היה נראה פחות מכוער ככה," אמרה אשלי והיא ושרה צחקו.

בהמשך היום כל היתומים נדרשו לנקות את הכנסייה שנית. האב קקטוס הצולע שלף חליפת קורדורוי חומה ובלויה ממרתפי הכנסייה, וסמואלי הלך בכל מקום עם הטוקסידו שלו בגאווה כדי "להתרגל אליו." כל היתומים קיבלו בגדים יד-שנייה שרייצ'ל נסעה לאסוף ממחסן של העירייה. קרמה נאלץ ללבוש חולצה לבנה גדולה עליו בחמש מידות ומכנסיים שחורים בעלי ריח מזעזע של סיגריות ואניס. בכיסים נמצאו ממחטות נייר שעברו כביסה, וקרמה העדיף להחזיר אותן פנימה ולא להכניס ידיים לכיסים האלה שוב לעולם.

"כולכם נראים כל כך מקסימים!" אמרה בריטה בחיוך מאוזן לאוזן. "אנג'ל, תעמוד ישר!" צרחה בזמן שאנג'ל חיטט באף ומרח את זה על החולצה שלו. "רייצ'ל, אני לא יכולה!" אמרה בריטה והחלה לבכות. רייצ'ל ניגשה לחבק אותה ולהרגיע.

בסוף היום כולם ישבו לארוחה משפחתית נוספת בסמלי-האוס, שעברה בשקט כמעט מוחלט, ובסיום הארוחה קרמה עלה אל חדר הבנים, הניח את בגדי החתונה על כיסא וחזר ללבוש את הפיג'מה הלומינרית שלו, שגם עם הקרעים וכתמי הצבע הייתה נוחה פי אלף.

"'לא מסוגל להבדיל בין דמיון למציאות'," רטן קרמה כשהוא חוזר על דבריו של סמואלי. "אני מסוגל להבדיל בין חלום לגשוֹם יותר טוב מכל אחד אחר ברובע הזה."

קרמה היה זקוק לשעה כדי להפסיק לחשוב כמה הוא כעס, אבל סמואלי היה לחוץ לקראת החתונה וכל היתומים סבלו יחד. בסוף החתונה הכול יחזור לשגרה, קרמה יקבל את הטלפון שלו בחזרה וייקח מונית לנמל התעופה לה-גוורדיה.

 

בבוקר החתונה קרמה התהפך במיטה והריח משהו מוזר. הוא התיישב על המיטה ופיהק, ואיך לא, שמע צעקות אימים מהסלון. אבל לשם שינוי אלה לא היו הצעקות של מתיו, של אשלי או אפילו של רייצ'ל. אלה היו הצעקות של סמואלי.

קרמה ירד במדרגות, מטושטש, כדי לראות במה מדובר. הוא קיווה שרייצ'ל לא החליטה להשתעשע עם הטלפון שלו ומצאה איך לבטל את הנעילה. בסלון הוא גילה, לתדהמתו, שהטוקסידו החדש של סמואלי היה מוכתם כולו בצבע לבן, בדיוק כמו שאשלי ביקשה, ובכניסה היה שפוך דלי הצבע שקרמה השאיר. כל היתומים בהו בטוקסידו באלם, למעט אנג'ל, שהתפלש בדלי הצבע על הרצפה.

"אמרתי לכם שתתחרטו על זה שהוא פה!" צעק מתיו והצביע על אנג'ל.

"זה לא היה הוא, טיפש," אמרה שרה ודיברה לאט וברור, כמו אל ילד שמתקשה להבין. "אנג'ל קפץ על הדלי אחרי שגילינו את זה."

"מי זה היה?!" צרח סמואלי, אדום ומאגרף את ידיו. הוא התיישב על הכיסא בהתמוטטות עצבים ומעך על פרצופו את הטוקסידו. השפם שלו נמרח בצבע לבן והוא צרח שנית, "מי עשה את זה?!" כשהוא בוחן את כל היתומים.

