החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הודו, בתי ואני

מאת:
הוצאה: | 1995 | 162 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

למרות שתופעת "הטיול הגדול" והצורך לקחת "פסק זמן", לצאת ולנדוד, הפכה כמעט לתופעת-קבע, מכרת ומקובלת בחברה הישראלית, עדיין קשה לאפיין אותה או למצוא הסבר מניח את הדעת לשאלה: "מה הם מחפשים שם?"
ייתכן שאין תשובה לשאלה זו – בוודאי היא אינה אחת או מוחלטת.

אילנה רימלט עוסקת בספרות ובחינוך בטלביזיה החינוכית, אם לשלושה בוגרים, נסעה לביקור בהודו בעקבות בתה ועמדה בתנאים שזו העמידה לה.
שישה שבועות תמימים עשתה בחברת בתה ו"תרמילאים" אחרים וניסתה להתבונן דרכם במראות ובקולות של מקום רחוק וזר.
סיפורה פותח פתח לעולמם של נערי התרמילים מנקודת מבטה של אם מבוגרת ש"הציצה ונפגעה".

סיפור מסע ייחודי זה צבוע בצבעיה העזים של תת-היבשת-ההודית ושופך אור על מצבים חדשים ואנשים צעירים בשלב התהיות הגדולות של חייהם.

מקט: 4-31-2417
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


לפני הכול — בנימה של התנצלות

הגעתי להודו בתחילת נובמבר 1987 כדי לפגוש את בתי שהיתה שם קרוב לשנה ועזבתי אותה כעבור 31 יום. היתה זו פגישה חטופה עם ארץ ענק ועם מעט מאנשיה, פגישה מסוג אותן פגישות שבסיומן אתה הופך לקצת אחר ומבטיח לעצמך "אני עוד אחזור לכאן".

בשהותי שם לא ראיתי את הטאג' מהאל, לא טבלתי במימי הגנגס בוואראנסי, לא עמדתי מול מקדשי הבזלת המרשימים באלורה ובאג'נטה, לא עליתי לרגל לאמרנט, לא הכרתי את בומביי, לא הסתובבתי בשווקי דלהי ואף לא השתזפתי על חולות גואה החלומיים. זה לא היה בדיוק "המסלול" של "הטיול להודו". רק הצצתי ונפגעתי, בשהייה של מספר שבועות בעיירותיהן ובכפריהן של קֶרָלָה ושל טאמיל־נָאדו, שתי המדינות הירוקות בדרומה של הודו, אותן מכתירים מביני דבר כ"הודו האמיתית" (היש דבר כזה?), ועוד חמישה ימים של שוטטות נמרצת ברחובותיו ובשווקיו של הכרך הענק, כלכותה.

בהתפעמות של ראייה ראשונית ובכל חושי נגעתי בהודו זו, ואת מראותיה בלעתי, לעיתים בנגיסות תאוותניות ולעיתים בלעיסה איטית ונהנתנית. ספגתי את צבעיה המרטיטים של קֶרָלָה: את זהב החופים, את ירוק הג'ונגל, את כחול האוקיינוס, את אפור תעלות המים, אבל בעיקר אהבתי את לובן חיוכם של תושביה כהי העור.

עמדתי נפעמת מול יצירות ידי אדם מרשימות במקדשים הענקיים של עיירות מאובקות בדרום, הסתובבתי בסמטאותיה המצחינות של כלכותה בין היכלי תרבות ושווקים עמוסי סחורה. נגעתי בעולם אחר, רב צורות ועז גוונים וניגודים ולמדתי פרק בתורת חיים אחרת ובאורח חיים שונה. וכשנאלצתי לעזוב את הודו ולעבור לתאילנד, הייתי כולי עמוסה במראות ובקולות, עד שלא הייתי מסוגלת להביט עוד ימינה ושמאלה, ורק רציתי לשמור בתוכי את חוויית הודו.

בטיול זה הסתובבתי בתרמיל על הגב, עם מורת דרך צמודה (בתי הבכורה) ועם נערי תרמילים (ישראלים ובני עמים אחרים), אשר כולם יחד לימדו אותי את תורת הטיול "האחר".

למה הודו?

