אקירה קידוֹ, עורך דין לענייני משפחה שנישואיו בסכנת התפרקות, נמצא על סף משבר אמצע החיים. לקוחה מהעבר פונה אליו בבקשה […]
פתיחה
גיבור הסיפור הזה הוא גבר שזה זמן־מה אני מכנה ״קידוֹ־סן״. הוספתי לשם משפחתו את הסיומת ״סן״ כנהוג ותו לא, ואינני מבטא בכך דבר מעבר לנימוס בסיסי, זה משהו שכל אחד היה עושה. למרות זאת, אני מאמין שהקשר שלי אליו יובן מייד.
פגשתי את קידו־סן בדרכי חזרה מאירוע שנערך בחנות ספרים בעיר. דיברתי במשך שעתיים וחצי ברציפות ורציתי להרגיע את האדרנלין בדם בטרם אשוב הביתה. נכנסתי לבר שנקרה בדרכי. על דלפק הבר ישב קידו־סן לבדו ושתה.
שמעתי בלי משים את השיחה שהתנהלה בינו לבין הברמן, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי צוחק והצטרפתי לשיחה. קידו־סן הציג את עצמו. לימים יתברר ששמו והרקע שסיפר על עצמו היו למעשה שקר מוחלט, אך באותה עת לא הייתה לי כל סיבה להטיל ספק בדבריו, קיבלתי אותם כפשוטם.
קידו־סן הרכיב משקפיים מרובעים בעלי מסגרת שחורה. הוא לא היה נאה באופן מיוחד, אך פניו היו עמוקות הבעה, ואווירת הבר האפלולי הלמה אותן. חשבתי שלאדם בעל פנים כאלה בוודאי יש עדיין הצלחה בקרב נשים, למרות כמה קמטים ושיער אפור בשל גילו. אלא שכאשר אמרתי לו את הדבר, הוא נראה נבוך והִטה את ראשו בפליאה, ״לא לא… מה פתאום.״
נראה שלא ידע מי אני. הוא התנצל על כך, וההתנצלות גרמה לי עצמי לחוש אי נוחות. זה דבר שקורה לעיתים קרובות.
הוא גילה עניין רב במקצועי כסופר והמטיר עליי שאלות רבות. לבסוף עטו פניו הבעה רצינית. ״עליי לבקש סליחה,״ הוא אמר. הרמתי גבה בתמיהה, ואז הוא גילה לי שהשם שבו הציג את עצמו קודם הוא שם בדוי, ושמו האמיתי הוא אָקִירָה קִידוֹ. הוא ביקש ממני לשמור את הדבר בסוד מהברמן, ואז סיפר לי שהוא בן גילי, יליד 1975, והוא עורך דין.
בשל עברי כסטודנט כושל למשפטים הרגשתי מעין ענווה מול מומחה בתחום, אך הגילוי הזה של קידו־סן מנע ממני מבוכה באותו רגע. אולי מפני שהסיפור שסיפר עד כה היה מעורר רחמים, ובאמת קצת ריחמתי עליו.
שאלתי אותו בכנות למה הוא טורח לספר שקרים כאלה. זה נראה לי מנהג קלוקל. הוא קימט את מצחו ותר אחר המילים המתאימות:
״אני חי מתוך חוויית הפצעים של אחרים. זו דרכי לשמור על עצמי.״
הוא חייך חיוך עצוב ומעט ציני, כאילו לועג לעצמו: ״אני כמו צייד שהפך לפוחלץ בעצמו… השקרים מאפשרים לי להיות כן לרגע. אתה מבין את התחושה הזאת? כמובן, זה קורה רק במקומות כאלה, לפרקי זמן קצרים מאוד. בסופו של דבר אני קשור לעצמי. האמת היא שהייתי רוצה לחשוב על עצמי בצורה ישירה, ועמוקה, אבל זה עושה לי רע, אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה. עשיתי כל מה שיכולתי. ייתכן שבקרוב לא אצטרך לעשות זאת יותר. מעולם לא חשבתי שאגיע למצב הזה.״
הייתי חשדן מעט למשמע דבריו, אבל מצאתי בהם עניין רב. נוסף על כך פיתחתי חיבה כלפי האיש למרות שקריו, ועתה מצאתי שקשה לי להשתחרר ממנה.
