חוזרים אל הדם

השוטר נסטור קמאצ‘ו, בן למהגרים קובנים, רק החל לשרת ביחידת הסיור הימי של משטרת מיאמי, וכבר הוא נקרא לצאת למבצע הצלה מרהיב: לעיני קהל של מאות אנשים ועשרות מצלמות, עליו לטפס על תורן ספינה בגובה עשרים מטרים ולהוריד משם פליט קובני לפני שייפול אל מותו. נסטור רק רוצה להיות גיבור. אלא שבמיאמי דבר אינו פשוט כל כך.
אוכלוסיית העיר היא לבה רותחת של קהילות ואינטרסים, וכולם בוחשים בקלחת: ראש העיר הקובני שרק רוצה שקט, מפקד המשטרה האפרו־אמריקאי שרק רוצה כבוד ומגדלנה, חברתו של נסטור, אחות במרפאה פסיכיאטרית המטפלת במיליונרים מכורים לפורנו, שרק רוצה לצאת מהגטו הלטיני.
לכל מקום שנסטור פונה אליו הוא מסתבך בעוד ועוד צרות.
ובדרך הוא גם נתקל במשפחתו של פרופסור מג‘מייקה שמאמין כי הוא בעצם צרפתי, קהילה של מהגרים רוסים בעלי עסקים מפוקפקים, ו“אמריקנו“ לבן אחד, בוגר ייל, עיתונאי נלהב שרק רוצה לגלות את האמת.
בתוך כור היתוך זה נוסח אמריקה, דבר לא חומק מעטו המושחז של טום וולף. בסגנון היפר־ריאליסטי, קצבי ומסחרר, בודק וולף את הגבולות, ואף חוצה כמה מהם: את הוולגרי, הסרקסטי, והמצחיק עד דמעות.
טום וולף הוא סופר ועיתונאי אמריקאי. ספריו ‘מדורת ההבלים‘ ו‘גבר במלואו‘ ראו אור בהוצאת מודן.
“זוהי הקפת ניצחון, וטום וולף, אחד הסופרים האמריקאים הנועזים ביותר, בהחלט ראוי לה.“ (וושינגטון טיימס)

מקט: 4-20-53009

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

השוטר נסטור קמאצ‘ו, בן למהגרים קובנים, רק החל לשרת ביחידת הסיור הימי של משטרת מיאמי, וכבר הוא נקרא לצאת למבצע […]

---

פרולוג
אנחנו במי־א־מי עכשיו

את…

את…

את… עורכת את חיי… את ימיי ולילותיי… את אשתי, אשת חיקי… מקי הסכינאית שלי – השנינות כאן היא שהוא אולי עורך ה’מיאמי הראלד’ – עיתון הנמנה עם מחצית התריסר העיתונים החשובים ביותר בארצות־הברית, אבל היא זו שעורכת את חייו. היא… עורכת… אותו. בשבוע שעבר פרח מזיכרונו לחלוטין להתקשר להוצ’קיס, הפנימייה שבה לומד בנם פיְיבר, ולשוחח עם הדיקן בעל השפה השסועה המשוקמת, ומק, אשתו, מקי הסכינאית שלו, התרגזה בגלל זה, ובצדק… אבל אז הוא פיזם לה את הפזמון הקטן הזה שחיבר ללחן של ‘את מציתה את חיי’. את… עורכת את חיי… את ימיי ולילותיי… את אשתי, אשת חיקי… מקי הסכינאית שלי – ובעל כורחה עלה חיוך על שפתיה, והחיוך ריכך קצת את הלך הרוח שלה, שהיה: נמאס לי ממך ומההתנהגות קלת הדעת שלך. הייתכן שזה יצליח שוב עכשיו? האם יעז לנסות את זה שוב?

נכון לעכשיו הפיקוד היה בידי מק, שישבה מאחורי ההגה של המכונית ההיברידית החדישה והאהובה שלה, מיצובישי גרין אֶלף דחוסה עד כדי גיחוך, שיקית ונאורה מוסרית. כעת שוטטה בין טורי המכוניות שחנו בצפיפות כה רבה זו ליד זו עד שמראה צדדית אחת נגעה במראה צדדית אחרת, מאחורי המסעדה הכי חמה במיאמי, מסעדת ‘בלזק’, השוכנת ממש בסמוך למרי בְּריקל וילג’, וחיפשה לשווא מקום חניה. היא נהגה במכונית שלה. היא היתה מרוגזת – כן, ושוב בצדק – משום שהפעם התנהגותו קלת הדעת הביאה לכך שיצאו באיחור נוראי אל המסעדה, ולכן התעקשה שייסעו בגרין אלף שלה אל המקום הכי גזעי מכל המקומות הכי חמים במיאמי. לו נהג הוא בב־מ־וו שלו, הם לא היו מגיעים לשם בחיים, כי הוא כזה נהג איטי וזהיר עד טירוף… והוא שאל את עצמו אם לא התכוונה בעצם לכך שהוא ביישן ולא גברי. על כל פנים, היא לקחה על עצמה את תפקידו של הגבר, המכונית הננסית התעופפה אל מסעדת ‘בלזק’ כמו עטלף, והנה הם כאן, ומק לא מרוצה.

בגובה שלושה מטרים מעל הכניסה למסעדה התנוסס לוח ענקי עגול מפלסטיק שקוף בקוטר שני מטרים ובעובי של כחצי מטר, ובו משובצת תמונת חזהו וראשו של אונורה דה בלזק. התמונה היתה “מעובדת” – כפי שקוראים האמנים בימינו לגנבה אמנותית – מצילום הדאגרוטיפ המפורסם של הצלם המוכר בכינוי נדאר. עיניו של בלזק עובדו כך שיפנו ישירות אל עיני הלקוח, וזוויות שפתיו התעקלו כלפי מעלה כדי ליצור חיוך גדול, אבל ה”מעבד” היה פסל מוכשר, האור שבקע מבפנים הפיץ נוגה זהוב על לוח הפלסטיק השקוף הענקי, וטוּ לה מוֹנְד1 אהב את זה. אולם במגרש החניה האור היה קלוש. פנסים תעשייתיים הקבועים על עמודים גבוהים, הפיצו אור דמדומים חשמלי עמום וצבעו את כפות הדקלים בגוון צהוב־מוגלתי. “צהוב־מוגלתי” – זהו זה. אד הרגיש מדוכדך, ודכדוכו הלך וגבר כשישב חגור במושב שליד הנהג, המושב שנאלץ קודם להוריד עד למטה רק כדי להכניס את שתי רגליו הארוכות לתוך המכונית הירקרקה הזערורית של מק, השומרת בגאווה על איכות הסביבה. הוא הרגיש כמו ה”דונאט”, הצמיג הרזרבי שגודלו כגודל גלגל צעצוע.

