אם רק היית זוכרת

אם רק היית זוכרת הוא רומן-מותחן נועז ופרוע על מנתחת אורתופדית לשעבר, ד"ר ג'ניפר וייט, הסובלת משיטיון. יום אחד נרצחה חברתה הטובה ביותר, אמנדה, שהתגוררה בהמשך הרחוב, וארבע מאצבעותיה נקטעות. ד"ר וייט היא החשודה המרכזית. והיא עצמה אינה יודעת אם ביצעה את הרצח.
ובעוד היא מגוללת את סיפור המעשה בקולה שלה, המגומגם והרהוט כאחד, נחשפת תמונה של משפחה מורכבת ושל ברית אינטימית להפתיע בין חברות ותיקות – שתי נשים גאות וכוחניות, שלפרקים היו גם היריבות האימתניות ביותר זו של זו

מקט: 15100377

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

אם רק היית זוכרת הוא רומן-מותחן נועז ופרוע על מנתחת אורתופדית לשעבר, ד"ר ג'ניפר וייט, הסובלת משיטיון. יום אחד נרצחה […]

---

חלק ראשון

משהו קרה. את תמיד יודעת. את חוזרת להכרה ומגלה חורבן: מנורה מנופצת, פנים אנושיים מזועזעים נרעדים שזהותם הולכת ומתבהרת. מדי פעם מישהו במדים: פרמדיק, אחות. יד מושטת עם גלולה. או נכונה לנעוץ מחט.

הפעם אני בחדר, יושבת על כיסא מתקפל מתכתי קר. החדר אינו מוכר, אבל לזה אני רגילה. אני מחפשת רמזים. תפאורה משרדית, חדר ארוך עמוס שולחנות עבודה ומחשבים, מגובב ניירות. נטול חלונות.

אני בקושי מצליחה להבחין בצבע הירקרק של הקירות, כל כך הרבה כרזות, גזירי עיתונים ומידעונים תלויים עליהם. נורות ניאון מטילות אור קודר. גברים ונשים מדברים; זה עם זה, לא איתי. מקצתם לובשים חליפות רפויות, מקצתם בג’ינס. ועוד מדים. אני מניחה שחיוך לא יהלום את הנסיבות. פחד, ככל הנראה כן.
***

אני עדיין יכולה לקרוא. מצבי אינו עד כדי כך חמור, עדיין לא. כבר לא ספרים, אבל כתבות בעיתונים. טורים במגזינים אם הם קצרים מספיק. יש לי שיטה. אני לוקחת דף נייר עם שורות. אני כותבת הערות, בדיוק כמו בבית הספר לרפואה.

כשאני מבולבלת, אני קוראת את ההערות שלי. אני חוזרת ומעיינת בהן. לפעמים נדרשות לי שעתיים כדי לקרוא כתבה אחת ב”טריביון”, חצי יום כדי לקרוא את ה”ניו יורק טיימס”. עכשיו, כשאני יושבת ליד השולחן, אני מרימה נייר שמישהו אחר השליך, עיפרון. אני כותבת בשוליים בזמן שאני קוראת. אלה פתרונות זמניים. ההתלקחויות האלימות ממשיכות. הם קצרו את מה שזרעו וצריכים לכפר על כך.

אחר כך אני מביטה בהערות האלה אבל התחושה היחידה שנותרת היא תחושה של חוסר שקט, חוסר שליטה. גבר כבד גוף בכחול גוהר מעלי, ידו במרחק סנטימטרים ספורים מזרועי. נכון לתפוס. לרסן.
***

את מבינה את הזכויות שכרגע הקראתי לך? ובהתחשב בזכויות האלה, את מוכנה לדבר איתי?

אני רוצה ללכת הביתה. אני רוצה ללכת הביתה. האם אני בפילדלפיה. שם היה הבית במשעול ווֹלנאט. שיחקנו קיקבּוֹל ברחובות.

