החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אמנדה הוקינג

מתוך ויקיפדיה: אמנדה הוקינג אמנדה הוקינג (באנגלית: Amanda Hocking; נולדה ב-12 ביולי 1984 ) היא סופרת אמריקאית. תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 ספריה 2.1 טרילוגיית הטריל 2.2 סדרת My Blood Approves 2.3 סדרת The Hollows 2.3.1 Virtue, 2011 3 קישורים ... עוד >>

התעלות

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2011 | 223 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

בגיל שש ניסתה האמא שלה לרצוח אותה, בגיל שבע עשרה גילתה שהיא נסיכת טרולים, ותוך שנה נאלצה להתחתן נישואים פוליטיים ולהתנתק מאהובה וחייה הקודמים. כעת, בחלקה האחרון של טרילוגיית ה"טריל" מגיע סיפורה של וונדי, נסיכת הטרולים, לשיאו המותח והמרגש. כלואה בנישואים שלא ביקשה לעצמה ותחת איום במלחמה מצד אביה, שמסרב להניח לתוכניותיו להשתלט על ממלכתה, נאלצת וונדי לאזור את כל כוחותיה ולהתייצב בראשות השבט. ובין התקפות אויביה וניסיונות להדיח אותה מבית, וחרף לבה שנקרע בין שני גברים, עליה לאחד את השבט מאחוריה ולצאת לקרב הסופי על הממלכה. טרילוגיית ה"טריל" – "חלופית", "שבירה" ו"התעלות", העמידו את הסופרת הצעירה אמנדה הוקינג בראש רשימת רבי המכר של USA Today לאחר שמכרה למעלה ממיליון עותקים. שלושת חלקי הפנטזיה האורבנית מובאים לקורא העברי בהוצאת סיאל.

מקט: 4-317-36
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1 – חנינה:
גבי פנה אל החדר כשהשקפתי מבעד לחלון. היה זה תכסיס להפגנת שליטה שלמדתי מאמי. אלורה נתנה לי טיפים רבים בחודשים האחרונים, ואלה שנועדו לניהול פגישות היו המועילים ביותר.

"נסיכה, אני חושב שאת נאיבית," אמר הנגיד. "את לא יכולה להפוך את כל החברה על הראש". "זה לא מה שאני עושה". הסתובבתי ונעצתי בו מבט שליו. הוא השפיל את מבטו וקפץ את אגרופו סביב הממחטה שלו. "אבל איננו יכולים להמשיך להתעלם מהבעיות."

סקרתי במבטי את חדר הפגישות ועשיתי כמיטב יכולתי להיראות אדישה ומרשימה כמו אלורה. לא תכננתי להיות שליטה אכזרית, אך הם לא יקשיבו לחולשה. אם ברצוני לעשות שינוי אמיתי עלי להיות קשוחה.

מאחר שאלורה כבר לא הייתה מסוגלת לעשות זאת, נפל ניהול הארמון על כתפיי, וזה כלל המון פגישות, בעיקר עם המועצה הקרובה.

הנגיד קיבל את תפקידו בהצבעה דמוקרטית, אך ברגע שתגיע תקופת כהונתו לסיומה תכננתי לצאת נגדו בכל כוחי. הוא היה ערמומי ופחדן, והיינו זקוקים לנגיד חזק יותר.

גרט סטרום – איש סודה של אמי – נכח בפגישה הפעם, אך לרוב ויתר על הפגישות כדי לשבת ליד מיטת אמי. העוזרת שלי, ג'וס, ישבה בחלקו האחורי של החדר ולא הפסיקה לרגע לרשום הערות. היא הייתה ילדה אנושית קטנה שגדלה בפורנינג כמונסקליג ועבדה בתור המזכירה של אלורה. מאחר שאני ניהלתי כעת את הארמון, קיבלתי בירושה גם את ג'וס.

דנקן, שומר הראש שלי, ניצב ליד הדלת כמו בכל הפגישות. הוא הלך בעקבותיי לכל מקום, כמו צל, ואף שהיה מגושם וקטן, הוא היה חכם מכפי שחשבו הבריות. בחודשים האחרונים למדתי לכבד ולהעריך אותו, גם אם לא היה ביכולתו למלא באורח מוחלט את מקומו של הנוטר הקודם שלי, פין הולמס.

