בשנת 1882 כתב ניטשה בספרו ‘המדע העליז’: “בימינו האדם כבר מתבייש במנוחה; הרהור ממושך כמעט מעורר בו נקיפות מצפון. האדם […]
הקדמת המחבר למהדורה החדשה
פרולוג
בבוקר שמשי בחודש נובמבר 2018 עצרה משאית קטנה מול ביתנו ופרקה מתוכה אלף עותקים ראשונים של הספר ‘היסטוריה של מהירות’, שהונחו אחר כבוד בדירה שלנו. נועה ואני עשינו את הדבר ההגיוני היחיד בסיטואציה שנוצרה: פתחנו בקבוק טקילה, מזגנו מנה הגונה (בשעה עשר בבוקר), ושאלנו את עצמנו על מה לעזאזל חשבנו. הספר יצא בהוצאה עצמית, ללא קמפיין מימון המונים וללא פרסום או הזמנה לרכישה מוקדמת של עותקים. ייתכן מאוד, חשבנו לעצמנו, שאנחנו עומדים לבלות את שארית חיינו עם אלף עותקים בסלון.
במובן מסוים, זה בדיוק מה שקרה. בכל פעם שערימת הספרים הצטמקה, הזמנו מבית הדפוס אלף עותקים נוספים. טפט הספרים הצהוב הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים.
•.•
בארבע השנים שחלפו מאז שהספר ראה אור נשאלתי לא אחת מה הייתי משנה בו, מה הייתי כותב אחרת אילו יצא היום. התשובה שלי היא תמיד אותה תשובה: לא הייתי משנה דבר. הרעיונות שמופיעים בו רלוונטיים ותקפים היום בדיוק כפי שהיו לפני ארבע שנים, ואולי אפילו יותר. אני מאמין שהיום הם כמעט הכרחיים.
בביקורת שהתפרסמה במוסף הספרים של ‘הארץ’ לאחר צאת הספר כתב בועז יזרעאלי: “חרף החשיבות הבוערת של נושאי הספר, יש איזו צניעות רוגעת בנימת הדיבור שלו, ואין בו כל נזפנות וזעם קדוש (גם אם לדעתי יש רעיונות, כמו אלה שבספר, שבהחלט מצדיקים מידה של זעם קדוש)”. בדיעבד, אני נוטה להסכים עם הכותב. בשנים שחלפו מאז, העולם חווה שני אירועים בעצימות גבוהה. הראשון מתפרץ – מגפת הקורונה; השני מתגלגל (אך מתעצם) – משבר האקלים. אלה שכנעו אותי שאכן יש רעיונות שמצדיקים זעם קדוש, ואולי אף מידה של נזפנות. הדבר היחיד, לפיכך, שהיה משתנה אילו הספר היה מתפרסם היום, הוא הנימה והטון; ייתכן שהייתי כותב יותר בבהילות. מצד שני, אילו הייתי עושה זאת, סביר להניח שלא היה לו קהל רב, ושורות אלו לא היו נכתבות היום.
אם כן, אני מנצל את הבמה של הקדמת המחבר כדי להתייחס לשני האירועים שהוזכרו, וגם כדי לנסות לנטרל התנגדויות מיידיות (וטבעיות) לרעיונות ההאטה, התנגדויות שבהן נתקלתי בשנים האחרונות.
קורונה
בתחילת הסגר הראשון יצרה עמי קשר תחקירנית בתוכנית רדיו מוכרת. היא הציעה שאתארח בשידור ואדבר על תנועת ההאטה בהקשר של המגפה. התעניינתי ושאלתי אותה איזה קשר היא מוצאת בין השתיים. “מה זאת אומרת”, ענתה, והפּליאה שבקולה נשמעה כנה, “קרה בדיוק מה שרציתם, העולם נעצר”. השתנקתי. כמו רוב האנשים בעולם, שלא לומר כהיפוכונדר דרגה 3, היה לי קושי למצוא צדדים חיוביים במגפה. גם הידיעה על זיהום האוויר שצנח באחת, ידיעה שקראתי ממש באותו היום, התגמדה ביחס לעובדה שמישהי בדיוק השתעלה במורד הרחוב. בשבועות הבאים פנו אלי מערוצים נוספים. באותם ימים ידע העולם אלפי מתים, מאות אלפי נדבקים, מיליוני מובטלים, ערים שלמות הושׂמו בעוצר. לא רציתי שכל אלה ידבקו בתנועת ההאטה. סירבתי בהתמדה.
בדיעבד, הקורונה אכן שיבשה את התַרבות המהירה, חשפה את דלותה. למשל, בכל הנוגע לפנאי, ראוי להיזכר בהצהרה הבאה: “תרבות הפנאי תיעצר החל ממחר – עלינו להתרגל למציאות חדשה”. במילים אלו יידע ראש הממשלה את אזרחי המדינה על הסגירה הממשמשת ובאה של בתי הקפה, המסעדות, הברים, השווקים, התיאטראות, בתי הקולנוע, המוזיאונים, חדרי הכושר, הקניונים, אולמות הבאולינג – כל אותם מקומות שבהם נהגנו להעביר את השעות שבהן לא עבדנו, ישַנו, או צפינו בסדרות. המשותף לכל אותם מקדשי פנאי, שנסגרו בצו, היה הזיהוי המוחלט שלהם עם מנגנון הצריכה. פנאי הוא דבר מה שבטעות התרגלנו לשלם תמורתו.