לא, זאת שיקגו. רובע 43, נפה 21. התקשרנו לבן ולבת שלך. את יכולה להחליט בכל שלב מרגע זה ואילך לסיים את החקירה ולממש את הזכויות האלה.

אני רוצה לסיים. כן.
***

שלט גדול תלוי על קיר המטבח. המילים, כתובות בטוש שחור עבה ביד רועדת, גולשות במורד הדף: שמי ד”ר ג’ניפר וייט. אני בת שישים וארבע. אני סובלת משיטיון. בני, מארק, בן עשרים ותשע. בתי, פיונה, עשרים וארבע. מטפלת בשם מגדלנה מתגוררת איתי.

הכול ברור. אז מי כל האנשים האחרים האלה בבית שלי? אנשים, זרים, בכל מקום. אישה בלונדינית שאיני מזהה במטבח שלי שותה תה. הבזק של תנועה מחדר הטלוויזיה. אחר כך אני פונה אל הסלון ומוצאת פרצוף נוסף. אני שואלת, אז מי את? מי כל האחרים? את מכירה אותה? אני מצביעה לעבר המטבח, והם צוחקים.

אני היא, הם אומרים. אני הייתי שם, ועכשיו אני כאן. אני היחידה בבית מלבדך. הם שואלים אם אני רוצה תה. הם שואלים אם אני רוצה לצאת לטייל. מה אני, תינוקת? אני אומרת. עייפתי מהשאלות. את מכירה אותי, לא? את לא זוכרת? מגדלנה. חברה שלך.
***

בעזרת המחברת אני מתַקשרת עם עצמי, ועם אחרים. ממלאת את פרקי הזמן החסרים. כשהכול מעורפל, כשמישהו מתייחס למאורע או לשיחה שאינני זוכרת, אני מעלעלת במחברת. לפעמים אני שואבת נחמה מהכתוב. לפעמים לא. המחברת היא התנ”ך של התודעה שלי. היא מונחת דרך קבע על שולחן המטבח: גדולה ורבועה, בעלת כריכת עור מקושטת בתבליט ודפים עבים בגון שמנת. ליד כל רישום מצוין תאריך. גברת נחמדה מושיבה אותי מולה.

היא כותבת, עשרים בינואר, 2009. הרשימות של ג’ניפר. היא מגישה לי את העט. היא אומרת, תכתבי מה שקרה היום. תכתבי על הילדות שלך. תכתבי כל מה שאת זוכרת.

אני זוכרת את ניתוח איחוי מפרק היד הראשון שלי. את לחץ האזמל על העור, את הכניעה הקלה כשפילח אותו לבסוף. את גמישותו של השריר. את המספריים הכירורגיים משפשפים את העצם. ואחר כך, הסרת כפפות מוכתמות דם, אצבע אחרי אצבע.
***

שחור. כולם לובשים שחור. הם פוסעים ברחוב בזוגות ובשלשות בדרך לכנסיית סנט וינסנט, עטופים במעילים ובצעיפים שמכסים את ראשיהם ואת סנטריהם מפני מה שנראה כמו רוח צולפנית.

אני בתוך ביתי החמים, פני אל החלון העוטה כפור, מגדלנה משגיחה בקרבת מקום. אני יכולה לראות רק את דלתות העץ המגולפות שגובהן כארבעה מטרים. הן פתוחות לרווחה ואנשים נכנסים. רכב מתים עומד ממול, מכוניות אחרות ערוכות בשורה מאחוריו בפנסים דולקים.

זאת אמנדה, אומרת לי מגדלנה. הלוויה של אמנדה. מי זאת אמנדה? אני שואלת. מגדלנה מהססת ואחר כך אומרת, החברה הכי טובה שלך. הסנדקית של הבת שלך.

אני מנסה. אני נכשלת. אני מנענעת בראשי. מגדלנה מביאה את המחברת שלי. היא מדפדפת לאחור. היא מצביעה על גזיר עיתון:

קשישה משיקגו נמצאה מתה. אצבעותיה נקטעו.