אורורה קרונר ישבה בראש השולחן ולצדה טובי, הארוס שלי. לרוב הוא היה היחיד שהתייצב לצדי, והייתי אסירת תודה על נוכחותו. לא היה לי מושג אם הייתי מצליחה למשול לו הייתי מרגישה לגמרי לבד.

שאר הנוכחים היו המרקזינה לורנט, שבה לא ממש בטחתי, אבל היא הייתה אחת הנשים הכי משפיעות בפורנינג; המרקיז ביין, שהיה אחראי על מנהג החלופיים; ותומס הולמס, הנוטר הראשי, שהיה אחראי לאבטחה ולנוטרים.

כמה יועצים נוספים ישבו סביב השולחן בהבעות פנים קודרות. מצבה של חברת הטריל נפל מדחי אל דחי, ואני הצעתי שינויים. הם לא רצו לשנות דבר – הם רצו שאתמוך בדרך חייהם מזה מאות שנים, אך הדרך הזו חדלה לתפקד. החברה שלנו התפוררה והם סירבו לראות את חלקם בכך.

"נסיכה, עם כל הכבוד," פתחה אורורה בקול כה מתוק עד שבקושי שמעתי את הארס מתחתיו, "יש לנו נושאים חשובים יותר לטפל בהם. הוויטרה מתחזקים, ועם הפסקת האש לקראת סיום – "

"הפסקת האש," קטעה אותה המרקזינה לורנט בנחרת בוז. "כאילו זה עזר לנו."

"הפסקת האש עדיין לא הסתיימה," אמרתי והזדקפתי. "הנוטרים שלנו יצאו לטפל בבעיה הזו, ולכן חשוב ביותר שיהיה לנו פיתרון עבורם כשישובו."

"נוכל לדאוג לכך כשהם ישובו," אמר הנגיד. "עכשיו נציל את התחת שלנו."

"אני לא מבקשת לחלק מחדש את העושר או לבטל את מוסד המלוכה," אמרתי. "אני רק אומרת שהנוטרים מסכנים את חייהם עבורנו, כדי להגן על החלופיים שלנו, ומגיע להם בית אמיתי לחזור אליו. עלינו להקציב כספים עכשיו, כדי שנוכל להתחיל בבנייה כשכל זה יסתיים."

"זה רעיון אצילי, נסיכה, אבל עלינו לחסוך את הכסף עבור הוויטרה," אמר המרקיז ביין.

"אנחנו לא יכולים לשחד את הוויטרה," התפרץ טובי. "זה לא קשור לכסף. זה קשור לכוח. כולנו יודעים מה רצונם, וכמה אלפי או מיליוני דולרים לא יזיזו אותם מעמדתם. מלך הוויטרה יתמיד בסירובו."

"אעשה ככל יכולתי לשמור על ביטחונה של פורנינג, אבל כולכם צודקים," אמרתי. "עדיין לא מצאנו פיתרון לבעיית הוויטרה. פירוש הדבר שעלולה לפרוץ מלחמה, ובמקרה זה עלינו לתמוך בחיילינו. מגיעים להם התנאים הטובים ביותר, כולל שיכון הולם וגישה למרפאים אם ייפגעו בלחימה."

"מרפאים לנוטרים?" צחקה המרקזינה לורנט וכמה מהאחרים צחקו עמה. "אל תהיי מגוחכת."

"למה זה מגוחך?" ניסיתי להרחיק את הקור מקולי. "אנחנו מצפים מהם למות עבורנו אך מסרבים לרפא את פצעיהם? איננו יכולים לבקש יותר מכפי שאנו מוכנים לתת בעצמנו."

"הם נחותים מאתנו," אמרה לורנט, כאילו לא הבנתי את המונח. "יש סיבה לעליונותנו עליהם. מדוע עלינו להתייחס אליהם כאל שווים אם אינם שווים?"

"מתוך הגינות בסיסית," טענתי. "אמנם אנחנו לא אנושיים, אבל זה לא אומר שאל לנו להיות אנושיים. זו הסיבה שבני עמנו עוזבים את ערינו ומעדיפים לחיות עם בני האדם ולהניח לכוחותיהם לגווע. עלינו להציע להם טיפת אושר, אחרת איזו סיבה תהיה להם להישאר?"

לורנט רטנה משהו באפס קול מבלי להסיר את עיניה משולחן האלון. שיערה השחור היה משוך לאחור בצמה כה הדוקה עד שפניה נראו מתוחים. זה כנראה נעשה בכוונה. המרקזינה לורנט הייתה טרילית רבת עוצמה, שביכולתה לשלוט באש, ויכולת כה חזקה הייתה מרוקנת. כוחות הטריל החלישו אותם, לקחו מכוח החיות שלהם והזקינו אותם בטרם עת.

