החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הופקרו למוות

מאת:
הוצאה: | 2013 | 250 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בספרו הופקרו למוות מתאר ומנתח הפילוסוף וההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, את אחת הפרשות הקשות שבכל מלחמות ישראל: קרב הגבורה של קיבוץ ניצנים (ממוקם בין אשדוד לאשקלון) ב-7 ביוני 1948, שנמשך 15 שעות רצופות. בקרב זה תקף הגדוד המובחר בצבא המצרי, מתוגבר בטנקים, במשוריינים, בארטילריה ובמטוסים, 141 מגנים – חלקם טירונים – מצוידים בנשק ובתחמושת באיכות ירודה. במהלך הקרב הארוך והאכזרי לא קיבלו המגנים כל סיוע מחטיבת "גבעתי", שהיתה אחראית לגזרה. אחרי 15 שעות נהרגו 33 מגינים, ביניהם שלוש בחורות, ונפצעו 26. המפקד אברהם שוורצשטיין פקד להיכנע לפני שנהרג. 106 נשבו והוחזרו רק אחרי תשע חודשים.

יומיים לאחר הקרב, הפיץ המח"ט, שמעון אבידן, דף קרבי מלא שקרים שעליו חתם ושחבר המשורר אבא קובנר, שבו הוא השמיץ את לוחמי ניצנים על שנכנעו ללא קרב. אחרי המלחמה לא העניקה מערכת הביטחון לקיבוץ את אות מלחמת הקוממיות, ילדי הקיבוץ, רבים מהם יתומי מלחמה, ספגו בוז וקלס כשהתגייסו לצה"ל, על שבאו מקיבוץ "שנכנע ללא קרב".

ד"ר אורי מילשטיין חושף בספרו את הפוליטיקה המזוהמת של מפקדי חטיבת "גבעתי", ובייחוד של מפקד החטיבה, שמעון אבידן, ושל קצין ההסברה, (הפוליטרוק) המשורר אבא קובנר. הוא חושף גם חובבנות צבאית של שמעון אבידן ואנשי מטהו, שלא הבינו כי הצבא המצרי יתקדם לתל-אביב דרך כביש החוף; שלא הבינו שקיבוץ ניצנים היה 'קוץ בתחת' לצבא המצרי בדרכו לתל-אביב, ושביקשו להסתיר את מחדליהם על-ידי השמצת לוחמים שלחמו עד הכדור האחרון, ששלושים ושלושה מהם נהרגו כאמור, ומאה ושישה ישבו בשבי המצרי במשך תשעה חודשים.

ד"ר אורי מילשטיין, חוקר את מלחמות ישראל במשך כשישים שנה, מאז חקר את פרשת הל"ה כתלמיד תיכון, ואחרי ארבע שנים מונה להיסטוריון של הצנחנים, כצנחן בשירות חובה. הוא פרסם בין היתר ארבעה כרכים על מלחמת העצמאות, שתורגמו לאנגלית, ארבעה כרכים על ההיסטוריה של הצנחנים, ביוגרפיה ביקורתית על יצחק רבין, וספר על עלילת הדם בדיר יאסין, שתורגם לאנגלית, ספר על תיאוריה צבאית שתורגם לאנגלית ומאות מאמרי ביקורת והגות. ד"ר מילשטיין התפרסם בישראל ובעולם כמי שחותר להגיע לחקר האמת, גם כאשר היא בלתי נעימה, למושאי מחקרו, ועל כך הוא משלם מחיר כבד בהחרמה מצד הממסד הצבאי והאקדמי בישראל.

מקט: 6-457-103
קטע וידאו/אודיו קשור
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
בספרו הופקרו למוות מתאר ומנתח הפילוסוף וההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, את אחת הפרשות הקשות שבכל מלחמות ישראל: קרב הגבורה […]

1. מפקד שמשמיץ את פקודיו הגיבורים

אחד מקרבות הגבורה המפוארים במלחמת העצמאות התחולל במשך חמש-עשרה שעות רצופות בקיבוץ ניצנים, בין אשדוד (אז – איסדוּד) לאשקלון (אז – מג’דל). בכל אותן חמש-עשרה שעות לא הגיע למגִיני הקיבוץ שום סיוע – לא קרקעי, ולא ארטילרי או אווירי – מחטיבת “גבעתי”, שהייתה אחראית על הגזרה, שלא הייתה עסוקה באותו הזמן בשום קרב אחר, ושרבים רואים במפקדה, סגן-אלוף שמעון אבידן, את מפקד החטיבה המוצלח ביותר במלחמת העצמאות. רב-אלוף צבי צור (צ’רה), שהיה מג”ד בחטיבה, אמר, “סוד הצלחתה של ‘גבעתי’ במלחמת העצמאות טמון בכושר מנהיגותו ובאישיותו הכריזמטית של שמעון”. אלוף-משנה ד”ר מאיר פעיל כתב: “שמעון אבידן הוא דוגמה מובהקת של מצביא חכם. את זאת אפשר לקבוע בוודאות שאין עליה עוררין על פי הישגי חטיבתו במלחמת העצמאות”.אחד הביטויים לתדמיתו החיובית היה מינויו לראש מחלקת המבצעים במטכ”ל, לאחר תום המלחמה.

