החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קלמן

מאת:
מאנגלית: ליה נירגד | הוצאה: | מרץ 2026 | 263 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

80.00

רכשו ספר זה:

קָלמַן אודינסון הוא השריף של ראוּפַרהוֹפֶן, כפר דייגים קטן בקצה הנידח של איסלנד. בעצם הוא מינה את עצמו לתפקיד, אבל לא אכפת לו. כל השכנים שלו חושבים שהגלגלים בראש שלו מסתובבים אחורה, או שבראש שלו יש רק מרק דגים, או שיש לו איי־קיו של כבש. אבל קלמן מסתובב בכפר הקטן חבוש בכובע קאובוי וחמוש בתג בצורת כוכב ובאקדח מָאוּזֶר ישן שירש מאביו, שנעלם מזמן, ודואג שלא יהיו צרות. הוא מבלה את ימיו בסיורים במישורים העצומים המקיפים את הכפר השומם למחצה, ובדיג כרישים גרינלנדיים באוקיינוס הארקטי הקפוא.

יום אחד קלמן מגלה שלולית דם בשלג, באותו יום שרוברט מקנזי, האיש העשיר ביותר בראופרהופן, נעלם. קלמן לא ממש יודע מה לעשות עם כל המידע הזה, והוא נלחץ כששוטרת מהעיר הגדולה מגיעה ומתחילה לשאול אותו שאלות. אבל לקלמן יש לב טהור ואומץ לב, ובדרך לפתרון התעלומה הוא יוכיח – כפי שסבו אמר לו – שמנת משכל היא לא הכול בחיים.

קלמן הוא מותחן בלשי יוצא דופן המציג בפני הקוראים את העולם המורכב והייחודי של תושבי איסלנד, וגיבור שובה לב שנחוש לעשות את הדבר הנכון, גם אם הוא לא תמיד יודע מהו הדבר הזה בדיוק.

יואכים ב' שמידט הוא סופר שוויצרי המתגורר באיסלנד. קלמן ראה אור בשווייץ, שם הפך לרב־מכר וזכה בפרסים ובשבחי הביקורות. זכויות התרגום נמכרו ל־13 מדינות.

 

"כמו גרסה איסלנדית של 'פארגו'. עקוב מדם, מצחיק מאוד, ועם שלל תפניות מפתיעות." – רדיו 1, וינה

מקט: 001-3001-069
קָלמַן אודינסון הוא השריף של ראוּפַרהוֹפֶן, כפר דייגים קטן בקצה הנידח של איסלנד. בעצם הוא מינה את עצמו לתפקיד, אבל […]

1

שלג

הצטערתי שסבא לא איתי. סבא תמיד ידע מה צריך לעשות. אני הסתובבתי במישור מֶלְרָקַסְלֶטָה האינסופי, רעב, מותש, מגואל בדם, ושאלתי את עצמי מה סבא היה עושה. אולי הוא היה ממלא את המקטרת שלו ופשוט מחכה ששלולית הדם תיעלם בשלג, מסתכל בנחת, פשוט כדי להיות בטוח שאף אחד לא ימצא אותה.

כל פעם שהייתה בעיה הוא היה ממלא את המקטרת שלו, וברגע שהעשן המתוק טשטש אותנו, שום דבר כבר לא היה נורא כל כך. אולי סבא היה מחליט לא לספר על זה לאף אחד. הולך הביתה ולא חושב על זה יותר. כי שלג זה שלג, ודם זה דם. ואם מישהו נעלם בלי להשאיר עקבות, זאת קודם כול בעיה שלו. ליד הכניסה לבית שלנו סבא היה דופק את המקטרת על הסוליה של הנעל שלו כדי לרוקן אותה, הרמץ היה נכבה בשלג, ובזה היה נסגר העניין.