החלטתי לנסוע להודו נפלה ביום בו חזרתי משדה התעופה לאחר שליוויתי את בתי "הקטנה" בת ה־22, בשלהי דצמבר 1986 בדרכה לשם. היא היתה עוד באוויר, לפני הנחיתה באתונה, וכבר רמת החרדה לגורלה צברה תאוצה: "המטוס המצרי עלול לנחות באבו דאבי בסעודיה" (איך אשחרר אותה משם? את מי אני מכירה במשרד החוץ?), "בהודו יש מחלות שהעולם המערבי טרם למד להתמודד עמן" (מה יקרה אם חס וחלילה היא תזדקק לאשפוז?), "בהודו יש כתות ומנזרים השואבים אליהם את נערי המערב המחפשים את עצמם" (מה אעשה אם גם בתי תשקע בנירוונות המפתות של המזרח?), "בהודו מתים ברחובות…, בהודו ניתן להשיג סמים כלאחר יד…, בהודו אין לנו שגרירות שאפשר לפנות אליה במצוקה…, בהודו שירותי הטלפון כמעט בלתי זמינים" בהודו…, בהודו…, הודו היא סוף העולם.

וייתכן שזרעי הסקרנות להכיר את "הפלנטה האחרת" נזרעו עוד חודשים ארוכים לפני נסיעתה, כאשר מתוך עמדה עוינת לתוכניותיה צותתי מזווית המטבח הבטוחה לשיחותיה האינסופיות עם חבריה — שביניהם היו "בוגרי הודו", "חולמי הודו" וגם נערה אחת נחושה בדעתה שפריז ולונדון בכל זאת עדיפוֹת.

בליל נסיעתה נשארו בביתנו שלוש מחברותיה, שעזרו לה לארוז את התרמיל אדיר הממדים, צחקקו, התלחשו ובכו יחד כמו בטקס פרידה מחברה ההולכת לחופתה. ואני בכיתי אל תוך הכר. ניסיתי להיאחז בקצה הרצוי לי של תשובתה לשאלתי על מועד השיבה ארצה: "בין חודשיים לשנתיים, מתי שארגיש צורך לחזור". מובן שבתי בחרה בקצה הרצוי לה ושבה ארצה כעבור שנה ושמונה חודשים לאחר סיבוב ב"מזרח", בו שהתה בהודו פעמיים, תקופה של שנה ושלושה חודשים.

קול האם שבי אמר לי, שאני עוד אסע לפגוש אותה שם.
***

בינתיים החלו להגיע מכתבים מרתקים בקצב מרגיע של מכתב לשבוע. המכתבים היו יפים בתיאוריהם הרגישים והמדויקים של הפכים הקטנים והמוזרים המאפיינים את הרחוב ההודי:

"האמת היא ששפע החוויות שעוברות עלי בימים האחרונים מחייב כתיבה רצופה של כמעט 24 שעות ביממה…", "ואיך חופרים בהודו בור? שלושה גברים עומדים בתוך הבור וחופרים בידיים ובעזרת קעריות נחושת, שנראות כמו צלחות מרק. למעלה על שפת הבור עומדות נשים שמקבלות מהם את הבוץ החפור. וכך יש פרנסה מבור אחד לשישה עד שבעה אנשים". "… ישראלים הסבירו לנו את נהלי העלייה לספינה, כי כמו כל דבר בהודו יש לכל מבצע חוקים משלו. קניית כרטיס רכבת, למשל, היא מבצע של שלוש שעות, ולא פחות קשה למצוא את הרכבת, ואת הקרון ואת הספסל המסומנים שלך…". "נראה לי שמושגים כמו חלומות וגן עדן הומצאו כאן על החוף הזה…". "… והגדיל מכולם הודי שדחף לידי דף נייר מודפס עטוף בניילון, המציין שהוא מנקה אוזניים מדופלם ומוכר, וכמובן האיץ בי לשכור את שירותיו הטובים…".

