החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ישראל – מדריך פשוט למדינה לא מובנת

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | מאי 2024 | 320 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

שורת מחץ: סיפורה של ישראל מימי התנ"ך, דרך הולדת הציונות, ועד ימינו

הכול התחיל כשנועה תשבי נשאלה בארוחת ערב יוקרתית בלוס אנג'לס: מהו ראש השנה היהודי? ותשבי, שהמשפחה שלה מלאה בסיפורי גלות ושואה, עלייה וקיבוץ, אקדמיה ודיפלומטיה, יהדות וישראליות מוּדעוֹת, מצאה את עצמה בלי תשובה. ואז היא התחילה לחקור: מה המשמעות של להיות ישראלית? ומה זה בעצם אומר שאני יהודייה? זמן קצר אחר כך היא מצאה את עצמה נואמת, בלי תכנון מראש, בהפגנת תמיכה בישראל בלוס אנג'לס, ומכאן התחילה קריירה שתשבי לא יכלה לחזות: המסבירנית של ישראל בארצות הברית.

זהו הוא סיפורן של הארץ והמדינה משולב בסיפור משפחתה של תשבי. בדרך מנפצת תשבי כמה מיתוסים, מתמודדת עם ההתקפות על ישראל ומבהירה למה הציונות עדיין חשובה כל כך, לנו, ולכל היהודים בעולם.

מקט: 15101828
שורת מחץ: סיפורה של ישראל מימי התנ"ך, דרך הולדת הציונות, ועד ימינו הכול התחיל כשנועה תשבי נשאלה בארוחת ערב יוקרתית […]

פרק 1:
עם חצאית מיני וספר תנ’ך בתיק

לקח לי שנייה להבין שהחיים שלי הולכים להשתנות לנצח. עמדתי שם, חיילת בת 19 בצבא ההגנה לישראל. הייתי עם הגב אל הקיר, לחוצה, מזיעה, ופתאום הבנתי שזהו זה. שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.

האמת היא שהערב התחיל די רגוע. זאת היתה מסיבת בת המצווה של אחותי הקטנה, ואבא שלי, אחי החורג ואני לקחנו אותה ואת החברות שלה להחליק על הקרח ולאכול במקדונלד’ס בקניון. זה היה בסך הכול יום הולדת לאחותי בקניון… שישנה את חיי.

אבל לפני שנמשיך, בואו נבין איך הכול התחיל. גדלתי ברמת אביב, במשפחה רגילה (לפחות ככה חשבתי אז) ממעמד הביניים. תמיד היתה לנו בבית מודעוּת פוליטית, שהתחילה עוד עם דור המייסדים של המשפחה: סבתא שלי היתה ממקימי דגניה, הקיבוץ הראשון בישראל, אבי־סבי הקים את משרד התעשייה והמסחר בירושלים בשנות העשרים של המאה הקודמת, וסבא שלי היה השגריר הישראלי הראשון במדינות מערב אפריקה וחבר משלחת ישראל לאו’ם. אז כשהייתי ילדה, זה לא נראה לי יוצא דופן במיוחד ללכת עם ההורים לכל מיני הפגנות ומחאות, וגם לא נראה לי משונה כשכל מיני שרים ושגרירים התארחו אצלנו לארוחות ערב. הייתי תמיד מוקפת בפוליטיקה, ואני לא יודעת אם ואיך זה קשור (כנראה שכן), אבל אני החלטתי להיכנס דווקא לעולם הבידור.

כבר כשהייתי ילדה קטנה, ממש קטנה, היה לי ברור שאני רוצה להיות שחקנית. הייתי רואה ילדים בטלוויזיה, ופשוט ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אף אחד במשפחה שלי לא הגיע מהעולם הזה ולא הבין בו הרבה. אמא שלי, שבאמת ניסתה לתמוך בי (בדרכה), אמרה מה שכל אמא נורמלית היתה אומרת: ‘בסדר, כשתגדלי תוכלי לעשות מה שאת רוצה.’ אז חיכיתי, וגדלתי, ועשיתי מה שאני רוצה: כשהייתי בת 12 (!) התחלתי להסתובב בתל אביב ולחפש — מאיפה מתחילים, איך נכנסים לעולם הזה. הסוכן הראשון שמצאתי שלח אותי באוטובוס לאודישנים (אלוהים, כמה תמימות). לא ביקשתי רשות מההורים — פשוט עשיתי את זה.

וככה, בגיל 13, כבר התחלתי לקבל תפקידים בפרסומות ובטלוויזיה, ולאט לאט הכירו אותי, יותר ויותר. נרשמתי לקורס המשחק הראשון שלי, והתאהבתי. התמכרתי לגמרי. קצת אחרי זה קיבלתי מלגה ללימודי דרמה ממוזיאון תל אביב לאמנות, ואת רוב התיכון העברתי על הבמה, בהצגות ובמחזות־זמר בבית הספר.

ואז, בסוף י’ב, הגיע הצבא. נאלצתי להקפיא בינתיים את הקריירה (לא היתה אז אופציה לעשות גם וגם, כמו שיש לחיילים היום), אבל לא ויתרתי על החלום, וכמי שגדלה על הלהקה, הלכתי לבחינות ללהקה צבאית. וזה היה קשה. ממש קשה. הצבא לקח את הזמן עד שהחליט שפחות מתאים לי רובה או כפית לערבוב קפה, ועדיף לתת לי לשיר. התקבלתי! כל יום נסענו לבסיס אחר, והעלינו מערכונים קומיים וגרסאות כיסוי ללהיטים. אז נכון, לא תמיד זה היה מלהיב כמו שדמיינתי, אבל לא הייתי מחליפה בחיים את מה שלמדתי והבנתי שם. מרמת הגולן לחברון, מירושלים לרצועת עזה, ראיתי איך אנשים חיים באמת — ואיך הצבא עובד. זה היה כור היתוך של ממש, ויצא לי לראות מקומות ולפגוש אנשים שאין סיכוי שהייתי פוגשת בדרך אחרת. ואגב, מאז אני יודעת איך עושים גבות עם חוט (בין השיניים, כמו המקצועניות). בקיצור, השירות הצבאי שלי היה תענוג ושינה לי את החיים.