אני כותב “בטעות”, שהרי תרבות הפנאי לא באמת נעצרה, היא רק שינתה צורה. במהלך המגפה היינו עדים לפריחה חסרת תקדים של “פנאי איטי”. יותר ויותר אנשים גילו את החדווה שבבישול, אפייה, גינון, קריאה, משחק, כתיבה, יצירה, מדיטציה, בהייה ורביצה. יותר מכך, במקום תרבות פנאי מבוססת צריכה אנשים פיתחו “תרבות השלה” – מי שזכה להסתובב חופשי כשליח ברחובות הערים יכול היה להתרשם מערימות של בגדים, ספרים, רהיטים וחפצים אחרים, שהונחו על המדרכות ועל הספסלים. הזמן הרב שבילינו בדירות ובבתים חשף אותנו להררי החפצים שאגרנו לאורך השנים, שכעת תופסים כל פינה, מגירה, מדף או “פתרון אחסון” אחר שנקנה במבצע. רבים אימצו את רעיונות המינימליזם בחדווה כה רבה, עד שגם עמותות המתקיימות מתרומה של בגדים וחפצים פרסמו ברבים בקשה להימנע מתרומות נוספות.
רעיון הקהילה זכה אף הוא לתחייה. המשבר יצר באופן אינטואיטיבי יחס פעיל של אחווה. אנשים שיתפו בכישורים, בידע ובזמן. חיפשו באופן אקטיבי דרך שבה יוכלו לתרום לעולם: לבשל מזון ולחלק לנזקקים, להעלות בזום שיעורים מצולמים, להמשיך ולתמוך כלכלית בנותני שירותים, לעודד יצרנים ועסקים קטנים, לנהל שיחות ארוכות עם קשישים גלמודים ולפתח אפליקציה לשיתוף פאזלים. בתקופה שבה היה נדמה שכולנו התרגלנו לחיות “לבד”, בין ארבעה קירות, עם מגוון ערוצי תוכן וצי זמין של שליחים, הגיעה המגפה והזכירה לנו עד כמה האדם הוא יצור חברתי, עד כמה אנחנו זקוקים לאחרים. דווקא כאשר אילצו אותנו להתבודד, הטבע האמיתי שלנו עלה והתמרד. אפשר היה להיווכח בכך בחצרות הבתים המשותפים, על גגות בניינים, בגינות הציבוריות, בשדרות, על ספסלים אקראיים, בכיכרות ובפארקים. ה”לבד” יצא מהבתים וה”ביחד” כבש את המרחב הציבורי. עשינו דברים שלא חלמנו לעשות (כמו להציב שולחן חג בחנייה) רק כדי להיות “ביחד”, עם עוד אנשים. גילינו מחדש עד כמה אנחנו כמהים לתקשורת לא מתוּוכת, גם אם ממרחק של שני מטרים. נזכרנו עד כמה האנושיות שבנו זקוקה לחיכוך מתמיד עם אחרים, עד כמה אנחנו בעצם מתגעגעים.
אני מודה, היו רגעים שבהם חטאתי ברומנטיות יתרה בכל הקשור למגפה. מבלי להקל ראש בקושי ובפגיעה הרגשית שחוו ועדיין חווים רבים (בעיקר פעוטות, ילדים וקשישים), הרגשתי שיש היתכנות לשינוי תרבותי מהותי. הנה, אנשים מגלים את חדוות הפנאי שאינו כרוך בתשלום, מתנערים מחייהם הקודמים כ”צרכנים” ומגלים מחדש את הקהילה (או לפחות את השכנים).
אבל אז, באפריל 2020, כאשר המדינה כולה נתונה עדיין תחת הגבלות חמורות, קיבלה רשת “איקאה” אישור חריג לפתוח את סניפיה. כחצי שעה לפני שעת הפתיחה הרשמית השתרך מחוץ לשעריה תור של מאות אנשים. חוויתי התפכחות.
לתרבות המהירות שורשים חזקים המוטמעים בנו באמצעות מנגנונים תרבותיים, כלכליים, פסיכולוגיים וחברתיים, שנבנו לאורך דורות ושעליהם אני כותב בספר זה. אם לא נלמד להכיר אותם ואת אופן פעולתם, נתקשה לנטרל את השפעתם לאורך זמן. במובן זה, הקורונה היתה להאטה מה שדיאטת כאסח היא להשמנה. בודדים הצליחו לשמר איטיות בת קיימא. זה בסדר, לא יכולנו לצפות ממנה להמון. המגפה נגמרה, חזרנו לסלון.
תרבות הפנאי חזרה לסורה במהרה, מה שלא ניתן לומר על עולם העבודה. זה האחרון חווה טלטלה שעדיין יוצרת אדוות, כאלו המקשות על מעסיקים ועל מנהלים של משאבי אנוש לחזור לשגרה.
שתי תופעות ראויות לציון בהקשר זה: “ההתפטרות הגדולה” ו”ההתפטרות השקטה”.