“שיקגו טריביון” — 23 בפברואר, 2009

שיקגו, אילינוי — גופתה קטועת האצבעות של קשישה בת שבעים וחמש משיקגו התגלתה אתמול בדירה בבניין מספר 2100 שבשדרות שפילד.

אמנדה אוטול נמצאה ללא רוח חיים בביתה, אחרי שאחד השכנים הבחין שלא אספה את העיתונים שלה במשך שבוע כמעט, לדברי מקורות מקורבים לחקירה. ארבע מאצבעות ידה הימנית נקטעו. מועד המוות המדויק אינו ידוע, אך סיבת המוות מיוחסת לחבלת ראש, לדברי המקורות.

על פי הדיווחים, דבר לא נעלם מביתה.

איש עדיין לא הואשם, אך המשטרה עצרה חשוד בפרשה לזמן קצר ולאחר מכן שיחררה אותו.

אני מנסה, אבל לא מצליחה להיזכר בשום דבר. מגדלנה הולכת. היא חוזרת ובידה תצלום.

שתי נשים, האחת גבוהה יותר בחמישה סנטימטרים לפחות, שיער ארוך חלק לבן משוך לאחור בפקעת הדוקה. השנייה, צעירה יותר ומחלפות ראשה קצרות יותר, אפורות וגליות, מקובצות סביב תווי פנים מפוסלים, נשיים יותר. כפי הנראה היתה יפהפייה לפני שנים רבות.

זאת את, אומרת מגדלנה ומצביעה על הצעירה שבהן. וזאת, כאן, זאת אמנדה. אני בוחנת היטב את התצלום.

לאישה הגבוהה יש פנים מרשימים. לא מה שהייתם מכנים יפים. וגם לא מה שהייתם מכנים נחמדים. חדים מדי סביב הנחיריים, חריצים של מה שנראה אולי כמו בוז חרותים בלחייה. שתי הנשים עומדות זו לצד זו, אינן נוגעות זו בזו, אך ניכרת ביניהן קרבה.

נסי להיזכר, דוחקת בי מגדלנה. זה יכול להיות חשוב. ידה נחה בכבדות על כתפי. היא רוצה ממני משהו. מה? אבל לפתע אני עייפה. ידי רועדות. טיפות זיעה ניגרות בין שדי.

אני רוצה ללכת לחדר שלי, אני אומרת. אני חובטת בידה של מגדלנה. עזבי אותי לנפשי.
***

אמנדה? מתה? לא ייתכן. החברה היקרה־יקרה שלי. אֵם שנייה לילדי. בת בריתי בשכונה. אחותי.

אילולא אמנדה הייתי בודדה. הייתי שונה. תמיד בגפי. הגבינה עומדת לבדה.1

1 The cheese stands alone. מתוך שיר־משחק לילדים בשם The farmer in the Dell.

לא שמישהו ידע. הם הלכו שולל אחרי מראית עין, היה קל כל כך לרמותם. איש לא הבין חולשות כמו אמנדה. היא ראתה אותי, הצילה אותי מבדידותי החשאית. והיכן הייתי אני כשנזקקה לי? כאן. במרחק שלוש דלתות. מתגוללת בצערי. בזמן שהיא סבלה. בזמן שאיזו מפלצת נופפה בסכין, הסתערה על טרפה.

הו הכאב! כמה גדול הכאב! אני אפסיק לבלוע את הכדורים שלי. אני ארים את האזמל אל מוחי ואכרות את דמותה. ואתחנן בדיוק לדבר שבו אני נאבקת בכל החודשים הארוכים האלה: שִכחה מתוקה.
***

הגברת הנחמדה כותבת במחברת שלי. היא חותמת את שמה: מגדלנה. היום, יום שישי, אחד־עשר במארס, היה עוד יום רע. בעטת במדרגה ושברת את הבוהן שלך. בחדר המיון ברחת למגרש החניה. אחד הסניטרים החזיר אותך. ירקת עליו.