אחרי קצת יותר משנתיים, לקראת סוף השירות (כן, שרתי שנתיים וחצי), הסוכן שלי התקשר עם שתי הצעות עבודה. הראשונה היתה מדהימה: הוצע לי התפקיד של בטי ריזוֹ (המנהיגה של ‘הנערות בוורוד’, זוכרים?) בהפקה בימתית חדשה של גריז, עם הבמאי שהיה אז השם הכי חם בארץ, לצד כמה מהשחקנים עם השמות הכי גדולים של התקופה. רק שתבינו: היתה לי אובססיה לגריז. ממש אובססיה. הכרתי את הסרט בעל פה, בעיקר את כל השורות של ריזו, והתרגשתי כמו שאתם לא יכולים לדמיין.

ההצעה השנייה היתה אודישן לפיילוט לסדרת טלוויזיה חדשה. המלהק חיפש נערה תמימה בת 16. נכון, הייתי כבר בת 19, אבל עדיין — המועמדת המושלמת.

אז הלכתי לאודישן לסדרה, וחיכיתי בחוץ עם כל שאר הנערות התמימות. לא קיבלנו טקסטים ללמוד בעל פה מראש; פשוט נתנו לנו דף כשהגענו, והיינו צריכות לעבוד עם מה שיש. הסתכלתי בטקסט, והבטן קצת התהפכה לי. הוא היה זוועה. זאת היתה שיחת טלפון בין בת לאמא, הכי קלישאתית שאפשר. כשקראו לי סוף סוף פנימה, נכנסתי לחדר, התיישבתי, ושאלתי את הבמאי אם אני יכולה לאלתר. הוא היה קצת המום, אבל הסכים. זרקתי את הטקסט על הרצפה, עשיתי כאילו אני מחזיקה טלפון ביד, ואילתרתי שיחה. כשסיימתי, הבמאי (יואל זילברג) הסתכל על המוניטור, ואחר כך בחזרה אליי. ‘את יכולה לחייך רגע?’ חייכתי. הוא הסתכל שוב על המוניטור, ואז שוב אליי, ואמר, ‘יש לי תפקיד בשבילך, אבל לא התפקיד הזה.’ לא קיבלתי את תפקיד הנערה התמימה. קיבלתי את תפקיד הביצ’ית של הסדרה, זו שכולם מאוהבים בה.

עם שתי ההצעות האלה, כמו חיילת טובה, הלכתי להתחנן לפני המפקד שלי. סיפרתי לו על המחזמר ועל הפיילוט, ושאלתי אם, אולי, יש סיכוי שאני יכולה להתחיל את הקריירה שלי תוך כדי השלמת השירות. זה ממש לא הרשים אותו. על המחזמר הוא נתן לי שלילי בזנ’ט. אם אשחק בגריז כל ערב, אני לא אוכל להופיע מול החיילים. אבל הסדרה הקטנה הזאת בטלוויזיה? בסדר. זה רק פיילוט. הוא אמר לי ללכת לצילומים ולחזור. וזה מה שעשיתי. בדיעבד זאת היתה אחת מנקודות המפנה הגדולות בקריירה שלי.

המחזמר גריז בא והלך, אבל הפיילוט הקטן ההוא הפך בן־לילה לסנסציה טלוויזיונית. קראו לסדרה רמת אביב ג’, והיא עוצבה בסגנון אופרות הסבון המצליחות של ארצות הברית באותה תקופה, כמו מלרוז פלייס. העלילה התרחשה בחברת אופנה, ואני שיחקתי מעצבת חדשה, צעירה ובעייתית שהובאה כדי ‘להצעיר את המותג’. הדמות ששיחקתי ניהלה רומן עם בעל החברה, ובהמשך גם הסתבכה בשורה של מריבות קשות ומשעשעות עם אשתו הסופר־אופנתית המרושעת של המנכ’ל, גילת אנקורי האחת והיחידה. הסדרה היתה מוגזמת ומטופשת, אבל אנשים עפו עליה. היא הפכה ללהיט ענק.

אבל כל זה היה עדיין בעתיד, ואני עוד הייתי בשירות סדיר. החיילים ששירתו איתי היו צוחקים עליי ועל הדמות שגילמתי בסדרה, אבל בסך הכול החיים המשיכו כרגיל. עד לאותו אחר הצהריים במקדונלד’ס.

כך התחיל המסע המקצועי שלי, אי־שם בסוף שנות התשעים, עומדת עם הגב אל הקיר, כשאבי ואחי החורג גוררים ומרחיקים אותי מערמת ילדים צווחים, שחוזרים שוב ושוב על שם הדמות שגילמתי (דפנה), ומתחננים לחתימה (מי זוכר איך חיינו פעם בלי סלפי).

חלום אמריקאי

בגיל 22 כבר היה לי ותק בתעשיית הבידור הישראלית. קיבלתי את תפקיד אניטה בהפקה סיפור הפרברים בתיאטרון הבימה (שדרוג ענקי לעומת גריז), והוצאתי עם בן זוגי דאז, גל אשר, אלבום R&B שהגיע לראש המצעדים, הכול תוך כדי הצילומים לסדרה מספר אחת במדינה. הימים שלי התחילו בחמש בבוקר על הסט של רמת אביב ג’, ונגמרו אחרי חצות, עם הביצוע היומי של השיר ‘בָּחוּר כזה’, על הבמה במחזמר של סיפור הפרברים. לא ישנתי הרבה, ואהבתי כל רגע. אפילו הציעו לי להנחות תוכנית אירוח יומית בטלוויזיה בקיץ, ושקלתי לעשות את זה — אבל אז הזדמנה לי פגישה לא־כל כך־מקרית במסעדה תל אביבית.

זה היה קיץ ישראלי חם ודביק כשקיבלתי הזמנה למסיבה שערך מפיק־העל הישראלי־אמריקאי ארנון מילצ’ן במסעדה תל אביבית. הפנטזיה שמילצ’ן יראה אותי, ידבר איתי, ויגיד לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ‘אני אהפוך אותך לג’וליה רוברטס הבאה’ — סיחררה את ראשי. הוא הרי הפיק את אישה יפה, וזאת כבר היתה הוכחה מספקת לכך שהוא־הוא מי שמחזיק בכיסו את הכרטיס הנכסף שלי ללוס אנג’לס.