הראשונה, בניגוד לרושם שעלול להיווצר, לא באה לידי ביטוי באחוזי אבטלה גואים. מיליוני העובדים שעזבו את מקום עבודתם, או שהעידו כי בכוונתם לעזוב אותו בקרוב, התפטרו לטובת משרה מכניסה יותר במקום עבודה חדש. חלקם עזבו עבודה כשכירים ופתחו לראשונה עסק כעצמאים. “ההתפטרות הגדולה”, לפיכך, אינה יותר מתהליך שבו עובדים ברחבי העולם מנצלים את שוק העבודה הסוער ופועלים באופן רציונלי כדי לשפר את מצבם (מקבילה היסטורית לתופעה ניתן לאתר במאה הארבע־עשרה, אז גבתה מגפת הדבר את חייהם של כשליש מתושבי אירופה. האסון יצר מציאות חדשה – אדמה בשפע שיש לעבד ומעט ידיים עובדות. האיכרים באותם ימים גילו שיש להם כוח מיקוח, ועשו בו שימוש כדי לשפר את תנאיהם מול בעלי האדמות – דמי שכירות נמוכים יותר על הקרקע, ושכר גבוה יותר על עבודתם).
התופעה השנייה, שזכתה לכינוי “ההתפטרות השקטה”, מתרחשת במקביל לתופעה הראשונה. עובדים ועובדות ברחבי העולם מסרבים לעבוד שעות נוספות, להקריב את חייהם האישיים ולהיות זמינים בכל עת. הם מסרבים להיות “משאב” ועושים את המינימום הנדרש. אם נביט על זה לרגע מהצד, נגלה שהסיפור הזה די מדהים. בעשורים האחרונים שוק העבודה התרגל כל כך למסירות אינסופית מצד העובדים, עד שכעת עבודה בהתאם לחוזה מול המעסיק, על פי חוק ובהתאם לשכר שמקבלים, זוכה לכותרת “התפטרות” והעובדים מכונים “מפונקים”.
“גדולה” ו”שקטה”, שתי התופעות הן תולדה של אותה מגפה. גלי הפיטורים וההוצאות לחל”ת שליוו את מגפת הקורונה לימדו את פועלי כל העולם שני לקחים חשובים: האחד – הם גילו, פתאום, שמקום העבודה שלהם הוא לא “גילדה” (Guild), “שבט” (Tribe), “יחידה” (Squad), “צוות” (Team), או כל מונח אחר שנועד ליצור זהות וחיבור רגשי בינם לבין המשרה, כמו גם מראית עין של ערבות הדדית ושותפות גורל. הלקח השני – הם הבינו שהם יכולים להוציא מכיסם הרבה פחות ועדיין לחיות טוב, עובדה המאפשרת להם לקחת סיכונים מחושבים.
ההתפטרות הגדולה וההתפטרות השקטה חשובות באותה מידה. אלה צעדים ראשונים בדרך לתיקון שוק העבודה, שבשנים האחרונות התוודענו לנזקיו הרבים, החל בהקצנת הפערים בשכר (בין עובדים למנהלים ובין סקטורים שונים) וכלה במחלות לחץ ושחיקה הנגרמות מעודף עבודה. מנגד, בְּצד המעסיקים כבר עמלים יועצים ארגוניים על סט של פתרונות פרקטיים למשבר הנוכחי: גמישות תעסוקתית, העלאות שכר, יחס אישי, היברידיות, דיאלוגיות ועוד באזווֹרדס. הצעדים האלה נועדו לבנות מחדש את האמון שאבד ולהצית את הקשר הרגשי של העובדים למקום העבודה. ימים יגידו אם הפתרונות האלה ישיגו יציבות בשוק העבודה, וכיצד ייראה האיזון החדש בין עובדים למעסיקים. אולם התמקדות בפתרונות נקודתיים מחמיצה את ההזדמנות להתמודד עם שאלה מאיימת יותר, שלרגע חטוף הרימה ראש בזמן המגפה, כאשר מיליונים מצאו את עצמם ללא עבודה, או לחלופין גילו שהמשרה שבה הם אוחזים “אינה חיונית” -מציאת משמעות בעולם של “פוסט עבודה”.
בשנים האחרונות נשמעות עוד ועוד נבואות זעם על אודות “אבטלה טכנולוגית” שעתידה להכות בעולם. אוטומציה, רובוטים, אפליקציות ובוטים עתידים להחליף שלל מקצועות (בעיקר במגזר השירותים) ולהוציא לפנסיה מוקדמת מאות מיליוני עובדים ברחבי העולם. הרוח הרציונליסטית והאינסטרומנטלית שסיגלנו לעצמנו ממהרת להציע פתרונות פרקטיים לסוגיה. כך, למשל, זוכה לעדנה רעיון “ההכנסה הבסיסית”, המציע מודל של משכורת בסיסית לכל אזרח ואזרחית, ללא תלות במקורות הכנסה נוספים (כלומר, ניתן לקבל משכורת בסיסית ובמקביל לעבוד כשכירים, להיות בעלי עסקים, רכוש וכו’). רעיונות נוספים, עדינים יותר, גורסים שיש להפחית ימי עבודה ולקצר משמרות, כך שיותר עובדים יוכלו לקחת חלק במעגל העבודה (ומחקרים ברחבי העולם כבר הראו שפריון העובדים עלה בשבוע עבודה מקוצר).