הבושה.
***

הקיום המעורפל הזה. חיים בצללים. בזמן שהפקעיות החוטיות מתרבות במהירות, בזמן שהצְברים של החלבון מתקשים, בזמן שהסינפסות מפסיקות להעביר מסרים והמוח שלי מתנוון, אני נשארת מודעת. כמו מנותח שלא הורדם.

כל מוות של כל תא דוקר אותי במקום הרגיש ביותר. ואנשים שאיני מכירה נוהגים בי בהתנשאות. הם מחבקים אותי. הם מנסים להחזיק בידי. הם מכנים אותי בשמות ילדותיים: ג’ן. ג’ני. אני מקבלת במרירות את העובדה שאני מפורסמת, אפילו אהובה, בקרב זרים. סלבריטי!

אגדה בעיני עצמי.
***

המחברת שלי מלאה אזהרות לאחרונה. מארק כועס מאוד היום. הוא ניתק לי בפרצוף. מגדלנה אומרת לא לדבר עם אף אחד שמתקשר. לא לפתוח את הדלת כשהיא בחדר הכביסה או בשירותים.

אחר כך, בכתב יד אחר, אמא, את לא בטוחה עם מארק. תעבירי את ייפוי הכוח הרפואי אלי, לפיונה. מוטב שייפויי הכוח הרפואי והפיננסי יהיו בידי אותו אדם ממילא. מישהו מחק כמה מהדברים שנכתבו, ליתר דיוק, מחה אותם בפראות, בטוש שחור עבה. מי?
***

שוב המחברת שלי:

מארק התקשר, אומר שהכסף שלי לא יציל אותי. שאני מוכרחה להקשיב לו. שיש צעדים אחרים שאנחנו חייבים לנקוט כדי להגן עלי.

אחר כך: אמא, מכרתי מניות איי־בי־אם בשווי חמישים אלף דולר כדי לשלם את שכר הטרחה של עורכת הדין. היא מומלצת מאוד במקרים שבהם כשירות שכלית עומדת על הפרק. אין להם ראיות, רק תיאוריות. ד”ר צֶ’ן רשם לך 150 מיליגרם סֶרוֹקוול כדי למתן את ההתפרצויות. אני אבוא שוב מחר, יום שבת. בתך, פיונה.
***

אני חברה בקבוצת תמיכה לחולי אלצהיימר. אנשים באים והולכים.

הבוקר מגדלנה אומרת שזה יום טוב, אנחנו יכולות לנסות להשתתף. הקבוצה נפגשת בכנסייה מתודיסטית ברחוב קלארק, מבנה נמוך ואפור בעל קירות עץ וחלונות ויטראז’ צעקניים בצבעי יסוד.

אנחנו מתאספים בטרקלין האחווה, חדר גדול בעל חלונות שלא נפתחים ורצפת לינוליאום מנוקדת שכיסאות המתכת המתקפלים הותירו עליה סימני שפשוף. קבוצה מעורבת, אולי שישה אנשים, מוחותינו בשלבי התערטלות שונים. מגדלנה מחכה מחוץ לדלת עם מטפלות אחרות. הן יושבות בשורה על ספסלים במסדרון החשוך, סורגות ומשוחחות חרש בינן לבינן, אבל קשובות, נכונות לזנק על רגליהן ולקחת את העניינים לידיים לנוכח הרמז הראשון לצרות.

המנחה שלנו הוא איש צעיר בעל תואר בעבודה סוציאלית. פניו אדיבים ונרפים, והוא אוהב להתחיל בסבב היכרות ובבדיחה.

קוראים־לי־שכחתי־ואני־עוסק־ב־אין־לי־מושג־מה. הוא מכנה את מה שאנחנו עושים “שני הצעדים המעגליים”. הצעד הראשון הוא להודות שיש לך בעיה. הצעד השני הוא לשכוח שיש לך בעיה.