אך אם הטריל לא השתמשו בהם, הכוחות השפיעו על מוחותיהם, העיקו עליהם והוציאו אותם מדעתם. השפעתם הייתה רבה במיוחד על טובי, שהתקשה להתרכז ונהג בגסות אם לא השתמש בפסיכוקינזיס שלו.

"הגיע הזמן לשינוי," הרים טובי את קולו כשדממה מעיקה השתררה בחדר. "הוא יכול להיות הדרגתי, אך עליו להתרחש."

נקישה בדלת מנעה מהנוכחים למחות, אך על פי פניו האדומים כסלק של הנגיד נראה שהיו לו כמה דברים לומר בנושא.

דנקן פתח את הדלת וּוילה תחבה את ראשה פנימה בחיוך מהוסס. מאחר שהייתה מרקזינה, בתו של גרט וחברתי הטובה ביותר, הייתה לה כל זכות להיות פה. הענקתי לה הזמנה לכל הפגישות, אך היא תמיד סירבה באומרה שהיא חוששת שתזיק יותר מאשר תסייע. היא התקשתה לנהוג בנימוס כשחלקה על דעתו של מישהו.

"סליחה," אמרה וילה, ודנקן פסע הצידה כדי להניח לה להיכנס. "לא התכוונתי להפריע. אבל השעה כבר אחרי חמש והייתי אמורה לקחת את הנסיכה בשלוש לחגיגת יום ההולדת שלה."

העפתי מבט בשעון וקלטתי שהפגישה התארכה יתר על המידה. וילה התקרבה אלי והעניקה לנוכחים חיוך מתנצל, אבל ידעתי שהיא תגרור אותי החוצה צורחת ומשתוללת אם לא אשים קץ לפגישה.

"אה, כן," אמר הנגיד ומבט רעב הופיע בעיניו. "שכחתי שמחר ימלאו לך שמונה עשרה." הוא ליקק את שפתיו וטובי קם על רגליו כדי לחסום לנגיד את שדה הראייה.

"אני מתנצל," אמר טובי, "אבל לנסיכה ולי יש תוכניות לערב. נמשיך בפגישה בשבוע הבא?"

"אתם חוזרים לעבוד כבר בשבוע הבא?" לורנט נראתה מזועזעת. "זמן כה קצר לאחר החתונה? אתם לא נוסעים לירח דבש?"

"לאור המצב אני לא חושבת שזה יהיה נבון," אמרתי. "יש מלאכה רבה לפניי."

אמנם אמרתי את האמת, אך זו לא הייתה הסיבה היחידה לוויתור על ירח הדבש. אף שלמדתי לחבב את טובי לא היה לי מושג מה בדיוק נעשה בירח הדבש. לא הנחתי לעצמי לחשוב אפילו על ליל הכלולות.

"עלינו לעבור על חוזי החלופיים," אמר המרקיז ביין וקם על רגליו בחופזה. "מאחר שהנוטרים משיבים כעת גם חלופיים שטרם הגיעו לפרקם, ומאחר שחלק מהמשפחות מסרבות להמשיך במנהג, כל הסידורים ייאלצו לעבור שינוי. אני צריך שתחתמי עליהם."

"מספיק לדבר על עסקים." וילה שילבה את זרועה בזרועי והתכוננה להוביל אותי החוצה. "הנסיכה תחזור לעבודה ביום שני, ואז היא תוכל לחתום על כל מה שתרצה."

"וילה, ייקח לי רק שנייה לחתום עליהם," אמרתי, אך היא לטשה בי מבט נוזף. הענקתי לביין חיוך מנומס. "אעבור עליהם ביום שני על הבוקר."

טובי ליווה אותנו החוצה, ואף על פי שיצאנו מהפגישה הותירה וילה את זרועה שלובה בזרועי. דנקן נותר כפסע מאחורינו כשהיינו באגף הדרומי. פעמים רבות שמעתי שאסור לי להתייחס לדנקן כאל שווה בחברת אנשים אחרים.

"נסיכה?" אמרה ג'וס ורצה אחריי כשדפים נשפכים החוצה מהקלסר שלה. "נסיכה, את רוצה שאארגן פגישה ביום שני עם המרקיז ביין?"

