"תחנות ודאות, כאן קודקוד. הלילה אנחנו משלימים את המשימה. לפני קצת יותר מחודש אמרתי לכם שנגיע לרגע הזה. ניכנס לכל […]
כרעם בין תותחים — דצמבר 2023
בתחילת המלחמה השתלבו אי־הוודאות והתסכול. גם ממה שבניי כן בחרו לשתף באותן שיחות קצרות, לא באמת הבנתי. לא את המושגים שנראו להם מובנים מאליהם ולא את הדרך שבה הדברים מתנהלים בשטח. כדי להמשיך להיות חזקה עבורם, דחקתי בעצמי לקרוא את כתבי היד. הרגשתי שרק אם אבין מה עובר עליהם, אוכל להיות שם בשבילם באמת — להיות משמעותית יותר, גם בתוך השיחות הקצרות שהצלחנו לנהל. ההבנה הזו נתנה לי כוח להתגבר על הפחד — וכך התחלתי את המסע אל תוך הספר…
למעלה מחודש בחאן יונס. ארוך, אבל מתרגלים. הייתי עם נמ"ר האחזקה במִגְנָן של סיירת גבעתי. עבדנו שם על הטנקים של פלוגה "להב", שעליה פיקד חברי הטוב מתי. אנחנו מכירים עוד מתחילת שירותי הצבאי. מקורס חובלים. למרות שהיינו במגמות שונות — אני במגמת מכונה והוא במגמת שיט — נוצר בינינו קשר חזק שהלך והעמיק, במיוחד כששנינו פתחנו דף חדש בחיל השריון והיינו יחד בקורס המלט"ק, שבו למדנו תואר ראשון בכלכלה במקביל לקורס מ"פים.
כשהייתי מפקד האחזקה הרגשתי יחסית ותיק ומנוסה. לפני כן ביצעתי מספר תפקידים למשך שבוע וחצי־שבועיים עד שנדרשתי לתפקיד אחר.
בחודשיים וחצי של מלחמה הספקתי להיות מפקד לבנת פינוי, מ"מ ומפקד בחפ"ק גדוד 9 תחת הסמג"ד. ותק המלחמה נתן לי את היכולת לפעול אחרת. אחרי חודש וחצי של תמרון, כשהאדרנלין נרגע, החלטתי שהפעם אני מביא את עצמי במלואי ולא נכנע לתירוצים. המטרה הייתה לגבש שיטת עבודה מסודרת מראש, להפיק לקחים ולהשפיע באמת על מה שקורה בשטח, ולא די שאהיה שם, אלא שהנוכחות שלי תשפיע ותקבע מציאות בשטח.
בתפקידי בנמ"ר האחזקה הרגשתי שיש מקום לעשות דברים אחרת. זה היה התפקיד הראשון שבו לא השפעתי באופן ישיר על הלחימה ברגע האמת. שם הקצב היה אחר, והאנשים שהיו איתי, לוחמי החימוש, הביאו איתם רוח אחרת. שם ניתן היה ליצור תוכנית עבודה, לבקר ולשפר אותה.
סדר היום שבניתי כלל שגרה מסודרת וברורה. פתחנו את הבוקר מוקדם יחסית, סידרנו את הנמ"ר, וכל אחד שלף את סוג השימורים המועדף עליו. לאחר מכן עברנו מהמִגְנָן — המקום שממנו נערכים להגנה — אל המגננים שבין טנקי הגדוד, על מנת לבחון אותם. מדובר היה במגנן של סיירת גבעתי ובמגנן של גדוד 9. המטרה הייתה לאתר תקלות, לתקן מה שאפשר ולנהל רשימת חלקי חילוף שהעברנו לעורף, לקצין החימוש.
ככל שעבר הזמן הטנקים נשחקו וכמות חלקי החילוף התמעטה. זה היה ריב יומיומי: "כאן נמ"ר אחזקה, איך ייתכן שהחלקים האלו לא הגיעו כבר שבוע? יש כאן טנקים שנלחמים כשהם מושבתים! צריך שימותו כאן אנשים כדי שצה"ל יתחיל לתפקד? תתחילו לעבוד שם מאחורה, די לביזיון!"