מבחינה טכנית, הרעיונות האלה יכולים לתת מענה למצוקה כלכלית הנוצרת בעטיה של האבטלה. מבחינה מעשית, הרעיונות האלה מתעלמים מנקודה מרכזית אחת – העובדים והעובדות עצמם. אלה לא ימהרו בהכרח לוותר על מקומה של העבודה בחייהם, שכן היא תופסת מקום חשוב בכינון הזהות העצמית, בתחושת השיוך המעמדי ובתפיסת ההגשמה־ייעוד־מימוש. כל עוד אנחנו לא יוצרים מסגרת חדשה של ערכים ופנאי שאינם מבוססים על עבודה או צריכה, הרי שהרעיונות האלה עשויים להקדים את זמנם. הקורונה, מבחינה זו, העניקה לנו הצצה חטופה, קדימון, לסיפור העתידי של האנושות: אדם (ללא עבודה) מחפש משמעות.
את המסקנות החשובות בהקשר זה רצוי לגזור לאו דווקא מאלה שנותרו ללא עבודה, שכן אצלם תחושות של ייאוש, בלבול, דיכאון וחרדה היו אך טבעיות. סימני השאלה מעוררי התהייה באשר למקומה של העבודה בחיינו התגלו דווקא בקרב אלה שזכו לשמור על מקום עבודתם, וליתר דיוק, בקרב אנשי מקצועות הצווארון הלבן, שיכלו להמשיך לעבוד מביתם. בניגוד לחשש הראשוני של מעסיקים, התברר כי העובדים לא רבצו על הספה וצפו בסדרות; אדרבה – הם עבדו הרבה יותר שעות. הגבולות בין העבודה לחיים האישיים, שגם כך היו מעורערים, התמוססו כליל. האדם, הלכה למעשה, התאחד עם עבודתו. אבל קצת כמו בסרט ‘הזבוב’, מה שיצא בצד השני היה לא נעים. גם לא בריא.
בחודש מאי 2021, כמה חודשים לאחר דעיכת המגפה, פרסם ארגון הבריאות העולמי מחקר מקיף שבדק את הקשר בין שעות עבודה ארוכות (מעל 55 שעות בשבוע) לבין מקרי מוות כתוצאה משבץ מוחי ומחלות לב. המחקר, שבחן רטרואקטיבית את שנת 2016, טען כי לא פחות מ־745,000 מקרי מוות ברחבי העולם היו קשורים ישירות לשעות עבודה ארוכות. העיתוי של פרסום המחקר לא היה מקרי. קברניטי הארגון הביעו דאגה מהאופן שבו מגפת הקורונה טשטשה את הגבולות בין העבודה לבית, וקראו לממשלות ולמעסיקים לנקוט צעדים מיידיים במטרה להגן על בריאות העובדים.
עד לפרסום המחקר, מקרי מוות כתוצאה מעודף עבודה נתפסו כדבר מה אקזוטי, נדיר. המספר הבלתי נתפס שבו נקב המחקר, 745,000 מקרי מוות בשנה אחת, גרם לי לחשוב מחדש על דברים שפרסמתי עד אז. במשך עשור אני כותב על הצורך לעבוד פחות כדי שנוכל להקדיש יותר זמן לאנשים שאנחנו אוהבים, לתחביבים, לקהילה, למאבקים חברתיים ולנמנומים. הייתי תמים. אנחנו צריכים לעבוד פחות רק כדי שנוכל להישאר בחיים.
נטרול התנגדויות
פריבילגיה. “עִבדו פחות”, אני אומר לכל מי שמוכן להקשיב. בשלב זה מופיעה בדרך כלל ההתנגדות הראשונה. היא לובשת צורות שונות, אבל אפשר לסכם אותה בנוסח הבא: “האטה מתאימה למי שמסודר כלכלית. מי שלא מסודר, לא יוכל להרשות את זה לעצמו”. זוהי תגובה נפוצה, וברצוני לנסות לנטרל אותה.
לעבוד פחות לא אומר בהכרח להרוויח פחות. בעשור האחרון נערכו ניסויים בקיצור שבוע העבודה, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, במגוון רחב של מדינות: איסלנד, שבדיה, ארצות הברית, איחוד האמירויות, סקוטלנד, בלגיה ועוד. פעם אחר פעם עלה כי קיצור שבוע העבודה לארבעה ימים לא פגע בפריון העובדים, ובמקרים רבים אף תרם להגדלת הפריון. מפורסם במיוחד, בהקשר זה, הוא הניסוי שערכה “מייקרוסופט” יפן בשנת 2019 (יפן היא המדינה היחידה שבה מוות מעודף עבודה הוא תופעה שכיחה). בתום הניסוי דיווחה החברה כי פריון העובדים זינק ב־40%, וזאת במקביל לצניחה בהוצאות התפעול. המשותף לכל הניסויים שנערכו הוא שבשום מקרה לא היתה פגיעה בשכר העובדים.
