בתום 24 שנות נישואים התפרקו נישואיה של ליבי ברגשטיין, וכאם עצמאית היא חיפשה עבודה קבועה. חבר שאל אותה אם היא […]
14 | סוף המסע
“היה הרבה יותר נעים בבית,” חשבה אליס המסכנה, “בלי לגדול ולקטון כל הזמן, ובלי שיפקדו עליי ארנבונים ועכברים. אני כבר כמעט מצטערת שירדתי למחילת הארנבון ההיא – ובכל זאת – ובכל זאת – זה די משעשע, בעצם, מין חיים שכאלה! מעניין מה באמת קרה לי! כשקראתי סיפורי פיות, חשבתי שדברים כאלה לא קורים אף פעם, והנה אני עצמי באמצע סיפור שכזה! צריך לכתוב עליי ספר, באמת! וכשאגדל, אכתוב אותו – אבל הרי אני גדולה כבר עכשיו,” הוסיפה בנימה של צער: בכל אופן, כאן אין עוד מקום לגדול.”
“ואם כך,” חשבה אליס, “לעולם לא אגדל יותר? מצד אחד, זה מנחם – לעולם לא להפוך לאישה זקנה – אבל – מצד שני, תמיד להכין שיעורים! לא, זה לא נראה לי בכלל!”
השנה היא 2017. אני מציירת נשים שקופות בצבעי מים על קנבס ועורכת את הטקסט של ‘המדריך לנשים בלתי-נראות’. עברו יותר מעשר שנים מאז הלוויה של טדי, ואני כעת בסוף המסע שלי, בדרך שנסעתי בה כבר אל המקומות שהייתי בהם כבר. הקשבתי שוב לשיחות שכבר ניהלתי והתבוננתי בהן, ומפעם לפעם אני מהרהרת בחיי, כדי להבין למה ירדתי ב’מחילת הארנבון’. והכי חשוב, כדי להבין למה הרגשתי בלתי-נראית.
מה ראיתי כשהתבוננתי? ראיתי אישה כועסת, אישה מפוחדת, אישה שעושה הרבה רעש ולא מבינה למה לא מבינים אותה. החלטתי שהגיע הזמן להפסיק להרגיש בלתי-נראית וחיפשתי דרך.
היום השאלה הנשאלת היא אחרת: למה היה לי חשוב להפסיק להיות בלתי-נראית?
התבלבלתי. כשהתבוננתי על עצמי, ראיתי שהתעקשתי להרגיש שייכות למקום שלא הייתי שייכת אליו. לא הבנתי שהייתה לי הזדמנות ליהנות, כמו אליס, דווקא מהאי-שייכות שלי. להפך. היה לי חשוב למצוא חן בעיני האחרים. רציתי שיקשיבו לי, רציתי להיות מובנת. לא הבנתי שנפלה בחלקי הזכות, כמו אליס, ללמוד שפה חדשה; זו שאני קוראת לה היום “שפה הפוכה”. זוהי שפה שעוזרת לאדם שנמצא במקום שאינו שייך לו לגדול ולהתפתח – שפה שהתאימה לאליס בארץ הפלאות, ולי – בעיריית ירושלים.
ראיתם – לפעמים הצלחתי. התרחקתי, התבוננתי ואפילו יכולתי לשבת בשקט, בהמתנה, בהקשבה, להתבונן במתרחש ולהשתעשע. די משעשע לדמיין אותי כראש העיר, ויותר מצחיק לדמיין אותי מעשנת סיגר, כמו סבא שלי.
פתאום התעוררה בי תובנה מוזרה שלא חשבתי עליה קודם לכן, שהשלימה לי את התמונה, כמו החתיכה האחרונה של הפזל.
מה ההבדל בין אישה בלתי-נראית לאישה שקופה? קיבלתי על השאלה הזאת תשובה קסומה ומרגשת:
שלום ליבי,
אומנם המילה ‘שקוף’ דומה דמיון רב למושג ‘בלתי-נראה’, אך ההבדל ביניהם הוא עמוק מכפי שנדמה. נשים שחשות בלתי-נראות הן נשים שיש בהן את ממד השקיפות. עלייך להבין איפה נעשתה שם הבחירה ומדוע הן חשות ‘בלתי-נראות’.
אין זה רק משום שהסביבה לא רואה אותן כי הן שקטות או חסרות ביטחון או שאין להם מנוע להדליק את השמש הפנימית ואת העוצמה שבהן. זה לא רק זה. יש בשקיפות הרבה מאוד רבדים של תפקידים בתוך החברה. לכן זה יפה מאוד שהבאת את המפעל להתבוננות מסוימת.
ההתבוננות שלך פותחת פתח, כיוון שבעתיד יגיעו ילדים שממד השקיפות שבתוכם לא יהיה שלילי, אלא חיובי, ואותן נשים ‘בלתי-נראות’ הן המבשרות. אומנם הן כבר ‘נשות ההיסטוריה’, אך הן אלה שמבשרות את בואם של הילדים האלה שבשקיפותם ישפיעו בצורה אנרגטית, ולא בדרך הרואית, לא באמצעות האגו, לא דרך מעשים שיש בהם נראות.
לכן יש אפשרות בסיום הספר – את אומנם לא שאלת, אבל אנו אומרים לך – להגיע לתובנה כלשהי שקשורה גם לצד החיובי של ה’בלתי-נראות’.
האם זה מסקרן אותך?
מאוד.
תודה, כי יש בזה פוטנציאל גדול מאוד, וזה ישנה קצת את הזווית, את הראייה החברתית – גם של המושג ‘בלתי-נראית’ כמושג שלילי או בחירה שלילית, וגם כמושג חיובי. האחדות של הניגודים תגיע בסוף הספר לידי ביטוי.
אין עדיין תגובות