במחקר הזה ננסה להשיב על השאלה מדוע לא הפעיל שמעון אבידן את הכוח שעליו פיקד, כדי למנוע את נפילת ניצנים.

שלושה שבועות אחרי הקמתה של מדינת ישראל, תקף את קיבוץ ניצנים גדוד העלית 9 של צבא מצרים – בפיקודו של קולונל מוחמד כאמל אלרחמני – שהשתייך לחטיבת המחץ המצרית, שעליה פיקד גנרל מוחמד נגיב. המח”ט המצרי נכח בקרב ואפשר שגם פיקד עליו. גדוד 9 תוגבר בפלוגת חיל רגלים מגדוד רובאים 7; בשלושה-עשר משוריינים נושאי מקלע “ברן” [להלן – נושאי-“ברן”]; בשתי סוללות ארטילריות, שכללו שישה-עשר תותחי שדה; במחלקת מקלעים בינוניים (מק”בים); בארבעה טנקים; בכתת חבלנים ובסיוע אווירי.

לפי הכוח, שהטילו למערכה על ניצנים, ייחסו המצרים לקרב חשיבות אסטרטגית רבה, שכן הקיבוץ חלש על הציר הלוגיסטי היחיד שבין עורפם בעזה ובמג’דל לבין כוחותיהם הקדמיים באיסדוד. למפקדים המצרים היה ברור שלא יוכלו להתקדם לכיוון תל-אביב, או אף להישאר באשדוד ובעמדות הקדמיות ביבנה, אם לא יסירו את האיום של ניצנים, שחבריה יכלו לנתק את החזית המצרית מהעורף. ניתן היה לצפות, שגם מפקדי חטיבת “גבעתי” יבינו זאת בזמן אמת, ייערכו למתקפה המצרית, יחזקו את הקיבוץ, ויחושו לעזרתו כשיותקף. זה לא קרה.

מיקומו של קיבוץ ניצנים נחות מכל עבריו. היו בו בעת ההתקפה 57 חברים, 10 חברות, 44 חיילים מגדוד 53 של “גבעתי”, שמחציתם טירונים. בסך הכול 141 לוחמים. הם צוידו ב-75 רובים איטלקיים, שבדואים אספו במדבר המערבי כשאריות ממערכות אל-עלמיין במלחמת העולם השנייה, ונמכרו לקיבוץ, וכמעט שלא פעלו. לרובים הייתה תחמושת מועטה, שרובה לא הייתה שמישה. למגינים היו שלושים תת-מקלעים “סטן” מתוצרת התעשייה הצבאית של ה”הגנה”, שגם הם כמעט שלא פעלו; ארבעה מקלעים; פּיא”ט אחד; מרגמה 52 מ”מ שלא פעלה; רימונים ובקבוקי מולוטוב. בחמש-עשרה שעות הלחימה הבלתי פוסקת לא זכו מגיני ניצנים, כאמור, לשום עזרה, למרות שמפקד החטיבה המרחבית, שמעון אבידן, ידע שהקיבוץ מותקף: דוד בן-גוריון רשם ביומנו: “‘גבעתי”‘ מודיע שמהבוקר מרעישים את ניצנים”. סרן יובל נאמן, סגן מפקד גדוד 51, העיד: “ביום נפילת ניצנים, בשמונה וחצי בבוקר ראיתי מברק מניצנים שהיא מותקפת”. סרן אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה, העיד: “באתי לקטרה בין 11.00-10.00. ידעו מהאזנה כי המצרים נכנסו לניצנים. שמעתי כי הרעשה הייתה במקום. הייתה הרגשה כי … כבר אחרי הכול”.

בעדותו לוועדת החקירה של צה”ל בשנת 1949 שיקר אבידן: “בקרב לא הייתי נוכח וגם לא היה קשר אלחוט עם הקרב. אני יכול רק להתרשם מהדברים, וההתרשמות היא בסיס לעדות. במטה שלי הופיע למחרת סייר ופליט מניצנים”.

סיכום הקרבנות בתום קרב הגבורה: 33 ממגיני הקיבוץ נהרגו, רוב הנותרים נפצעו ונכנעו. 106 חברי קיבוץ ולוחמי “גבעתי” ישבו במחנה שבויים במצרים במשך תשעה חודשים, בתנאים קשים ביותר.