"כן, זה יהיה נפלא," אמרתי והאטתי כדי שאוכל לדבר אתה. "תודה,  ג'וס."

"יש לך פגישה בעשר בבוקר עם המרקיז אוסלינה." ג'וס הביטה בלוח הפגישות והנייר עף החוצה. דנקן תפס אותו בטרם נפל ארצה והושיט לה אותו. "תודה. סליחה. נסיכה, את רוצה לפגוש את המרקיז ביין לפני או אחרי הפגישה?"

"היא בדיוק תחזור מהחתונה," אמרה וילה. "ברור שהיא לא תרצה להגיע מוקדם בבוקר. תקבעי את הפגישה לאחר הצהריים."

העפתי מבט לעבר טובי שפסע לצדי, אך הבעת פניו הייתה חלולה. מאז הצעת הנישואים שלו כמעט ולא דיברנו על החתונה. וילה ואורורה דאגו לרוב הפרטים, אז בכלל לא שאלתי לדעתו על הצבעים או על סידורי הפרחים. הכול הוחלט עבורנו, ולא היה לנו שום דבר לדון בו.

"שתיים בצהריים זה בסדר?" שאלה ג'וס.

"כן, זה יהיה מושלם," אמרתי. "תודה, ג'וס."

"בסדר." ג'וס עצרה כדי לרשום את הזמן בקלסר.

"עכשיו היא בחופש עד יום שני," אמרה וילה לג'וס מעבר לכתפה. "ופירוש הדבר חמישה ימים בלי פגישות, בלי שיחות ובלי טלפונים. זכרי זאת, ג'וס. אם מישהו מחפש את הנסיכה, היא לא זמינה."

"כן, כמובן, המרקזינה סטרום," אמרה ג'וס בחיוך. "יום הולדת שמח, נסיכה, ומזל טוב על החתונה!"

"את ממש מכורה לעבודה," נאנחה וילה כשהתחלנו להתרחק. "כשתהיי מלכה אני בכלל לא אצליח לראות אותך."

"סליחה," אמרתי. "ניסיתי לצאת מוקדם יותר מהפגישה, אבל הכול יוצא משליטה לאחרונה."

"לורנט משגעת אותי," אמר טובי ועיווה את פניו. "כשתהיי מלכה עלייך לגרש אותה."

"כשאני אהיה מלכה, אתה תהיה מלך," ציינתי. "תוכל לגרש אותה בעצמך."

"טוב, חכי ותראי מה תכננו לך הלילה," אמר דנקן בחיוך. "את כל כך תיהני עד שתשכחי לגמרי מלורנט ומהאחרים."

למרבה המזל, מאחר שהייתי אמורה להתחתן בעוד כמה ימים הצלחתי לבטל את הנשף שנועד לציין את יום הולדתה של הנסיכה. לאלורה הייתה הסכמה עם אורורה שהחתונה תיערך מיד לאחר יום הולדתי השמונה עשרה. יום הולדתי היה ביום רביעי, אך החתונה נועדה ליום שבת ולא הותירה זמן למסיבת יום הולדת גדולה.

וילה בכל זאת התעקשה לערוך לי מסיבה קטנה, אף על פי שלא ממש רציתי בה. נוכח כל מה שקרה בפורנינג הרגשתי כאילו זה חילול הקודש. הוויטרה חתמו אתנו על חוזה שלום שקבע שהם לא יתקפו אותנו עד שאוכתר למלכה. אך באותה עת לא שמנו לב לניסוח של החוזה. הם לא יתקפו אותנו, כלומר את הטריל שחיים בפורנינג. כל השאר לא נחשבו.

הוויטרה החלו לצאת נגד החלופיים שלנו, אלה שעדיין נותרו במשפחות המארחות של בני האדם. הם חטפו כמה בטרם הבנו מה קורה, אך ברגע שהבנו שלחנו את הנוטרים הטובים ביותר שלנו להשיב כל חלופי שמעל גיל שש עשרה. על הצעירים יותר שלחנו נוטרים שיפקחו עליהם. הם לא יוכלו לקחת אותם מבלי להפעיל התראה כלל ארצית על חטיפת ילדים, אז גם הוויטרה לא לקחו אותם. זה הותיר אותנו בנחיתות עצומה. כדי להגן על החלופיים שלנו נאלצו הנוטרים שלנו לצאת לשטח, ולכן לא יכלו לשמור על הארמון. אנחנו נהיה יותר חשופים להתקפה אם הוויטרה ייסוגו מההסכם, אבל לא ראיתי איזו ברירה יש לנו. לא יכולנו להניח להם לחטוף את הילדים ולפגוע בהם, ולכן שלחתי כל נוטר פנוי לשטח.