הרגשתי שגורל המערכה מוטל כולו עליי כאילו זו אשמתי שאין חלקי חילוף. רציתי להיות משמעותי, אבל מה לעזאזל אני עושה פה? תפקיד מיותר!
מתסכל לראות את הפרצופים המאוכזבים של הלוחמים כשהודעתי להם שלא הגיע החלק הנדרש. המבט המפוחד של המפקד כשהוא מבין שהטנק שאמור להציל את המצב לא יגיע, נצרב בזיכרון פקודיו. הוא כבר אינו המפלצת המשוריינת שהיה נדמה להם שהוא. וכשזה קורה, חובתו של המפקד היא להיות סמכותי ונחוש, כי המוטיבציה של אנשי החימוש לפתור את התקלות יורדת לאפס.
"אם אין חלקי חילוף, מה אנחנו כבר יכולים לעשות? אפשר שנצא החוצה ונחכה שיגיעו? אנחנו בכלל לא אמורים להיות בחזית. מי המפגר שחשב על זה?" לא הסכמתי, פירשתי את הסיטואציה הפוך ממה שהייתי צריך. בגלל השחיקה והמחסור, חשוב היה לבחון את הטנקים בתכיפות ולהציף את הפערים ולפתור את התקלות לפני שיחריפו, לפתור אותן במגנן ולא בשטח השמדה בהתקפה, ומעבר לכל זה, חשוב היה לעדכן את הדרגות שלמעלה במצב.
היה זה יום שגרתי בלחימה. במהלך התקופה בחאן יונס אני ונהג הנמ"ר התחלנו לבצע שכיבות סמיכה לפני כל ארוחה כדי "להרוויח את הקלוריות". תוך כדי הסטים, עלה מולי המג"ד. "אחזקה, כאן קודקוד". הופתעתי. בדרך כלל דיברנו בארבע עיניים במגנן.
"כאן אחזקה, רות עבור", תיארתי לעצמי שהוא יגיד לי שהתפתחה לו איזו תקלה בטנק, או שישאל סטטוס של חלקי החילוף שעליהם דיברנו יום קודם.
"כאן קודקוד, תחזרו למגנן. אני צריך לדבר איתך". המחשבות התחילו לרוץ. צעקתי לאנשי החימוש להיכנס לנמ"ר. תהיתי על מה כבר אפשר לדבר. האופציה הראשונה שעלתה לי הייתה חילוף תפקיד או צורך כלשהו שצץ פתאום. אולי אחד המילואימניקים צריך לצאת ויש חוסר במפקד בפלוגת המילואים. אולי הוא יבקש ממני להיכנס כמ"פ בפלוגת מגן שהמ"פ שלה נפצע קשה בתחילת התמרון ולא היה צפוי לחזור. לשתי האופציות האלה הייתי ערוך מנטלית, ידעתי שזה יכול לפגוש אותי בכל רגע.
חזרנו למגנן. חניתי על הקרקע הבוצית סמוך לבית המג"ד ופגשתי אותו בחוץ. "קודקוד, קראת לי? היינו אצל הסיירת. לא קיבלנו אף חלק כבר שבוע, והלך להם עוד טנק". הוא לא הקשיב. תוך כדי שהתקרבתי אליו הוא קטע שיחת צד שניהל ואמר לי, "קודקוד ודאות נפצע אנוש, הוסמכת. אתה המ"פ של הפלוגה, תעלה מול המפקדה ותבדוק עוד פרטים. אתה הולך לשם היום. בהצלחה". טפיחה על השכם ו"חיוך של מלחמה". חיוך מאולץ שרוצה לשדר טוב, אנרגיות טובות. חיוך שרוצה לטעון אותך מחדש, אבל בפועל זה חיוך מנומס כי אמורים לחייך ברגע כזה, או שבעצם לא. זו אינה קבלת התפקיד שציפיתי לה.
