החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התנקשויות

מאת:
הוצאה: | 2014 | 330 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

זהו סיפור מתח המתרחש בחברת ביוטכנולוגיה ישראלית, שנרכשה זה לא מכבר על ידי חברת תרופות שוויצרית, ערב הנפקתה בבורסה האמריקאית. אופיר, סגן מנהל מחלקת הפיתוח של החברה הישראלית, נקלע למשבר אישי כתוצאה ממותו הטראגי של ימי, שהיה חברו הטוב ביותר וגם הבוס שלו. מותו של ימי פותח תיבת פנדורה שתוכנה מזעזע את אופיר, המגלה לתדהמתו עד כמה לא הכיר את ימי.  הדברים הנחשפים לפניו מובילים את אופיר למסע גילוי עצמי, המשנה את התייחסותו לעצמו ולהרבה מהדברים החשובים בחייו.

במקביל למשבר האישי  אופיר נתקל בעוינות בלתי מובנת במקום העבודה, המאיימת על המשך העסקתו. במאמציו לשרוד בה הוא מגלה פרטים  בפעילות החברה המסכנים לכאורה את ההנפקה הצפויה. חקירתו מכניסה אותו למעמקי קנוניה אפלה, שחושפת אותו לסכנת מוות.

נפתולי העלילה שבים ומפתיעים את הקורא, אגב חשיפתו לתחום רפואי חדשני של הנדסת רקמות, בו עוסקת החברה.  זהו ספר מתח בעל תהפוכות עלילתיות מרתקות, המסתיימות בפתרון המתחייב מהן.

מקט: 9-62951-422-2
מסת"ב: 978-1-62951-422-2
זהו סיפור מתח המתרחש בחברת ביוטכנולוגיה ישראלית, שנרכשה זה לא מכבר על ידי חברת תרופות שוויצרית, ערב הנפקתה בבורסה האמריקאית. […]

1

אופיר לא ידע לאן גלעד נעלם.

גלעד היה הממונה הישיר עליו בעבודה, והחבר הכי טוב שלו. הוא ניסה להשיג אותו בטלפון מאז שחזר מחו”ל ביום שישי, אבל ללא הצלחה. וזה היה מוזר. בדרך כלל היה אופיר חוזר לארץ לקראת סוף שבוע, והם תמיד נפגשו במהלכו.

כשאופיר סיים את לימודי התואר הראשון בביוטכנולוגיה, גלעד כבר ניהל את מחלקת המחקר והפיתוח של ‘החברה הישראלית להנדסת רקמות בע”מ’ – חברת סטארט אפ ביוטכנולוגית. עד הגיוס לצבא הם התקדמו בכל דבר זה לצד זה. אבל אופיר שירת שנה נוספת כקצין בקבע, מה שהעניק לגלעד מקדמה של שנה באוניברסיטה ובהצטרפותו למעגל העבודה. כשגלעד הציע שיצטרף אליו כסגנו, אופיר היסס, חושש שהידידות שלהם תפגע. בדיעבד, כמעט שלוש שנים אחר כך, חששותיו התבדו.

הפקק היומי בכביש גהה גבה את מכסת הזמן הרגילה, ומכונית הפיז’ו הלבנה של אופיר השתרכה לאיטה, יחד עם המכוניות שגדשו את כל המסלולים. מימינו השלימה נהגת את האיפור במשיכות אחרונות של שפתון אדום, בעוד רכבה זוחל לפנים. כשסיימה קלטה את מבטו וחייכה במבוכה. אינסטינקטיבית אופיר החזיר חיוך. היא ניתקה את קשר העין ונדחקה לנתיב המקביל המרוחק ממנו. מישהו צפר במחאה, ומכונית אחרת החליקה למקום שפינתה.

הרדיו במכונית היה מכוון על רשת ב’. כתב שטח תאר בהתרגשות זריקת אבנים על הרובע היהודי בחברון. מהאולפן הממוזג ניסתה מנחה רגועה לדלות מהכתב פרטים חדשים, אבל נכשלה. לא היו נפגעים וכמעט לא נגרם נזק, ואופיר תהה מה היה הטעם בדיווח. הוא נאנח וכיבה את הרדיו.