למחרת הקרב פרסם שמעון אבידן, מפקד חטיבת “גבעתי”, את “הדף הקרבי” הראשון שלו, שחיבר קצין התרבות של החטיבה, הפרטיזן לשעבר והמשורר אבא קובנר. כותרת הדף: “כישלון!” נכתב בו, בין היתר: “עדיין חסר הדו”ח המהימן. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים … נפילת ניצנים – כישלון הוא, כישלון חמור … בניצנים עלול היה האויב לראשונה ללמוד דבר חמור ומפתיע – כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של יישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו ולשבות את לוחמיו … שעת הכניעה של ניצנים היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב וחשבון נפש מלא. אומר: על בית אין מגינים על תנאי … להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות ..”.

היסטוריונים, סופרים וכותבי זיכרונות עסקו בפרשת ניצנים. את הסתירה הקיצונית והמתמיהה בין האירוע הקרבי לבין תוכנו של הדף הקרבי, הם תירצו בצורך לעודד את רוח חיילי החטיבה ואת תושבי האזור “פן יחדור הלך-רוח מסוכן של אפשרות הליכה לשבי אל לבות הלוחמים ותושבי היישובים שבמרחב החטיבה”. מאיר פעיל כתב: “הדף הזה היה מהלך של מנהיגות ועידוד הרוח והוא נועד אל לוחמי ‘גבעתי’ ואל אנשי היישובים כדי לחשלם אל מול אתגרי העתיד, בהנחה, שהתגשמה, כי יגיעו ימים קשים יותר גם במרחב ניצנים וגם במקומות אחרים”.

אפילו יצחק פונדק, מפקד גדוד 53, שבזמן ההתרחשויות פיקד על ניצנים, ומאוחר יותר היה הלוחם הנמרץ ביותר לחשיפת העוול שנעשה לקיבוץ, אמר לוועדת החקירה של צה”ל על הפרשה במארס 1949: “גם לו ניצנים הייתה נלחמת, ואז לא ידעתי את זה, הייתי מוציא את אותה הפקודה ‘כישלון’, כי נפילת ניצנים הייתה קטסטרופה לגבי המצב שם, ופקודה זו היוותה נשק חזק לשבירת הלך-הרוח הזה. ויתכן כי דבר זה נכנס לראשי האנשים ונתקבל כאמת, וזה לגבי אז היה נכון, ולגבי החיילים שלחמו שם יש להוריד מהם כעת את האשם הזה, כי נראה שלא בהם הפגם”.

בשנת 1983, לאחר שצה”ל החליט להקים חטיבת רגלים חדשה, והעניק לה את השם “גבעתי”, הכין יעקב אחימאיר כתבה לטלוויזיה על הנושא, וכלל בה דיוקן של שמעון אבידן. הוא ראיין את אבידן בקבוץ ניצנים. כתב אחימאיר: “כמעט ללא גירוי-עיתונאי שלי אמר שמעון אבידן כי אין הוא מתחרט, ולו כהוא זה, על הדף הקרבי שכתב אבא קובנר, אשר ביזה את חברי הקיבוץ שהלכו בשבי … נימק אבידן את הנוסח החריף, המשפיל, של הדף הקרבי, בכך שהיה צורך ‘לעמוד’, בכל מחיר, מול הצבא המצרי המתקדם לעבר תל-אביב… בתשובות לשאלות חוזרות ונשנות שלי, לא שינה אבידן את אופי דבריו … אני משער כי חברי קיבוץ ניצנים לא סלחו לו”.

התירוץ של אבידן, שכאמור מאיר פעיל ואחרים שותפם לו, הנו בעייתי מכמה בחינות:

ראשית, לא ברור איך השפלת לוחמים, שלחמו בגבורה עד שאזלה תחמושתם, נגד כוח חזק מהם בהרבה, תעודד לוחמים אחרים שעלולים להיקלע לאותן הנסיבות. ייתכן גם שהפרסום המליצי והמתלהם דווקא יעורר בלוחמים את הרעיון להינצל ממוות ולהיכנע. הפער בין הדף הקרבי לבין המציאות הקרבית הוא כה גדול, עד שלא ניתן להתייחס אליו ברצינות. המחבר, אבא קובנר, לא השתתף אז בקרבות, לא היה במקומות שבהם הורגים ונהרגים, ובשעות משבר היה מגיב באופן היסטרי ונוהג להכות את ראשו בקיר. הטפת מוסר מאדם שאינו לוחם, לעולם אינה מתקבלת באופן חיובי.

שנית, ניצנים לא הייתה היישוב הראשון שנכבש על-ידי האויב. ארבעת יישובי גוש-עציון נכנעו לצבא (לגיון) הירדני (עבר-ירדני) ביומיים שלפני הכרזת העצמאות; ביום הקמת המדינה פונה היישוב עטרות, השוכן מצפון לירושלים, ותושביו עברו לנווה יעקב, ולמחרת, לאחר ארבע-עשרה שעות קרב התפנו תושבי שני היישובים להר הצופים. אם כניעת מגיני ניצנים עלולה הייתה לסכן את תל-אביב, כפי שטענו המבקרים, הרי שפינוי עטרות ונווה יעקב לפני כן עלול היה לסכן את ירושלים העברית, ולהקל על כיבושה בידי הלגיון הירדני. ארבעה ימים אחרי הכרזת העצמאות פינו תושבי הקיבוצים מסדה ושער-הגולן את ביתם, עוד לפני שהותקפו על-ידי הסורים; ב-24 במאי נטשו חברי קיבוץ יד-מרדכי את ביתם, בניגוד לפקודה מפורשת של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, שהעביר אליהם שמחה שילוני, מפקד יחידת “חיות הנגב”. לחברי יד-מרדכי נאמר, שאם ינטשו את משקם הם יסכנו את תל-אביב, ולמרות זאת הם סירבו פקודה.