למק, שהיתה בחורה גדולה, מלאו זה עתה ארבעים. היא היתה בחורה גדולה עוד כשהכיר אותה באוניברסיטת ייל לפני שמונה־עשרה שנה… עצמות גדולות, כתפיים רחבות, גבוהה – מטר שבעים־ושבע, למעשה… רזה, גמישה, חסונה, טיפוס אתלטי… עליזה, בלונדינית, מלאת חיים… מהממת! היא מטריפה אמיתית, הבחורה הגדולה הזאת שלו! אבל גם בתוך קבוצת הבחורות המטריפות הבחורות הגדולות הן הראשונות החוצות את הגבול הסמוי שמעבר לו הטוב ביותר שהן יכולות לקוות לזכות בו, הוא הכינוי “אישה נאה מאוד”, או “באמת מרשימה למדי”. מק, אשתו, מקי הסכינאית שלו, חצתה את הגבול הזה.

היא נאנחה אנחה עמוקה כל כך, עד שנשפה את האוויר מבין שיניה. “היה אפשר לצפות שיהיו במסעדה כזו עובדים שיחנו לך את הרכב. הם דורשים לא מעט כסף.”

“נכון,” אמר. “את צודקת. ב’ג’וז סְטוֹן קְראבּ’, ב’אזוּל’, בקפה ‘אבראצ’י’ – ואיך קוראים למסעדה ההיא במלון סטאי? בכולן יש עובדים שמחנים לך את הרכב. את צודקת בהחלט.” השקפת העולם שלך היא הוֶולְטנְשאוּנְג שלי. אולי נדבר קצת על מסעדות?

שתיקה. “אני מקווה שאתה יודע שאנחנו ממש מאחרים, אד. עכשיו שמונה ועשרים, אז אנחנו כבר באיחור של עשרים דקות, ועוד לא מצאנו מקום חניה, ויש שם שישה אנשים שמחכים לנו…”

“טוב, אני לא יודע מה עוד… התקשרתי אל כריסטיאן…”

“…ואתה אמור להיות המארח. אתה קולט את זה? זה נרשם בכלל אצלך במוח?”

“התקשרתי אל כריסטיאן ואמרתי לו שיזמינו משהו לשתות. את יכולה להיות בטוחה שכריסטיאן לא יתנגד לזה, וגם לא מרייטה. מרייטה והקוקטיילים שלה. אני לא מכיר אף אחד חוץ ממנה שמזמין קוקטיילים.” מה בדבר שיחה אגבית קטנה על קוקטיילים או על מרייטה, על כל אחד מהנושאים או על שניהם?

“בכל זאת… זה פשוט לא נעים שכולם מחכים לנו ככה. אני באמת מתכוונת לזה – אני רצינית, אד. זו כזאת קלות דעת. אני פשוט לא מסוגלת לסבול את זה.”

עכשיו! זו שעת הכושר שלו! זה הסדק בחומת המילים שחיכה לו! פתח מילוט! זה סיכון, אבל… וכמעט בקצב הנכון ובלי לזייף הוא מפזם:

“את…

“את…

“את… עורכת את חיי… את ימיי ולילותיי… את אשתי, אשת חיקי, את מקי הסכינאית שלי…”

היא התחילה לנענע את ראשה מצד לצד. “זה לא ממש עוזר לי, נכון?”… לא משנה! מה זה מתגנב בערמומיות כזו אל שפתיה? האם זה חיוך? חיוך קטן וסרבני? כן! הבעת הנמאס לי ממך מתחילה שוב להתפוגג.

הם כבר היו באמצע נתיב החניה כששתי דמויות הופיעו באור הפנסים הקדמיים ופסעו לעבר מכוניתם ולעבר מסעדת ‘בלזק’ – שתי בחורות כהות שיער, שפיטפטו להן לאחר שהחנו מן הסתם את מכוניתן. גילן לא עלה על תשע־עשרה או עשרים. שתי הבחורות התקרבו במהירות אל המכונית הננסית המשוטטת. הן לבשו מכנסי ג’ינס קצרים שקו החגורה שלהם נמוך ביותר וקרוב עד כדי סכנה אל גבעת ונוס שלהן, והמכנסיים היו גזורים עד… למעשה עד פתחי הירכיים, ונותרו פרומים. רגליהן הצעירות נראו ארוכות כמו רגליים של דוגמניות, כי הן גם נעלו נעליים זוהרות עם עקבים בגובה חמישה־עשר סנטימטרים לכל הפחות. העקבים נראו כעשויים מחומר פלסטי שקוף או משהו כזה. כשהאור פגע בהם ניצת בהם נוגה שקוף־זהוב. עיניהן של שתי הנערות היו משוחות בכבדות במסקרה עד שנראו כאילו הן צפות בארבע בריכות אפלות.

“אוי, כמה שזה מושך,” הפטירה מק.

אד לא הצליח להסיר מהן את עיניו. הן היו לטינאס – אף שלא היה ביכולתו להסביר למה הוא יודע את זה. הוא ידע רק שלטינה ולטינו הן מילים בספרדית הקיימות רק באמריקה. זה, צמד הלטינאס – נכון, הן נראו זולות, אבל האירוניה של מק לא יכלה לשנות את האמת. מושך? המילה “מושך” בקושי התחילה לתאר את מה שהרגיש! אילו רגליים ארוכות, ענוגות ונחמדות היו לשתי הבחורות! אילו מכנסונים קצרצרים קטנטנים! מכנסונים קצרצרים כל כך, שיוכלו להשיל אותן צ’יק־צ’ק מגופן. כהרף עין יוכלו לחשוף את המפשעות העסיסיות שלהן ואת פלחי העכוז הקטנים העגלגלים… בשבילו! ומובן מאליו שזה מה שהן רוצות! הוא חש ממש איך התפיחה שהגברים חיים בשבילה נוצרת תחת התחתונים הלבנים הצמודים שלו! אוי, נערות מלוכלכות באופן שאין לתארו במילים!