האמת היא שתמיד חלמתי על אמריקה, ולא רק בקטע של הוליווד. זה קרה לראשונה בכיתה ב’, כשנדבקתי בכינים. המון כינים. היו לי כל כך הרבה כינים, שלפעמים היה נדמה שהכרית שלי זוחלת לבד. ההורים שלי ניסו וניסו וניסו, אבל לא הצלחנו להיפטר מהן. אז לאבא שלי צץ רעיון מבריק — לעשות לי גאלח. גאלח! לילדה בת שמונה, בהחלט אפשר לומר שזאת היתה טראומה. במשך שבועות הלכתי לבית הספר עם קפוצ’ון וחלמתי על היום שבו אוכל להתגאות שוב בקוקו הגולש שלי. לקח לי חודשים להתרגל למראה הלא־מוגדר מגדרית החדש שלי (הרבה לפני שזה נהיה קטע), ובינתיים תיכננתי את הבריחה הגדולה — אני אגַדֵּל שיער ואעבור לבית ספר חדש באמריקה. שם לילדים לא יהיה מושג על העבר שורץ הכינים שלי, ואני אדבר אנגלית במבטא אמריקאי מושלם.

זה לקח קצת יותר מעשור, אבל הפנטזיה עמדה להתממש סוף סוף, והייתי מוכנה ומזומנה — עד לרמת המבטא האמריקאי. הלכתי לאירוע של ארנון מילצ’ן עם אבא שלי, וכשהגענו, התמקמנו ליד שולחן קטן משלנו. עברו כמה דקות לפני שארנון ניגש אלינו להגיד שלום, ומיד התחלתי לדבר איתו אנגלית. הוא קלט את הרמז, ואחרי שיחה קצרצרה איתי ועם אבא שלי, הזמין אותנו לפגישה למחרת.

בפגישה ארנון הסביר שהוא לא יכול להבטיח תפקידים, אבל ינסה לעזור, ושאני מוכרחה לעבור ללוס אנג’לס. ואז הוא אמר את המשפט הבא, שנשאר איתי משך שנים: ‘מי שמייצר יין צריך לגור בצרפת. מי שבונה שעונים צריך לגור בשווייץ. ומי שרוצה להיות בעסקי הבידור, צריך לגור בלוס אנג’לס.’

דינג.

שמעתי והפנמתי.

ארבעה חודשים מאוחר יותר פרשתי מרמת אביב ג’, עצרתי את ההקלטות של אלבומי השני, ויתרתי על הנחיית תוכנית האירוח, העברתי את תפקיד אניטה לממלאת המקום שלי, נפרדתי מהדירה התל אביבית ומהחבר שלי בשלוש השנים האחרונות, ארזתי שתי מזוודות, ועליתי על המטוס ללוס אנג’לס. כן, הייתי קצת משוגעת. אין ספק.

זה הרגע להצהיר פה שנייה בגלוי את מה שכבר ברור לכולנו — לא נהייתי גל גדות בסוף. אפילו לא קרוב. היו לי כמה פריצות מדהימות בקריירה בארצות הברית, כמו חתימה על חוזה לשישה אלבומים עם לייבל גדול, וכמה נפילות ענקיות, כמו הנפילה של הלייבל עם התפוררות תעשיית המוזיקה בסוף האלף. נכון, עבדתי בלי הפסקה, קיבלתי תפקידים פה ושם וזכיתי להרבה מעריצים מתוך התעשייה, אבל היו גם הרבה תפקידים שלא קיבלתי, והייתי קרובה באופן מתסכל כל כך לתפקידים רבים אחרים. תויגתי בקביעות כאופציה שנייה ומצוינת לתפקידים ראשיים. בפועל, זה לא היה שווה כלום.

מה שכן, מאז ומתמיד הייתי יזמית, עוד מילדות. כשהייתי בתיכון ולא התקבלתי ללהקת נוער (הי ״צעירי תל אביב״) הקמתי להקת נוער מתחרה. העלינו מחזמר רוק על חיי דוד המלך, שהפך למופע פולחן ורץ במשך עשור. גם בלוס אנג’לס הייתי חייבת להיות איכשהו יצירתית ומעורבת, ונמאס לי לשבת בשקט יפה ולחכות עד שייתנו לי תפקיד. אז התחלתי לחפש פרויקטים שאוכל ליצור ולהפיק. קראתי בעיתון ישראלי על תוכנית טלוויזיה חדשה שכולם מדברים עליה. קראו לה בטיפול, והיא היתה די פשוטה, לכאורה: היה שם פסיכולוג, שבמשך חצי שעה ישב בחדר עם מטופל, ודיבר איתו. ככה פשוט. אנשים יושבים ומדברים. חשבתי שזה רעיון גאוני. וכך מצאתי את הפורמט הראשון שלי.

פורמט? אתם שואלים, אני אסביר. בז’רגון הטלוויזיוני, התוכן מתחלק לשני תחומים עיקריים — מתוסרט ולא מתוסרט. תוכניות מתוסרטות הן כל סדרת דרמה או סיטקום שאתם מכירים; ותוכניות לא מתוסרטות הן תוכניות ריאליטי, שעשועונים, תוכניות אירוח וכן הלאה, כלומר תוכניות שלא מתבססות באופן מוחלט על תסריט כתוב. עקרונית, קל יותר להתאים פורמט לא מתוסרט לקהל בינלאומי, וזאת הסיבה שפחות או יותר לכל מדינה בעולם יש גרסה משלה להאח הגדול. אבל בעולם המתוסרט זה קצת יותר מסובך. תסריט צריך לתרגם, לשכתב ולהתאים תרבותית מחדש לכל מקום. בערך שנה קודם לכן, שיחקתי בסיטקום של רשת השידור האמריקאית NBC, שהיה מבוסס על סדרה בריטית שנקראה זיווגים (Coupling). וזאת מבחינתי היתה הוכחה לכך שאפשר; שגם אם אין הרבה עיבודים מתוסרטים לסדרות טלוויזיה, זה בהחלט אפשרי. וידעתי שבטיפול יכולה להיות הסדרה הראשונה מישראל שתעשה את זה.