והבדיחה מתקבלת בצחוק בכל פעם מחדש. מקצתם זוכרים אותה מהפגישה הקודמת, אבל רובם צוחקים משום שהיא חדשה להם, לא משנה כמה פעמים שמעו אותה.

היום עובר עלי יום טוב. אני זוכרת אותה. הייתי אפילו מוסיפה צעד שלישי: צעד שלישי הוא לזכור ששכחת. הצעד השלישי הוא הקשה מכולם.

היום נדבר על גישה. כך מכנה את זה המנחה. כולכם קיבלתם את האבחנה המצערת עד מאוד הזאת, הוא אומר. כולכם אנשים אינטליגנטיים, משכילים. אתם יודעים שהזמן שלכם הולך ואוזל. מה שאתם עושים איתו תלוי בכם. תחשבו חיובי! אלצהיימר יכול להיות כמו ללכת למסיבה שבה אתם לא מכירים אף אחד. תחשבו על זה! כל ארוחה יכולה להיות הארוחה הכי טובה בחייכם! כל סרט, המהפנט ביותר שראיתם מעודכם! קצת חוש הומור, הוא אומר. אתם מבקרים מכוכב אחר, ובאתם להתרשם מהמנהגים המקומיים.

אבל מה לגבינו, היתר? מי שחשים כאילו הקירות הולכים וסוגרים עליהם? מי שתמיד פחדו משינויים? בגיל שלוש־עשרה לא אכלתי שבוע כי אמא שלי קנתה סדינים חדשים למיטה שלי. עבורנו, החיים עכשיו מסוכנים מאוד. סכנות אורבות בכל פינה. אז את מהנהנת לכל הזרים שכופים את עצמם עלייך. את צוחקת כשאחרים צוחקים, מרצינה כשהם נראים רציניים. כשאנשים שואלים את זוכרת? את מהנהנת עוד קצת. או מקמטת את מצחך תחילה, ואחר כך מאירה אליהם פנים כאילו כן, את מזהה אותם.

כל אלה נחוצים להישרדות. אני מבקרת מכוכב אחר, והמקומיים אינם ידידותיים.
***

אני פותחת את דברי הדואר שלי בעצמי. אחר כך הם נגוזים. נעלמים ואינם. היום, בקשות עזרה להצלת לווייתנים, להצלת דובי פנדה, לשחרור טיבט.

לפי הדוח הכספי מהבנק יש לי 3,567.89 דולר בחשבון העובר ושב בבנק אוף אמריקה. יש דוח נוסף מברוקר בשם מייקל בראונסטין. שמי מופיע בראשו. שווי נכסי ירד ב־19 אחוזים בחצי השנה האחרונה. כרגע שוויים 2.56 מיליון דולר. הוא צירף פתק: זה לא רע כמו שהיה עלול להיות, בזכות אפיקי השקעה שמרניים ואסטרטגיה של גיוון תיק ההשקעות.

2.56 מיליון דולר זה הרבה כסף? זה מספיק? אני בוהה באותיות על הנייר עד שהן מיטשטשות. AAPL, IBM, CVR, ASF, SFR. השפה הסודית של הכסף.
***