תוצאות הניסויים מגיעות אל שולחנותיהם של קובעי המדיניות, ומדינות רבות מצהירות כי בכוונתן ליישם את המודל בקני מידה רחבים. גם המגזר הפרטי לא טומן ידו בצלחת. אנדרו בארנס, מנכ”ל חברה מניו זילנד, ערך ניסוי דומה בחברה הפרטית שהקים ומצא כי השינוי הגביר את שביעות הרצון של העובדים תוך שהוא מעלה את התפוקה שהם מייצרים ב־20%. הנתונים שהתגלו בפניו הובילו אותו להקים תנועה בשם Four Day Week Global, שמעניקה ליווי מקצועי לחברות ועסקים אשר מעוניינים לקצר את שבוע העבודה, וזאת בלי לפגוע בפריון או בשכר. עשרות חברות גדולות, גם בישראל, כבר לוקחות חלק בפיילוט שעורכת התנועה, והמגמה צפויה להתרחב. עם זאת, אין צורך לחכות עד שהארגון שבו אתן עובדות יחליט לקחת חלק בניסוי (או, להבדיל, להחלטת ממשלה על קיצור שבוע העבודה). בפרק “עבודה איטית” אני מרחיב בנושא הזה ומציע שלל רעיונות ופרקטיקות שיאפשרו לכם להפוך להיות עובדים יעילים יותר ושמחים יותר המייצרים תפוקה גדולה יותר בזמן קצר יותר. האטה היא כלי שמאפשר לנו להפריד בין עיקר לטפל; היא מסייעת לנו להתמקד ולהיות נוכחים בהווה. “עבודה איטית”, לפיכך, אין משמעה לעשות דברים לאט יותר, אלא טוב יותר.
בנוסף, חיים לאורה של תפיסת ההאטה אינם כרוכים בהוצאה כספית מיוחדת. ההפך הוא הנכון. יישום, ולו חלקי, של הרעיונות המופיעים בספר זה יוכל לחסוך לכן אלפי שקלים מדי חודש, לצמצם דרמטית את ההוצאות. החיסכון אינו מטרה מוצהרת של תנועת ההאטה; הוא תופעת לוואי של פרימת הקשר שיצרה התרבות המהירה בין רעיון “רמת החיים” לרעיון “איכות החיים”. לאורך הקריאה תיפרשׂ בפניכם מפת דרכים שתסייע לכם לשפר פלאים את איכות החיים, ולעשות זאת מבלי להתחייב ל־12 תשלומים. בשורה התחתונה, האטה אינה דורשת איתנות כלכלית, אבל היא יכולה לסייע ביצירתה.
עם זאת, אני מודה שתנאי הכרחי אחד לחיים של האטה אכן כרוך בפריבילגיה. האטה, כלומר השתאות נינוחה המאפשרת לנו לבחון את חיינו ואת המוטיבציות העומדות בבסיס הפעולות והבחירות שלנו, דורשת מידה מסוימת של שקט נפשי ופנאי. אלה מאיתנו הנמצאים במאבק מתמיד ושרויים בחרדה קיומית אמיתית, יתקשו למצוא אורך רוח לעסוק ברעיונות איטיים. “מצב הישרדות” אינו מאפשר, בדרך כלל, להיפתח לרעיונות חדשים, יהיו אשר יהיו. העובדה הזאת לא אמורה לרפות את ידיהם של אלה מאיתנו שיכולים להרשות לעצמם האטה. מהפכות גדולות יותר החלו את דרכן בזכות אלה שיכלו להרשות לעצמם להרהר ולערער. אם אלו שיכולות להאט את קצב החיים אכן יאטו, תהיה לכך השלכה גם על קצב מהלכו של העולם. אם אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ולזרוק, להחליף ולשדרג, להתהדר במותגים ולהחצין הצלחה באופן חומרי, יבחרו שלא לעשות זאת, הלחץ לקחת חלק בחגיגה של “רמת החיים” יֵרד גם מכתפיהם של אלה שמלכתחילה לא יכלו להרשות זאת לעצמם. אנחנו לא אוהבים “להישאר מאחור”, תמיד מודדים את עצמנו ביחס לסביבה ולחברה שבה אנו חיים. זה אך טבעי.
טבע האדם. האטה, בהיותה יישום מתקדם של הרעיון “פחות זה יותר”, נתקלת לא אחת בהתנגדות הבאה: “טבע האדם תמיד שואף לעוד, ליותר ומהכול. זה משהו שלא ניתן לשנות”. לגבי החלק הראשון של המשפט, ורק לגביו, אני נוטה להסכים. אנחנו רוצים עוד ומהכול, וזאת מאחר שברוב המוחלט של 200 אלף השנים שחלפו מאז הופיע ההומו סאפיינס על במת העולם, היה לנו קצת ומעט. כלים, מזון, מידע, כל אלה היו נדירים, ובמקרים רבים הם היו ההבדל בין חיים למוות. האבולוציה סייעה לשרידותנו. מנגנון השובע שלנו, למשל, מאותת על קיבה מלאה באיחור של רבע שעה, זאת מאחר שבימים קדומים לא ידע האדם מתי תגיע הארוחה הבאה. ההשהיה של תחושת השובע עודדה אותו לצרוך בכל ארוחה יותר קלוריות מהנדרש. בלי לתת את הדעת, אכלנו בשביל מָחָר כָּךְ. הסקרנות, מנגנון אבולוציוני נוסף, הובילה אותנו לחקור את הסביבה ולגלות מקורות מזון, בארות מים, ולהמציא כלים חדשים שהגדילו את סיכויי השרידה.