אבל הייתי לגמרי לבד שם למעלה. סבא היה במרחק מאה שלושים ואחד קילומטר, וכבר מזמן לא יכול להסתובב עמוק לתוך מלרקסלטה. ככה שגם לא היה עשן מקטרת, ובגלל שירד שלג והכול חוץ מהשלולית האדומה היה לבן ושקט לגמרי, הרגשתי כאילו אני הבן אדם האחרון בכל העולם. ואם אתה הבן אדם האחרון בכל העולם, אתה שמח אם אתה יכול לספר את זה למישהו. בגלל זה בכל זאת סיפרתי בסוף, וככה התחילו הבעיות.

סבא היה פעם צייד ודייג כרישים. עכשיו כבר לא. בדרך כלל הוא ישב על כיסא מרופד בבית אבות בהוּסָוויק והסתכל כל היום מהחלון – אבל בעצם הוא לא הסתכל, כי כששאלתי אותו אם הוא רואה משהו, כמעט תמיד הוא התעלם או נהם והסתכל עליי במבט מוזר, כאילו אני מפריע לו במשהו. עכשיו הפנים שלו נראו מרוגזות רוב הזמן, עם הפה עקום כלפי מטה, השפתיים סגורות חזק, ככה שלא ראו שחסרות לו ארבע שיניים, למעלה, ממש מקדימה. הוא כבר לא היה יכול לנשוך אף אחד. לפעמים הוא שאל אותי מה אני מחפש שם, שאל את זה די בעצבנות, ואז הסברתי לו שקוראים לי קלמן ואני הנכד שלו ופשוט באתי לבקר אותו, כמו שאני עושה כל שבוע. כלומר הכול בסדר. אבל סבא היה מסתכל עליי בחשדנות ומסתכל שוב מהחלון, ממורמר לגמרי. הוא לא האמין לי. אחרי זה כבר לא הייתי אומר כלום, כי סבא הסתכל עליי כמו אחד שלקחו לו את המקטרת, אז היה עדיף שלא אגיד כלום.

מטפלת אחת יעצה לי להתייחס לסבא בסבלנות, כאילו הוא ילד קטן שנעלב. להסביר לו כל פעם הכול מחדש. שזה לגמרי נורמלי, ושככה החיים לפעמים, כי כשיש מזל ומגיעים לגיל מכובד לפעמים נהיים שוב ילדים במובן מסוים, וצריך עזרה כדי לאכול, ולהתלבש, ולקשור את השרוכים וכאלה דברים. לפעמים צריך אפילו חיתולים! הכול מתהפך אחורה. כמו בומרנג. אני יודע מה זה בומרנג. זה נשק מעץ שזורקים באוויר, ואז הוא עף בחזרה בקשת וחותך לך את הראש, אם אתה לא נזהר נורא.

שאלתי את עצמי מה יקרה איתי אם פעם אהיה זקן כמו סבא. כי אצלי הדברים עוד לא ממש התקדמו אף פעם. ההנחה הייתה, שהגלגלים בראש שלי זזים לאחור. זה קורה. או שנתקעתי ברמה של תלמיד בכיתה א'. מה אכפת לי. או שבראש שלי יש רק מרק דגים. או שהראש שלי חלול כמו מצוף. או שהחוטים אצלי מחוברים לא נכון. או שיש לי איי־קיו של כבש. אבל כבשים בכלל לא יכולות לעשות מבחן איי־קיו. "ראן, פוֹרֶסט, ראן!" הילדים היו צועקים עליי פעם בשיעורי התעמלות ומתפקעים מצחוק. זה מסרט שהגיבור שלו מפגר, אבל יודע לרוץ מהר ולשחק טוב פינג־פונג.

אני לא יודע לרוץ מהר וגם לא לשחק פינג־פונג, ופעם לא ידעתי אפילו מה זה איי־קיו. סבא ידע, אבל הוא אמר שזה בסך הכול מספר שהמטרה שלו לחלק אנשים לשחור ולבן. שיטה למדוד דברים כמו שמודדים זמן או כסף, המצאה של הקפיטליסטים, אבל בעצם כולנו זהים. ואז כבר לא הבנתי ממש כלום, וסבא היה מסביר לי שרק היום הזה חשוב, הכאן, העכשיו, ואני כאן איתו. זהו. את זה הבנתי. הוא שאל אותי מה הייתי עושה אם הייתי בים והיו מופיעים ענני סערה. התשובה הייתה פשוטה: הייתי חוזר כמה שיותר מהר לנמל. הוא שאל אותי מה הייתי לובש אם היה יורד גשם בחוץ. פשוט: בגדים לגשם. ואם מישהו היה נופל מהסוס ולא זז? משחק ילדים: הייתי מביא עזרה. סבא היה מרוצה מהתשובות שלי ואמר שהשכל שלי בסדר גמור.