לפני המלחמה סוכמתי לפלוגת "ודאות" בגדוד 52. חילופי התפקידים הושהו בעקבות המלחמה ונותרתי בגדוד 9. ידעתי שביום מן הימים המלחמה תיגמר או תדעך ושיתבצעו החילופים, אבל עכשיו? אין מצב. האפשרות שאקום בבוקר ואעבור מחאן יונס למרחב צפון הרצועה, מחטיבת גבעתי ל־401? מאוגדה 98 ל־162? הרגישה לי זרה.
כשדמיינתי תרחיש כזה אמרתי לעצמי, מה, אתה באמת חושב שצריך להתכונן לזה? אם יקרה משהו, יש עשרות קצינים בכל גדוד שיחליפו וישלימו את החסר עד שיעשו את החילופים שתוכננו לפני המלחמה. אנשים הם אנשים, והתפקיד הוא אותו תפקיד. מה זה משנה אם זה יהיה פה או שם? בכל אפשרות שמעלים, זה תמיד יהיה על חשבון מישהו, כי מתי צריך לבצע חילוף, אם המוחלף לא… מת? אז הדחקתי וסירבתי להיכנע לתרחישים הללו. מה שכן עשיתי היה לרשום קווים מנחים: מה אני הייתי עושה ואומר? מה חשוב ולמה לשים לב? זה התרחיש שבניתי, וכשמתרחשים הכול מתגמד. הכול פשוט יותר, ללא התערבות של רגש או משתנים נוספים. לתרחש בדמיון תמיד מסתיים בהצלחה, כאילו מדובר בתנאי מעבדה או במקרה שלי בשינה על האפוד הקרמי שעל רצפת הנמ"ר בלילות השקטים שבהם לא הייתה פעילות. החזרתי למג"ד "חיוך מלחמה". "סגור. תודה, אלך לברר פרטים". מה הייתי אמור להגיד בכלל?
הסתובבתי לעבר בית המג"ד כדי להתקשר משם למפקדה ולהבין מה אני אמור לעשות.
הקרקע הבוצית הייתה מתעתעת, יצר האדרנלין והצורך למהר גרמו לי למעוד לתוך שלולית בוץ. אתה יכול לשמור על עצמך נקי במשך חודש של תמרון, התקפות, גשם, בוץ, וברגע אחד להתלכלך כולך. זה כמו לעשות הליכה לאורך החוף ולהיזהר מן הגלים, עד שמגיע הגל הראשון שישטוף את הנעליים ויוריד את כל המאמץ לטמיון.
שתי הרגליים שלי היו מכוסות בבוץ עד לברכיים. קמתי, חיוך של תסכול, והמשכתי ללכת. עליתי מול המפקדה ודיברתי עם האנה, השלישה החטיבתית. היא פנים מוכרות עבורי עוד כשהייתי מ"מ בגדוד 9, והיא הייתה השלישה הגדודית.
היא זרקה, בקול רך ורגוע, משפטי אימה ואי ודאות: "בן אל נפצע אנוש, אבל אל תדאג. הוא בסדר". הגלגלים שלי רצים תוך כדי השיחה. רגע, אז הוא פצוע? אני מחליף אותו זמנית והוא חוזר? לא רציתי לקטוע אותה או, ליתר דיוק, לא יכולתי. היא דיברה מהר יותר ממה שהאוזניים שלי שמעו, ובטח אחרי חודש וחצי של תמרון.
"אתה מחליף אותו. תצא היום בשיירה, יחכה לך מסוק עם נציג של החטיבה בגבול. אנחנו במבצע ליד דרג' תופאח. יחברו אותך להכול, ותתחיל את התפקיד, בסדר?"
ניסיתי לעכל, ובו זמנית להגיב. שתיקה כהסכמה אחרי משפט כזה היא אירוע גרוע. מה היא אמרה הרגע? איך דבר מורכב כל כך יכול להישמע פשוט כל כך.