"קדימה, תענו! מי זה היה?!" הצטרפה רייצ'ל לצעקות.

קרמה בחן את אשלי ותהה מה הסיכוי שהיא מסוגלת לעשות כזה דבר. היא עשתה דברים מגעילים בעבר, בדרך כלל לו, אבל האם היא הייתה מסוגלת ללכת עד כדי כך רחוק?

"זה הוא! תסתכלו על הידיים שלו!" צעקה אשלי לפתע והצביעה על קרמה.

קרמה פער את פיו ועמד לענות לאשלי – אבל כפות ידיו אכן היו מרוחות בצבע לבן יבש, והפיג'מה שלו הייתה מרוחה בטיפות צבע חדשות במקומות מסוימים.

"ז-זה לא אני. א-אני ישנתי!" גמגם קרמה.

"אז מה זה הכתמים האלה עליך?" האשימה אשלי.

"אם לא שמת לב, הייתי עסוק בצביעה השבוע!"

"מה, ולא שטפת ידיים מאז?" שאלה שרה.

"אני לא מאמין! חרפה! תתקשרו עכשיו למוסד סגור! לבית כלא! שיבואו לכאן וייקחו את הילד הפושטק הזה!" צרח סמואלי וניסה להגיע אל קרמה, אבל רייצ'ל עצרה אותו.

"קרמה," אמרה רייצ'ל ותפס את אחת הידיים שלו. "אתה עשית את זה?"

"לא! אני נשבע לך שזה לא אני!!!" צעק קרמה ודמעות עלו בעיניו. אשלי הסתכלה עליו בחיוך מתוק של ניצחון. קרמה היה משוכנע – היא עשתה את זה ומרחה את הידיים שלו בצבע לבן בלילה. אבל לאשלי היה מקום מיוחד בליבה של רייצ'ל, ולהאשים אותה כעת יחרוץ את דינו.

גופה של בריטה נחבט ברצפה.

"בריטה! אוי, לא. ג'ון, תתקשר למכבי האש!"

"למכבי האש?!" שאל סמואלי.

"לא, נו, לבית החולים! למה להגיד למכבי האש?!"

"זה מה שאמרת—"

"פשוט תתקשר!!! אנחנו נטפל בך אחר כך!" אמרה רייצ'ל והצביעה על קרמה, שמיהר לעלות במדרגות ולבצע שלל בדיקות ערנות שונות. הוא ספר את אצבעותיו, שאל את עצמו איך הגיע לכאן וניסה לעוף ולעבור דרך קירות. הכול הצביע על כך שהוא היה ער ובגשוֹם – לא בחלום, עם צבע לבן יבש על כפות ידיו וטוקסידו מרוח בצבע לבן למטה בסלון, מוקף באנשים שהאשימו אותו, ועד הערב לא הרשו לו לעזוב את החדר.

 

שעת החתונה קרבה וכולם לבשו את הבגדים החגיגיים שלהם. האב קקטוס מצא במרתפי הכנסייה טוקסידו חלופי, פרום מעט, ונתן אותו לסמואלי. בינתיים, רייצ'ל תפסה את קרמה לשיחה ארוכה בחצר האחורית. המקום היה מפואר יחסית למה שקרמה ציפה מהחתונה של בריטה פלטפרסון. שולחנות נפרשו לאורך החצר ועליהם מפות לבנות, ומספר חוטי כביסה נתלו כשמתוכם נשפכים מפלי נייר שעיצבו שרה ואשלי.

"למה אתה צריך להסתבך יום לפני שאתה הולך לבית הספר ההזוי שלך!" צעקה בקול נמוך כדי שאיש לא ישמע.

"זה לא הייתי אני! את יודעת שאני לא אסכן את הנסיעה שלי," אמר קרמה והסתיר את ידיו השטופות. הוא הצליח להסיר כמעט את כל הצבע.