כשמק עברה על פניהן הצביעה אחת הנערות המלוכלכות על הגרין אלְף, ושתיהן פרצו בצחוק. צוחקות, אה? כפי הנראה לא היתה להן שום הערכה איזו מכונית יוקרתית היא האלְף וכמה היא אופנתית ומדליקה. הן עוד פחות יכלו להעלות בדעתן שהאלְף המצוידת לעייפה באביזרים ירוקים ובמונים אזוטריים סביבתיים שונים, בתוספת מערכת לאיתור ולזיהוי של צבאים – הן לא יכלו להעלות בדעתן שהמכונית הננסית הזו עולה מאה שלושים וחמישה אלף דולרים. הוא היה נותן הכול כדי לדעת מה הן אומרות. אבל בתוך המכונית הזעירה, האטומה כפקעת, על חלונותיה העשויים חומר פלסטי מבודד־חום, הדלתות והחיפוי העשויים פיברגלאס ומערכת מיזוג האוויר החסכונית, לא היה אפשר לשמוע דבר מהמתחולל בחוץ. האם דיברו בכלל אנגלית? השפתיים שלהן לא זזו כמו ששפתיים זזות כשאנשים מדברים אנגלית, החליט הבלשן האודיו־ויזואלי הדגול. הן חייבות להיות לטיניות. אוי, נערות לטיניות מלוכלכות שאין לתארן במילים!

“אלוהים אדירים,” אמרה מק. “איפה בשם אלוהים הן השיגו לדעתך את העקבים האלה שמאירים ככה?” נעימת שיחה רגילה! היא כבר לא היתה מרוגזת. הקסם פג! “כשעברנו ליד מרי בריקל וילג’ ראיתי את המקלות הזוהרים האלה בכל מקום,” המשיכה, “ולא היה לי מושג מהם. המקום נראה כמו קרנבל. כל האורות הצעקניים האלה ברקע וכל נערות השעשועים החצי עירומות שמתנדנדות על העקבים שלהן… אתה חושב שזה קטע קובני?”

“לא יודע,” אמר אד. זה כל מה שאמר – כי הראש שלו היה מעוקם ככל האפשר, כדי שיוכל לשלוח אליהן מבט אחרון מאחור. פלחי עכוז קטנים מושלמים! הוא ממש ראה את המיצים ואת חיידקי הספירוכטה הזולגים לתוך החלקים התחתונים של המכנסונים הקצרצרים שלהן! מכנסונים קצרצרים־קצרצרים! סקס! סקס! סקס! סקס! זהו זה, סקס במיאמי במעלות כיסאות המלכות הזהובים העשויים פלסטיק!

“טוב,” אמרה מק, “כל מה שאני יכולה להגיד זה שמרי בריקל בטח כותבת מכתב לעורך בקבר שלה.”

“היי, זה מוצא חן בעיניי, מק. אמרתי לך פעם שאת די שנונה כשמתחשק לך?”

“לא. זה בטח פרח מזיכרונך.”

“אז כן! את שנונה! ‘כותבת מכתב לעורך בקבר שלה!’ אני אומר לך. הייתי מעדיף בהחלט לקבל מכתב ממרי בריקל שנמצאת בעומק שני מטר באדמה מאשר מהמטורפים שאני מקבל מהם מכתבים… אלה שמסתובבים ויוצא להם קצף מהפה.” הוא פלט צחוק מאולץ. “זה ממש מצחיק, מק.” שנינות. נושא טוב! מצוין. או: היי, בואי נדבר על מרי בריקל, על מרי בריקל וילג’, על מכתבים לעורך, על זונות קטנות על עקבי פלסטיק, על כל נושא ארור, ובלבד שלא נדבר על “נמאס לי כבר”.

כאילו קראה את מחשבותיו עיוותה מק זווית אחת של פיה בחיוך ספקני – אבל בכל זאת בחיוך, תודה לאל – ואמרה: “אבל באמת, אד, להגיע באיחור כזה גדול, לגרום לכולם לחכות, זה באמת מ־מ־ש לא נעים. זה לא יפה וזה לא צודק. זו כזאת קלות דעת. זה…” היא השתתקה לרגע. “זה… זה… זה כל כך חסר תושייה.”

אוהו! זאת קלות דעת, נכון? אלוהים אדירים, וזה גם חסר תושייה! בפעם הראשונה בכל הטיול העגום הזה התחשק לאד לצחוק. אלו היו שתיים מהמילים הוואסְפּיות של מק. בכל מחוז מיאמי־דייד, בכל מיאמי רבתי, כולל מיאמי ביץ’, רק חברים בשבט הקטן, המצטמק והנתון בסיכון ששניהם נמנו עימו, שבט הלבנים־הפרוטסטנטים־האנגלו־סקסים, משתמשים במונחים קלות דעת וחוסר תושייה או יש להם מושג מה בעצם משמעותם. כן, גם הוא נמנה עם הזן הנכחד הזה, זן הלבנים־הפרוטסטנטים־האנגלו־סקסים, אבל מק היא שממש קיימה את עיקרי האמונה. ברור שאין הדברים אמורים באמונה הפרוטסטנטית. אין בחוף המזרחי או המערבי של ארצות־הברית אדם מתוחכם ולו במעט שהוא עדיין דתי, ובטח לא מי שסיים את לימודיו באוניברסיטת ייל, כמוהו וכמו מק. לא. מק היא דוגמה מייצגת של הזן הוואספי מבחינה מוסרית ותרבותית. היא הטהרנית הוואספית שלא מסוגלת לסבול עצלנות ובטלה, שהם שלב מספר אחת של קלות הראש וחוסר התושייה. עצלנות ובטלה אינן התנהגויות נפסדות או סתם התנהגויות המעידות על שיפוט לקוי. אלה התנהגויות לא מוסריות. הן רשלניות. הן פשע נגד ה’אני’. היא לא מסוגלת להתבטל כך סתם בשמש, למשל. אם אין דבר טוב יותר לעשות בחוף הים היא תארגן הליכות מהירות. כולם! לקום! הולכים! אנחנו נצעד על החוף במהירות של שישה קילומטרים לשעה, בחול! וזה הישג! בקיצור, לו הצליח אפלטון לשכנע את זאוס – אפלטון טען שהוא מאמין בזאוס – לגלגל את נשמתו באדם אחר כדי שיוכל לשוב אל העולם ולמצוא את הטיפוס־האידיאלי של האישה הוואספית, הוא היה מגיע למיאמי ובוחר במק.