יש להניח ששמעון אבידן, מפקד חטיבת “גבעתי”, ידע על כך שלא בניצנים “נשברה” לראשונה חומת ההגנה, ושאפילו בחזית המצרית קדמה יד-מרדכי לניצנים. מדוע אם כן לא פורסמו כרוזים כאלה במקרים דומים, ומדוע האשים אבידן את חברי ניצנים על כך שאצלם נשברה חומת המגן בראשונה? הציבור האזין לרדיו באותם הימים, ומהלך המלחמה היה ידוע לו. טיעונים שקריים מן הסוג הזה יכלו לערער את האמון במפקד החטיבה וב”פוליטרוק” שלה, מעבר לאי-הצדק שבמהלך הזה.

שלישית, כיוון שהכרוז הנו מופרך לחלוטין, הוא מעלה את האפשרות, שמפקד חטיבת “גבעתי” היה מנותק מן המציאות בגזרתו. הרי אילו ידע את העובדות על קרב ניצנים, סביר להניח שלא היה מפרסם את האשמותיו ההזויות והנמלצות של אבא קובנר.

רביעית, ואם אבידן וקובנר טעו בתום-לב – וידוע לכול שהם היו אנשים הגונים – ניתן היה לצפות שהם יתחקרו את הקרב כבר אז, או יחקרו אותו ביסודיות מיד אחרי מלחמת העצמאות, יעמדו על טעותם, יפרסמו את הממצאים, ויבקשו סליחה מבני משפחות החללים, מן השבויים ומבני משפחתם. או אז הם היו מתקנים חלק מן העוול.

הם סירבו לעשות זאת.

במחקר הזה ביררתי את מכלול הנסיבות של פרסום “הדף הקרבי הראשון”. אין זה מחקר בהיסטוריה צבאית, אלא בתרבות ביטחונית, החושף לא רק את פרשת ניצנים, אלא רבדים עמוקים בתרבות הביטחון של ישראל, שהשפיעו השפעה עמוקה על תרבותה בכלל, גם אחרי שישים וארבע שנה.

  1. :

    הפוליטיקה של הכניעה
    ספרו של אורי מילשטיין הוא כתב זיכוי ללוחמי קיבוץ ניצנים, 65 שנה אחרי שנפלו בשבי
    יעקב אחימאיר | על "הופקרו למוות" פורסם במקור בישראל היום ע"י יעקב אחימאיר

    לא רק רוחם של יפי הבלורית והתואר מרחפת על מלחמת תש"ח. ממלחמת הקוממיות נותרו צלקות המסרבות להיעלם: השכול, ההליכה לשבי. סיפור הכניעה של קיבוץ ניצנים והליכת חבריו-לוחמיו לשבי המצרי הוא מן הפרשות אשר נחקרות שוב ושוב. הפרשה העגומה קבועה גם כיום בתודעת אנשי הקיבוץ וצאצאיהם. ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין חוזר אל האירועים הטרגיים בספרו שנושא את השם המצמרר "הופקרו למוות."7-בביוני ,1948לאחר קרב שנמשך 15 שעות מול כוח מצרי, קרב שבו נהרגו 33 לוחמים, החליט מפקד היישוב, אברהם שוורצשטיין, על כניעה. יותר 100-מלוחמים הלכו לשבי.

    ייתכן שהכניעה של ניצנים, היישוב היחיד שחבריו הלכו לשבי במלחמת תש"ח, לא היתה זוכה לתשומת לב בדברי ימי המלחמה; אלא שמפקד גבעתי, שמעון אבידן, הוציא לאחריה דף קרבי ובו גינוי, ואף השפלה, של לוחמי הקיבוץ.

    מחבר הכרוז היה המשורר אבא קובנר, אז קצין התרבות של גבעתי. אבידן חתם עליו. "כישלון,"היתה הכותרת, …"טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש הרצחני,"נכתב, "להיכנע, כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא"!