קידו־סן המשיך ואמר, ״אבל מעכשיו והלאה אספר לך את האמת.״
להוציא את השיחה הראשונה בינינו, שהתבססה על שקר, קידו־סן היה אדם נעים הליכות, רגוע ועדין. דבריו היו בעלי עומק ומורכבות.
נהניתי מאוד לשוחח איתו. דבריו היו ברורים ומובנים לי, וגם הוא הבין אותי ללא קושי. יש מעט אנשים כאלה. גם אהבתנו למוזיקה חיברה בינינו. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאם אדם כמוהו משתמש בשם בדוי יש לכך בוודאי סיבה מוצדקת, ולא שאלתי עוד שאלות.
בפעם הבאה שביקרתי במקום מצאתי את קידו־סן שוב יושב לבד על דלפק הבר. הברמן סימן לי על כיסא פנוי לידו. מאותה עת נפגשנו פעמים אחדות באותו מקום, על אותם כיסאות בר, ושקענו בשיחה שהייתה לעיקר המפגש שלנו.
קידו־סן נהג לשתות וודקה. הוא היה צנום, ומראהו לא הסגיר את כושר השתייה המרשים שלו. הוא אמר שהוא שותה לאט, שלוקח לו זמן להרגיש מבוסם. אמת נכון הדבר, לאחר שעות של שתייה הוא נותר ללא שינוי, קולו יציב ורגוע.
נהיינו חברים. לא על נקלה מוצאים חבר לשתייה בגיל חמישים. זה דבר נדיר. עם זאת, הקשר בינינו נשאר מוגבל לפגישות על דלפק הבר הזה ולא ביקשנו פרטי קשר זה מזה. קידו־סן, כך נראה, נמנע מכך מתוך כבוד כלפיי, ואילו אני, עליי להודות, נקטתי כלפיו מידה מסוימת של זהירות.
למעשה, לא נפגשנו זמן רב וכנראה לא ניפגש עוד. הוא הפסיק לבוא, ואני מעדיף לפרש זאת באופן חיובי — הצורך שלו בכך תם.
סופרים, אם במודע ואם שלא במודע, תמיד מחפשים דמויות שיכולות לשמש כמודל לרומן. משהו בהם מצפה למזל הנדיר שיום אחד תופיע פתאום לנגד עיניהם דמות, כמו מֶרסוֹ או הולי גוֹלַייטלי.
מי שמתאים לשמש כמודל הוא זה שלמרות היותו יוצא דופן ביותר, הוא מגלם משהו שנתפס כמאפיין טיפוסי של האדם או של התקופה. באמצעות הבדיון, הדמות חייבת לעבור זיקוק עד לרמת הסמל.
מובן שככל שסיפורו של אדם הוא דרמטי וסוער, הוא גורם לסופר לחשוב: ״אולי הסיפור הזה יכול להפוך לרומן.״ ויש מי שמציע את עצמו בעדינות, בחצי קריצה: "מותר לך לכתוב עליי בספר שלך."
אבל בכל פעם שאני מתחיל לשקול ברצינות לכתוב סיפור גדול ורחב יריעה, אני מתלבט ואז חוזר בי. אולי אם הייתי מצליח לכתוב סיפור כזה, ספריי היו נמכרים יותר.
אני מוצא את המודלים לסיפורים שלי דווקא בקרב אנשים שאני מכיר זמן רב. אני משתדל לא להתרועע עם אנשים שאינם מעניינים אותי, ולכן מערכות היחסים הממושכות שלי מבוססות על קשר עמוק. לפעמים, במין גילוי פתאומי, מתחוור לי שאדם מסוים הוא בדיוק הדמות שאני מחפש זמן רב לרומן הבא שלי. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.
בסופו של דבר, גיבור של רומן רחב יריעה מלווה את הקוראים לאורך זמן, ולכן עליי לבחור בדמות שמתפתחת לאט ונחשפת בהדרגה.