לסבָהּ המודאג, אשר לא השכיל להבין, למרות חוכמתו הרבה, מדוע נכדתו נוסעת להודו, היא כתבה: "… אני יודעת כמה אתה דואג בגלל נסיעתי 'המוזרה' לארץ לא מפותחת ורחוקה. רציתי שתדע שאני שומרת על עצמי מכל הבחינות: החל מזה שהכסף והדרכון מוחזקים בחגורת בטן, ממנה אני לא נפרדת מלבד במקלחת. התרמיל שעל הגב תמיד נעול במנעולים. אני מקפידה לשתות מים רתוחים בלבד, ואני מצוידת בכדורים ובנוזל לטיהור מים. אני לוקחת בקביעות כדורים נגד מלריה. אני אוכלת פירות וירקות רק אם הם מבושלים או ניתן לקלף אותם. תאר לך שאני מתאפקת ולא אוכלת עגבניות וענבים המצויים כאן בשפע וכל כך אהובים עלי… הודו מהממת אותי בשפע הניגודים ובבליל המציאויות שלה, ואני מוצאת עצמי צופה על הכול בתדהמה ובסקרנות, נהנית מהטוב ומנסה להיות אדישה אל מראות הרע, המלוכלך והמכוער. אני מאוד נהנית מהחופש הגמור שלי, מהיכולת להחליט על תוכניותי להיום רק בבוקר של אותו יום ואז להחליט לאן ללכת ומתי וכמה זמן להישאר בכל מקום, כמו בחופש הגדול… ואני מרגישה את עצמי גם מאוד עשירה לעומת רוב האנשים פה, עובדה שמאפשרת לי לעשות המון דברים שתושבי המקום ברובם לא יכולים להרשות לעצמם כמו ארוחת שחיתות של אורז, ירקות, דגים, שרימפס ברוטב שום, צ'יפס ולקינוח פנקייק בננה ב־52 רופיות…".

ואני האזנתי לקולם של המכתבים, הכפלתי בדמיוני את מראותיה של אותה ארץ רחוקה והסתקרנתי. בסעודות ליל שבת המשפחתיות כפיתי על בני משפחתי את חובת ההאזנה למכתבים וגם חברי הטובים לא נמלטו מקריאתם, מעשה שנבע כנראה, מהצורך שלי להתנצל ולהצדיק את שהותה הממושכת של בתי שם.

ובעוד אוזני קשובות להודו, הגיעו אלי באקראי סיפורי זוועות של מטיילים בה; עמדתי בתור לקולנוע ושמעתי מה שסיפרו שני צעירים (כנראה סטודנטים לרפואה) על הנחיתה הקשה שלהם בבומביי, על מחלת המעיים שחטפו בימים הראשונים, על השיבה החפוזה ארצה ועל שרידי המחלה שעדיין מקננת בתוכם. חברה של בתי באה לבקרני וכדי לשעשע אותי סיפרה איך אכלה בשבוע הראשון בהודו רק עוגיות יבשות שהביאה עמה מהבית מפני שפחדה מהחיידקים "המקפצים" באוויר ההודי, ואיך העירה למלצר שיש זבוב על החביתה והלה ניגב את החביתה בסמרטוט שבידו, ואיך חתכו את מכנסיה כשעלתה לרכבת ושלפו מתוך חגורת הכסף את השטרות, ואיך, למרות הכול היה שם "עשר" ב"הודו המקסימה".

החרדה, הגעגועים, המכתבים והשיחות הארוכות עם עמית במקום עבודתי, שהתמחותו המקצועית היתה הודו, חברו יחד והכריעו בחיוב בדבר ההחלטה לנסוע לשם.

את חודשי הקיץ הארוך הקדשתי להכנות: חבריה של בתי, יוצאי הודו, לימדו אותי את אפשרויות הנסיעה האמינה והזולה ביותר ומפיהם נודע לי שבאשדוד יש חברה, הקשורה לסוכנות נסיעות בקהיר, ובאמצעותה ניתן להוציא ויזת שהייה בהודו, ממושכת יותר מאותם שלושים הימים המותרים לישראלים. כמו כן השתתפתי בפגישות התדרוך של החברות המתמחות בטיולים להודו ונעלבתי קשות, כאשר הבהירו לי ש"הטיול הפתוח" מוגבל רק לגילאי עשרים ושלוש עד שלושים ושלוש. הדפתי בגבורה שאלות "דוגריות" בנוסח "את נוסעת כדי להשיב את בתך האובדת?". נסעתי לירושלים לראות תערוכה על הודו כדי "לספוג אווירה" ולמדתי, אפילו, לכרוך סביב גופי סארי צבעוני.