את זה הבנתי.

אבל לפעמים פשוט לא הבנתי למה מתכוונים. זה קרה לפעמים. אז העדפתי לא להגיד כלום. פשוט לא היה טעם. כי אף אחד לא ידע להסביר דברים טוב כמו סבא.

למזלי קיבלתי אחר כך מחשב עם חיבור לאינטרנט, וככה ידעתי פתאום הרבה יותר מקודם. כי האינטרנט יודע הכול. הוא יודע מתי יש לך יום הולדת ואם שכחת את היום הולדת של אימא שלך. הוא יודע אפילו מתי בפעם האחרונה הלכת לשירותים ואם עשית ביד. זה לפחות מה שאמר נוֹאי, שהיה החבר הכי טוב שלי, כשקרה הסיפור עם המלך. אבל מה בדיוק קורה בראש שלי – את זה אף אחד לא יודע להסביר לי. פשלה של הרופאים, אמרה פעם אימא שלי, כשהיא עוד גרה ברָאוּפַרהוֹפֶן, זה נפלט לה ככה, אולי כשהרגתי ופירקתי את החתולה של אֵלינבּורג, כי למדתי מסבא איך עושים את זה ורציתי להתאמן. אימא שלי כעסה נורא, כי אלינבורג באה להתלונן ואיימה ללכת למשטרה, וכשאימא שלי כועסת ככה היא כבר לא אומרת כלום אלא עושה משהו. מוציאה את הזבל, למשל. פותחת את המכסה של הפח, זורקת פנימה את השקית זבל וטורקת את המכסה – ושוב פותחת ושוב טורקת. בום!

אבל אם מישהו חושב עכשיו שבגלל שיש לי מרק דגים בראש הייתה לי ילדות קשה, הוא טועה לגמרי. סבא חשב במקומי. הוא שמר עליי. אבל זה בדיוק העניין, ככה היה פעם.

עכשיו סבא הסתכל עליי בעיניים חיוורות, מימיות, ולא זכר שום דבר. ואולי גם אני איעלם כשסבא כבר לא יהיה, אולי איקבר ביחד איתו, ממש כמו הסוס הכי טוב של ראש שבט ויקינגי. כי זה מה שהם היו עושים, הוויקינגים; פשוט קוברים את הסוס ביחד עם ראש השבט. הם פשוט היו אמורים להיות ביחד. וככה ראש השבט הוויקינגי היה יכול לחצות את גשר בּיפרוֹסט ולרכוב עד וַולְהאלה. ולהרשים את כולם.

אבל המחשבה הזאת הלחיצה אותי. להיקבר, זאת אומרת. להיות מכוסה במכסה של ארון המתים. מדבר כזה חוטפים קלאוסטרופוביה, ואז עדיף כבר להיות מת. בגלל זה לא נשארתי בדרך כלל הרבה זמן בַּבית אבות. בהוסוויק לפחות אכלתי כמו שצריך. כי במזנון בתחנת הדלק של סַלבֶר קיבלתי את ההמבורגר הכי טוב באלף שמונה מאות ארבעים וחמש קרונות. את הסכום הבאתי תמיד בדיוק, תמיד, ואת זה ידע גם סלבר, שבכלל כבר לא ספר את המטבעות. אבל לפעמים ההמבורגר בכל זאת לא היה לי טעים, כי הייתי עצוב, כי סבא כבר לא ידע מי אני. ואם הוא כבר לא ידע, איך אני הייתי אמור לדעת?