    העלבונות צרובים בנפשות חברי הקיבוץ וצאצאיהם עד היום, 65 שנים אחרי. מילשטיין קובע כי בימי הקרבות הקיבוץ הופלה והופקר על רקע פוליטי. בעוד צמרת הפיקוד של גבעתי השתייכה לשומר הצעיר, ניצנים השתייך לנוער הציוני, תנועת מרכז רחוקה מן השמאל האידיאולוגי – ואף הקומוניסטי – כהגדרותיו של מילשטיין. סביבת ניצנים היתה זרועה אז בקיבוצים שחבריהם השתייכו לשומר הצעיר: נגבה, גת, גלאון. המסקנה מן האפיון האידיאולוגי היא כי לגבעתי ולאבידן היה קל יותר להפלות את ניצנים בכוח אדם לוחם ובשיגור אמצעי לחימה דלים לכל הגזרות.

    ניצנים הוקם בנקודה אסטרטגית: על הדרך לתל אביב. אבידן טעה, כותב מילשטיין, בהערכת כוונות הכוח המצרי, וצריך היה לדעת על מצבו האומלל של הקיבוץ, שהרי לוחמים בודדים הצליחו להתחמק ולהגיע לדיווח במפקדתו. האם באמת לא ידע אבידן, כאשר בדף הקרבי כתב בין השאר: …"עדיין חסר הדו"ח המהימן"…האם אלה מילות שקר?

    הכניעה מאונס של ניצנים היתה על רקע ה"בורות הצבאית של האליטה הפוליטית והביטחונית,"כדברי המחבר, "זו נבעה מן האידיאולוגיה הפוליטיתמשיחית שהיתה ספוגה ברעיונות פציפיסטיים." מילשטיין כותב על ספרו כי הוא עוסק ב"תרבות ביטחונית מזוהמת" שאת מחירה אנו משלמים עד היום. לא בפעם הראשונה הוא סוטה מן התלם המחקרי וחורץ נתיב ערכי משלו, היסטורי ואידיאולוגי. חברי ניצנים של היום אולי יראו בספרו משום כתב זיכוי. זהו מחקר שתוכנו היבש ממוסמך ומצמרר. אולי נחמה לחברי הקיבוץ, המתים והחיים. –

    הופקרו למוות: על הפוליטיקה של מח״ט "גבעתי" בתש״ח / ד״ר אור׳ מילשטיין; שרידות, 237 עמי

    • :