"אז מי זה היה? אנג'ל? תכף תגיד לי שבריטה עשתה את זה מהלחץ לקראת החתונה—"

"שנינו יודעים מי עשתה את זה ולמה."

"אבל הצבע נמצא על הידיים שלך."

פרצופו של קרמה היה לבן כמעט כמו הצבע שעל הטוקסידו. כל הנוכחים שמרו מרחק ואפילו לא הסתכלו עליו, לבד מאשלי, שהנידה את ראשה לשלילה באכזבה בכל פעם שראתה אותו, ומתיו, שנתן לקרמה אישור למעשיו בעזרת שני אגודלים וחיוך.

"זה הולך להיות ככה: אתה תתרחק מהאורחים ותגיד תודה שאנחנו מרשים לך להיות בחתונה בכלל," אמרה רייצ'ל. אסור היה לה להשאיר אותו לבד, ואף שהיא בטח העדיפה לשמור עליו בסמלי-האוס ולצפות בטלוויזיה מאשר להיות בחתונה, היא כנראה הניחה שהוא יסבול יותר כאן והייתה מוכנה להקריב את עצמה בשביל שהוא יענש.

"בריטה לא מוכנה שתתקרב לאוכל, כך שלא תוכל לעבוד במטבח, וג'ון מסרב שתתקרב לאורחים, כך שאפילו בקבלה אתה לא תוכל לעזור. האב קקטוס הציע שתגרוף את העלים שבחצר הזאת לפני שהאורחים יגיעו, וברגע שהחופה תסתיים אתה תסתלק מסביב ותטאטא את הלכלוך שבכניסה, כדי שהיא תהיה נקייה כשהאורחים יחזרו הביתה בסוף הערב." רייצ'ל סיימה בכך שנתנה לקרמה מטאטא ומגרפה.

"בסדר," אמר קרמה ולקח אותם.

"ותן לי את הדבר הזה," אמרה רייצ'ל וניסתה להגיע לצ'רמננט העוגן שבצבץ על צווארו.

"לא, מספיק שלקחת לי את הטלפון!" קרמה התרחק והכניס את העוגן לתוך החולצה.

"אתה חצוף. אני זאת שמאכילה אותך, תזכור את זה! אני לא מוכנה שיראו אותך עונד תכשיטים. קודם הצמיד הנשי ההוא ועכשיו הדבר הזה—"

"אף אחד לא הולך לראות אותי גם ככה, נכון?" אמר קרמה והדף את ידיה של רייצ'ל. היא החלה להאדים, אבל עצרה את עצמה. השמלה הוויקטוריאנית החדשה שלבשה גם ככה עמדה להתפקע. היא יישרה אותה, הוציאה קופסת אספירין מתוך תיק הצד שלה ומתחתיה שלפה טישו, בעזרתו היא ניגבה את מצחה. נראה שלא היה לה חשק להמשיך להתווכח, אז היא נשפה בכעס, הסתובבה ונכנסה לתוך הכנסייה.

במשך שעה קרמה גרף את העלים שנותרו על הדשא אחרי שהם ניקו אותו בפעם הרביעית השבוע, ערם אותם בצד ואסף אותם לתוך שקית זבל. הוא התיישב כשהוא מנגב זיעה ממצחו והתגעגע לפיג'מות הלומינריות המאווררות. הוא הלך לשירותים לשטוף פנים. הוא ניקה את השיער מעלים והסתובב מול המראה. הוא הזיע כל כך בתוך הבגדים האלה שהגב שלו נראה כמו כתם דיו של רורשאך, שאולי הציג שיבולית או איזה צ'רמננט מתוחכם. קרמה בחן את העוגן, שנראה בבירור מתחת לחולצה שלו. בדרך כלל הוא היה מכניס אותו לכיס, אבל לכיס הזה הוא לא העז להכניס אפילו לכלוך.