על הנייר גם אד היה טיפוס־אידיאלי מהזן הזה. פנימיית הוצ’קיס, אוניברסיטת ייל… גבוה, מטר שמונים ושבעה סנטימטרים, רזה וארוך כזה… שיער חום בהיר, עבה אבל זרוע נצנוצים אפורים… שיער שנראה כמו אריג טוויד דונגל… וישנו כמובן גם שם המשפחה שלו, שהוא טופינג. הוא עצמו הבין שאין שם ואספי יותר מאדוארד ט’ טופינג הרביעי, עד לרמת הסאטירה ממש. אפילו הבריטים, מלכי הסנוביות שאין דומים להם, לא תמיד נוהגים להוסיף לשמם את כל ה”שלישי”, ה”רביעי” ה”חמישי”, ומדי פעם גם ה”שישי” שאתה נתקל בהם אחרי השם בארצות־הברית. לכן כולם התחילו לכנות את הבן שלהם, אדי, בכינוי “פייבר” – “החמישי”. שמו המלא הוא אדוארד ט’ טופינג החמישי. המספר חמש הוא עדיין נדיר למדי. כל אמריקאי עם המספר שלוש או מספר גבוה מזה אחרי שמו הוא אדם לבן־פרוטסטנטי־אנגלו־סקסי או שיש לו הורים החפצים נואשות שיהיה כזה.

אבל לכל הרוחות, איך זה שלבן־פרוטסטנטי־אנגלו־סקסי, נשמה אבודה אחרונה בזן נכחד, עורך את ה’מיאמי הראלד’ עם שם כמו אדוארד ט’ טופינג הרביעי? הוא קיבל על עצמו את התפקיד בלי שיהיה לו מושג במה דברים אמורים. כשתאגיד לוּפּ קנה את ה’הראלד’ מחברת העיתונות מקלאצ’י וקידם אותו בפתאומיות מתפקיד עורך עמודי הדעות ב’שיקגו סאן־טיימס’ לתפקיד העורך הראשי של ה’הראלד’, היתה לו רק שאלה אחת. כמה מקום יוקדש לזה במגזין הבוגרים של ייל? זה היה הדבר היחיד שהתבסס בהמיספרה השמאלית של מוחו. נכון, עובדי מחלקת המחקר של תאגיד לופ השתדלו לתדרך אותו. הם השתדלו. אבל משום מה כל הדברים שהם השתדלו להגיד לו על המצב במיאמי ריחפו באזורי הברוקה והוורניקה של מוחו… ונפוצו כמו ערפילי בוקר. האם מיאמי היא העיר היחידה בעולם שיותר ממחצית תושביה הם מהגרים שזה מקרוב באו, כלומר בחמישים השנים החולפות?… הממממ… מי היה מעלה את זה על הדעת? האם רק חלק אחד מהם, יוצאי קובה, שולטים בעיר פוליטית – ראש עיר קובני, ראשי מחלקות קובנים, שוטרים קובנים, שוטרים קובנים ועוד שוטרים קובנים? שישים אחוזים מהעובדים ביחידות אכיפת החוק הם יוצאי קובה, עשרה אחוזים נוספים הם ממוצא לטיני, שמונה־עשר אחוזים אפרו־אמריקאים, ורק שנים־עשר אחוזים אנגלוס? והאם כלל האוכלוסייה לא מתפלגת פחות או יותר באותה צורה?… הממממ… זה מעניין, אני בטוח… מה שלא יהיו ה”אנגלוס”. והאם הקובנים ושאר הלטינים כה דומיננטיים עד שה’הראלד’ נאלץ להוציא מהדורה נפרדת לגמרי בספרדית, ‘אל נואבוֹ הראלד’, שסגל עובדים קובנים שוקד עליה, כי אחרת יסתכן בכך שייעשה לא רלוונטי?… הממממ… נראה לו שהוא כבר ידע את זה. בערך. והאם השחורים האמריקאים מתעבים את השוטרים הקובנים, שהופיעו בפתאומיות כה רבה כמו צנחו מהשמיים אך ורק כדי להטריד את השחורים ולהציק להם?… הממממ… תאר לך. והוא ניסה לתאר את זה לעצמו… בערך במשך חמש דקות… עד שהשאלה התאדתה בשל התהייה אם מגזין הבוגרים ישלח צלם. והאם ההאיטים, הנוהרים למיאמי ברבבותיהם, מתרעמים על כך שהממשל האמריקני מעניק בצליפת אצבע תוקף חוקי לשהייתם של מהגרים לא חוקיים מקובה, אבל אינו מוכן להרפות ולו לרגע מההאיטים?… וישנם גם מהגרים מוונצואלה ומניקרגואה, פורטוריקנים, קולומביאנים, רוסים, ישראלים… המממממ… באמת? אצטרך לזכור את זה… איך זה הולך שוב?…

אבל תכלית התדרוך הזה, ניסו לרמוז לאד בעדינות, אינה לראות בכל המתיחויות והחיכוכים מקורות פוטנציאליים לחדשות בעיר מהגרים. בהחלט לא. תכליתו היתה לעודד את אד ואת סגל העובדים שלו “לנהוג לפנים משורת הדין” ולהדגיש את הגיוון, שהוא דבר טוב, ואפילו אצילי למדי, ולא את הפלגנות, שכולנו יכולים להסתדר בלעדיה. תכליתו היתה להדגיש באוזני אד שעליו להקפיד להימנע מלהתייחס בעוינות לאחד הפלגים… שעליו “לשמור על איזון” במהלך התקופה שבה ישתדל התאגיד כמיטב יכולתו לבצע את תהליך ההעברה של ה’הראלד’ וה’אל נואבו הראלד’ לאינטרנט, לשחרר אותם מאחיזתו המסוקסת של הדפוס ולהפוך אותם לפרסומים מקוונים מצוחצחים בנוסח המאה העשרים ואחת. המסר הסמוי היה: אם הכלבים יתחילו בינתיים לנהום, לרטון ולשפוך זה לזה את המעיים בשיניהם – הלל את הגיוון שבזה והקפד שהשיניים יעברו הלבנה.