      פורסם במקור ע"י ד"ר אודי מנור ב: http://on-the-left-side.org.il
      אודי מנור, ד"ר להיסטוריה היסטוריון בן ניצנים מבקר את ספרו של אורי מילשטיין "הופקרו למוות" על פרשת ניצנים (בהמשך למאמר "בגין היה מתבייש" שהתפרסם כאן).
      בספר בשם "הופקרו למוות", שראה אור עתה, טוען המחבר, ד"ר אורי מילשטיין, שמח"ט גבעתי שמעון אבידן "הפקיר למוות" את לוחמי ניצנים ו"מעל בתפקידו להגן על תל אביב". כבן ניצנים גדלתי על סיפור הקרב ההוא. למדתי לכעוס על שמעון אבידן ובעיקר על "הדף הקרבי" של אבא קובנר. דוד שלי, הלל פוך עליו השלום, לחם בניצנים והיה שבוי במצרים תשעה חודשים. בשנות החמישים שוקמה ניצנים, גם בזכות ציונים נלהבים כהורי, שעלו ארצה מארגנטינה ב-1957. בני דורם לימדו אותנו, בני ניצנים, להתייחס בחרדת קודש לגיבורי ניצנים בכלל, ולאלמנות בפרט. טקס יום הזיכרון השפיע על עיצוב השקפתי הציונית. העניין בעבר הציוני תרמו להפיכתי להיסטוריון מקצועי. מאז 2006 אני, למרבה האירוניה, חבר עין-השופט, קיבוצו של שמעון אבידן ז"ל. אני ממשיך לחשוב שהיסטוריון הוא מי שבוחן מקורות, משווה עדויות ומשחזר תמונה היסטורית שלגביה הוא מציע פרשנות מסויגת. וכאן? כבר במבוא מצהיר מילשטיין כי "אין זה מחקר בהיסטוריה צבאית, אלא בתרבות ביטחונית". בהתאם הוא מציע כי "הפקרתם למוות" של אנשי ניצנים נבעה מ"הדבקות במלחמת המעמדות" של אבידן, קובנר ובן-גוריון, אותה "אליטה פוליטית וביטחונית" שסבלה מ"בורות צבאית …שנבעה מהאידיאולוגיה הפוליטית-משיחית שלהם שהייתה ספוגה ברעיונות פציפיסטיים", שלפיה הערבים אינם "אויב" אלא "שכן שניתן להגיע עימו להבנה במשא-ומתן". כיצד הסתדרה "דבקות" זו עם הברית "הקונסטרוקטיביסטית" בין תנועת העבודה לבין חיים וייצמן, ראש וראשון ל"בורגנים"? מילשטיין לא טורח לענות. ההפקרות ההיסטוריוגרפית של מילשטיין באה לידי ביטוי קודם כל בכך שלאורך הספר אין אף חידוש אמפירי. את רוב טיעוניו הוא סמך על זיכרונות יצחק פונדק, מג"ד ב"גבעתי" ב-48'. את "מקצועיותו" מנסה מילשטיין למכור בשורת הסברים צבאיים אודות ה"פיא"ט" האנטי-טנקי; ההבדל בין סג"מ לסגן ומהות "מוקש הנעל". פרק מרכזי במורשת ניצנים הוא ההשוואה בין הקרב שהתחולל בה ב-7 ביוני 48', לבין זה שהתחולל כשבוע קודם לכן בנגבה. "הפקרת ניצנים" לכאורה אמורה לקבל תמיכה מהנתונים שבספר. אני לא השתכנעתי, וישפוט הקורא: בניצנים לחמו 141 לוחמים (או 155 עפ"י עמ' 162) לעומת כ-200 בנגבה; לרשות לוחמי ניצנים היו כ-75 רובים ו-30 תמ"קים, לעומת 80 רובים ו-20 תמ"קים בנגבה; בניצנים הייתה מרגמה אחת לעומת שלוש בנגבה; את ניצנים תקפו 4 טנקים, 13 משוריינים ו-16 קני ארטילריה; נגבה התמודדה מול 7 טנקים, 12 משוריינים ומספר לא ידוע של קני ארטילריה; על ניצנים נורו 1,500 פגזים, ואילו על נגבה 6,000. בניצנים נמשך הקרב 15 שעות ובנגבה 8. קרב איננו רק סכום הכוחות, הנשק והתחמושת. הוא גם הטופוגרפיה, הטקטיקה, רמת הפיקוד, והמזל. תפקידו של ההיסטוריון לברר את כל אלו, אלא אם יש סכנה שהעובדות ימוטטו את התיזה. בפרק האחרון הביא מילשטיין ציטוט מביטאון "הנוער הציוני" מיולי 1948 ובו ביקורת מוצדקת כנגד "הדף הקרבי": "אבל תחת אשר הבירור יקויים – הוחל לפי מיטב תורת ההסתה וההתקפה-שכנגד, פעולת השמצה בעל-פה ובכתב". דומה שדברים אלו טובים למילשטיין, שהפיק לא "בירור" כי אם "הסתה והשמצה". בחברה המקדשת את "זכות הביטוי" ולא את "חובת הנימוק", אין מעצור מפני עוד פרי באושים של תעשיית הפסבדו-היסטוריה המשגשגת: מכחישי שואה, מכחישי לאומיות יהודית, משפצי עבר, ו"זוכרות" למיניהן. כולם גרסאות של "רוצחי זיכרון", כהגדרתו הקולעת של פייר וידאל-נאקה. לחברה בישראל דרוש לא עוד "רצח זיכרון", אלא מאמץ הוגן להעמיד דברים על דיוקם, כדי לאפשר חשבונות פוליטיים אחראיים יותר, ושחרור מעול היסטורי מהסוג שבני ניצנים נדרשו לשאת במחיר של "קרבנות" מסוימת. מניעיו הזרים של מילשטיין, שניזונו כנראה ממניעים דומים של פונדק, אינם תורמים להבנה ראויה של העבר. הם גם לא מוסיפים שמץ של כבוד לגיבורי ניצנים.
      פורסם במקור ע"י ד"ר אודי מנור ב: http://on-the-left-side.org.il

  2. :

    טוב ליפול בחפירות הבית.
    פורסם במקור ע"י יצחק לאור בהארץ 3 במאי 2012

    בספרו על גורל הקיבוץ ניצנים בקרבות תש״ח מצייר אורי מילשטיין את תרבות המינויים בצבא הצעיר, ה״פוליטיזציה״ יוצאת הדופן שלו, ההיערכות השגויה ללוחמה זעירה, פרטיזנית,

    לילית, ולא למלחמה יבשתית רגילה
    אורי מילשטיין, הופקרו למוות, הוצאת שרירות והמורשה הלאומית, 2013, 264 עמודים
    מחקרו החדש, ״הופקרו למוות״, עוסק ההיסטוריון אורי מילשטיין בגורלו של קיבוץ ניצנים בקרבות תש״ח, ובדף הקרבי שכתב קצין החינוך של ״גבעתי״, המשורר אבא קובנר, בגנות כניעתם של מגיני הקיבוץ. על הכרוז חתם מפקד החטיבה, שמעון אבידן.

    ב-7 ביוני 1948 נפל הקיבוץ, ונכבש ביד הצבא המצרי, שבעה חודשים אחרי שפרצה מלחמה זעירה בין היישובים היהודיים הבודדים והאזור שהיה פלסטיני ברובו הגדול. הפצועים והחיים נפלו בשבי. תיכף נוסח כרוז, שהודה בפיסקתו הראשונה, כי הפרטים עדיין לא ברורים, ובכל זאת גינה בחריפות את הנכנעים. עוד נאמר בכרוז: ״טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחס
    נית – חרפה היא! לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות!״ וכר. במקביל, הוצאה פקודה: לירות בכל מי שייכנע; ופקודה לחיילים: לירות בקציניהם, אם יעזו להיכנע. הפקודה לא בוצעה. מילשטיין אינו טוען כך, מנסחיה יכולים היו לטעון להצלחתה.