הוא פנה ימינה במחלף וירד מהכביש המהיר. הדרך לפארק תעשיות המדע ברחובות עברה בין פרדסים, וקטע הכביש בו נסע הורחב זה לא מכבר ואפשר זרימה קלה של התנועה. כשפתח את החלון, מילא את ריאותיו אוויר מבושם בפריחת הדרים, ורגלו הרפתה מדוושת הדלק כדי להאריך את הרגע.

זמן קצר אחר כך כבר היה בחצר המפעל, מחפש מקום חניה.

בקטע השמור למכוניות המנהלים הבכירים, לא ראה את המכונית של גלעד.

כשנכנס לבניין, נעמו לו המסדרונות המוכרים שהובילו לחדרו, במיוחד לאחר הניכור שבמסדרונות הזרים שבהם צעד בחו”ל.

“בוקר טוב, מה נשמע?” קרא לעבר נעמי, מזכירתו, שהייתה שקועה בקריאת מזכר.

“הי, אופיר, ברוך הבא,” שמחה לראותו, “איך היה בחו”ל?”

“היה נחמד מאוד, אבל טוב לחזור.”

הוא עבר על פני שולחנה ונכנס לחדר.

היא מיהרה בעקבותיו.

“כן, כן, כולכם אותו דבר. טוב לחזור. בטח זה מה שמלמדים אתכם באוניברסיטה, להפחית את הנאת הנסיעות לחו”ל בעיני הכפופים לכם. אז שתדע, איתי אתה יכול לשכוח מזה. אני מקנאת בכם ‘רצח’ על כל הנסיעות האלה.”

אופיר הסתכל בה בהפתעה. נעמי לא התנהגה כרגיל, וזה היה סימן לא טוב. זאת יכלה להיות בעיה אישית שלה, אבל גם משהו שקרה בחברה בהיעדרו. כיוון שהכיר אותה היטב, ידע שתוך דקות ספורות יקבל את התשובות על כל תהיותיו.

ואכן, עוד בטרם סיים להוציא מהתיק את כל הניירת מנסיעתו לחו”ל, נעמי שיצאה לרגע מהחדר, חזרה עם כוס קפה שהביאה לו והתיישבה בכורסה.

אופיר נדרך מנחישותה.

“קרה משהו?” שאל.

“ראובן גולדשטין, הוא בבית חולים,” אמרה.

פניו של אופיר קדרו.

“ראובן? מה קרה? בעיות עם הלב?”

“לא. הוא באונקולוגית, באיכילוב.”

“אונקולוגית?” נרתע.

“כן.”

“מה יש לו?”

“לא יודעת בדיוק, אבל הוא באונקולוגית, אז אפשר לנחש, לא?”

“מסכן. אני מוכרח לבקר אותו. נראה, אולי היום אחרי העבודה.”

“הוא בטח ישמח,” אמרה והתנשמה. “אבל חכה, יש עוד משהו.”

היא רכנה לעברו, תוך שליחת מבטים זהירים לעבר הדלת הפתוחה.

“אלה רק שמועות,” לחשה, “אבל אומרים שההנפקה בארצות הברית בסכנה.”

“מה? זה לא יכול להיות, ההנפקה…” קרא בהפתעה.

“ששש,” מיהרה נעמי להסותו. “אסור שידעו על זה.”

אופיר שלח מבט ארוך ומודאג בנעמי.

לפני כשנה נרכשה השליטה ב’חברה הישראלית להנדסת רקמות’ על ידי ‘אינקה פארם’, קונצרן התרופות השוויצרי, ובימים אלה הם עמדו להנפיק את מניותיה בנסד”ק בניו-יורק. ההנפקה נועדה להמיר למזומנים את ההכרה המדעית, שלה זכתה החברה הקטנה מרחובות. כולם חיכו בקוצר רוח להנפקה. חלק מכספי ההנפקה נועד לממן את מחלקת הפיתוח של החברה הישראלית, שמוצריה עמדו על סף הצלחה מסחרית.

“ומאיפה את יודעת את זה?” שאל אותה.