זה היה שלוש שנים קודם. ומאחר שאד לא ממש הקשיב, הוא לא הבין את זה מייד. שלושה חודשים אחרי מינויו לעורך פירסם חלק ראשון של כתבה פרי עטו של עיתונאי צעיר נמרץ, שעסקה בהיעלמותם המסתורית של תשע־מאות וארבעים אלף דולרים שהממשל הפדרלי הקצה לארגון המתנגד לקסטרו ופועל במיאמי, כדי לפתוח בשידורי טלוויזיה ללא הפרעה לקובה. אפילו עובדה אחת בכתבה לא הוכחה כמוטעית, ואפילו עובדה אחת לא נסתרה ברצינות. אבל נהמה כה גדולה עלתה מ”הקהילה הקובנית” – יהיה הרכבה אשר יהיה – והיא טילטלה את אד מכף רגל ועד ראש. “הקהילה הקובנית” הפעילה עומס כה רב על קווי הטלפון, על הדואר האלקטרוני, על אתר האינטרנט ואפילו על מכשירי הפקסימיליה של ה’הראלד’ ושל משרדי תאגיד לופ בשיקגו, עד שהם קרסו. המונים התגודדו ליד בניין ה’הראלד’ במשך ימים תמימים, צעקו, קראו קריאות קצובות, שרקו שריקות בוז, נשאו שלטים שעליהם התנוססו ביטויים רבי־רגש כמו: להשמיד את כל החולדות האדומות… ההראלד: פידל, סי! פטריוטיות, לא!… החרימו את אל הוואנה הראלד… ההראלד: הטחורים של מיאמי… מיאמי הראלד: הזונה של קסטרו… מטחים בלתי פוסקים של עלבונות בתחנות הרדיו ובערוצי הטלוויזיה בשפה הספרדית כינו את תאגיד לופ, הבעלים החדשים של ה’הראלד’, בשם “וירוס שמאלני קיצוני”. תחת שלטון הקומיסרים החדשים ה’הראלד’ עצמו היה כעת קן “אינטלקטואלים שמאלנים רדיקליים”, והעורך החדש, אדוארד ט’ טופינג הרביעי, היה “עובד של פידל קסטרו ופתי”. בלוגים זיהו את הצעיר הנמרץ שכתב את הכתבה כ”קומוניסט מסור”, ועלונים וכרזות הופצו בכל רחבי הִיאלִיָה והוואנה הקטנה וסיפקו את תמונתו, את כתובת ביתו ואת מספרי הטלפונים שלו, הנייד והקו הביתי, תחת הכותרת מבוקש עקב בגידה. איומים על חייו, על חיי אשתו ועל חיי שלושת ילדיהם בקעו כמטחי אש ממכונת ירייה. תגובת התאגיד, אם לקרוא בין השורות, סימנה את אד כשוטה זקן, ביטלה את פרסום החלק השני והחלק השלישי של סדרת הכתבות, הורתה לשוטה לא לכתוב כלל על הקבוצות המתנגדות לקסטרו, כל עוד המשטרה לא מאשימה אותן רשמית ברצח, בהצתה או בתקיפה מתוכננת מראש בנשק חם שגרמה לנזקים גופניים חמורים, ורטנה על עלות העברת העיתונאי ומשפחתו – חמישה אנשים – לבית בטוח לשישה שבועות, וגרוע מכך, על הצורך לשלם לשומרי ראש.

וכך נחת אדוארד ט’ טופינג הרביעי לתוך קטטת רחוב על צלחת מעופפת ממאדים.

בינתיים הסיעה מק את הגרין אלְף אל קצה הנתיב ופנתה אל הנתיב הבא. “אוי, אתה…” קראה והשתתקה, כי לא ידעה איך בדיוק להעליב את הפושע שממולה. היא גילתה שהיא נוסעת אחרי מרצדס גדולה, חומה־זהובה, בגון השיזוף האירופאי הקלאסי הזה. אולי זאת היתה אפילו מרצדס־מייבאך, שנצצה באור הדמדומים החשמלי החולני, סיירה בנתיב וחיפשה מקום חניה. מובן מאליו שאם יזדמן מקום כזה, המרצדס תתפוס אותו ראשונה.

מק האטה כדי להגדיל את המרווח בין שתי המכוניות. באותו רגע הם שמעו מכונית מאיצה במהירות מטורפת. לפי איך שזה נשמע, הנהג ביצע את סיבוב הפרסה מנתיב לנתיב במהירות כזו, שהצמיגים חרקו בטירוף. כעת היא הגיחה מאחוריהם במהירות מסוכנת. פנסיה הקדמיים הציפו באור את פנים הגרין אלְף. “מי האידיוטים האלה?” שאלה מק. היא שאלה את זה כמעט בצווחה.

היא ואד התכוננו להתנגשות מאחור, אבל המכונית בלמה ברגע האחרון ונעצרה בקושי במרחק שני מטרים מהפגוש האחורי שלהם. ונוסף על כך, הנהג עוד לחץ על דוושת הגז פעמיים־שלוש.

“מה המטורף הזה חושב שהוא הולך לעשות?” שאלה מק. “אין מקום לעקוף אף אחד אפילו אם אני ארצה שהוא יעשה את זה!”

אד הסתובב במושב כדי להעיף מבט בעבריין. “לעזאזל, האורות האלה מסנוורים! אני יכול לראות רק שזאת איזו מכונית עם גג נפתח. נדמה לי שאישה נוהגת בה, אבל אני לא בטוח.”

“כלבה חצופה!” אמרה מק.

ואז… אד לא היה מסוגל להאמין למראה עיניו. ממש מלפנים בקע זוג אורות אחוריים מחומת המכוניות שלימינם. ואז נדלק אור בלמים אדום בחלון האחורי! הוא הופיע ממש למעלה, אור הבלמים הזה, כך שהמכונית הזו היתה חייבת להיות קדילק אסקלייד או יוקון דֶנאלי. איזה רכב שטח מפלצתי, על כל פנים. האם ייתכן… שמישהו ממש מתכוון לצאת מחומת המתכת הבלתי חדירה הזו?

“אני לא מאמינה,” אמרה מק. “אני לא אאמין עד שהוא ייצא מכאן. זה נס.”