כל זאת היה נכון לעבר. כיום – טבע האדם לא עומד בפרץ השפע שקיים בעולם. מנגנון השובע עדיין מאותת באיחור למרות העובדה שאנו מוקפים במזון מכל עבר. יצר הסקרנות עדיין מביא לכך שנשלח את היד באופן אוטומטי לטלפון הנייד המשמיע צליל של הודעה חדשה, וזאת גם אם אנחנו נוהגים במהירות של 120 קמ”ש ואף על פי שהפעולה הזאת מפחיתה את סיכויינו לשרוד. טבע האדם פשוט לא מסונכרן עם הקִדמה. טבע האדם מתפתח אבולוציונית במשך מאות אלפי שנים. חברת השפע, מנגד, היא תוצר של פחות ממאתיים שנה. מבחינה טבעית אנחנו לא מתאימים לחיים שהיא מציעה.
אלו עלולות להיות בשורות מדכאות למדי. אם הטבע האנושי שואף תמיד לעוד, הרי שנידונו לחיות במרוץ אינסופי. אך אל דאגה, החדשות הטובות הן שהאדם הוא כבר מזמן לא יצור טבעי, אלא מתורבת. תהליך איטי שנמשך אלפי שנים, שבמהלכן התפתחו השפה והכתב, הדת והפוליטיקה, האמנות והפילוסופיה, הפך אותנו מאובייקטים טבעיים לסובייקטים תרבותיים. הביטו סביבכם, אין שום דבר טבעי באופן שבו אנחנו חיים: אין לנו מושג מאיפה מגיע האוכל שלנו, אנחנו מנותקים ממזג האוויר, לאור השמש אין שום השפעה על סדר היום שלנו, אנחנו בעלים של יותר מדי חפצים שלא מאפשרים לנו לנוע ביעילות ממקום למקום. האדם היושב בביתו וצופה ב’משחקי השף’ הוא יצור טבעי בערך כמו פרה במחלבה או תרנגולת בכלוב סוללה. רוצה לומר, יצור מתורבת לעילא ולעילא, שבינו לבין טבעו האמיתי אין דבר וחצי דבר.
תרבות היא בסך הכול דבר נחמד. היא מאפשרת לנו להתלבש יפה, מבטיחה את קיומם של כללי נימוס בסיסיים, ומאלצת אותנו לשלוט בסוגרים במקומות ציבוריים. אבל חשוב מכך – התרבות, שכבר הפכה לטבע הראשון שלנו, יכולה להשתנות. ההיסטוריה הוכיחה זאת לא פעם. נותר לנו רק להחליט לאיזו תרבות נרצה להשתייך: לתרבות מהירה, שתעודד את הדחף הטבעי שלנו לעוד ותוביל אותנו ואת העולם אל סף קריסה, או לתרבות של האטה, שתעודד את המרכיב החברתי שבטבענו ותסייע לנו לחזור ולשתף פעולה.
•.•
מפעם לפעם אני שואל את עצמי אם תנועת ההאטה מתאימה לכולם. בדרך כלל התשובה חיובית. ההאטה נוגעת לתחומי חיים רבים כל כך – עבודה, מזון, פנאי, צרכנות, בריאות, ועוד ועוד. לכן אני מאמין, בכנות, שכל אדם יכול למצוא נישה שתדבר אל ליבו, שתגרום לו לבחון מחדש הרגלים ישנים, ואולי תוביל להחלטות שיסייעו לו להאט מעט את קצב חייו. עם זאת, מעולם לא אמרתי לאנשים שנהנים מהחיים במסלול המהיר שהם “טועים”, שהם שבויים באידיאולוגיה כוזבת, שהם בעצם אומללים. לא עשיתי זאת מאחר שאושר הוא עניין סובייקטיבי ואין זה מתפקידי לחלק ציונים. יש די והותר אנשים שמבינים שהקצב המהיר פוגע באיכות חייהם. הם כמהים למסגרת שתעניק להם לגיטימציה להאט. תמיד העדפתי לתעל את האנרגיה שלי אליהם. עם זאת, מאז פרסום הספר הלך והעצים משבר נוסף. לאורו ההאטה הופכת למעט יותר דחופה. אולי אפילו מחייבת. צו השעה.
משבר האקלים
בשנים האחרונות נדמה שהעולם כולו מתעורר מהנגאובר ארוך, משפשף עיניים, ולא מאמין כשהוא רואה עם מי הוא הלך לישון – כלכלה המבוססת על צריכה תמידית ועל צמיחה אינסופית (בעולם בעל משאבים מוגבלים), שאמנם שיפרה באופן דרמטי את חיינו במאה השנים האחרונות, אך כעת מאיימת להטביע את מרכזי הקניות. כראוי למצב, משבר האקלים חורך את הכותרות: “נקודת האל חזור”, “דדליין 2030”, “החיים בעוד שתי מעלות”. חדשות לבקרים מתפרסמות ידיעות באשר לקטסטרופה האקלימית הצפויה, ואלו מעוררות אימה אמיתית, בעיקר בקרב הדור הצעיר. נערים ונערות מדווחים בשלל פלטפורמות על “חרדה אקלימית” ועל “דיכאון אקלימי”, ואף לוקחים חלק ב”טקסי אבל”, שמטרתם לסייע בשחרור הנפש מהמועקה האקלימית.