אירגנתי פגישה עם היוצר וסיפרתי לו שאני מתכוונת למכור את הסדרה שלו לערוץ הטלוויזיה הסופר־איכותי HBO. הוא נראה מבולבל. באותם ימים זה היה רעיון מטורף לגמרי. אף אחד לא עשה את זה בעבר עם סדרת טלוויזיה ישראלית, ויותר מזה: אף אחד אפילו לא חשב לעשות את זה.

בסופו של דבר מכרתי את בטיפול ל־HBO, שם היא נקראה In Treatment. הפקתי את הסדרה במשותף עם השחקן מארק וולברג, וצילמנו 155 פרקים שרצו במשך שלוש עונות, היו מועמדים לעשרים פרסי אמי וגלובוס הזהב, זכו בפרס פיבודי, והוארכו לעונה רביעית ב־2020. הפריצה הזאת סללה את הדרך, וישראל הפכה יצרנית פורייה של פורמטים טלוויזיוניים. לרגע אחד, היא אפילו היתה המדינה שמכרה את מספר הפורמטים הטלוויזיוניים הגבוה ביותר לארצות הברית, יותר מאשר בריטניה.

וכך, מִשחקנית שנאבקת על תפקידים וממתינה לתורה, הפכתי לשחקנית שנאבקת על תפקידים ולמפיקה מצליחה. התברר שזה לא סותר.

סרט טורקי

אמנם פתחתי ערוצי תקשורת משמעותיים בין ישראל לארצות הברית, אבל די מהר התברר לי שאנשים רבים עדיין לא יודעים איפה ישראל נמצאת, או אפילו מהי בדיוק. ההבנה שישראל סובלת מבעיה גדולה של יחסי ציבור הפכה בולטת יותר ויותר מהרגע שנחתתי בארצות הברית. קלטתי שמה שנחשב בעיניי לידע בסיסי, היה בבחינת חדשות גמורות לרוב האנשים סביבי. אני ידעתי מי זה כריסטופר קולומבוס ומהן הכרזת העצמאות של ארצות הברית ומלחמת האזרחים, אבל כמעט איש ממכריי הלא־יהודים לא הכיר את ההיסטוריה של ישראל, את הרקע שלה ואת הסכנות שהיא מתמודדת איתן על בסיס יומיומי. אף אחד מהם לא ידע מיהם הישראלים. הייתי המומה. ישראל מקפיצה את הפיוז לכל כך הרבה אנשים בעולם, אז אפשר להניח שאם לאנשים יש דעות מוצקות כל כך לגביה, הם בטח מכירים לפחות כמה עובדות בסיסיות, נכון? וואוו, ממש לא. הם לא יודעים כלום.

נתקלתי במידע מוטעה מכל מיני סוגים, אפילו בקרב האנשים המשכילים ביותר ובעלי הכוונות הטובות ביותר. יום אחד, בזמן שביליתי עם קבוצת החברים שלי באותם ימים — שחקנים, כותבים ובמאים צעירים — באה אליי אחת הבנות, שכולם ידעו שיום אחד היא תזכה בפרסים, גם באוסקר.

‘אה, אז את מישראל?’ היא שאלה ברַכּוּת. (היא מדברת ברכות כזאת. עד היום.)

‘כן,’ עניתי.

‘תגידי… איך ההורים שלך מרגישים לגבייך?’

הסתכלתי עליה מבולבלת. ‘אני די בטוחה שהם גאים בי,’ אמרתי. ‘למה, יש משהו שאני צריכה לדעת?’

היא הביטה בי במבט מלוכסן, והמשיכה. ‘פשוט תהיתי איך הם מרגישים עם זה שאת, כאילו, מודרנית וכל זה, בלי כל כיסויי הראש,’ היא אמרה, ועשתה בידיה תנועות מעגליות סביב הראש והפנים, כאילו היא מנסה להגיד ‘חיג’אב’ בפנטומימה. אני אמנם אוהבת אקססוריז, אבל הניסיון שלי עם כיסויי ראש מוגבל לכובע בשמש או מטפחת בברנינג־מן, אני קצת פחות מתחברת לחיג’אב (ראו פרק 3).

סיפורים מהסוג הזה חזרו על עצמם במאות וריאציות בשנים הבאות. שוב ושוב הייתי מוצאת את עצמי מספרת את סיפורה של ישראל מההתחלה: מסבירה לאנשים שאנחנו בעצם לא אפגניסטן; מסבירה איך קמה המדינה ולמה, איך התהוו גבולותיה; משרטטת מאות מפות של האזור על גבי מאות מפיות באינספור ארוחות ערב; נאלצת להסביר עד כמה ישראל מודרנית ומה בעצם ההבדל בין קיבוץ להתנחלות.

קלטתי שאנשים לא יודעים את העובדות הבסיסיות ביותר, כמו למשל שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שמונהגת בה דמוקרטיה באופן רציף מיום הקמתה ב־1948, לאחר שהאו’ם העניק ליהודים מדינה בעקבות זוועות השואה. גם לערבים הוענקה מדינה במקביל, אבל הם בחרו לסרב להצעה ולפתוח במלחמה. שמעתי אנשים מכנים את ישראל ‘קולוניאליסטית’, שזה אבסורד, כי מדובר במדינת פליטים שקמה בעקבות דה־קולוניזציה מהשלטון הבריטי. שמעתי אנשים מכנים את ישראל ‘מדינת אפרטהייד’, שזה גם אבסורד, בהתחשב בייצוג של ערביי ישראל בכנסת. קלטתי שיש אנשים שרואים את בעיית המזרח התיכון בכללותה כסכסוך ישראלי־פלסטיני — סיפור דוד וגוליית שמציב אנשים נטולי צבא (הפלסטינים) מול אחד הצבאות המתקדמים בעולם מבחינה טכנולוגית (ישראל). קל להריע לאנדרדוג, אבל הדינמיקה הזאת לא נכונה: הסכסוך אינו בין העם הישראלי לעם הפלסטיני, אלא בין כלל העולם הערבי למדינת ישראל. 21 מדינות ערביות, שאוכלוסייתן מונה יותר מ־400 מיליון איש, ומדינה יהודית אחת, שאוכלוסייתה מונה בסביבות 10 מיליון. ביריבות הזאת, מי דוד ומי גוליית? קלטתי שאנשים מגלים עניין חסר כל פרופורציה בישראל, שכמעט לכל אחד יש דעה, אבל שלאנשים רבים פשוט אין מושג על מה הם מדברים. מצאתי את עצמי מסבירה שוב ושוב את כל זה, והפכתי למקור מידע והבהרות בנושא לקהילה שלי.