היא ואד הביטו ביחד קדימה כדי לראות אם המתחרה, המרצדס, זיהתה את האורות והאם היא נוסעת אחורה כדי לדרוש את מקום החניה. תודה לאל, המרצדס… אורות הבלמים לא נדלקים… היא רק ממשיכה לנסוע… היא כבר קרובה לקצה הנתיב… היא פיספסה את הנס לחלוטין.

אט־אט החל הרכב לנסוע אחורה ולהתרחק מחומת המכוניות… איזה דבר שחור גדול… ענקי!… לאט־לאט… זו היתה מפלצת הנקראת אניהילייטור. חברת קרייזלר התחילה לייצר אותה בשנת 2011 כדי להתחרות עם האסקלייד של קדילק.

האור החזק של המכונית שמאחוריהם החל להתפוגג מפנים האלְף, ולאחר מכן דעך בפתאומיות. אד הביט אחורה. הנהגת הכניסה את המכונית עם הגג הנפתח להילוך אחורי וביצעה פניית פרסה. עכשיו אד היה יכול לראות אותה בבירור רב יותר. כן, זו נהגת. שיער שחור, צעירה למראה, והמכונית עם הגג הנפתח… אלוהים אדירים! זו פרארי 403 לבנה!

אד הצביע על החלון האחורי ואמר למק: “הכלבה החצופה שלך מסתלקת. היא מסתובבת וחוזרת בנתיב. ואת לא תאמיני במה היא נוהגת… בפרארי 403!”

“כלומר…?”

“המכונית הזאת עולה מאתיים שבעים וחמישה אלף דולר! קרוב לחמש־מאות כוחות סוס. עושים בהן מירוצים באיטליה. פירסמנו כתבה על הפרארי 403.”

“אז תזכיר לי ואני בטח אציץ בזה,” אמרה מק. “כל מה שמעניין אותי כרגע לגבי מכונית הפלאים הוא שהכלבה החצופה הסתלקה בתוכה.”

מאחוריהם בקעה נהמתה הבולענית של מכונית הפלאים, ואחריה הצווחה הצורמנית של הצמיגים כשהאישה חזרה במהירות מדהימה בדרך שבה באה.

האניהילייטור נסעה אחורה… כבדה… מגושמת… הירכתיים השחורים הכבירים שלה החלו לפנות לעבר הגרין אלְף כדי להתיישר לפני שתפנה לעבר היציאה. היא נראתה כענק שטורף מכוניות ננסיות כמו תפוחים או כמו חטיפי אנרגיה עתירי חלבונים מחיטה מלאה. מק, שללא ספק חשה בזה, נסוגה לאחור כדי להעניק לענקית את המרווח הגדול שהיתה זקוקה לו.

“שמת לב פעם,” אמר אד, “לזה שהאנשים שקונים את הדברים האלה לא יודעים אף פעם לנהוג בהם? כל דבר לוקח להם המון זמן. הם לא מיומנים בשליטה במשאית כזאת.”

עכשיו, סוף כל סוף, נחו עיניהם על מה שהפך לחלקת קרקע מיתית ביותר… מקום חניה.

“בסדר, ילדה גדולה,” אמרה מק ופנתה אל האניהילייטור. “בואי ניקח את עצמנו בידיים ונזוז.”

רק יצאה המילה “נזוז” מפיה, ולפתע נשמעה נהמה מכאנית של מנוע בנזין בסל”דים גבוהים וחריקת צמיגים זועמת בקעה מפתח היציאה של הנתיב. אלוהים אדירים – זה היה רכב שהאיץ במהירות גדולה כמו זו של הפרארי 403, אבל התקדם בנתיב בכיוון הנגדי. מאחר שהאניהילייטור המגושמת חסמה את שדה הראייה שלהם לא יכלו אד ומק לנחש מה קורה כאן. בשבריר השנייה הבא נעשה רעש ההאצה כה רם, עד שהרכב היה חייב ממש לעלות על האניהילייטור. הצופר של האניהילייטור צרררררח, אורות הבלמים זעעעעעקו באור אדום. הרכב המתקרב סטטטטה כדי להימנע מפגיעה חזיתית באניהילייטור – כתם לבן ומעליו כתם שחחחחור קטטטטן מימינו של אד – והרכב התעופף לתוך מקום החניה הפלאי, נכנס בהילוך אחורי ובחריקת צמיגים ונעצר ממש לנגד עיניהם של אד ושל מק.

הלם, זעזוע… מערכת העצבים המרכזית שלהם הוצפה ב… השפלה. הכתם הלבן היה הפרארי 403. הכתם הקטן והשחור היה שערה של הכלבה החצופה. הכול התברר במהירות רבה יותר מכפי שנדרש לומר זאת. ברגע שקלטה שמקום חניה עומד להתפנות, עשתה הכלבה החצופה פניית פרסה, נסעה במהירות מסחררת בנתיב בכיוון הנגדי, הסתובבה סביב חומות המכוניות, נסעה במהירות מסחררת בנתיב הבא בכיוון הנגדי, הסתובבה סביב שורות המכוניות שבפתח היציאה, נסעה בנתיב הזה במהירות מסחררת בכיוון הנגדי, נעצרה לפני האניהילייטור וזינקה אל מקום החניה. לאיזו עוד תכלית נוצרה הפרארי 403? ומה יכולה מכונית צדקנית ופאסיבית כמו הגרין אלְף לעשות חוץ מאשר להשתתף בפעילות צדקה למען כדור הארץ הפגוע נואשות ולקבל את הכול כמו גבר שבגברים… או כמו ננס שבננסים?

האניהילייטור צפרה לעבר הכלבה החצופה כמה צפירות זועמות, ולאחר מכן החלה להתקדם לאורך הנתיב, כפי הנראה לכיוון היציאה. אבל מק נותרה במקומה. היא לא התכוונה לפנות לשום מקום. היא רתחה מזעם.

“איזו כלבה!” אמרה. “איזו כלבה קטנה וחצופה!”

והיא הסיעה את הגרין אלְף קדימה ונעצרה ממש מאחורי הפרארי, שחנתה לימין האלְף.

“מה את עושה?” שאל אד.

“אם היא חושבת שהיא תוכל לצאת מזה בשלום,” אמרה מק, “כדאי שהיא תתחיל לחשוב על משהו אחר. היא רוצה לשחק משחקים? בסדר, בואו נשחק.”