לסבא הייתי חייב הכול. את החיים שלי. אם לא הוא, אימא שלי הייתה דוחפת אותי למעון למפגרים, ושם היו מתעללים בי ואונסים אותי. עכשיו הייתי חי ברייקיאוויק, לגמרי בודד ומוזנח. ברייקיאוויק יש פקקים והאוויר מזוהם והאנשים לחוצים. גועל נפש, ממש לא בשבילי. לסבא הייתי חייב את זה שאני מישהו, כאן בראופרהופן. הוא הראה לי הכול, לימד אותי כל מה שצריך בשביל לשרוד. הוא לקח אותי איתו לציד ולים, אפילו שבהתחלה לא עזרתי הרבה. בציד, בעיקר, התנהגתי כמו אידיוט מושלם, כל הזמן מעדתי והתנשפתי, וסבא אמר שאני נתקל ברגליים של עצמי, שאני צריך להרים אותן כשהשטח לא ישר, ואז באמת עשיתי את זה, באמת הרמתי את הרגליים, הקשבתי לו, אבל מה, תמיד רק לכמה צעדים, ואז שוב שכחתי ומעדתי על גוש העשב הבא, ולפעמים השתטחתי לגמרי מאחוריו ועשיתי רעש נוראי, כי הרי הייתי שמן כל כך, ככה שהשֶׂכווים נבהלו ועפו משם ושועלי הקוטב ברחו רחוק עוד לפני שהספקנו לגלות אותם. אבל מי שחושב עכשיו שסבא כעס נורא בגלל זה, טועה בענק. כי סבא לא כעס. להפך. הוא רק צחק ועזר לי לקום, העיף את הלכלוך מהבגדים שלי ועודד אותי. "אומץ, חבר!" הוא היה אומר. ומהר מאוד התרגלתי לכל המהמורות בשטח ואחר כך גם לא הייתי שמן כל כך כבר. אפילו על הסירה הקטנה כבר הצלחתי לעמוד ישר, בלי ליפול, גם כשהסירה התנדנדה. פתאום היה לי כיף, לאזן את הגלים עם הברכיים, כבר לא הייתי צריך בכלל להתרכז בשביל זה, עשיתי את זה באופן אוטומטי, תִכנַתִּי את תנועת הגלים בברכיים שלי, ובציד הרמתי את הרגליים וכבר לא הבהלתי את הטרף, ככה שלפעמים חזרנו לכפר עם שני שכווים או חורפן תלויים מהחגורה. לפעמים עם שועל קוטב. הייתי גאה כל כך! וכדי להיות בטוחים שכולם רואים אותנו עשינו תמיד כמה סיבובים בראופרהופן. סיבובי ניצחון. ואנשים נופפו לנו בידיים ושיבחו אותנו. לזה אפשר להתרגל, לשבחים.

זה סַם, אמר נוֹאי, החבר הכי טוב שלי, כשהוא עוד היה החבר הכי טוב שלי. הוא אמר שאני צריך להיזהר משבחים ופשוט לא להתרגל לזה. נואי היה גאון מחשבים, אבל הגוף שלו עשה לו בעיות. הוא אמר שהוא ההפך שלי, שהוא משלים אותי, ולי לא היה מושג למה הוא מתכוון. הוא אמר שאם שנינו היינו בן אדם אחד אי־אפשר היה לנצח אותנו. חבל שהוא חי ברייקיאוויק.

אבל אז קרה הסיפור עם רוברט מקנזי, שהיה מלך המִכסות אצלנו, וזאת כבר הייתה התחלת הסוף, ואף אחד לא אוהב כשדברים מגיעים לסוף שלהם. בגלל זה מעדיפים לחשוב על מה שהיה פעם, כשהדברים התחילו והסוף עוד היה רחוק מאוד.