אבל מה שהכשיר אותי לכתוב את הספר הזה, הוא כל מה שקרה בשנים הבאות. וחשוב לי לספר גם על זה, כי בכל זאת, אף אחד לא יהיה מעוניין לקרוא ספר היסטורי־פוליטי על אחת המדינות מעוררות המחלוקת ביותר בעולם פרי עטה של שחקנית/מפיקה, מקסימה ככל שתהיה.

נקודת המפנה הגיעה ערב אחד בשנת 2010. השעה היתה 11 בלילה, וישבתי מול המחשב שלי, גולשת בפלטפורמה חדשה ומרגשת ששמה טוויטר, כשקלטתי שאחד הנושאים המדוברים ביותר (טרנדינג) באותו הערב הוא ישראל. בטורקית: Israil. כבר הכרתי מספיק את הבעייתיות ההסברתית שישראל מתמודדת איתה, כדי להבין שזה לא סימן טוב. וזה אכן לא היה. הכותרות היו תוקפניות: ‘הצבא הישראלי הרג תשעה פעילי שלום טורקים שניסו להעביר סיוע לעזה’. האינטרנט בער מרוב תגובות נזעמות. צריך לזכור שמדובר ב־2010: הרשתות החברתיות היו עדיין בחיתוליהן. באותה העת, עדיין חשבנו שאנחנו חלק מדרך כֵּיפית, אותנטית ושקופה לשמירה על קשר, ולא במפלצת וירטואלית שעתידה להשתלט על חיינו ולפרוץ לנו למוח (בפרפרזה על דבריו של יובל נח הררי). החדשות הסוערות על המסך מולי גרמו לי לתחושה לא נוחה. כמי ששירתה בצה״ל, אני יודעת שזה משהו שהצבא לא עושה.

חיפשתי וחקרתי, ולגמרי לא במפתיע, העובדות היו שונות לגמרי מהסיפור, שהפך בינתיים ויראלי. המשט הטורקי כלל שש ספינות וכמעט 700 נוסעים. חלקם היו קרוב לוודאי פעילים מלאי כוונות טובות, אבל לפחות 40 מהם היו מוסלמים פונדמנטליסטים עם קשרים מוכחים לטרור, שהפליגו מטורקיה לעזה מתוך כוונה לפרוץ את הסגר הימי שהטילו ישראל ומצרים (כן, ישראל ומצרים יחד, משום מה כולם שוכחים את מצרים) על רצועת עזה. הסגר הוטל בעקבות פעילות טרור של החמאס, שכללה ירי רקטות על ישראל ושאיפה כללית למחוק אותנו מהמפה (ככתוב במוצהר באמנת החמאס; נגיע גם לזה). בהתחלה ניסתה ישראל להגיע להסכם עם הטורקים, והציעה שהספינות יעגנו בנמל ישראלי והסחורה תיבדק ותועבר לעזה בדרך היבשה, אבל הטורקים סירבו. לאחר מכן ניסתה ישראל לאלץ את ה’מרמרה’, הגדולה שבשש הספינות, לעצור, ורק לאחר שזו התנגדה — עלו לוחמי שייטת 13 לכלי השיט. חיילי השייטת השתלשלו לספינה ממסוק, ונתקלו ב’התנגדות אלימה ומאורגנת’, שכללה התקפות במוטות ברזל.1

כשאחד המוחים חטף נשק מאחד מחיילי השייטת, החיילים פתחו באש. עשרה2 אזרחים טורקים אכן נהרגו, ועל אובדן החיים יש להצר, אבל חשוב מאוד לשים לב לכך, שלפחות חלק מהאנשים האלה באו נכונים לקרב.

לקח כמה ימים עד שסרטוני ההתקפה התפרסמו, והם אישרו את גרסתה של ישראל לאירועים. אלא שעד אז, דעת הקהל והיקום האינטרנטי כבר קבעו שישראל פשוט קמה יום בהיר אחד והרגה תשעה פעילי שלום שרבצו להנאתם בשמש על סיפונה של ספינת האהבה.

במהלך הימים הבאים מצאתי את עצמי דבוקה למסך המחשב, יוצאת למלחמות טוויטר עם כל מיני טרולים, וקולטת: ירושלים, יש לנו בעיה. ישראל חטפה מתקפה קשה של יחסי ציבור גרועים גם בטלוויזיה וברדיו, אבל ברשת התפשט צונאמי איום ונורא של שקרים ודיסאינפורמציה, שבו ‘עובדות’ הפכו ל’מציאות’ בלחיצת מקש ובשניות. צה’ל וממשלת ישראל עדיין תיפקדו כמו בתקופת האבן, באמתלה של ‘אנחנו בודקים את העובדות לפני שאנחנו מפרסמים אותן, אז אנא התאזרו בסבלנות, זה יכול לקחת כמה ימים.’ אבל בעולם המקוון החדש הזה, כבר לא היו לנו ימים; היו לנו שניות. לראשונה בחיי חששתי לעתיד המדינה שלי. בעיות יחסי הציבור של ישראל עמדו להפוך לאיום קיומי.

אז הפכתי את זה למטרה אישית: להיכנס לרשתות, להילחם על שמנו הטוב — ולהפיץ את האמת. בזמן שצייצתי בלי סוף וכמעט יצאתי מדעתי, גיליתי קבוצה קטנה של אנשים דומים, שהתכתבו איתי. כולנו פעלנו על בסיס אותה המחשבה: מישהו צריך לתפוס פיקוד על הרשתות החברתיות, ומאחר שממשלת ישראל פשוט לא הקדישה להן די תשומת לב באותה העת, המישהו הזה יהיה אנחנו. ב־2011 הקימה הקבוצה חדורת המוטיבציה הזאת את Act for Israel, ארגון התמיכה והתגובה־המהירה המוקדש להפצת האמת ולמלחמה בטרולים שלפני עידן הבוטים, הראשון מסוגו ברשת. זה היה כמו להיכנס למערב הפרוע עם אייפון ומק־בוק פרו.