“מה ז’תומרת?” שאל אד. לסתותיה של מק היו חשוקות בצורה ואספית ביותר, והוא ידע מה זה אומר. זה אמר שהעבירה של הכלבה החצופה לא העידה רק על חוסר נימוס. זאת היתה התנהגות פושעת.

אד הרגיש שהלב שלו פועם בהילוך גבוה יותר. מטבעו לא היה אדם הנוטה לעימותים גופניים ולהפגנות זעם ברשות הרבים. ומלבד זאת, הוא העורך של ה’הראלד’, האיש של תאגיד לופ במיאמי. כל תסבוכת שיסתבך בה ברשות הרבים תועצם פי כמה וכמה.

“מה את מתכוונת לעשות?” הוא שם לב שקולו ניחר לפתע. “אני לא בטוח שזה שווה את כל ה…” הוא לא הצליח להעלות בדעתו איך לסיים את המשפט.

מק ממילא לא הקדישה לו תשומת לב. עיניה היו נעוצות בכלבה החצופה, שזה עתה יצאה מהמכונית בעלת הגג הפתוח. הם ראו רק את הגב שלה. אבל ברגע שהתחילה להסתובב לחצה מק על הלחצן שפתח את חלון המושב שליד הנהג, גחנה מעל אד והרכינה את ראשה כדי שתוכל להסתכל לאישה ישר בפרצוף.

מייד לאחר שהאישה הסתובבה סיבוב מלא היא פסעה כמה פסיעות, אבל נעצרה במקומה כשקלטה שהאלְף מרתקת אותה אל חומת המכוניות. ואז מק התפרצה עליה:

“ראית אותי מחכה לחניה הזאת, ואל תעמדי כאן ותשקרי ותגידי לי שלא ראית! מי לימד…”

אד כבר שמע את מק צורחת לפני כן, אבל לא בקול רם כזה ולא בזעם כזה. זה הפחיד אותו. כשגחנה כך לעבר החלון פניה היו רחוקות רק כמה סנטימטרים מפניו. הבחורה הגדולה נכנסה לעמדת התקיפה הצדקנית הוואספית המלאה, וכולם עוד ישלמו על זה ביוקר.

“…אותך נימוסים, נערות ההוריקן?”

נערות ההוריקן היו כנופיה ידועה לשמצה של בחורות, בעיקר שחורות, שקמה שנתיים קודם בעיר אוהלים לפליטים מהוריקן פיונה ויצאה להשתוללות של תקיפות ופריצות. רק זה היה חסר לו. “רעייתו של עורך ה’הראלד’ פוצחת בשורה של ביטויים גזעניים” – הוא היה יכול לכתוב את זה בעצמו – וממש באותו רגע קלט שהכלבה החצופה לא באה מאיזו כנופיית בנות או משהו הדומה לזה. היא היתה אישה צעירה יפת תואר, ולא סתם יפהפייה, אלא מהודרת, שיקית ועשירה, עד כמה שהבין בזה. היה לה שיער שחור זוהר עם שביל באמצע… המון שיער… שגלש עד לכתפיה, ומשם החל להתפרע בגלים גדולים אווריריים כקצף הגלים… וסביב צווארה היתה שרשרת זהב עדינה… והתליון דמוי הדמעה שהשתלשל ממנה שיגר את מבטו של אד ישר אל המחשוף ואל השדיים הצעירים הכמהים לפרוץ משמלת המשי הקטנה הלבנה, נטולת השרוולים, שכלאה אותם עד גבול מסוים, ואחר כך נכנעה והסתיימה בערך באמצע הירכיים ולא ניסתה אפילו לרסן זוג רגליים מושלמות בצורתן ובשיזופן, שנראו ארוכות כקילומטר תאוותני מעל זוג נעלי הסירה מעור התנין, שעקביהן הגבוהים להדהים נשאו אותה באופן שמימי, עד שאפילו ונוס היתה גונחת ונאנחת. היא החזיקה תיק קלאץ’ קטן מעור יען. אד לא היה מסוגל לכנות דבר מאלה בשם, אבל הוא ידע מהמגזינים שהכול אופנתי ועכשווי ויקר מאוד.

“…יש לך מושג בכלל איזה גנבת קטנה וזולה את?”

“בחייך, מק,” אמר אד בחצי קול, “בואי פשוט נשכח מזה. זה לא שווה את הטרחה.” מה שהתכוון לומר היה: “מישהו עלול לקלוט מי אני.” אבל מבחינתה של מק, הוא בכלל לא היה שם. היו שם רק היא והכלבה החצופה שעשתה לה עוול.

הכלבה החצופה היפהפייה לא נסוגה אפילו בסנטימטר תחת מתקפתה של מק ולא הפגינה אפילו טיפת בהלה. היא עמדה שם כשאגן הירכיים שלה נוטה הצידה, כשמפרקי האצבעות של ידה האחת מונחות על מותניה, וכשמרפקה הזקור מושט רחוק ככל האפשר. היה גם רמז של חיוך על שפתיה. זו היתה עמידה יהירה שאמרה בערך כך: “תראי, אני ממהרת, ואת תקועה לי כאן. תואילי בטובך להתגבר על הצונאמי בכוס מים… וברגע זה.”

“תני לי רק סיבה אחת…”

הכלבה החצופה היפהפייה כלל לא התכווצה תחת מתקפתה של מק. כעת היא פסעה שני צעדים אל הגרין אלְף, גחנה כדי להסתכל למק בעיניים ואמרה באנגלית, בלי להרים את קולה: “למה את יורקת כשאת מדברת?”

“מה את אומרת?”

הכלבה החצופה פסעה צעד נוסף קדימה. כעת היתה במרחק של מטר בערך מהאלְף – ומהמושב שליד הנהג שאד ישב בו. בקול רם יותר וכשהיא עדיין נועצת את מבטה בעיניה של מק אמרה: “¡Mίrala! סבתא, את יורקת כשאת מדברת como una perra sata rabiosa con la boca llena de espuma2, וזה מתיז על tu pendejocito allί.3 ¡Tremenda pareja que hacen, pareja!4” עכשיו היא כעסה כמו מק והתחילה להפגין זאת.

מק לא ידעה מילה בספרדית, אבל אפילו המילים באנגלית שבקעו מפרצופה הלעגני של הכלבה החצופה היו מעליבות בהחלט.