"יחכה לי מסוק, אני אנחת בטנק, ומשם אני מתחיל תפקיד? סגור. אני מוכן". למה מכל הדברים בעולם זה מה שיצא לי? אמרתי כבר קודם, בתיאוריה הכול פשוט יותר. למזלי השיחה התנתקה במשפט שיכול היה לסכם הכול מלכתחילה. "כשתהיה בחוץ, תתקשר אליי אם משהו לא יסתדר". מזל. לא חשבתי לרגע שמשהו יסתדר. המפקדים סביבי הגיבו בשמחה. "מ"פ ומפיר הבא", "בשעה טובה! זכית וזכינו!"
המבטים ששלחו אליי שאלו את שאלת מיליון הדולר: "אתה מוכן?" בתוך תוכי רציתי להגיד להם את האמת. "אני מרגיש מוכן, כמו שצה"ל היה מוכן ל־7.10". זו הייתה האמת. היו לי תוכניות בראש, ידעתי מה אני רוצה לעשות, מהי הדמות שאני מביא לתפקיד. הפנמתי את דרישות המלחמה כלוחם וכמפקד, אבל בין התכנון למציאות קיים פער. את הפער פוגשים רגע לפני שצריך להתחיל את הדבר האמיתי, קו הזינוק. יש הערכה הגיונית של הפער הזה לפני הפעולה, וכל תכנון מוקדם לפתרון בעיה שעלולה להופיע במהלכה מצמצם אותו במידה משמעותית, אבל פיק הברכיים והחנק בגרון תמיד יהיו שם.
את כל המחשבות הפילוסופיות השארתי לעצמי. אני מוכן, התכוננתי לרגע הזה. הרצון ניצח את ההיסוס. חזרתי לנמ"ר וסיפרתי לכל הסובבים שאני עוזב. "מחר אני מ"פ!" התגובות היו נרגשות וצוהלות, כאילו זכיתי בלוטו. "תן בראש!" "תראה להם מה זה".
ערן, חברי הטוב, שאותו אני מכיר מאז קורס מפקדי הטנקים ושביחד מילאנו תפקידים בגדוד 9, יצא מהטנק כששמע את הקולות. הוא גם שמח בשבילי. "איך בא לי גם, איזה כיף לך, הלוואי שהייתי מ"פ עכשיו במלחמה".
אחרי שיחות קצרות ומלאות ברגש התפניתי לסדר את הציוד שלי. חשבתי איך אני מנקה את הבוץ מהמדים. הוא הספיק להתייבש, אז גירדתי אותו באמצעות סכין יפני. השקעתי בכך ריכוז ומאמץ, אפילו נשרטתי מספר פעמים. אני לא יכול להיכנס ככה לתפקיד! כאילו, אחרי חודש לחימה למישהו אכפת מקצת בוץ!? האבסורד האמיתי היה שיכולתי פשוט להחליף את המכנסיים. היו לי זוגות נוספים. עצרתי את עצמי. זה כנראה לא מה שהייתי רוצה לעשות עכשיו, רגע לפני התפקיד. הוצאתי את הפנקס של חלקי החילוף, ורשמתי אילו משימות אני רוצה להספיק למלא עד שתגיע השיירה לקחת אותי: לאסוף את הציוד, לרשום משפטים שהייתי רוצה להגיד כשאכנס לתפקיד ומהו סדר הפעולות במשימה החדשה — גבולות גזרה, כוחות.
ארזתי את הציוד והלכתי לבית הספר בקצה המגנן. לעיתים, בחדר המדרגות שבקומה העליונה, הייתה קליטה. התקשרתי לאימי ולגבי, בת זוגתי, פעם לזו ופעם לזו. הקליטה שם נוראית, אבל לפחות שאצליח הפעם דקה של שיחה! כיבוי והדלקה, הדלקה וכיבוי מצב טיסה, כל הטריקים שלמדתי במשך חודשיים להשיג קליטה. גם זה נכלל בסדר הפעולות החשוב והשימושי ביותר במלחמה. אחרי רבע שעה של ניסיונות, הצלחתי לדבר איתן כמה שניות.
"המ"פ שהייתי אמור להחליף נפצע, אני אעבור מכאן הלילה להתחיל את התפקיד". לי המצב לא היה ברור, אז שיהיה ברור להן? את השאלות והתהיות שמעתי במקוטע, אז סיכמתי את העניין בצורה הכי בהירה שיכולתי. "יחכה לי מסוק וייקח אותי אליהם".