זו הייתה שאלה לא הוגנת, כי ברכילות כמו בעיתונות חלה חובת שמירת סודיות על מקורות המידע…

להפתעתו נעמי השיבה ללא היסוס, “מדורית.”

כנראה החריגה מהמוסכמות נבעה מחשיבות העניין. דורית, מזכירתו של אביתר, סמנכ”ל התפעול ואחד היזמים מקימי החברה, נחשבה למקור אמין מאוד.

“ואיך היא יודעת?” המשיך לחקור.

“היא שמעה את אביתר אומר את זה למישהו בטלפון, אבל לא שמעה את הסיבה. לדבריה, אביתר היה בזמן האחרון מוטרד מהרגיל. דורית שאלה, אם אנחנו במו”פ יודעים משהו. כמובן שלא ידעתי על מה היא מדברת. נכון שגלעד הפתיע אותי, כשיצא ככה בחיפזון לחו”ל, אבל לא חשבתי שזה קשור…”

“מה, גלעד בחו”ל? בענייני עבודה?” קטע אותה.

נעמי בחנה את פניו בחוסר אמון.

“אתה באמת לא ידעת?” קבעה יותר מששאלה.

ואכן, אופיר הופתע. לגלעד לא הייתה מתוכננת נסיעה.

“מתי הוא נסע?” שאל.

“ביום חמישי בבוקר.”

“לאן?”

“לציריך.”

“לציריך? מה יש לו לעשות בציריך? את יודעת עם מי הוא נפגש שם?”

“אין לי מושג,” רטנה.

“אין לך… איך זה יכול להיות?”

“הוא עשה את כל התיאומים בעצמו,” הסבירה.

אופיר החריש לרגע ושאל, “לכמה זמן הוא יצא?”

“לא יודעת. הוא יצא עם כרטיס פתוח. הוא אמר שישתדל לסיים הכול ביום אחד, ולחזור בסוף השבוע. בגלל זה בדקתי עם משרד הנסיעות. רציתי לוודא שישמרו לו מקום על הטיסה חזרה של סוויס, בערב. הם אמרו לי שלא תהיה בעיה, כי הטיסה חצי ריקה. כמובן שעדכנתי אותו, אבל הסתבר שהתוכניות שלו השתנו.”

“זה מוזר. גם את בית המלון הזמין בעצמו?”

“לא, זה לא, לא צריך להגזים. הזמנתי לו כרגיל במאריוט.”

“תשיגי לי אותו בטלפון,” אמר. “היום יום ראשון, ושם עכשיו רק שמונה ורבע. הוא בטח עדיין בחדר או שהוא אוכל ארוחת בוקר.”

נעמי יצאה מהחדר.

קשה לומר שהשיחה עם אופיר הרגיעה אותה. ההפך. העובדה שהוא לא ידע כלום, הותירה אותה עם תחושה קשה. מה עוד שכעת לא היה לה מה לחדש לדורית. היא חזרה מתוסכלת לשולחנה, יישרה את משקפי הקריאה וחייגה לשוויץ. היא דיברה עם פקיד הקבלה בגרמנית-אוסטרית, שפת האם שלה, והוא השיב בגרמנית-שוויצרית, אך שניהם הבינו זה את זו היטב. לאחר שהחליפו כמה משפטים, היא ביקשה ממנו להמתין רגע על הקו, ודיווחה לאופיר מבעד לדלת הפתוחה.

“פקיד הקבלה אומר שגלעד עזב את המלון שלשום, וטס לאמסטרדם. הם הזמינו לו כרטיס טיסה מהקבלה. אתה רוצה לשאול אותו עוד משהו?”

“לא, תודה. תנסי את הנייד של גלעד.”

לאחר רגע קראה נעמי, “אין תשובה, השארתי לו הודעה שאתה מחפש אותו.”

“טוב, תודה.”

שום דבר לא נראה הגיוני. הנסיעה הפתאומית, היעדים לנסיעה, במיוחד אמסטרדם. הרי הם אמורים להיות שם בקרוב, בכנס מנתחי כלי הדם, אז למה לטוס עכשיו? ועוד מציריך? מה הוא בכלל עשה בציריך?

  1. :

    ספר קולח, סוחף, מרתק.
    אחלה ספר.

הוסיפו תגובה