הימים עם סבא בים ובמֶלרָקַסלֶטָה היו הימים הכי יפים בחיים שלי. לפעמים סבא גם הרשה לי לירות ברובה הציד שלו, ששייך לי עכשיו. הוא הראה לי איך נהיים צלפים טובים, איך מכוונים, איך לוחצים על ההדק ממש בעדינות, בלי לזוז. באימונים היבשים, כשכיוונתי למטרה, הוא היה שם אבן קטנה על הקנה ואני הייתי צריך לירות בלי שהאבן תיפול. זה קשה יותר ממה שחושבים, כי צריך לסחוט, לא ללחוץ! רק כשהצלחתי בזה הוא הרשה לי גם לירות ממש. אבל אימא שלי לא הייתה אמורה לדעת בשום אופן, ככה סיכמנו, סבא ואני, אימא שלי האמינה שרובים מסוכנים מדי בשבילי. בסוף היא בכל זאת גילתה, כשחיסלתי את החתולה של אלינבורג, ממש כאן מאחורי הבית. זה היה טיפשי מצידי. מישהו שמע את הירייה והודיע לאימא שלי במחסן הקירור. היא באה ישר מהעבודה והייתה עצבנית, אפילו שהחתולה הרגיזה אותה כמה פעמים, כי היא חרבנה לנו במחסן של תפוחי האדמה. היא ממש רתחה מכעס, אימא שלי, ואולי היא גם נעלבה, כי היא אמרה שהגיע הזמן לדבר איתי ברור, וזה בדיוק מה שהיא עשתה. היא אמרה שאני לא כמו אחרים, ונגעה ברקות שלה. אני איטי יותר שם למעלה, ובגלל זה היא לא רוצה שאני אצא לצוד עם הרובה במרכז ראופרהופן ואחסל חיות, זה יעשה בעיות בכפר – וזה באמת מה שקרה, כי אצל אלינבורג אין שטויות, היא מייד הודיעה למשטרה.

אבל אימא שלי לא הייתה צריכה להגיד את זה ככה. כי כשמישהו צורח עליי, אפילו אם המישהו הזה הוא אימא שלי, אני מאבד שליטה. הראש שלי נכבה. וכשאני מאבד שליטה, האגרופים עפים. האגרופים שלי. לרוב עליי. זה לא כזה נורא. לפעמים גם על אחרים, אם האחרים בסביבה כשהאגרופים שלי עפים עליי. וזה יותר נורא, אבל אני ממש לא עושה את זה בכוונה, ואחר כך גם כמעט לא זוכר את זה. כאילו שהמחט על התקליט קפצה קדימה. ובגלל זה אימא שלי ניסתה להרגיע אותי, הבטיחה לי שהיא לגמרי סומכת עליי שאני יודע להתעסק עם הרובה, שאני בטח צלף טוב, ואת זה סבא היה יכול לאשר, דרך אגב, סבא שֶרק נענע את הראש תוך כדי כל הצעקות, ושלח מכאן את השוטר. והוא גם לא כעס בכלל שחיסלתי את החתולה של אלינבורג. הוא חשב שאימא שלי מגזימה, שאני בכלל לא שונה עד כדי כך, לעזאזל, זה כמעט כלום, בעצם, יש אידיוטים הרבה יותר גדולים בעולם, זה לא עניין של הישגים בבית ספר אלא איך מתנהגים כלפי אחרים, איזה מין בן אדם אתה, וכו'. והוא הביא דוגמה, את זה הוא ידע לעשות טוב, כי חשוב להביא דוגמאות כדי שכולם יבינו למה מתכוונים. הוא סיפר לנו על איזה ספורטאי שחי באמריקה ונראה טוב והיה נחמד ואפילו נהיה שחקן, אבל אז הוא רצח את אשתו רק בגלל שהוא קינא. קנאה. בום! סוף הסיפור. בגלל זה אני אדם טוב יותר מהספורטאי המפורסם הזה. אבל אימא שלי אמרה שהוא יכול לדחוף את הספורטאי שלו לאנשהו, כי לחתולה של אלינבורג בטח לא אכפת מזה, אבל לאלינבורג כן אכפת שחיסלתי את החתולה שלה, ולמשטרה גם, ולהנהלת בית הספר גם. ככה זה, מצפים מאיתנו להתנהגות מסוימת, להישגים מסוימים, שהוא צריך סוף־סוף להתקדם למאה העשרים לפני שהיא תיגמר, וגם צריך להפסיק להתערב, בסופו של דבר היא אימא שלי והיא זאת שקובעת כשמדובר בחינוך שלי. אבל בעניין הזה סבא היה קשה כמו אבן. כי גם הוא ידע להתרגז כהוגן כשהוא רצה, והוא הזכיר לה בקול רם שהוא אבא שלה, שאנחנו גרים בבית שלו, בין ארבעת הקירות שלו, המדפים שלו, ובגלל זה בכל זאת הוא זה שקובע, לעזאזל. חוץ מזה הוא מבלה איתי יותר זמן ממנה, ואז נתקעו לאימא שלי המילים בגרון והיא יצאה בסערה מהבית לעשות משהו. להוציא את הזבל או משהו כזה. ואז אני גם שברתי משהו, אני כבר בכלל לא זוכר מה. אבל משהו התרסק לגמרי. אני רואה את זה לגמרי ברור מול העיניים, חתיכת זיכרון: סבא יושב עליי, הפנים שלו אדומות לגמרי, והוא מצמיד את הידיים שלי לרצפה, קורא לאימא שלי בטירוף וצורח לי בפרצוף שאירגע כבר, לעזאזל.