במפגשנו השני קידו־סן סיפר לי מדוע השתמש בשם בדוי. זה היה סיפור מורכב למדי. גירדתי בפדחתי ושילבתי חליפות את זרועותיי, מנסה להבין למה הוא בחר לשתף אותי בזה, אבל נשאבתי לתוך הסיפור. הוא לא אמר במפורש: "אתה מוזמן לכתוב עליי ברומן הבא שלך," אבל אני מאמין שהמחשבה חלפה בראשו.
בסופו של דבר גמלה בליבי ההחלטה להשתמש בו כמודל לדמות ברומן. להחלטה הגעתי כאשר פגשתי במקרה עורך דין שהכיר את קידו־סן היטב. שאלתי אותו מה דעתו עליו, והוא השיב ללא היסוס: "איש ראוי ויוצא דופן."
״הוא איש מסביר פנים,״ אמר, ״ישבתי איתו פעם במונית, והנהג לא הכיר את הדרך. קידו הדריך אותו באופן ידידותי, בסבלנות מעוררת התפעלות." סיפור יפה, חייכתי. בליבי חשבתי שיחס כזה לזולת הוא אכן דבר מרשים במיוחד מאדם בעל אמצעים בימינו.
גם סיפורים אחרים ששמעתי על אודותיו הפתיעו אותי, חלקם חשפו צד נוגע ללב ממש. התחלתי להבין לעומק את דמותו של קידו־סן, גבר בודד באמצע החיים שנראה תמיד כאילו נושא עימו עצב. הוא היה אכן איש משכמו ומעלה.
בתחילת הכתיבה פניתי אליו ואל מכריו כדי לשמוע עוד. את הסיפורים שהוא עצמו סיפר לי באופן מעורפל בלבד, בשל חובת הסודיות שלו כעורך דין, חקרתי לעומק והרחבתי בעזרת הדמיון. אני מבין שהוא לא חושף פרטים בפני אחרים בנסיבות רגילות, בשל החיסיון המקצועי, אבל בשביל לכתוב סיפור הייתי מוכרח לגלות את האמת.
בסיפור מופיעות דמויות רבות, כולן ייחודיות. אולי יהיו שיתהו מדוע לא בחרתי באחת מאלה לשמש כגיבור הראשי. בפועל, קידו־סן נשאב אל חייו של איש אחר, אך אותי עניין דווקא קידו־סן, העוקב אחר חייו של אותו אדם.
אני נזכר בציור של רֶנה מַגְריט בשם 'אסור לשכפול', שבו איש מביט במראה, ובמקום השתקפותו יש שם איש שמביט גם הוא במראה, גבו מופנה אלינו. הסיפור שלי הוא בעל נקודות דמיון לציור הזה. הקוראים אולי ימצאו את עיקר הסיפור דווקא בגבי שלי, המספר, העוקב באובססיה אחר דמותו של קידו־סן. אולי בעקבות הפתיחה הזו יהיו גם שישאלו את עצמם אם האיש שפגשתי בבר הוא אכן ״קידו־סן״ האמיתי. אני מבין את הספקנות, אבל אני מאמין שכן.
מטבע הדברים על הסיפור הזה להתחיל ממנו. אך לפני כן ברצוני לכתוב על אישה בשם רִיאֶה, כי האירוע החריג והמצער שהיא חוותה הוא נקודת ההתחלה של הסיפור כולו.
1
הידיעה על מות בעלה של ״רִיאֶה מחנות כלי הכתיבה״ פשטה בין תושבי העיירה באמצע חודש ספטמבר 2011.
זו שנה שזכורה ביפן בשל רעידת האדמה הגדולה שפקדה את מזרח המדינה, אך בעיירה זו, שבמרכז מחוז מיאזָקי, אנשים זוכרים אותה בשל מקרה המוות הצנוע ההוא. רבים משלושים אלף התושבים בעיירה הקטנה שבאי הדרומי קיוּשוּ, כמו אימה של רִיאֶה, לא פגשו בחייהם מישהו ממקום אחר ביפן.