זה השלב שבו ההסברה שלי הפכה מהדבר־הנחמד־הזה־שעושים־בארוחות־ערב־חגיגיות לשלב של השליחות האמיתית. התחלתי לעבוד עם עמותות וארגונים פרו־ישראליים ברחבי ארצות הברית, ובאופן לא רשמי עם ממשלת ישראל. כתבנו ציוצים ופוסטים, פעלנו לדחוף חדשות חיוביות ולחשוף שקרים כשזיהינו כאלה. Act for Israel גם הכינה מצגת כדי להסביר לאנשים בעמדות כוח, בממשלת ישראל ובארגונים גדולים, איך העולם החדש הזה עובד. נסמכנו על נתונים, כמו העובדה ש־87 אחוז מהאנשים מתחת לגיל 30 צורכים את החדשות בפייסבוק. באותם ימים, מידע מהסוג הזה היכה בהלם מוחלט את כל מי שנפגשנו איתו.

הפצנו את בשורת המציאות המקוונת המשתנה, שלחנו בלוגרים לסיורים בישראל, אספנו נתונים על ציוצים ופוסטים, ונפגשנו עם עמותות בישראל, עם הממשלה ועם קציני צבא בכירים כמו דובר צה’ל, תת־אלוף יואב (פולי) מרדכי. תידרכנו אותו על האינתיפאדה האלקטרונית הזאת במקביל לקיומו של משט שני מטורקיה לעזה, ועקבנו אחריו מקרוב בזמן שהנחיתי אותו בנבכי המצגת שלנו.

לימים פולי סיפר לי שמיד לאחר שיצאתי מהמשרד, הוא זימן את אנשי הצוות שלו והורה להם לשנות מהיסוד את שיטת השימוש הצה’לית ברשתות החברתיות. ובלי קשר למצגת שלנו, אותו משט שני הסתיים במהירות ובשקט, ולמרבה השמחה, בלי אבדות בנפש.

זאת הנקודה שבה הפכו הייצוג והאקטיביזם הפוליטיים לחלק גדול מחיי, מעבודתי ומזהותי. אבל נדרש אירוע ויראלי נוסף כדי שגם הציבור בארץ יראה את מה שאני עושה. וכרגיל, הוא לא היה בשליטתי.

שגרירה לא רשמית

זה היה ביום ראשון, 18 בנובמבר 2012. שכבתי במיטה בלוס אנג’לס, גועה בבכי. לא מזמן הגעתי לפסגה גדולה בקריירה שלי, אחרי שיזמתי ועמדתי בראש שיתוף פעולה בין גוף השידור הישראלי ‘רשת’ לאולפני ITV בארצות הברית, כשבמקביל הפקתי סיטקום חדש לרשת CBS האמריקאית, שיצר כותב ישראלי. באותו הבוקר התעוררתי לאימייל פוגעני מהכותב הזה, שהיה בדרך כלל אדם מקסים. היתה איזו אי־הבנה בנוגע לתפקידי כמפיקה שלו. לא עשיתי משהו שהוא ציפה ממני לעשות, והוא התרגז, ושלח לי אימייל חריף ועוקצני, חמוש במיטב יכולות הכתיבה שלו, ופשוט קרע אותי לגזרים. בעיקרון הוא כתב לי שאני חרא של בן אדם וחרא של מפיקה ושלא יֵצא ממני כלום, ומאחר שהוא היה כל כך חכם ומוכשר, באותו הרגע האמנתי לו לגמרי. האימייל הזה די גמר אותי, אז התוכנית היתה להעביר את שאר היום בבכי במיטה.

אני והלברדורית שלי, טוּלי, עוד ייבבנו במיטה, כשחברתי טרייסי הופיעה בדלת. בעיצומו של הקרב האישי שלי, שכחתי לגמרי את תוכנית הקרב המשותפת שלנו לאותו היום. ישראל היתה שקועה במלחמה נוספת עם חמאס, ‘עמוד ענן’, מבצע בו פתחנו בתגובה להתקפות חוזרות ונשנות של החמאס על חיילים ישראלים וערים בדרום הארץ. המבצע החל בסיכול ממוקד של אחמד אל־ג’עברי, המפקד בפועל של הזרוע הצבאית של החמאס. מאחר שמר ג’עברי לא בדיוק אילף גורי כלבים למחייתו, לא היתה לי בעיה עם זה. אבל התקשורת העולמית הרימה קול זעקה, וישראל הוצגה פעם נוסף כזאב הרע.

טרייסי ואני תיכננו להשתתף בהפגנה של ארגון הקהילה הישראלית־אמריקאית, אבל מיותר לומר שלא רציתי ללכת. בעיניים נפוחות אמרתי לה ללכת בלעדיי. היא סירבה. אני דמעתי, היא שידלה, וכעבור עוד ערמה של טישו, מרחתי על פניי איפור כבד והרכבתי משקפי שמש ענקיים, ויצאנו לעבר בניין הקונסוליה הישראלית בווסטווד, לוס אנג’לס.

ההפגנה נראתה כמו שתמיד נראו ההפגנות אז: כמה מאות מפגינים בעד ישראל מצד אחד של הכביש, וכמה מאות מפגינים נגד ישראל מהצד השני (יש לציין שבכל פעם שמתקיימים אירוע או התכנסות ישראלית, נערכת הפגנה אנטי־ישראלית ממש בקרבת מקום). נשאתי אז שלט שכתוב בו ‘שחררו את עזה מהחמאס’, כי אף שאני תומכת בישראל, אני תומכת גם בפלסטינים, רק מתנגדת לטרור ולחמאס, ארגון הטרור שרוצה למחוק את ישראל מהמפה, ומשתמש בכספי סיוע בינלאומיים להקמת מנהרות תקיפה במקום בתי ספר ובתי חולים.

אנשים משני עברי הרחוב יישמו בלהט את זכותם להפגין בהתאם לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית (הזכות לחופש הביטוי), ופתאום זיהה אותי אחד המארגנים.

‘אנחנו כל כך שמחים שאת פה,’ הוא אמר אחרי שהתקרב אלינו בריצה. ‘את רוצה להגיד משהו?’