“שלא תעזי לדבר אלי ככה! למי את חושבת את עצמך? קופה קטנה ומגעילה! זה מה שאת!”

הכלבה החצופה שיסעה אותה בגסות: “no me jodas mas con tus griticos! vete a la mierda, puta!5”

הקולות המורמים של שתי הנשים והעלבונות ששרקו כקליעים משני הכיוונים וחלפו על פניו החיוורות כסיד של אד, הקפיאו אותו במקומו. הלטינה הזועמת הביטה מעבר לו, כאילו היה אוויר, כאילו לא היה קיים. זה השפיל אותו. מובן מאליו שהיה עליו לגייס את כל גבריותו ולשים קץ לכל העימות הזה. אבל הוא לא העז לומר: “מספיק עם זה, שתיכן!” הוא לא העז לציין באוזני מק שהיא בהחלט לא נוהגת כשורה כשהיא מתנהגת ככה. הוא כבר ידע בדיוק מה יהיה. היא תקרע אותו לגזרים כל הלילה, לרבות באוזני הידידים שהם אמורים להצטרף אליהם, וכמו תמיד, הוא לא יידע מה להגיד. הוא פשוט יסבול את זה בשקט, כמו גבר, אם לנסח זאת כך. הוא גם לא העז לגעור באישה הלטינית. איך זה ייראה? עורך ה’מיאמי הראלד’ נוזף באיזו סניורה לטינית אופנתית ועולב בה! המילה “סניורה” היתה מחצית מהמילים בספרדית שידע. המחצית השנייה היתה “סי, קוֹמוֹ נוֹ6?” מלבד זאת, הלטינים הם חמי מזג, ובייחוד הקובנים, אם היא קובנית. ואיזו אישה לטינית במיאמי יכולה לבלוט כל כך בעושרה חוץ מאישה קובנית? למיטב ידיעתו, היא עומדת להיפגש במסעדה עם איזה בעל או חבר חמום מוח, מאלה שדורשים סיפוקים, ולכן הוא יושפל אפילו יותר. מחשבותיו הסתחררו. הקליעים המשיכו לשרוק מכל הכיוונים. פיו וגרונו היו יבשים כגיר. למה הן לא יכולות פשוט להפסיק?!

להפסיק? הה! מק מתחילה לצרוח: “דברי אנגלית, אידיוטית פתטית אחת! את באמריקה עכשיו! דברי אנגלית!”

לרגע נראה שהכלבה החצופה מבינה ומשתתקת. אבל אז חוזר אליה הפן השלֵו והמתנשא. בחיוך לגלגני ובקול חרישי למדי היא אומרת: “No, mía malhablada puta gorda7, אנחנו במי־א־מי עכשיו! את במי־א־מי עכשיו!”

מק המומה. היא לא מסוגלת לדבר כמה שניות. לבסוף היא מצליחה להוציא מפיה לחישה חנוקה אחת: “כלבה חצופה!” – ומייד אחר כך לחצה על דוושת הגז של הגרין אלְף והסתלקה משם בכזו תנועת פתע הצידה, עד שהאלְף צווחה.

שפתיה של מק היו קפוצות עד כדי כך שהבשר שמעליהן ושמתחתן התנפח. ולאד נראה שהנידה בראשה… לא בזעם, אלא בתחושה חמורה הרבה יותר: בהשפלה. היא לא היתה מוכנה אפילו להביט בו. מחשבותיה כמו נחתמו בכמוסה ובתוכה מה שהתחולל זה עתה. ::::::ניצחת, כלבה חצופה.::::::

מסעדת ‘בלזק’ היתה עמוסה מפה לפה. עוצמת הקול של הפטפוטים במקום כבר הגיעה אל המפלס המרבי של אנחנו־במסעדה־אופנתית־וזה־פשוט־נהדר… אבל מק התעקשה לספר את כל הסיפור בקול רם, רם מספיק כדי שכל ששת ידידיהם ישמעו אותו. עד כדי כך היא זעמה… כריסטיאן קוקס, מרייטה סטילמן… ג’יל, החברה של כריסטיאן שגרה איתו… תאצ’ר, בעלה של מרייטה… צ’ונסי ואיזבל ג’ונסון… שישה אנְגְלוס, אנגלוס אמיתיים כמוהם, אנגלוס פרוטסטנטים אמריקאים – אבל בבקשה ממך, אלוהים! עיניו של אד שוטטו כאחוזות טירוף לכל העברים. יכול להיות שהאנשים היושבים אל השולחן הסמוך הם קובנים. אלוהים יודע שיש להם כסף! כן! שם! והמלצרים? גם הם נראים לטינוס… הם חייבים להיות לטינוס… הוא כבר לא מקשיב יותר לריטוניה של מק. משפט קופץ פתאום למחשבותיו. “כולם… כולם… כולם חוזרים אל הדם! הדת גוועת… אבל האדם חייב בכל זאת להאמין במשהו. הרי זה יהיה בלתי נסבל… הרי לא תוכלו לסבול את העובדה שתיאלצו להגיד לעצמכם בסוף: ‘למה להמשיך להעמיד פנים? הרי אני סתם אטום מקרי בתוך מאיץ החלקיקים הגדול הידוע בכינוי היקום.’ אבל מעצם הגדרתה האמונה היא עיוורת, היא לא רציונלית, נכון? ועל כן, בני עמי, הגורם היחידי שנותר כדי לאחד אותנו הוא הדם, הדם הזורם בגופנו. ‘לה ראסה!’ כמו שצועקים הפורטוריקנים. ‘הגזע!’ צועק העולם כולו. לכל בני־האדם, לכל בני־האדם בכל מקום, לא נותר אלא דבר אחד בראש – לחזור אל הדם!” לכל בני־האדם בכל מקום שהוא אין שום ברירה מלבד לחזור אל הדם!

1 צרפתית: כל העולם.

2 “תראו אותה! סבתא, את יורקת כשאת מדברת, כמו כלב חולה כלבת שיוצא לו קצף מהפה.”

3 “על האיש המטומטם שלך.” מילולית: “על שער הערווה שלך.”

4 “איזה זוג אתם, כלבה טיפשה שכמותך!”

5 “אל תתחילי להתעסק איתי עם התקפי הזעם שלך. לכי לעזאזל, זונה!”

6 ספרדית: כן, בוודאי.

7 ספרדית: לא, זונה שמנה שלי עם פה מלוכלך.