במבט במפה אפשר לראות שדרך מֶרָה העתיקה, החוצה את הרי קְיוּשוּ ומגיעה עד קוּמָמוֹטוֹ שבמרכז האי, חוצה גם את לב העיירה. המבקרים בה ימצאו עיירה פשוטה ושלֵווה, מרחק ארבעים דקות נסיעה ברכב מהעיר הגדולה מיאזקי, שמדרום.
יש כמה אתרים ייחודיים בעיירה. מי שמתעניין בהיסטוריה עתיקה עשוי להכיר אותה בזכות פארק גדול המאוכלס בצפיפות בקברים עתיקים. אוהדי בייסבול מכירים אותה כאתר מחנה אימונים של קבוצה מסוימת, וחובבי סכרים יודעים על אודותיה בזכות קרבתה לסכר הגדול ביותר בקיוּשוּ. רִיאֶה, בת המקום, לא התעניינה באף אחד מאלה. בשלב מסוים בחייה, עצי הסָקורה בפארק הקברים העתיקים היו לה מושא חיבה מיוחד.
אך האוכלוסייה באזור ההררי הידלדלה בשנות השמונים, בשל נטישת תושבים את הכפרים הקטנים. בשנות התשעים, בתקופת הבועה הכלכלית, העיירה ראתה שגשוג כלכלי, ורחוב המסחר שלה המה. אלא שאז הבועה התפוצצה. זה שנים שהילודה נמוכה, ואוכלוסיית המקום מזדקנת. רחוב החנויות שומם ומכונה בעצב "פארק הקברים החדשים". חנות כלי הכתיבה סֵייבּוּנְדוֹ, שבבעלות משפחתה של רִיאֶה, היא מהבודדות שנותרו פתוחות לאורך רחוב המסחר שעל דרך מֶרָה.
בשנת אלפיים יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי על אחד הכפרים שננטשו ומשך לעיירה סוג של תיירים ״חובבי אסונות״ שהמקומיים לא היו רגילים לראות עד אותה עת, אשר הפגינו יחס מזלזל כאילו באו לחזות בדעיכת המקום.
בעלה המנוח של רִיאֶה, דַאיסוּקֶה טַנִיגוּצִ'י, הגיע לגור בעיירה זמן קצר לפני שהסרט על הכפר הנטוש בהרים הוקרן והיה לשיחת היום. הוא רצה לעבוד בכריתת עצים, ואף שהיה כבר בן שלושים וחמש וללא ניסיון קודם, הוא התקבל לעבודה בחברה אזורית לכריתה ועיבוד של עצים 'איטוֹ רִינְסַן'. מסירותו לעבודה ויושרו הרשימו את מנכ״ל החברה, והוא הביע בכל הזדמנות את הערכתו הרבה כלפיו. לאחר ארבע שנים, כשהיה בן שלושים ותשע, דאיסוקה טניגוצ'י נהרג מנפילת עץ ארז בשעת כריתתו.
הוא היה אדם שקט, שלא הִרבה לדבּר מחוץ לתחום עבודתו ולא היו לו חברים קרובים. איש פרט לרִיאֶה לא ידע כמעט דבר על עברו. אפשר לומר שחייו כוסו במעטה של מסתורין, אולם לא אחת קרה שזרים שבאו להתיישב בעיירה כפרית כגון זו הסתירו משהו מעברם.
מה שהבדיל את דאיסוקה טניגוצ'י מפנים חדשות אחרות בעיירה הוא שבתוך פחות משנה הוא נשא לאישה את "רִיאֶה מחנות כלי הכתיבה", בת יחידה למשפחה שהייתה בבעלותה חנות ותיקה לכלי כתיבה שייסד סבהּ של ריאה, ושכל תושבי העיירה הכירו. אמת, הייתה ברִיאֶה מוזרות כלשהי, אך בסך הכול היא הייתה אישה צעירה עם רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים, ואנשים סמכו עליה.
לכן, אף שההחלטה להינשא לדאיסוקה טניגוצ'י הייתה מפתיעה, אנשים הניחו שהיא תהתה על קנקנו והגיעה למסקנה מושכלת שאין כל מניעה להינשא לו. בכך פסקו בבת־אחת החשדות הטבעיים של אנשי העיירה כלפי האיש שלא מכבר בא, והשערות לגבי עברו של דאיסוקה טניגוצ'י נותרו לוּטוֹת בערפל.