 

את השועל הראשון שלי הרגתי בגיל אחת־עשרה. שועלים הם מכה, גם אם הם היו כאן עוד לפני הוויקינגים. בשועלים מותר לירות. זה קרה ממש מהר, בעצם, ואני הייתי מופתע כל כך שבכלל לא היה לי זמן להתרגש. היינו בשטח ואז פתאום הופיע מולנו שועל, הראש שלו הציץ מאחורי גוש עשבים, זאת אומרת שהוא ראה אותנו, אבל הוא לא הצליח מייד למצוא מחבוא. סבא דחף לי את הרובה ליד, הוא לא אמר כלום רק הסתכל בעיניים מכווצות על השועל, שהחזיר לו מבט מבוהל לגמרי, ואני הבנתי. כיוונתי, השועל ניסה לברוח, אבל אני עקבתי אחריו עם הקנה, עם קצה האצבע על ההדק, סחטתי בעדינות עד ששמעתי את הירייה. את ההדף של הקת לא הרגשתי בכלל. הלב שלי דפק חזק יותר. השועל נפל הצידה, אפילו התגלגל פעם והזיז את הרגליים, כאילו הוא עוד רוצה לברוח. אבל הוא כבר לא היה יכול.

הרגשתי משונה. סבא עדיין לא אמר מילה, אבל הוא טפח לי על השכם, מרוצה, ואז הסתכלנו על השועל הגוסס. הוא הפסיק לזוז די מהר, ושכב שם עם הפרווה ספוגה בדם הסמיך שזרם לו מהאף. בהתחלה הצלעות שלו עלו וירדו מהר, אבל אז הנשימה שלו נהייתה יותר ויותר איטית, מקוטעת יותר, עד שבסוף הוא כבר היה נוקשה לגמרי. בעצם ריחמתי עליו, אבל כשקיבלתי את החמשת אלפים קרונות מהלשכה הקהילתית הבנתי מה זה ייעוד. ייעוד זה שאתה מגיע למשהו כאילו זה היעד שלך.

לסבא שלי כבר לא נשאר הרבה זמן לחיות. כל פעם שנפרדתי ממנו ידעתי שאולי אני רואה אותו בפעם האחרונה. אחת המטפלות גילתה לי את זה. והיא גם אמרה שאני אהיה עצוב מאוד אז, אבל זה נורמלי לגמרי, וגם לבכות, כלומר הכול בסדר. נואי הסביר לי פעם שסבא שלי לקח על עצמו את תפקיד האב. אימא שלי בטח לא הייתה מסכימה, אבל נואי צדק, תכלס קוראים לי קלמן אודינסון, על שם סבא, שקוראים לו אודין, ולא על שם אבא שלי, שאימא שלי לפעמים קוראת לו תורם הזרע.

קְוֶונטין בּוֹטְרַייט. ככה קראו לו, לתורם הזרע. ואם הייתי מקבל את השם שלו, היו קוראים לי קלמן קוונטינסון. אבל זה לא מתאים, כי באיסלנד אין שם כזה. כמו אבא שלי: גם אותו אין כאן. אם הייתי חי באמריקה היו קוראים לי קלמן בוטרייט.