אני לא בטוח שזה המשפט הנכון שירגיע אותן. במחשבה שנייה הייתי חושב על משפט אחר, אבל ברגעי לחץ ושינויים נאחזים במה שיש. זו הוודאות שהייתה לי. מנצחים עם מה שיש.
השמש שקעה, והשיירה הגיעה. עליתי על ההאמר שייקח אותי לגבול, משם למסוק. כשחצינו את הגדר לארץ, חזרה הקליטה והתקשרתי להאנה. "מה נשמע, האנה? אני כאן, בחוץ, ליד עין השלושה. לאן להגיע?" ברגע הזה הבנתי שאין מסוק, או שמעולם לא היה אמור להיות. "תגיד, יש לך איפה לישון או איך לחזור הביתה? נראה לי שיכניסו אותך מחר". מסביבי היו שדה תפוחי אדמה שהפך לבסיס מילואים ארעי, בוץ ואנשים רנדומליים. זה הקיבוץ שבו התגוררו הסבים שלי טרם המלחמה וכעת היה נטוש. "אני אסתדר, נדבר מחר בבוקר?" נראה היה לי שהאנה דאגה לי יותר משדאגתי לעצמי.
זיהיתי גזע עץ בזווית אלכסונית, שנראה לי נוח בתור כר. "אתה בטוח תסתדר? מקסימום תגיד לי ואסדר משהו. נדבר שוב בבוקר". ירדה לי אבן, או בעצם גוש סלע מהלב. הרווחתי את הלילה להתאפס. מה אעשה מכאן? צעדתי לכיוון הכביש. "אתם נוסעים צפונה? אשקלון? תל אביב?" הייתי צריך להתקרב לכיוון אשדוד, לבית הוריי. השעה הייתה 00:30, ובבוקר אני מפקד פלוגה!
נגדים שהיו שם אמרו לי שהרכב מלא, והיו אנשי מילואים שטענו שהיום מבחינתם נגמר. הגעתי אל הרכב האחרון בשורת הרכבים, שם רב סרן עם כומתה של פיקוד העורף התגלה כמושיע. שאלתי אותו אם הוא נוסע צפונה במקרה, והוא אמר לי שהוא נוסע לבאר שבע, לכיוון הנגדי.
אני לא יודע למה, אבל הסתכלתי עליו וסיפרתי לו את כל הסיפור מרגע קבלת הבשורה ועד עכשיו. "בסוף אין מסוק, אני אכנס לתפקיד רק בבוקר".
לא אשכח את החיוך שהתפשט על פניו אחרי ששמע את המשפט הזה. הוא הסתכל עליי. "לאן אתה צריך? אני אקח אותך. אתה צריך גם מקלחת ולישון, אנחנו במלחמה, תגיד לאן ואנחנו ניסע". חייכתי בהקלה. סוף סוף שמעתי מה שקיוויתי לשמוע.
בדרך דיברנו על מה שקורה בפנים ואיך זה נראה באמת. הוא היה צמא לשמוע חוויות. אחרי כל תשובה שעניתי הוא אמר, "אתם פשוט גיבורים, איזו זכות להיות ליד אנשים כמוכם" או "לא מאמין שיצאת ואתה חוזר לשם שוב מחר". היה לו רצון להיות חלק ממה שקורה ולא לעמוד מנגד. "מה שאוכל לעשות בחלקי, אני אעשה, זה המעט עבורכם!"
האנרגיות שלו היו משהו מיוחד. השעה התקרבה ל־01:00 כשירדתי בתחנת הדלק ביד מרדכי.
אם זה היה תלוי בו, "גם עד קריית שמונה אם צריך!" זו גם ההזדמנות להגיד לו תודה. לא אשכח את הנסיעה הזו. המעשים הקטנים האלו הם מה שהופך אותנו לעם אחר, מיוחד. נפרדנו לשלום באיחולי הצלחה.