כיוון שנישא לבת המקום גברה הסבירות שדאיסוקה טניגוצ'י יישאר בעיירה לצמיתות. מנכ״ל החברה שבה עבד בירך על כך. התברר שעל אף שתקנותו, העובד שלו אינו אדם מתבודד שנחבא אל הכלים. עובדי העירייה שעיסוקם עידוד תושבים חדשים לעקור לאזור ראו בדאיסוקה טניגוצ'י דוגמה ומופת להתיישבות צעירה.
איש לא דיבר סרה בדאיסוקה טניגוצ'י, אולי מאחר שהיה בעלה של רִיאֶה. ניסיון ללבות רכילות מרושעת על אודותיו מאחורי גבו עורר התנגדות ונכשל. רוב האנשים נטו לצידו והגנו על שמו. במילים אחרות, הוא זכה להערכה רבה מהקהילה שאליה הצטרף.
הוא נתפס כאיש ״שקט״, לא כאיש ״אפל״. אמנם הוא לא חיפש מיוזמתו קשר עם אחרים, אך נענה תמיד ברצון בכל עת שפנו אליו והתגלה כאיש שיחה נעים. אווירה ייחודית של רוגע אפפה אותו. כאשר שמו הוזכר, המנכ״ל מר איטוֹ שילב את זרועותיו והנהן: "אדם משכמו ומעלה…"
כן, דאיסוקה טניגוצ'י היה איש נעים הליכות שמעולם לא כעס ולא התפרץ, אך לא היסס להביע דעה נחרצת בכל הקשור ברשלנות מקצועית או בחוסר בטיחות בעבודה. באתרי כריתת עצים תאונות הן דבר שבשגרה, וההתנהלות בין עובדים יכולה להיות מחוספסת ולעיתים גם מתוחה ועצבנית. אך אף על פי שהיה עובד חדש, נוכחותו של דאיסוקה התגלתה כגורם ממתן — מספר התקריות והבעיות פחת מאז העסקתו.
כריתה ועיבוד של עצים הם עבודות הדורשות מיומנויות מיוחדות, כגון תפעול של מסור חשמלי ושל ציוד כבד לגְדימה ועיבוד של עצים. בדרך כלל נדרשות בממוצע שלוש שנות עבודה כדי לרכוש מיומנות הולמת, אך דאיסוקה טניגוצ'י זכה לאמון מלא מכולם לאחר שנה וחצי בלבד של עבודה. הוא ניחן בכושר שיפוט מעולה, בנחישות, בחוסן פיזי ונפשי.
הוא עבד בשקט וללא לאוּת תחת שמש קופחת בימי הקיץ הלוהטים ובימי חורף קרים כששלג מסתחרר סביבו. מנהלי עבודה ותיקים בשטח עודדו אותו לומר להם אם העבודה קשה מדי, אבל הוא לא התלונן על דבר. בגיוס עובדים קיים תמיד יסוד של חוסר ודאות — עד שפותחים חבילה ומציצים לתוכה אי אפשר לדעת מה יש בפנים. אבל דאיסוקה טניגוצ'י היה הצלחה מסחררת. מנכ״ל החברה מר איטו נהג להתפאר בפני עמיתיו על ההחלטה להעסיק אותו. בינו לבינו הוא תהה אם אין זה כך משום שדאיסוקה טניגוצ'י היה בוגר אוניברסיטה.
כך או כך, בהיסטוריה בת שלושה דורות משפחתיים של חברת 'איטוֹ רינסן' לא היה להם עובד כזה.
לאחר מותו של דאיסוקה טניגוצ'י, השכנים שהכירו את רִיאֶה מילדות הביעו צער עמוק. "איזה ביש מזל יש לילדה," הם אמרו. הם השתמשו במונח ״ביש מזל״ בניב המקומי של קיושו הרווח במיוחד בקרב זקני המקום, שמביע אמפתיה שבאה מתוך ניסיון החיים. אין זה אומר כמובן שאנשי קיוּשוּ סובלים יותר מביש מזל או מגישה דטרמיניסטית לחיים מאנשים במקומות אחרים.