על שולחן הכתיבה שלי היה מונח אטלס פתוח, מתוכו למדתי את מפת המזרח הרחוק ושיננתי את שמות המדינות של הודו. ליד מיטתי מונח היה ספרו של עזריאל קרליבך הודו — יומן דרכים, כשבין דפיו חיפשתי תשובה הגיונית לטירוף הודו ההולך ומשתלט עלי.
***

בראש השנה תשמ"ח בתי התקשרה הביתה לאחל לנו שנה טובה. עברו למעלה מתשעה חודשים מאז יצאה בדרכה להודו ואת קולה לא שמעתי למעלה משלושה חודשים. כל כך התרגשתי לשמוע אותה, שלמחרת בבוקר התקשרתי לבית המלון בו שהתה בדלהי ושוחחתי איתה בטלפון כמעט שעה. משיחה זו היא הבינה את כוונותי הרציניות לבוא ולבקרה, וביקשה ממני שהות להרהר בדבר. סיכמנו שאני אַשהה לעת עתה את ההליכים הפורמליים של הנסיעה, עד שאקבל ממנה מכתב הסכמה.

בלב שתינו התעוררו שאלות אמיתיות על ההזדמנות להיות ביחד 24 שעות ביממה במשך פרק זמן מסוים. הפרידה הממושכת מהבית בשנות שירותה הצבאי ולימודיה בירושלים, משקעים מעימותים בעבר בין בת מתבגרת לאם מבוגרת והשיחות העונתיות על "דרך החיים הנכונה" העמיקו את השאלה "האם נסתדר ביחד?".

לא עבר זמן רב וקיבלתי מכתב ארוך (15 עמודים בכתב צפוף) בו בתי מפרטת את התנאים שעלי לעמוד בהם אם אכן אני רוצה לטייל בחברתה במסלול טיול מצומצם רק בדרום הודו, לשם עדיין לא הגיעה.

את המכתב היא סיימה כך:

"ולסיום המכתב הארוך הזה, אני רוצה להרהר איתך בקול רם (או בעצם בכתב) על הטיול המשותף שלנו. אמנם יש לי הרגשה מאוד טובה לגביו וברור לי שהטיול עצמו בכל מקרה יהיה נהדר, אבל גם ברור לי שכדי שלשתינו יהיה בו טוב צריך לעשות אותו בראש מאוד מיוחד ובפתיחות גדולה.

"אמא שלי! צריך לזכור שהודו זה לא רק הטאג' מהאל, חופים מטריפים, מקדשים וקסמי אלף לילה ולילה. הודו היא קודם כל טיול קשה ומורכב, נסיעות ארוכות לאין קץ באוטובוסים מלוכלכים וברכבות מטונפות, אוכל שבהתחלה לא ניתן לאוכלו בגלל חריפות הטעם ומראהו המטונף, תמונות של עוני, קבצנות וכיעור זוועתיים, אנשים שלפעמים מרוב סקרנות וחביבות כלפייך, כתיירת, יכולים לעלות על העצבים בנדנודיהם…

"הודו זה לחרבן בכריעה בשירותים, שהם בדרך כלל מלוכלכים, זה מים קרים בלבד במקלחת (שהיא לעיתים רק ברז עם דלי ופחית), זה לאכול חריף ומטוגן לארוחת בוקר ובשאר היום הרבה אורז וירקות שלפעמים כבר נמאס מהם לחלוטין…

"זו ארץ שכדי לקבל תשובה אמינה לשאלה צריך לשאול אותה לפחות עשר פעמים, זה מקום שלעיתים האוטובוסים אינם עוצרים בתחנה וכדי לעלות או לרדת מהם צריך לזנק ולהתפלל. כל סוחר כאן, החל ממוכר בננות בשוק ועד בעלים של חנות עתיקות מהממת, מנסה לסחוט אותך ולרמות אותך כתיירת (למרות שהם מנסים לרמות גם הודים מבני עמם). ותאמיני לי שלפעמים צריך סבלנות אדירה ועצבי ברזל כדי לא להתפוצץ או לצרוח או לזרוק את הכול ולברוח מכאן.

"אבל עם כל זה הודו היא ארץ קסומה. היא ענקית ומגוונת, היא עולם ומלואו שיש בו הכול, הכול. יש ימים שאני מרגישה שאני הולכת במוזיאון ענק, צבעוני וריחני. יש כאן אלף ואחד טעמים וצבעים וריחות וצלילים והשפעות של כובשים זרים. המון דתות, המון מקדשים, המון גזעים שונים של בני אדם והרבה שפות ותלבושות.