    אבידן וקובנר, להגנתם, מאוחר יותר, דיברו על החשש מפני כניעה באותם ימים. בעיתונות, אחדי נפילת גוש עציון, עסקו בשבי ברוח מנחמת. אולי כדי להקל על הקרובים בבית (שבויי ניצנים, בחודשים הראשונים, עברו תופת: אחר כך מצבם השתפר, והם אפילו התיידדו עם שוביהם). ואולם, הכרוז של קובנר נכתב על ידי מי שהיה פרטיזן, לחם נגד הנאצים. הסגנון נשאב, בלי ספק, לא רק מצוק העתים, ולא רק ממה שאיפיין את קובנר ואבידן אחרי מלחמת העולם, נקמה ו״בריחה״, בהתאמה, אלא גם מהדוגמה של הצבא האדום.

    כניעת ניצנים שכנה בזיכרון הלאומי, הטענה הזאת שבה וחוזרת, לכל אורך הספר. משום מה חוזר עליה מילשטיין, בלי להביא אפילו אסמכתה אחת למקום של ״ניצנים התבוסנית״ בזיכרון. אפילו מדוקטורט שנכתב במחלקה לקרימינולוגיה
    בבר אילן, ועסק בתיוג ניצנים, אין הוא מצטט, אף שהוא מראיין את החוקרת. עולה חשש, מעניין כשלעצמו, שנפגעי הדיבה נשאו את הפצע הפתוח, יותר משאחרים זכרו אותו. קשה להאשימם. סבלם היה גדול מאוד, והם זכו ל״כתף קרה״ ממדינה צעירה שהפכה את הגבורה לאתוס, ובמרכזו – המלחמה ההיא.

    די לזכור את המהומות שפרצו באולם ״הבימה״

    עם הצגת ״בערבות הנגב״ מאת יגאל מוסינזון, שם הוצג ״נרטיב הפוך״ – הקיבוץ עומד בהתקפה, למרות חולשת הצבא: חיילים מגבעתי פוצצו את ההצגה. מילשטיין אינו מזכיר את האירוע.

    הוא מסתמך בעיקר על זיכרונותיו של יצחק פונדק, מפקד גדוד 53 של גבעתי, ומאמץ את גירסתו בלי לנהל ״ויכוח״ בין הזיכרונות האחרים ונשואי הביקורת. לרשותו עומדות גם מסקנותיה של ועדת החקירה, שהוקמה אחדי חזרתם של השבויים ואישרה את רוב טענותיהם.

    הלהט שבו כותב מילשטיין יאה לפמפלט. כותרות הספר נשמעות כאילו היו טבלואיד ימני: ״השקרים המבישים של אבידן וקובנר״, ״שמעון אבידן מצטער שלא הרג את מנחם בגין בסזון״, וכו׳. אבל מילשטיין מרחיק מעבר לניתוח ההפקרה, או האי הבנה האסטרטגית. מכיוון שניצנים השתייכה לתנועת העובד הציוני (ולא ל״ימין", כפי שהוא מנפנף בחספוסו: לימין לא היו קיבוצים), כלומר הקיבוץ השתייך למפלגה, שאחר כך נמנתה עם מפלגת המרכז, הפרוגרסיבים: מאחר ששלושת הקיבוצים האחרים, שעמדו בלחץ הפלישה המצרית ותקיפת ״האחים המוסלמים״, בערך באותה גיזרה, גת וגלאון, ובעיקר נגבה, לא זו בלבד שלא נפלו, אלא השתייכו לתנועת השומר הצעיר, שעליה נמנו מפקדי גבעתי. מכיוון ששלושת הקיבוצים הללו היו חמושים טוב יותר, מאשים מילשטיין את המפקדים, ובעיקר את אבידן, באפליה מכוונת של ניצנים.

    הטיעון חריף. אבל לשונו של מילשטיין מכשילה אותו: ״זאת הוכחה נוספת״, הוא כותב על הפינוי הרגלי של ילדי היישוב, ״לפוליטיקה המזוהמת במלחמת העצמאות, או, לפחות, לתחושה שנותרה בליבם של ילדי ניצנים המפונים.״(עמ׳ 158).

    אילו כתב: ״פוליטיקה מזוהמת, או, לפחות, מפוקפקת״, כי אז התחבטותו היתה נשארת לשונית וערכית. אלא שכאן כותב היסטוריון, המרשה לעצמו להתחבט לגבי אירוע: או ״פוליטיקה מזוהמת״ (של המפקדים ממפ״ם) או רק ״תחושה של ילדי ניצנים״ (שזוכרים או לא זוכרים).