מזל רע יכול להכות בכל אחד, אבל קיימת אמונה שאסונות גדולים באמת פוקדים אדם פעם אחת בלבד בחייו, אם בכלל. אנשים מאושרים מאמינים שכך הוא מתוך תמימות מסוימת. אלה שחוו אסון מתפללים שזה אכן יהיה האסון היחיד שיתרחש עליהם בחייהם. אולם יש אנשים שהגורל כמו מתעקש להכות בהם פעם אחר פעם, כמו כלב משוטט עיקש שנדבק אליך והולך אחריך ברחוב. כשמתרחש רצף של אסונות הם הולכים להיטהר, ויש שאפילו משנים את שמם.
רִיאֶה איבדה בטרם עת, בתוך שנים בודדות, שלושה מהאנשים היקרים לה ביותר. דאיסוקה טניגוצ'י היה אחד מהם.
רִיאֶה נולדה וגדלה בעיירה הזו. עם סיום לימודיה בתיכון עברה להתגורר במחוז קנָאגוָוה כדי ללמוד שם באוניברסיטה. בתום הלימודים היא מצאה עבודה באזור ונישאה בפעם הראשונה כשהייתה בת עשרים וחמש. בעלה עבד במשרד אדריכלים. מנישואים אלה נולד בנה הבכור יוּטוֹ, ולאחר זמן־מה נולד הבן השני, רְיוֹ.
כשהיה רְיוֹ בן שנתיים התגלה במוחו גידול סרטני. הטיפולים הרפואיים לא הועילו, והילד הלך לעולמו אחרי שישה חודשים. בחייה של רִיאֶה, שידעה עד אז חיים מאושרים, הִכה לראשונה אסון והותיר אותה הלומת כאב.
לאחר מותו של הבן התגלעו חילוקי דעות בין רִיאֶה ובעלה. הפצעים שנפערו במהלך התקופה בה ניסו להציל את בנם לא התאחו בקלות לאחר מות הילד. הבעל ניסה לעודד את אשתו לשקם את המשפחה ולהמשיך הלאה, אך רִיאֶה הנידה בראשה בסירוב. הליך הגירושים היה ארוך ומורכב ונמשך אחד־עשר חודשים עד שהגיעו להסכמה. בזכות שירותיו של עורך דין טוב, רִיאֶה זכתה במשמורת על יוּטוֹ למרות התנגדות בעלה. הורי הבעל, שאיתם הייתה ריאה ביחסים טובים עד אז, שלחו לה מכתב נאצה ובו גידפו אותה בחריפות. ״אין בך טיפת אנושיות!״ הם כתבו לה.
אביה מת במפתיע זמן לא רב אחר כך. רִיאֶה החליטה ללא היסוס לחזור עם יוּטוֹ אל בית אימה במיאזקי.
רִיאֶה הייתה אהובה על כולם ובת טובה להוריה מילדותה, והמקומיים חשו צער עמוק על הקורות אותה ועל נסיבות חזרתה הביתה.
היא הייתה קטנת קומה ועדינה למראה, עיניה הביטו לעיתים למרחק ומחשבותיה היו מובנות רק לה. היא הייתה שקטה ומאופקת, וחברותיה נהגו להתלוצץ איתה לעיתים קרובות ולומר, ״איפה את עכשיו, ריאה הקטנה?״
בילדותה היא לא הצטיינה בלימודים, אבל ציוניה היו טובים דיים כדי שתתקבל לתיכון יוקרתי בעיר מיאזקי, מרחק שעת נסיעה באוטובוס, בשורה שחברותיה קיבלו בהבנה. היא בגרה והייתה לנערה שקטה, אך למרות זאת היו תמיד שניים או שלושה נערים בכל שכבה שהיו מאוהבים בה בסתר, מתבוננים בה ממרחק במסדרון, ובני המזל שביניהם, בכיתה.
הוריה של רִיאֶה היו מלאי גאווה על בתם היחידה, בוגרת אוניברסיטת יוקוהמה, הנשואה לאדריכל בעל עתיד מבטיח ואֵם לשני ילדים. אושרם ושמחתם לא עוררו קנאה או טינה אצל איש.