"כאן לא יקרה לך שתעלי על אוטובוס צפוף ולא ינסו לפנות לך מקום ישיבה, לא יקרה ששכנך לספסל הרכבת לא ינסה לדבר איתך ולהזמינך לביתו, להתחלק איתך במזונו…

"לעולם לא תוכלי ליהנות מכל הקסמים שארץ זאת מציעה אם לא תהיי פתוחה לקבלם: פתוחה לקבל את המוזרויות, סבלנית לא לקטר על השלומיאליות ועם המון רצון טוב לנסות, להבין וללמוד את אנשיה ולא להשקיף עליהם מבחוץ, מלמעלה, דרך עדשת מצלמה או חלון כהה של אוטובוס ממוזג. אני מאוד מקווה שאת רוצה ויכולה לעשות סוויץ' מחשבתי כזה בבואך לכאן. כך אני בטוחה שנוכל להפוך את הטיול הזה לחוויה אדירה ולא למשהו נורא.

"חייבת לסיים כי לא הצלחתי לקנות נייר חדש וגמרתי את בלוק המכתבים.

"אוהבת נורא… בתך".

בעקבות שיחת טלפון ארוכה, בה הצלחתי לשכנע אותה בכנות כוונותי לעמוד בתנאים החד צדדיים המחמירים שלה בעסקת הטיול המשותף, קיבלתי מכתב נוסף, ובו רשימה מפורטת של פריטי ציוד מינימלי שעלי לקחת בתרמיל הגב — מעין אישור הצטרפות והתקבלות לכת המטיילים אליה היא שייכת.

ההחלטה נפלה סופית וההכנות נכנסו להילוך גבוה.

התחלתי לבלוע כדורים נגד מלריה. בעצת הרופא המשפחתי וידיד רוקח ויתרתי על החיסון נגד צהבת ("כי יש סוגים שונים של צהבת ואין חיסון שמכסה את הכול") ודאגתי לארגן בנדיבות את תיק התרופות. התרוצצתי בבתי מרקחת וחיפשתי אבקה, או משחה, נגד פשפשים (לפי בקשה מפורשת במכתב), ורק לאחר שנתקלתי שוב ושוב בתשובה שלילית ובמבטים תמהים, החלטתי להפסיק את החיפושים ונדרתי לעצמי ש"במלון כזה לא אישן גם אם היא תתעקש. גם לי יש מה לומר בנדון… אקח איתי מספיק כסף, כדי שנוכל להרשות לעצמנו מלון ברמה בלי פשפשים".

מובן שהיתה זו החלטה תמימה, שלא עמדה במבחן מסלול הטיול שלנו והמציאות ההודית.

חבריה של בתי הביאו לי תרמילי גב ממינים שונים כדי להתאים את הנוח ביותר לגבי הכואב ואני בחרתי באחד בעל ותק של שנה בהודו, בתפילה שגם בפעם השנייה הוא יעבור בשלום את המסע.

חברי עקבו מתוך עניין רכילותי אחר הפעילות האינטנסיבית שלי בנושא הודו והחלו לפרש את נסיעתי כנסיעת חירום להצלת בתי מפיתוי הקסם המזרחי. הם היו בטוחים שאני מסתירה מהם מידע אמיתי אודותיה, והיא ודאי שקועה באיזה אשרם, שבויה בחלומה של כת מסתורית.

יומיים לפני הנסיעה עזרה לי חברתה של בתי לארוז את התרמיל. היא הצליחה לנפות פריטים נוספים מתוך הדלות הבלתי נסבלת של תכולת התרמיל בטענה ש"בהודו לא זקוקים להרבה. הודו מציעה את הכול" וכך ויתרתי גם על שק השינה החדש שקניתי. במקומו ארזתי ציפת בד של שמיכה, בחירה שהוכיחה את יעילותה בכל המיטות המפתיעות שישנתי בהן, בחום ההודי.

מכיוון שהבטחתי לבתי להביא לה מספר ספרים שראו אור בארץ בשנה האחרונה, כמות גדולה של שוקולד טוב, שקיות מרק ושקדי מרק (הפעם בחירה גסטרונומית "נפלאה"), הלך התרמיל וצבר משקל, עד שגבי לא עמד במבחן הניסיון. המחשבה להתעלם מכובד המשא ולהסתמך על שטרות הכסף שבאמתחתי וביכולתם לקנות את שירותיהם של הסבלים ההודים, התגלתה בהמשך כהרהור מטופש של זעיר בורגנית; לעיתים קרובות בתי לא הרשתה לי לשכור סבל מפני שהיה לטעמה פגם מוסרי בעובדה שאדם אחר יסחוב על גבו הרזה את תרמילי הכבד, או, כשכבר מצאתי דרך לעקוף את רוע הגזירה, פשוט לא היה בשטח שום סבל.