פין יצא וחזר באופן קבוע כבר כמה חודשים. הוא היה הנוטר הטוב ביותר שלנו והוא החזיר חלופיים לכל קהילות הטריל. לא ראיתי אותו מאז חג המולד, ואף על פי שעדיין התגעגעתי אליו, כנראה שהיה זה עדיף ככה.

הייתי אמורה להתחתן עם גבר אחר, ואף על פי שאהבתי את פין היה עלי להותיר זאת מאחוריי ולהמשיך הלאה.

"איפה המסיבה נערכת בכלל?" שאלתי את וילה כדי להרחיק את פין ממחשבתי.

"למעלה," אמרה וילה והובילה אותי לגרם המדרגות הגדול במבואה. "מאט עושה שם סידורים אחרונים."

"סידורים אחרונים?" זקפתי גבה.

מישהו הלם בדלת הכניסה וגרם לה לרעוד. החבטות היו כה רמות עד שהנברשת מעלינו התחילה להתנדנד. אנשים רגילים מצלצלים בפעמון, אך מי שהיה בחוץ כמעט שבר את הדלת.

"נסיכה, התרחקי," אמר דנקן ופסע בכיוון הדלת.

"דנקן, אני יכולה לפתוח," אמרתי. חששתי שיפגעו בו. התקדמתי לעבר הדלת אך וילה עצרה בעדי.

"וונדי, תני לו לפתוח," אמרה בנחישות. "את וטובי תהיו כאן אם הוא יזדקק לכם."

"לא." משכתי את זרועי מאחיזתה ויצאתי בעקבות דנקן כדי להגן עליו במקרה הצורך.

זה נשמע טיפשי כי הוא היה אמור להיות שומר הראש שלי, אבל אני הייתי חזקה ממנו. למעשה הוא נועד להיות מגן אנושי, אך לעולם לא אניח לו לעשות זאת.

כשהוא פתח את הדלת כבר ניצבתי מאחוריו. דנקן התכוון לפתוח את הדלת רק בחלקה כדי שיוכל לראות מה מחכה בחוץ, אך משב רוח פתח אותה לרווחה והטיל שלג סביב המבואה.

משב אוויר קר הכה בי, אך גווע כמעט מיד. וילה ידעה לשלוט ברוח, וברגע שזו פרצה לארמון, הרימה את ידה לעצור בה.

גבר ניצב בפתח הדלת וייצב את עצמו על המשקוף. הוא היה רכון קדימה בראש מושפל, ושלג כיסה את הסוודר השחור שלו. בגדיו היו בלויים וקרועים.

"אפשר לעזור?" שאל דנקן.

"אני צריך את הנסיכה," אמר, וברגע ששמעתי את קולו חלפה בי צמרמורת.

"לוקי?" השתנקתי.

"נסיכה?" לוקי זקף את ראשו ועטה חיוך בזווית פיו, אך החיוך היה חף מיהירותו הרגילה. עיני הקרמל שלו היו מלאות עייפות וכאב, ולחיו הייתה חבולה.

"מה קרה לך?" שאלתי. "מה אתה עושה כאן?"

"אני מצטער על ההפרעה, נסיכה," אמר כשחיוכו דוהה. "אף שהייתי שמח לומר שמדובר בביקור ידידותי, אני…" הוא בלע את רוקו ואחיזתו במשקוף התהדקה.

"אתה בסדר?" שאלתי ועקפתי את דנקן.

"אני…" פתח לוקי, אך ברכיו כשלו. מיהרתי לתפוס אותו כשנפל קדימה לתוך זרועותיי ולהוריד אותו ארצה.

"נסיכה." הוא העניק לי חיוך קלוש. "לו ידעתי שזה מה שיידרש כדי שתאמצי אותי לחיקך, הייתי מתמוטט מזמן."

"מה קורה, לוקי?" שאלתי ברוך. אילולא מצוקתו הבולטת הייתי גוערת בו על ההערה, אך הוא עיווה את פניו בכאב כשנגעתי בלחיו.

"חנינה," אמר מבעד לשיניים חשוקות ועיניו נעצמו. "אני צריך חנינה, נסיכה." ראשו נטה הצידה וגופו נהיה רפוי. הוא איבד את הכרתו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “התעלות”