ג’יימס ערמומי. לג’יימס יש סודות. מקצתם ידועים לי, רובם לא. איפה הוא היום? הילדים בבית הספר. הבית ריק פרט לאישה שנראית כמו סוכנת בית מסוג כלשהו. היא מסדרת את הספרים בחדר הטלוויזיה, מזמזמת מנגינה שאיני מזהה. ג’יימס שכר אותה? סביר להניח. מישהו ודאי דואג שהדברים יתנהלו כסדרם, כיוון שהבית נראה מטופח, ואני תמיד תיעבתי עבודות בית, וג’יימס, אף שתמיד היה אדם מסודר באופן כפייתי, עסוק מדי. תמיד נמצא מחוץ לבית בעניין כלשהו. יוצא למשימות חשאיות. כמו עכשיו. אמנדה אינה רואה זאת בעין יפה. חיי נישואים אמורים להיות שקופים, היא אומרת. הם חייבים לעמוד מול אורה המסנוור של השמש. אבל ג’יימס טיפוס מחתרתי. הוא זקוק למסווה, הוא משגשג באפלה. ג’יימס עצמו הסביר זאת לפני זמן רב, ורקח את המטאפורה המושלמת. או מוטב, קטף אותה מהטבע. ואף שאני נוטה לפקפק בחלוקה מסודרת מדי לקטגוריות, בזו יש מן האמת. זה היה יום קיץ חם ולח בבית ילדותו של ג’יימס בקרוליינה הצפונית. לפני שהתחתנו. יצאנו לטיול אחרי ארוחת הערב באור הדועך, ובמרחק כמאתיים מטרים בלבד מהמרפסת האחורית של בית הוריו כבר צעדנו בתוככי יער בראשיתי אפלולי מעצים שנטפו טחב לבן, וקול צעדינו התעמעם בשל העלים המתים שכיסו את הקרקע. כיסי שרכים נפרשו ופרצו מבעד למצע העלים הטחוב, ומפעם לפעם הבזיקה פטרייה. ג’יימס הצביע בידו. רעילה, הוא אמר. בזמן שדיבר ציפור קראה. פרט לכך, דממה. אם היה שביל, לא הבחנתי בו, אבל ג’יימס התקדם בקצב קבוע, ובאורח פלא הופיעה לפנינו דרך קדימה. האור התעמעם מדקה לדקה, ואחרי הליכה של כחצי קילומטר, עצר ג’יימס לפתע. הוא הצביע. למרגלות עץ, בקרב שפעה של טחב צהוב־ירוק, קָרן משהו בלובן רפאים. פרח, פרח יחיד על גבעול ארוך ולבן. ג’יימס פלט נשיפה. יש לנו מזל, הוא אמר. לפעמים אתה מחפש במשך ימים ולא מוצא.

ומה זה? שאלתי. הפרח הפיץ אור משלו, עז כל כך, עד שכמה חרקים קטנים הסתחררו סביבו, כאילו נמשכים לאור הבוהק.

צמח רפאים, אמר ג’יימס. מוֹנוֹטְרוֹפָּה אוּניפלוֹרָה. הוא התכופף וחפן את הפרח בידו, נזהר שלא לנתק אותו מהגבעול. זה אחד הצמחים הבודדים שאינם זקוקים לאור. למעשה הוא גדל בחשכה.

איך זה ייתכן? שאלתי.

זה צמח טפיל — הוא לא פוטוסינתטי אלא ניזון מהפטריות ומהעצים סביבו, מניח לאחרים לעשות את העבודה הקשה. תמיד חשתי אליו קרבה. הערצה, אפילו. כי זה לא פשוט — זאת הסיבה שהם לא נפוצים. הצמח צריך למצוא את הפונדקאי המתאים, והתנאים צריכים להיות מושלמים עבורו כדי שיצמח. אך כשהוא צומח, זה מחזה מרהיב באמת. הוא הניח לפרח ונעמד.

כן, אני יכולה להבין את זה, אמרתי.

באמת? שאל ג’יימס. את באמת יכולה?

כן, חזרתי ואמרתי, והמילה נתלתה באוויר הסמיך מלחות בינינו כמו הבטחה. נדר.

זמן קצר אחרי הטיול נישאנו בשקט בבית המשפט באֶוַונסטון. לא הזמנו איש, חשנו שיש בכך משום חדירה לפרטיות. הפקיד היה עד, וכל העניין נגמר בחמש דקות. ככלל זאת היתה החלטה טובה. אבל בימים כמו היום, כשאני חשה בחסרונו של ג’יימס כמו פצע, אני נכספת להיות שוב ביער שבדרך כלשהי נותר רענן ומוחשי בזיכרוני כמו ביום שהיינו שם. אני יכולה להושיט את ידי ולקטוף את הפרח, להגיש אותו לג’יימס כשיחזור. פרס אפל.