אני יכול להזדהות. הייתי ילד חרדתי, והתבגרות על רקע משבר החור באוזון לא שיפרה את מצב העניינים. בהסתכלות לאחור אני מבין שסבלתי באותם ימים מדיכאון אקלימי (שנות התשעים של המאה שעברה, לפני שזה נהיה מיינסטרים). מה שחוויתי היה שילוב של תחושת אשם אינסופית – עצם קיומי בעולם הוא בעיה – ואימה אמיתית לנוכח הוויתורים הדרושים; שכן, כדי להציל את העולם היה עלי, ברמה האישית, להפסיק לעשות המון דברים, ובכך להפוך לאאוטסיידר, למוזר. חמור מכך, היה עלי לעשות זאת בידיעה שלבד לא אשנה דבר.
•.•
בכל הנוגע להתנהלות היומיומית האישית, תנועת ההאטה סיפקה לי מסגרת שסייעה לי לצמצם דרמטית את טביעת הרגל האקולוגית שלי, תוך שהיא משפרת לבלי הכר את חיי. כפי שתיווכחו בעת קריאת הספר, תנועת “מזון איטי” לא מבקשת להציל את העולם מנזקיה של תעשיית המזון המהיר; היא רק רוצה שנאכל אוכל טעים יותר. “תיירות איטית” לא שמה לעצמה מטרה לצמצם את הזיהום שגורם ענף התעופה; היא רק רוצה שנצליח, סוף סוף, לבלות חופשה רגועה ונינוחה. “צריכה איטית” מודעת לחשיבות הסיפור של החפצים (The story of stuff), אבל חשוב לה יותר להבין את הסיפור שלנו (The story of us), ואת המנגנונים שגורמים לנו מלכתחילה לנהל מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית עם “אמזון”, “אסוס”, “שיין” ו”עלי אקספרס”.
אני לא מתבייש להגיד שאני אוכל היום מזון טעים יותר, מקיים קשרים חברתיים עמוקים יותר, מבלה חופשות נינוחות יותר, צובר חוויות משמעותיות יותר, חי בתחושה של שפע למרות שאני צורך פחות, שהשתחררתי לחלוטין מהדחף להספיק כמה שיותר ובכל תחום, ויחד איתו השתחררתי גם מהלחץ האינסופי שפועם ברקות. אני שמח גם לספר שכתוצאה מכל אלה, טביעת הרגל הפחמנית שלי כבר אינה מזכירה את זו של הטי־רקס.
ונכון, זה דרש שינויים. למשל, להתנתק מהטלוויזיה ומהכבלים. להפסיק לאכול בעלי חיים. לאמץ מינימליזם ופשטות מרצון כדרך חיים. בשנים האחרונות אני שומע יותר ויותר אנשים שטוענים שאין טעם בשינוי הרגלים. אני מבין אותם, שינויים זה מפחיד. בגלל זה הם מספרים לעצמם שמדובר ב”ויתורים”. תנועת ההאטה הפכה אותי למכחיש ויתורים. היא מסייעת בשיפור חיינו, במִקסום ההנאה מכל פעולה. את העולם אנחנו מצילים ממש בלי כוונה.
•.•
שינוי הרגלים הוא צעד ראשון, הכרחי לטעמי, בדרך לחיים מלאים, בריאים ומספקים. אבל תנועת ההאטה מציעה יותר מאשר התבוננות פנימית ותיקון אישי. כפי שתיווכחו בפרק “אוטוטופיה”, הספר מבקש לחבר בין האישי, החברתי והסביבתי לכדי מארג הוליסטי אחד, ולהציג את מערכת היחסים ההדוקה בין האדם, הזולת והעולם. החיבור ההדוק הזה נדרש במידה שאנחנו רוצים לדמיין עתיד טוב יותר לנו ולילדינו. הוא נחוץ היום יותר מתמיד, מאחר שבמאות השנים האחרונות הפנינו עורף לטבענו החברתי והעלינו על נס את תפיסת האינדיבידואליזם הקיצוני. המנגנונים החברתיים והדתיים, שבעבר הם אלה ששמרו על קהילות מאוחדות ומתפקדות, נחלשו או נעלמו כליל. חדלנו מלפעול להגשמה כחלק מקבוצה, והצבנו בפני היחיד הבודד יעדים ברורים של הצלחה, שאליה עליו לחתור בנפרד, לעיתים קרובות על חשבון אחָיו ורעיו, בשמה של התחרות הקדושה. בנוסף, וחרף מראית העין שיוצרות הרשתות החברתיות, עידן האינדיבידואליזם מוביל גם למגפה חדשה של בדידות. את חברת בני האדם, את הקשרים העמוקים שבעבר העניקו משמעות בת קיימא לחיים, אנחנו מחליפים בהררי חפצים, ולחפצים, כמובן, יש השפעה. איי פלסטיק צפים באוקיינוס, מטמנות אשפה אינסופיות משַבצות את פני האדמה, האוויר מזוהם – אלה אינם תוצאה של תאגידי ענק המייצרים זוהמה, אלא של כניעה מוחלטת שלנו לכלכלת ה”לבד”, של חוסר היכולת שלנו לשתף פעולה ולחלוק בשפע הקיים. ואל תטעו, אין בי חיבה יתרה לתאגידי הענק המזהמים. אצבע מאשימה, יותר מאחת, ראויה להיות מופנית אל מאה החברות הגדולות. עם זאת, אלה מאיתנו שמבקשים להטיל את האחריות באופן בלעדי עליהן, מתעלמים מעובדה אחת פשוטה: התאגידים המזהמים אינם פועלים בוואקום, הם מייצרים מוצרים שאנחנו צורכים. קונים וזורקים. החברה הגדולה ביותר, הדורסנית ביותר, המזהמת ביותר על פני האדמה, היא החברה האנושית.