כשקרמה חזר לחצר האחורית הוא איתר עלה שישב במרכז החופה, כנראה נכנס פנימה במשב רוח או נפל מבגדיו. הוא הרים את העלה ואז איתר את אנג'ל, סוחב את שקית הזבל המלאה עלים ומפזר אותה על החופה.

"לא!" צעק קרמה ורץ אליו. "מה אתה עושה?!"

אנג'ל ירק עליו אבל קרמה התחמק, אנג'ל זרק את שקית העלים באוויר, צחק וברח משם, מותיר את קרמה עם ידיים מושטות לפנים לספוג גשם של עלים מלוכלכים.

"תיזהר!" אמר סמואלי לאחר שאנג'ל כמעט נתקל בו, והרים כוס יין אדום למעלה כדי שלא תישפך. לפניו קרמה וערימת עלים מפוזרת על החופה. מעט יין ניתז על הרצפה ועל הנעליים שלו. "מ-מ-מ-מ-מה עשית, ילד?!"

"זה היה אנג'ל. אני ניקיתי אותם—"

"הכול זה הוא, אה? הוא בגן חובה! אתה לא יכול להאשים אותו… בוא לכאן!" סמואלי הניח את כוס הזכוכית על הרצפה ואז זינק לעבר קרמה. קרמה הסתובב לברוח, אבל סמואלי תפס אותו בכתף וביד.

"אני אנקה את זה לפני שהאורחים יגיעו—"

"הם כבר נכנסים עכשיו! תנקה את זה מהר יותר!" צעק סמואלי.

קרמה רץ להביא את המטאטא, אבל לא מצא אותו או את המגרפה בשום מקום.

"מה קורה לך, ילד?! בוא הנה ותנקה את זה!"

"מה קרה, ג'ון—" ואז בריטה דרכה על כוס היין וניפצה אותה לרסיסים, והיין נשפך על הרצפה ועל העלים. בריטה צווחה והתכוננה להתעלף כשראתה את זה. סמואלי החזיק אותה, ורוכסן השמלה של רייצ'ל, שהגיעה לשמע הצווחה, נקרע וקפץ לתוך מצחו של מתיו, שהתקפל על הרצפה בכאב. היא חצתה את החופה ויצאה לחצר.

"זה היה אנג'ל," פתח קרמה כשהוא מדלג לאחור.

"אתה היית אחראי על העלים!" צעקה רייצ'ל.

"השארתי את השקית כאן לרגע—"

"אתה יודע שיש לו בעיות!" לחשה רייצ'ל. "למה השארת את השקית בלי השגחה?!"

"לא חשבתי ש… אשלי השגיחה עליו!"

"אה, זו אשלי שאשמה!"

"רייצ'לה, תני לי לטפל בזה, בבקשה," אמר סמואלי בקול עדין ובחיוך מתוק ומשך את רייצ'ל בכתפיה.

"ג'ון, באמת שאין צורך. אני מומחית לילדים," אמרה רייצ'ל.

"זו החתונה שלי, בבקשה. תמצאי את אנג'ל ותדאגי שהוא לא עושה נזקים נוספים."

"כן, כמובן," אמרה רייצ'ל. "אני אטפל בך אחרי החתונה!" הוסיפה והצביעה על קרמה לפני שחזרה לחופה.

"קרמה שירר. אתה יודע, אתה חתיכת ילד כפוי טובה. מאיפה החינוך הזה שקיבלת, אה? מבית הספר שלך?" שאל סמואלי כשריח אלכוהולי דוחה יוצא מפיו.

"כל מה שאני יודע למדתי בסמלי-האוס," אמר קרמה.

"חצוף. אפילו את השם של המקום אתה לא יודע. בוא איתי," אמר סמואלי ותפס את ידו של קרמה בכוח. הם ירדו במדרגות מאחורי החופה וסמואלי הוביל את קרמה במסדרון ארוך. הוא נאבק בצרור מפתחות ופתח דלת עץ ישנה שהובילה אל חדר ארונות בעל ניחוח של עץ רקוב, מלא בשטיחים ישנים. "אני לא מאמין שהקדמתי את החתונה שלי בשביל זבל שכמוך." הוא דחף את קרמה פנימה וסגר את הדלת. "אתה תישאר שם עד לסוף החתונה," אמר ונעל מאחוריו.