    ובכל זאת, טוב לקרוא את מילשטיין בנושא כל כך מיסטי כמו ״מלחמות ישראל״. המובן־מאליו המקובל, שצה״ל הוא צבא טוב, יעיל, מדויק, נלחם בלילה, ״משום שהערבים פוחדים בלילה״, כל המובן מאליו הזה נפסל אצלו, והוא מתאר את סוג הלוחמה הווינגייטית שהורישה ההגנה לצה״ל.

    הוא מתאר את האופן שבו מונה אבידן למפקד החטיבה. פשרה בין ישראל גלילי, שרצה ביצחק שדה. לבן גוריון שלא רצה בו. הפשרה היתה על מפ״מניק אחר, אבירן.
    אבידן הוא ״האיש הרע״ בספר. הוא לא הבין בלוחמה. הוא לא הבין מה צריך לעשות. הוא לא הבין שציר החוף יהיה הציר החשוב לפלישה המצרית. כל אלה – חטאיו על פי מילשטיין. לכן הפקיר את ניצנים, חוץ מזה שהם לא היו מפ״מניקים.

    הנה, כאן כוחו וחולשתו של החיבור הזה. מילשטיין מעוניין בתמונה הכוללת. התמונה הכוללת היא תרבות המינויים בצבא הצעיר, ה״פוליטיזציה״ יוצאת הדופן שלו, ההיערכות השגויה ללוחמה זעירה, פרטיזנית, לילית, ולא למלחמה יבשתית ״נורמלית״. התמונה הכוללת, מבחינתו, קשורה גם בטעויות הגדולות של בן גוריון. מדי פעם התמונה הכוללת, שאין שני למילשטיין ביכולת לתארה, נוחתת כמו פגז תועה, בניצנים, גם כאשר הקשר למה שנאמר לפני כן עקיף לגמרי (למשל, אבידן ומבצע ״נחשון״).

    מילשטיין שב ומזכיר את עברו הקומוניסטי של אבידן. ובכן אבידן (קוך) נולד בגרמניה. היה חבר המפלגה הקומוניסטית שם, ובשליחות הארגון הצבאי שלה חדר למפלגה הנאצית ושימש בה סוכן, עד שהתקבל מידע שהגסטאפו בעקבותיו' אז עלה לארץ כציוני. מאותו רגע החל ״להזיק״ למלחמה.

    לפעמים הוא מסתמך על ויקיפדיה, בעיקר במה שנוגע לצד הערבי. אף חיבור בערבית אינו מצוטט, למרות החשיבות הגדולה שמילשטיין מעניק למה שאמרו המצרים על הקרבות. לפעמים יש אמירות שאינן זוכות לשום מראה מקום. למשל, ההסכם שחתמה ההנהגה הציונית עם עבדאללה ערב המלחמה. זהו אינו סתם ״ידע כללי״. כתבו על זה, בצד הישראלי, ישראל בר, בספר חשוב, שנכתב בכלא שאטה והתפרסם אחרי מותו, ב-1966. אחר כך כתבו על ההסכם הזה אבי שליים ואילן פפה. נראה שמילשטיין אינו מסוגל להבליג על שנאתו אליהם. שום מראה מקום.

    כתבי מילשטיין המאוחרים טובלים באר־הומי

    נם. במקביל לספר זה קראתי את ספרו המרתק על אהוד ברק, המתפרסם עדיין בהמשכים באתר האינטרנט 1 news. שוב ושוב אתה מקבל את הרושם שמפקדי צה״ל נחלקים לנבלים גמורים ולצדיקים. בראש הפירמידה עומד אהוד ברק ומשום מה השר לשעבר, האלוף לשעבר, יוסי פלד, הוא מקור נאמן וקצין מוכשר וכו׳. אין אף גנרל ימני הזוכה לביקורת שזוכים לה מי שחטאו איכשהו בשייכות ל״שמאל״. אפילו המא״ז של נגבה, יצחק רובנו, שנהרג בקרב על הקיבוץ, אשם בכל מיני צרות.

    יש בספר סיפורים מרגשים, כמובן, על גבורה,

    על כפרה ועל עקשנות של אנשים שעיצבו את המיתולוגיה של חיינו.

    מילשטיין החל לכתוב את ההיסטוריה של מלחמת 1948. אחרי ארבעה כרכים, בדיוק אחרי רצח רבין, הפסיקה הוצאת זמורה, ביתן את הפרויקט היקר. חבל שהיסטוריון יקר כזה מפרסם את מחקריו בהוצאה שעורכיה לא רק שאינם מרסנים את לשונו, אלא אף מחריפים אותה. בהכירי את סגנונו של אחד משני העורכים, אין לי אלא לנוד לגורלו של ההיסטוריון החשוב הזה.
    פורסם במקור ע"י יצחק לאור בהארץ 3 במאי 2012

  3. :

    במסגרת השנאה לתנועה הקיבוצית, מגרדים השונאים כל פרור של אבק על מנת להשמיץ…

    לא נורא, הכלבים ינבחו והשיירה תעבור….

הוסיפו תגובה