לא הייתי בטוחה. ‘כמו מה?’

‘אני לא יודע, מה שאת רוצה,’ הוא אמר וגרר אותי למיקרופון.

מאותו רגע אני לא בדיוק זוכרת מה קרה. כל מה שאני זוכרת זה שלקחתי את המיקרופון, עמדתי על ארגז קטן, והתחלתי לדבר לקהל. אמרתי את כל מה שאני יודעת שהוא אמיתי: שישראל רוצה שלום, שהחמאס זורע טרור והרס כלפי הישראלים והפלסטינים גם יחד. דיברתי באותנטיות, מהלב.

בערב הלכתי לישון בלי לחשוב על זה יותר מדי, אבל למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם לקול צפצופים של שיחות והודעות. אני לא רוצה להישמע דרמטית מדי, אז אני לא אגיד שהיו לי מיליון שיחות שלא נענו, הודעות, ציוצים וכדומה, מכל מי שאני מכירה ומכל ערוץ חדשות בישראל, אבל זאת בהחלט היתה ההרגשה. התברר שבזמן שישנתי, מפיקה ששמה שרון מור עשתה את מה שעדיין לא היה נפוץ כל כך באותה תקופה: היא צילמה את הנאום שלי והעלתה אותו לרשת, וזה עשה רעש גדול בארץ.

נכון, הייתי דמות מוכרת בישראל, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שעמיתיי הישראלים ראו אותי בפעולה. התקשורת הישראלית הדביקה לי פתאום את הכינוי ‘השגרירה’, ורק אז קלטתי, שאיכשהו, הלכתי בטבעיות בעקבות סבי חנן יבור, השגריר האמיתי במשפחה. סבי היה בין האישים הבולטים שסללו את הדרך ליחסים הבינלאומיים של ישראל עם אפריקה. הוא היה השגריר הישראלי הראשון בגאנה, בניגריה ובליבריה (ושגריר לא־תושב בברבדוס), וחבר המשלחת הישראלית לאו’ם. הוא היה דיפלומט מחויב ואידיאליסט שזכה לכבוד רב. אעסוק בחייו יוצאי הדופן בפרק האחרון של הספר הזה, אבל לעת עתה רק אגיד שבאותו הרגע הבנתי, שהדנ’א שלי נכנס לפעולה, ללא ידיעתי. לא יכולתי להתאפק יותר, הייתי חייבת להתחיל לפעול.

אבל זה לא תמיד היה כך. בתחילת דרכי בארצות הברית הייתי מנותקת לגמרי מכל דבר ישראלי. עד ארוחת סושי אחת, שגם היא שינתה את הכול.

חיבור מחדש

זה היה בוקר ספטמבר שטוף שמש, כמה חודשים אחרי שעברתי ללוס אנג’לס. הטלפון צילצל בביתו של בן זוגי דאז בהוליווד הילס, ואבא שלי היה על הקו. ‘חג שמח!’ הוא הריע. ‘איך את חוגגת הערב?’ הזדקפתי, עם הקפה ביד, וקימטתי את מצחי. ‘איזה חג היום?’ שאלתי אותו. ‘ראש השנה! שנה טובה!‘ צווחה המשפחה שלי מהקצה השני של העולם. הלב שלי צנח. סיימתי את השיחה, יצאתי למרפסת היוקרתית ובהיתי בבריכה היוקרתית, ובאותיות הגדולות על ההר שאייתו את המילה ״הוליווד״. השלט היתמר מעליי במבט שופט. הייתי בלוס אנג’לס כבר כמה חודשים, מחפשת את עצמי בעיר הגדולה, מוצאת חברים חדשים ומנסה להמציא לעצמי קריירה, ולא היה לי שמץ של מושג שראש השנה הערב. אבל כששמעתי את המשפחה שלי בטלפון, חוגגת יחד, רציתי לבכות. ההרגשה הזאת הפתיעה אותי. ניגשתי לחבר שלי, סיפרתי לו על החג, ואמרתי לו שאני רוצה שנעשה משהו מיוחד.

וכך באותו הערב מצאנו את עצמנו, בן זוגי האוסטרלי, חברה נוספת ואני, יושבים בסושי ‘קאטסו־יה’ בשדרות ונטורה. הרמנו כוסות, והחבר שלי פנה אליי ושאל, ‘אז מה זה אומר, שנה יהודית חדשה?’ מיצמצתי. לא ידעתי מה לומר. ‘טוב,’ הוא אמר ומשך בכתפיו. ‘שנה טובה!’ והוריד את הסאקה שלו. מימיי לא הרגשתי יותר בודדה ומנותקת.

ברור שהתגעגעתי למשפחה שלי — זה לא מפתיע — אבל היה באירוע ההוא משהו מעבר. באותו הערב ב’קאטסו־יה’ קלטתי שייתכן שבתהליך בניית הזהות הגלובליסטית־ליברלית שלי, דילגתי על שלב מציאת הזהות שלי עצמי. הייתי המומה מעצמי, מכך שלא יכולתי לתאר לחברים שלי מה זה בדיוק ‘ראש השנה’. תמיד ראיתי את עצמי כישראלית, אבל איזו משמעות יש לזה בכלל אם אני לא חיה בישראל או לא יודעת מה להגיד לחברים שלי כשהם שואלים אותי שאלה פשוטה על הרקע או על התרבות שלי?

אותה תקרית קטנה התבררה כמשמעותית ביותר. היא דחפה אותי לחקור, לראשונה, מה זה אומר להיות ‘ישראלי’, מה זה אומר להיות ‘יהודי’, ולראות זאת מנקודת מבט של אאוטסיידרית, מה שלא היה יכול לקרות אילו המשכתי לגור בישראל. החיים מחוץ למדינה איפשרו לי לחקור מחדש את כל מה שחשבתי שאני יודעת, ואת כל מה שקלטתי שאני לא יודעת, כמו ״מה־זה־לעזאזל־ראש־השנה״, ומה שחשוב עוד יותר, למה כל כך אכפת לי מזה?

גדלתי בארץ במשפחה ציונית מאוד וחילונית מאוד, ולא עלה על דעתי שהדת היא חלק חשוב מחיי. זה מה שחשבתי, לפחות.