בליל הנסיעה הפתיע אותנו מוות במשפחה. סבָהּ של בתי נפטר.

רק שעות ספורות לפני מותו, כאשר נפרדנו על כוס קפה ניסינו שוב, בפעם המי יודע כמה, להסביר לעצמנו במילים מהו הכוח המושך צעירים כמו בתנו אל ארץ ה"שם". לאיש החכם ושבע הניסיון היה קשה לקבל את מידת הסיכון שלוקחת על עצמה בחורה צעירה כדי להזין את עוצמת הסקרנות המפעמת בה לראות עולם רחוק. הוא שלח את ברכתו לנכדתו הבכורה ועם הסתלקותו הפתאומית והכואבת כל כך רציתי להאמין שברכתו אמנם תלווה אותה שם בכל דרכיה.

בסערת הרגשות מצאנו את הכוח להחליט שעלי לנסוע לפי התוכנית המקורית, כי לא היתה לי כל אפשרות להודיע לבתי על ביטול הנסיעה. מקום המפגש בינינו נקבע לשדה התעופה של קוצ'ין, או על יד ה־G.P.O. (משרד הדואר המרכזי) בקוצ'ין, במקרה של שיבוש בלוח הטיסות.

בכל עיר גדולה ה־General Post Office הפך לתחנת קשר בין הבית הדואג לבין הילדים המטיילים ללא כתובת, כי לשם מתנקזות, ושם ממוינות לחבילות ושמורות, לפי האות הראשונה בשם המשפחה, כל דרישות השלום מהמשפחה והחברים: מכתבים עם "חדשות" חמות מן הבית, גלויות ברכה אוהבות ליום ההולדת שחלף מזמן, מברק בהול עם זעקה "תתקשר הביתה" ועוד כיוצא באלה הודעות. שם גם אפשר לפגוש במקרה חבר ילדות מהשכונה.

כאשר בתי בחרה את ה־G.P.O. שבקוצ'ין כמקום מפגש, היא היתה רחוקה מאוד משם, לא הכירה את תנאי המקום ולא ידעה שבקומפלקס האיים ששמו קוצ'ין ישנם כמה משרדי דואר מרכזיים. אפשר לומר שזו היתה בחירה חסרת אחריות, שנעשתה אמנם בתמימות ומחוסר מידע מוחלט של שתינו על המקום, אך עד היום אני מתחלחלת מהמחשבה מה היה קורה אם לא הייתי תופסת בזמן את הטיסה בומביי–קוצ'ין.
***

ביום שישי, מוקדם בבוקר, יצאנו, קבוצה של החברה להגנת הטבע, לכיוון בומביי דרך אתונה וקהיר. היינו עשרה בקבוצה: תשעה נערי חמד (ביניהם שלוש בנות) ואני. לפי ההסכם עם חברת הנסיעות היינו אמורים לתפקד כקבוצה מאורגנת במשך 48 השעות הבאות, זאת כדי לעקוף את גזירת השלטונות ההודים המונעת מישראלים יחידים כניסה ושהייה בהודו. צביקה, בחור כבן 26, נתמנה לראש הקבוצה ומילא את תפקיד הדובר והנציג של הקבוצה במגעינו עם שלטונות שדות התעופה באתונה, קהיר ובומביי.

בנקודה זו התחיל גם "הרומן שלי" עם נערי התרמילים, שהיו כמעט היחידים מבני הגזע הלבן שבקרבתם חייתי במשך ששת השבועות הבאים (כולל השהות בתאילנד). נסעתי איתם, נפגשתי והתאכסנתי איתם באכסניות, בחדרים וב"בתי המלון" הבלתי אפשריים, אכלתי איתם במסעדות הזולות, תוך ניסיון אמיץ ללמוד ולגבור על האוכל העממי הזול, נדחסתי איתם לקרונות רכבת במחלקה השנייה תוך מגע צמוד מאוד עִם עַם־הארץ, רכבתי איתם למרחקים (עבורי) על אופניים כדי לראות את הגשר על הנהר קוואי בשקיעה, שוחחתי איתם ארוכות ובסקרנות של אם יהודייה ניסיתי להיכנס להם לנשמה. לא השתדלתי להיות כמוהם, רק חייתי את המציאות אליה נקלעתי דרכם — ויצאתי נשכרת.