קרמה נאנח, לא היה לו כוח להגן על עצמו עוד. הוא נשען על שטיח מגולגל וצפה בחלון צמוד לתקרה שהשקיף לחצר האחורית. לידו ציורי מלאכים שעונים על הקירות, ערימות של ספרי קודש, אינספור קרשים וגרגויל אבן שבור.

קרמה לא ידע מה הייתה השעה, אבל הטיסה שלו תהיה למוחרת ב-16:00. אם רייצ'ל לא תשים לב שהוא כלוא במרתף עד אז, הוא יהיה בבעיה חמורה. קרמה חיבק את רגליו וניסה לנתח את כל האפשרויות. הוא עצם עיניים וניסה לתקשר בחלום עם כרמי, ביסק, רד וטנגו, אבל הוא לא ידע אם זה בכלל אפשרי מטווח כל כך רחוק. קרמה היה מעדיף לחיות עם יוג'ין, פולי, דימנס, שרינז ונוקס בכל יום במקום לבלות עוד רגע אחד בסמוך לחבורת הליצנים שהתגוררה בסמלי-האוס. הוא אפילו מוכן לגור עם בונטי פלאם במקרה הצורך.

הזמן חלף וקולות החתונה נשמעו למרחקים. מוזיקת רוק התנגנה, אליה הצטרפו מחיאות כפיים ושריקות ומדי פעם קול נפילה או בכי. קרמה רצה לטפס על החלון ולברוח, למצוא את הטלפון שלו ולקחת מונית ללה-גוורדיה, שם הוא יוכל להמתין עד הבוקר, אבל גם אם הוא יצליח לגרור את הקרשים ואת הציורים, לטפס עליהם ולהשתחל מחוץ לחלון, לעשות את דרכו בין האורחים, לטפס על הגדר שצבע ולהגיע לסמלי-האוס, הוא לא ידע איפה רייצ'ל החזיקה את הטלפון שלו, וסמואלי נראה כל כך משוגע שוודאי ירדוף אחרי קרמה ויחזיר אותו למרתף.

שעה נוספת חלפה וכל האורחים הסתובבו כעת בחצר האחורית, דיברו ואכלו. ריחות הבשר הנעימים ריחפו אל המרתף ובטנו של קרמה קרקרה. "מזל טוב!" נשמעה הקריאה מלמעלה, וקרמה נזכר שזה גם היה יום ההולדת שלו. זהו, הוא בן 14. חבל שכל החברים שאכפת להם גרו בעולם אחר ושכל המשפחה שלו מתה.

"מזל טוב," אמר קרמה לעצמו ונשכב על הצד. "הלוואי שאני אתעורר בלומינריה."

החדר נראה שונה בשכיבה. קרמה עצם את עיניו ודמיין את המדשאות של הֶרדוֵולס בזמן שהקשיב לרעש המהפנט של מאות האורחים ודמיין שזה היה הרעש של אלפי התלמידים באולם הסעודות של מגדל הרועים. הקולות הפכו לעיסה, התחושות בגופו התקהו, האבק שנמרח על הלחי שלו הפך לעץ מהודר של ספסל יוקרתי, רצפת האבן המחוספסת על נעליו הפכה לרצפות חלקות, וכשהוא זז מעט תחושת רוח בידרה את שיערו. נראה שחלף נצח בזמן שקרמה שכב כך ללא תנועה. העיסה הפכה שנית לרעש של מאות ואלפי אנשים, אבל לא בחתונה, אלא בנמל התעופה העצום של לומריה.

קרמה פקח את עיניו ומצא את עצמו מתיישב על ספסל עץ מודפס בקניון ווינטרגלובס, בצד השני של היקום.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.