בתחנת האוטובוס עשיתי לעצמי מסדר ציוד, ורשמתי לעצמי נקודות לבוקר תחת הכותרת: לעשות עד התפקיד. כשהגעתי העירה, הפגישה הראשונה שלי הייתה עם גבי, בת הזוג שלי. פעם אחרונה שנפגשנו הייתה לפני חודש, במהלך הפסקת האש.
גבי היא סטודנטית להנדסת תוכנה במכללת סמי שמעון באשדוד, ובמקביל היא עובדת כאחראית משמרת אבטחה במפעל באזור התעשייה בעיר.
התחבקנו חיבוק חזק כזה שמנסה לחפות על חוסר של חודש. הסנפתי את הבושם שלה, מרענן את הסינוסים מריח אבק השריפה. ישבנו לאכול אוכל של בית, הפוגה מקופסאות השימורים. דיברנו בעיקר עליה. רציתי להתחמק מהאירועים שעברתי. לדבר עליהם רק יטריד אותי יותר. הלכנו לישון עם מספר שעונים מעוררים שכוונו סביב השעה 05:00, בטלפון POCO שלי ובאייפון שלה. לא לפספס. לא חששתי מעודף שעונים מעוררים, גבי ממילא לא מתעוררת מהם.
קמתי בחמש, ללא בשורות חדשות. קמתי שוב בשש, בשבע, בשמונה. שכחו ממני? אין איזו פלוגה שנמצאת כרגע במשבר וצריכה בהקדם מ"פ שימשיך איתה את הלחימה? שלחתי להאנה הודעה: "היי, בוקר טוב. יש חדש? לאן להגיע ומתי?" הדממה, המתח וחוסר הוודאות חורצים סדקים ביכולת המנטלית. הזמן לא עובר ואי אפשר להתרכז, לא לאכול, לא לשתות ובטח שלא לדבר על כל דבר אחר. אחרי חצי שעה, שהרגישה כמו נצח, התקשרתי אליה. "היי האנה, יש חדש? לאן צריך שאגיע?" הקול של האנה תמיד היה זכור לי כמרגיע, רך. קול שמרדד לרגע את הסיטואציה ומחזיר את הפרופורציות למקום.
"היי, הכול בסדר. עדיין לא החליטו. בינתיים תישאר בבית, תנוח. אל תדאג, אני אעדכן אותך כשיהיו פרטים חדשים". כשנותקה השיחה, קרו שני דברים מרכזיים. הראשון, חזר לי הצבע ללחיים. יש ודאות! הוודאות היא שמתישהו יהיה עדכון! הדבר השני היה האפשרות להגדיר את הזמן הקיים בתור '"זמן זהב". זמן להתכונן, לחשוב, לתכנן מה אעשה עם הפלוגה, לאפיין אותה לאור האירועים שקרו לה עד כה בלחימה ומה צריך לעשות כדי לשפר את ביצועיה.
הדרך הכי טובה לכך היא להיעזר במ"פ הקודם, אבל הוא פצוע. זה לא הזמן. חשבתי שפשוט יותר, תחילה, לעבד את הלחימה כפי שהתנהלה עד כה. לרשום לעצמי מהן התובנות שהסקתי מכל תפקיד, מה אני לוקח ממנו להמשך המלחמה. זכיתי למלא מספר תפקידים ולנהל מספר אירועים, ואסור לי להתעלם ממה שקרה במהלכם. לא לחזור על הטעויות. בנוסף, הסתכלתי על הדברים שרשמתי לפני המלחמה ועשיתי להם התאמות לתקופת מלחמה. ציינתי עוד נקודות, כמו מה חשוב לי לעשות כשאני נכנס לפלוגה? מה חשוב ללמוד מהשיחות האישיות? וכשחוזרים לבסיס, מהו סדר הפעולות לפני יציאה להתקפה? מהם הדגשים המרכזיים בתדריכים? איך אני נמנע מטעויות טיפשיות של מ"פ חדש?