זוכרים את הלהקה שלנו בתיכון, ואת המחזמר שהפך ללהיט, זה שהופענו איתו בכל רחבי הארץ? היינו חבורה של נוער חילוני. נראינו בדיוק כמו כל שאר הילדים בגילנו, מלונדון ועד לוס אנג’לס: התנהגנו כמותם, התלבשנו כמותם והאזנו לאותה המוזיקה. אבל נושא המופע השנוי במחלוקת, הסקסי־בטירוף עד־כדי־בוטה שהעלינו, היה — דוד. המלך. מהתנ’ך. ירון כפכפי, שכתב את המחזה המבריק, באמת צלל לעומק הסיפור, וסחף אותנו איתו. הייתי חוכמולוגית בת 17, שמקפצת לה ברחבי תל אביב בחצאית מינִי צמודה מדי ובחולצת בטן קצרה מדי — אבל עם ספר תנ’ך בתיק. וכמובן, התנ’ך הזה בתיק היה כתוב בשפת האם שלי. למעשה, חלק גדול מהמילים במחזמר היו ציטוטים ישירים מתוכו, ובלי לחשוב על זה בכלל, היינו ילדים שביצעו את המחזמר, 3,000 שנה מאוחר יותר, בשפתו המקורית ובמקום בו התרחש אותו הסיפור התנ״כי. המחזמר הפך למופע פולחן, כשמאות של ילדים, בגילנו וצעירים מאיתנו, זוכרים כל מילה עתיקה בעל פה, עד היום. זאת היתה גרסה ישראלית למופע האימים של רוקי — וכולנו שרנו את התנ’ך, לא פחות ולא יותר. מאז יש לי אובססיה לסיפור של דוד, לא כטקסט דתי, אלא כסיפור מודרני שאפשר ללמוד ממנו גם בימינו.

וזה, כפי שלמדתי בהמשך, מנהג יהודי מאוד: לשמור על המסורות הישנות ולהתאים אותן לזמנים מודרניים. טקסט עתיק יכול להיות הכי מודרני שיש, והקדוש והאדוק ביותר הוא לפעמים גם הפרובוקטיבי והמרגש ביותר. סיפור עתיק, שנשמר דורות על גבי דורות, עשוי לקבל חיים חדשים ורלוונטיות חדשה. נשאתי איתי את הטקסט בן אלפי השנים בתיק שנות התשעים שלי, בלי שחשבתי ולוּ לרגע שיש בזה משהו מוזר. זה נראה לי לגמרי נורמלי, עד הערב ההוא במסעדת ‘קאטסו־יה’.

כשיצאתי סוף סוף מתוך הבועה שלי, פתחתי במסע שאיפשר לי לראות את היופי והעומק בהיסטוריה שלי. מצאתי ליברליזם מוּבְנה בתוך היהדות והציונות; למדתי להעריך את התרבות היהודית־מאוד של ויכוח וחילוקי דעות; מצאתי דברים מדהימים, כמו למשל הקשר בין חגי הלוח היהודי — לירח (מי ידע את זה בכלל?); וראיתי איך כל זה עיצב אותי כאדם, ברמה המודעת והלא מודעת. קלטתי גם שנערה חילונית בת 17, אמביציוזית ושקצת עפה על עצמה, שמסתובבת עם תנ’ך בתיק — זה בכל זאת קצת מוזר, במובן הנפלא ביותר.

אותה ארוחת ערב שיגרה אותי למסע שיצר בסופו של דבר את הספר הזה. התחלתי לחקור את ישראל, את ההיסטוריה שלה, את תולדות הסכסוך, את ההיבטים הרוחניים של היהדות. התחלתי לנתח את ישראל בצורה אובייקטיבית יותר, ולהבין איך היא מוצגת ונתפסת ברחבי העולם. הטלתי על ישראל אחריות לטעויותיה — וחגגתי את הישגיה. וכשהייתי מסוגלת לנסח לעצמי את אי־ההבנות החמורות שקשורות לישראל, והבנתי עד כמה התדמית שלה שברירית, מיהרתי להביע את דעתי.

והייתי חייבת להביע את דעתי, מפני ששינוי אפשרי רק לאחר שמביטים למציאות בעיניים. איך אנחנו יכולים לחתור לשינוי במזרח התיכון אם איננו יודעים איך הגענו עד הלום? כשלא יודעים היכן לפתוח במסע, אי אפשר להגיע לשום מקום. דמיינו את עצמכם גולשים לאתר לקנות כרטיס טיסה, אבל לא מציינים את נקודת המוצא שלכם. הרי ככה לא נגיע לשום מקום. וזה נכון גם למציאות הפוליטית שלנו: אם אנחנו רוצים ליצור עתיד, אנחנו חייבים לדעת איפה אנחנו נמצאים ומאיפה יצאנו לדרך, אחרת לא נגיע לשום מקום, בטח לא למקום טוב.

אז אם אנחנו רוצים לייצר אופציות חדשות לעתיד המזרח התיכון (או לכל מקום שהוא), אנחנו לא יכולים לייצר אותן בלי לדעת לפחות חלק מההיסטוריה האמיתית.

זאת הסיבה שרציתי לכתוב את הספר הזה. לא מפני שאיש עדיין לא סיפר את הסיפור שתקראו כאן, אלא מפני שאיש עדיין לא סיפר אותו כך. כדי לדעת לאן אתה הולך, עליך לדעת מאין באת. וזה מה שקרה לי בערב ההוא ב’קאטסו־יה’. שם נפתחה לי הדלת להכיר את עצמי באמת.

זה לא ספר היסטוריה; זה יותר ספר היא־סטוריה — הסיפור של המדינה שלי, ושלי.

אז בואו נתחיל בהתחלה, או לפחות בתחילת העידן הכתוב, כפי שאנו מכירים אותו.


1 לפי דו’ח ועדת החקירה של המזכיר הכללי של האו’ם על תקרית המשט ב־31 במאי 2010, מספטמבר 2011, https://www.un.org/unispal/document/auto-insert-205969/

2 תשעה מתו באותו היום; אדם נוסף נפטר כעבור כמה שנים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ישראל – מדריך פשוט למדינה לא מובנת”