אם היו לי ילדים הייתי דואג להם. רציתי להיות מה שסבא היה בשבילי, והייתי מספר להם מה שסבא סיפר לי. הייתי מראה לילדים שלי איך צדים, איך מוצאים שועלי קוטב, איך מזהים שכווים בשלג ואיך תופסים כרישים גרינלנדיים. איך מתקיימים. וממש לא משנה אם הם היו בנים או בנות. אבל אם רוצים ילדים, צריך אישה. אין דרך אחרת. ככה זה בטבע.

אני כבר הייתי בן שלושים ושלוש, היו חסרים רק כמה שבועות עד ליום הולדת שלושים וארבע שלי. הייתי זקוק לאישה דחוף. אבל לא היה שום סיכוי, כי בראופרהופן לא היו נשים שרצו מישהו כמוני. מבחר הנשים כאן היה מרשים בערך כמו ארגז הירקות במכולת של הכפר. חוץ מגזר, תפוחי אדמה, שני פלפלים מקומטים וחסה חומה לא היה שם כלום. והרעיון שאשתי לעתיד תתגלגל לראופרהופן, שש מאות ותשעה קילומטר מרייקיאוויק, לא היה סביר במיוחד.

אימא שלי אמרה תמיד: "סוף העולם שמאלה!" אותי זה הצחיק, אבל היא לא צחקה אף פעם. היא גם לא סיפרה אף פעם בדיחות, היא כמעט תמיד הייתה עייפה מהשעות הארוכות במחסן הקירור. היא אמרה שאני לא יכול לאכול קוקו פופס כל יום, כי אז אני אשמין עוד יותר ובחיים לא אמצא אישה. אבל אימא שלי כבר לא הייתה בבית עכשיו, וגם סבא שלי לא, אז יכולתי לאכול קוקו פופס כל היום אם רציתי, ואף אחד לא התלונן. אבל אכלתי קוקו פופס רק לארוחת בוקר, ולפעמים בערב, כשצפיתי ב"רווק". אבל אף פעם לא לארוחת צהריים. זה היה הכלל שלי.

צריך כללים בחיים, זה חשוב, אחרת תהיה לנו אנרכיה, ואנרכיה זה כשאין משטרה ואין חוקים וכולם עושים מה שהם רוצים. למשל לשרוף בית. פשוט ככה, בלי סיבה. אף אחד כבר לא עובד, אף אחד לא מתקן את המכונות המקולקלות, למשל מכונות כביסה, מנועי הסירות, צלחות לוויין ותנורי מיקרוגל. ואז יושבים עם צלחת ריקה מול מסך הטלוויזיה השחור בבית השרוף, ואנשים הורגים אחד את השני בגלל כנפי עוף או קוקו פופס. אבל אני הייתי שורד מצב כזה, כי ידעתי להסתדר. ידעתי לעבד כריש גרינלנדי ככה שהבשר שלו יהיה טעים. וידעתי למרוט נוצות של שכווי. הבית של סבא שלי היה גדול מספיק, ואולי איזה אישה הייתה רוצה אז לגור אצלי, כי פה בראופרהופן האנרכיה לא הייתה מגיעה למצב קשה כל כך, כי אנחנו פשוט רחוקים מדי. אשתי הייתה צריכה להיות צעירה יותר ממני, כי היינו צריכים להביא הרבה ילדים, כדי להבטיח את המשך הקיום של האנושות. היינו עושים סקס כמעט כל ערב. אולי אפילו פעמיים ביום! וגם לא היינו שומעים כלום על מעשי הטבח ברחובות רייקיאוויק, כי הטלוויזיה הרי לא הייתה פועלת. וחוץ מזה, מאז המשבר הכלכלי כבר לא הייתה משטרה בראופרהופן, ובמובן הזה הייתה לנו אנרכיה כבר עכשיו. אנשים פשוט לא שמו לב עדיין.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קלמן”