זכיתי לאורך כל הדרך.

כאמור, הקבוצה שיצאה להודו בתחילת נובמבר 1987 מטעם החברה להגנת הטבע מנתה עשרה אנשים. (כל השמות של הישראלים שיופיעו להלן הם המצאה פראית, כל הדמויות הנושאות את השמות הן אמיתיות).

שי הקיבוצניק היה בחור יפהפה, גבוה ובהיר עיניים בעל מבנה גוף של דוגמן בכרזת פרסומת לחיל האוויר. הוא היה טייס, שהשתחרר לא מזמן מצה"ל ולקח חופש בן מספר חודשים מקיבוצו כדי להמריא אל המזרח. לא יכולתי להסיר את עיני מנער תמיר זה, כאשר חיסל באתונה שלוש מנות אדירות של סופלקי בזו אחר זו ועוד ספר את שאריות הכסף היווני שבארנקו בתקווה לקנות מנה נוספת.

רובי ונויה היו חברים, ובבעירה של אוהבים צעירים לא הסתירו מפני העולם את כמיהתם זה לזו. שניהם סיימו תואר ראשון בכלכלה — מקצוע שעזר להם, כנראה, להיות מאוד מעשיים גם בטיול. הם ידעו שדווקא באתונה כדאי להחליף כסף להמחאות נוסעים, הם הכירו מראש את שער החליפין המדויק של הכסף ההודי, הם העזו לעמוד על המיקח עם נהג המונית בבומביי עשר דקות לאחר שנחתו במרכז העיר, וידעו לרוב לערוך את חישובי הרווח וההפסד הכספיים מכל עסקת רחוב.

אריק בן ה־21 היה נער־ילד, שגידל לראווה זקנקן של גברברים. זה עתה השתחרר מצה"ל, שם שירת בחיל המודיעין. עם יציאתו הראשונה לחו"ל נסע לפני הקבוצה למספר ימים ליוון, כדי להתאמן במשחק חוץ לארץ לקראת המסע והאתגר של הודו.

אלון ודן היו חברים למסע. האחד, גבוה ובהיר תלתלים והשני גבוה שחרחר וקצוץ שיער. שניהם נח"לאים, בני 22, יפים, רזים וביישנים עד מאוד. לרגע לא נפרדו זה מזה ובחנו כל הזמן את הסביבה מתוך עמדה משותפת. התבוננתי בדאגה אמהית באריק, אלון ודן, שהזכירו לי את הבן הפרטי שלי שהשארתי בבית, והתאפקתי מלפלוט דברי חוכמה בנוסח "אז מה אתם מחפשים בהודו?"

אחרונים חביבים היו השלישייה המלכותית: צביקה, נעמה ושלומית. צביקה, כאמור, היה ראש הקבוצה שלנו. בחייו האזרחיים היה איש עסקים צעיר, משכיל, מחמיר ורציני. בשקט, באיפוק ובטבעיות הוא העביר במעברי הגבול הבעייתיים תדרוכי התנהגות קצרים ואנו צייתנו להוראותיו כמו תלמידים ממושמעים. הוא היה גם ראשון שהושיט יד לעזור לי להרים את התרמיל הכבד (ואני למדתי מהר מאוד, שפעולת הרמת התרמיל מהארץ היא משימה כבדה עבורי ובעתיד אזדקק לעזרה).

צביקה הביא איתו לטיול את נעמה חברתו, תימנייה יפהפייה שהיתה גם תלמידתו בעבר, ואת שלומית, אחותו כחולת העיניים. שתי הנערות הופקדו בידיו הנאמנות של החבר והאח הבוגר לצורך היציאה אל ארץ הגזירה, ושתיהן אהבו אותו, דאגו לו והתרפקו עליו.

כעבור מספר שבועות, בהמשך הטיול, פגשתי שוב את השלישייה במסעדה קטנה בעיר המקדשים, מהבליפורם, ושמעתי מפיהם כיצד כושר המנהיגות של צביקה, הקסם המזרחי של נעמה, ובעיקר התגובה המעשית של שלומית, עמדו להם במפגש לילי בלתי צפוי עם פיל שעמד על יד הבקתה שלהם באחת משמורות הטבע בה שהו.

אלה היו נערי וחלק מן הזהות הקבוצתית שלי בכניסה להודו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הודו, בתי ואני”