לצד תוכנית העבודה הזו, הייתי צריך להתאמן, להשקיע בשיפור מצבי הגופני. חודשיים לתוך המלחמה הגוף נחלש, נעשה כבד. התרסקתי על רגל ימין כשנפלתי מכף של דחפור, והספקתי ליפול על שברי הריסות כשנפל פצמ"ר במגנן. השוני בשגרה, כספורטאי שאוהב לרוץ ולהתאמן, היה קיצוני. ידעתי שזה הזמן לטפל גם בגוף.
אחרי מספר ימים, כשהחטיבה יצאה לרענון, פגשתי את דן המג"ד, והתחלתי להכיר את הפרצופים. המוטו שלי היה: "בקרוב נעבוד ביחד!" בישיבה הגדודית הבנתי כמה מהר אני צריך להתחבר, לא יהיה לי זמן להכיר וללמוד איך צריך לעבוד. במלחמה הכול מיידי, ועל פערים משלמים.
במהלך הסופ"ש שהייתי בבית קיבלתי שיחת טלפון מדן. "מה נשמע? יצאתי מהערכת מצב. אתה נכנס לתפקיד כשנחזור. מ"פ ומפיר. בשעה טובה והמון בהצלחה, ניפגש ונדבר, תהנה בבית".
התקשרתי למ"פ הקודם. הפעם זה היה ממשי ולא יכולתי עוד להדחיק ולהמתין. רציתי לדעת כמה שיותר. ככל שיהיו לי יותר נתונים, אוכל להתכונן טוב יותר, להתחבר יותר ללוחמי הפלוגה וללחימה. בחפיפה בין תפקידים, כל פרט מידע או אירוע רכילותי מרגישים כמו התקדמות וכניסה חזקה יותר. תחושת מוכנות. בלחימה זה אחרת. אין תכנון קדימה, אין ודאות.
"בתכלס, אין יותר מדי על מה לדבר. רק כוח אדם. נעשה את זה כבר לפני הטקס". רגע… כוח אדם זה המון, זה קצת על כל לוחם שהוא עולם ומלואו.
"אתה בטוח שנספיק? אתה יכול לחבר אותי גם מעבר לזה, מה שמבחינתך חשוב שאדע", השבתי. ניסיתי לקבל קצת יותר מידע, שיהיה לי עם מה לעבוד.
"עזוב, תהיה משימה אחרת, אתה לא צריך. ביום החילוף נשב מסודר. נעבור על כוח אדם. כל השאר אין במלחמה. אין תכנון קדימה או יוזמות, רק מלחמה. כוח אדם יסדר אותך". הבנתי. אסתדר בלי. אשלים לבד.
הימים בבית עברו עם המון מחשבות. אחי גל, חייל בסדיר, משרת בגולני, ואחותי עומר, הוצבה ליד יריחו. היינו, מה שנקרא, משפחה לוחמת. ההכנות האישיות לתפקיד הכניסו אותי לפרופורציות. אני נלחם כבר חודשיים בדיוק כמו כולם. אני אחרי קורס שבו התכוננתי לתפקיד שנתיים. בוא'נה, אמרתי לעצמי, אני רוצה לעשות את זה, ולעשות את זה טוב. אני אצליח!
בהתחלה לא האמנתי במשפט הזה. מלמלתי אותו לעצמי, ועם כל מחשבה ופעולה הרגשתי מוכן יותר. הקול הפנימי הזה הלך והתחזק. "בסוף הדרך עוד תהיה מאושר", הוא משפט שהולך איתי לאורך הקורסים והתפקידים השונים שמילאתי בצבא. הכרתי את השיר מכתב לאחי, כאשר המשפט "בסוף הדרך עוד תהיה מאושר" היה רשום לי בטוש שחור על הדופן העליונה של מיטת הקומותיים כשהייתי בקורס חובלים. בהתחלה לא הבנתי את משמעות המשפט הזה, אבל מאז ששמעתי את השיר הוא מתנגן לי בראש לפני כל תפקיד וכל אתגר, והפעם נזכרתי בו בזכות גלגלצ שהשמיעו את השיר כשהייתי בדרכי להתחיל את יומי הראשון בתפקיד. מחשבה יוצרת מציאות. מתחילים.
אין עדיין תגובות