על פי כל תרחיש אפשרי, חייה של רִיאֶה היו אמורים להיות שונים לגמרי. איש מבין חבריה לכיתה או המבוגרים שהכירו אותה מילדות לא הטיל ספק באושרה. הידיעה על אובדן בנה הקטן, גירושיה והחזרה לבית אימה עוררו צער עמוק בלב כולם. לא מתוך רחמים בלבד, אלא גם מתוך תחושת אי נוחות בלתי מוסברת, אולי מתוך תהייה אם העולם שבו הם חיים הוא באמת מקום שבו אירועים כה אכזריים יכולים לקרות לאנשים טובים, מחשבה שמילאה את ליבם בחשש.
אחרי כל התלאות שעברה, בעלה השני נהרג לאחר פחות מארבע שנות נישואים. איש לא דיבר בגנותו של דאיסוקה טניגוצ'י לאחר מותו, במיוחד משום שהיה בעלה של רִיאֶה. זה טבעי.
כשהכירה את דאיסוקה, רִיאֶה ניהלה את החנות במקום אימה. היא עמדה ליד הקופה, היא נסעה אל ספקים, ביקרה בבתי עסק שונים, בעירייה, בבתי ספר (לרבות חטיבת הביניים שבה למדה בעבר), כדי להציע להם אספקה של ציוד משרדי. ימיה עברו עליה בשגרה, בתחושת ריחוף וריחוק. אנשים שהכירו אותה נהגו לומר לה מילות נחמה בכל עת שפגשו בה. החנות לכלי כתיבה הייתה גם סוכנות של חברה למסחר אלקטרוני שאביה ייסד, ולא חסרו לקוחות חדשים. ריאה מצאה בכך מעין נחמה.
עת הניחו לה לנפשה היא הייתה חושבת על בנה המת ובוכה לעיתים קרובות. היא לא הייתה מסוגלת לשכוח מקרה אחד שאירע כחודש לפני מותו של רְיוֹ. היא יצאה לכמה דקות מחדרו לשוחח עם הרופא, וכשחזרה מצאה אותו שוכב בשקט, בוהה בתקרה. מראה פניו של הילד נחרת בזיכרונה. מה הוא הרגיש? על מה חשב? מחשבות ותחושות שנועדו לשמש אותו בעשרות השנים הבאות התרכזו ברגע קצר אחד, ובו מודעות רק למוות הממשמש ובא. הוא לא הבין את חומרת מצבו עד מותו, אפילו ברגעיו האחרונים. זה היה ברור. אך דמותו המהורהרת לא הניחה לה. כשרִיאֶה נזכרה ברגע הזה היא נתקפה חולשה פתאומית, לא הצליחה לעמוד על רגליה וקרסה לרצפה, מתייפחת.
כשחשבה על בנה החי יוּטוֹ, שגדל בינתיים, היא הבינה שעליה להיות חזקה ולסגל לעצמה השקפת עולם חיובית ככל האפשר. יוּטוֹ עצמו היה ילד חיוני ושמח, כנראה בשל חוסר מודעות למוות מפאת גילו הצעיר, והפתיע אותה בקלילות שבה עשה את המעבר לעיירה. הוא היה מקור נחמתה.
היא נזכרה באביה, שהרעיף עליה אהבה ללא גבול, שלא הרים את קולו מעולם. הם לא היו אנשים דתיים, אך נהגו לערוך טקסי הלוויה על פי מסורת בודהיסטית. היא נהגה לדמיין את אביה בגן עדן, סב אוהב שדואג לנכדו. המחשבה הזו הביאה איתה מעט שלווה.
גם אימה אמרה לה יום אחד:
"אבא שלך מיהר להגיע לגן עדן כדי שרְיוֹ הקטן לא יהיה בודד שם. אני בטוחה שהוא הלך בעקבותיו משום שדאג לו כל כך. כאילו אמר: 'רִיאֶה עדיין לא יכולה ללכת, אז אבא שלה ילך במקומה'.״
אין עדיין תגובות