המאבק במשבר האקלים גדול וכבד מכדי שנישא אותו על כתפינו כיחידים. אנחנו זקוקים לשינוי מערכתי כולל. אבל הוא לא יוכל להצליח בלעדינו. אם לא נדע לתקן את עצמנו, אם לא נלמד לחזור ולשחק כקבוצה, לעולם לא נצליח לתקן את העולם. הדבר היפה הוא שכדי לגשת למלאכת התיקון עלינו רק להתבונן באותו דבר שאנחנו מנסים להציל: הטבע, מאז ומעולם, משגשג לא הודות להצלחה של פרטים בודדים, אלא בשל אינסוף שיתופי פעולה זעירים. גם אנחנו טבע. יכול להיות ששכחנו את זה, אבל הנה אנחנו נזכרים.
•.•
המערכת האקולוגית שואפת מטבעה לאיזון. כאשר האיזון מופר, כאשר מין אחד משתלט על שטח מחיה ומכחיד באופן שיטתי את המִגוון, בלית ברירה הוא דן לכליה גם את עצמו. אבל לפני השלב הזה מתקיים, בהכרח, מאבק. אפשר לחשוב על נגיף הקורונה כעל עוד ניסיון של הטבע להשיג איזון. בעשורים האחרונים חלפו על פנינו לא מעט איומים דומים: שפעת העופות, שפעת החזירים, הפרה המשוגעת, איידס, אֶבּוֹלה, סארס. גם אם נניח לעובדה שמקורן של מרבית המגפות המודרניות באכילת בעלי חיים, הרי שהדבר המפליא באמת הוא המהירות שבה חזרנו לשדר “עסקים כרגיל”. פעם אחר פעם אנחנו חיים בעשרים הדקות הראשונות של סרט אסונות – החלק שבו הגיבורים ממשיכים להתנהג כרגיל, לתכנן תוכניות, אף שהצופה יודע שהדרינק בבר כבר לא עומד לקרות – ופעם אחר פעם אנחנו מצליחים למנוע את ההגעה לנקודת האל חזור. מצאנו תרופה, קוקטייל מעכב, עצרנו את התפשטות המגפה, טפחנו לעצמנו על השכם וקמנו בבוקר לעבודה כרגיל. לרגע לא עצרנו לחשוב שאולי העולם, הטבע, אלוהים (או שלושתם, אם אתם פנתיאיסטים) מנסים לרמוז לנו משהו בעדינות. אתם יודעים, הינט הינט, נאדג’ נאדג’.
משבר הקורונה, כפי הנראה, חלף. יש שיאמרו שמלכתחילה הוא לא היה אִיום. כעת הטבע מאתגר אותנו באמת. משבר האקלים – התוכנית העדכנית של הטבע לאיזון אדם־חיים – מלמד אותנו שאנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג כרגיל. תנועת ההאטה, מצידה, מלמדת אותנו שאנחנו גם לא צריכים; שיש דרך אחרת, טובה יותר, בשבילנו ובשביל העולם. אני מאמין שנלמד לנצל את משבר האקלים כהזדמנות ללמוד על עצמנו דברים חדשים ונפלאים. למשל, שאנחנו יכולים לעבוד פחות שעות ולקנות פחות שטויות; שהכלכלה תמצא דרך לעבור למודלים חדשים ובני קיימא של מקומיוּת, שיתופיות ושירותיות; שכולנו נזכה לאכול מזון אמיתי, טרי וטעים; שנלמד לחוס על בעלי החיים; שנמצא יותר משמעות במערכות יחסים עם חברים, משפחה וקהילה, ופחות בחפצים שמגיעים עם שלט והוראות הפעלה. אני מאמין בכל אלה, כי אתם ואתן בחרתם לאחוז עכשיו במדריך. הספר שבידיכן מפרק את המנגנונים שכובלים אותנו לאורח החיים המהיר ומשחרר אותנו לחופשי. הוא מציע תיקון אישי וחברתי, ואפשרות לקחת חלק בתהליך של שיקום המערכת האקולוגית שבה אנו חיים, כל זה פשוט על ידי קבלת החלטה להיות – כבר ממחר – יותר מאושרים.
ואל תראו אותי ככה, אופטימיסט־אוטופיסט. בהכשרה שלי אני בכלל פסימיסט. זאת ההאטה ששינתה אותי לטובה. אם תתנו לה הזדמנות, היא תעשה את זה גם לכם.
אפילוג
בבוקר שמשי של חודש נובמבר 2022, נועה ואני הגענו אל משרדי הוצאת הקיבוץ המאוחד. שלוש שנים קודם לכן קיבלתי מייל מקוראת שרכשה עותק של הספר.
בשבועות האחרונים קראתי בעניין רב את ספרך ‘היסטוריה של מהירות’. הספר ריתק אותי וניסח בשבילי דברים, חלקם בזכות נתונים וגילויים שהיו לי חדשים וחלקם היו תובנות שכבר שהו אצלי איזה זמן ורק לא נוסחו עד כה בבהירות. הספר שלך, על שלל הפתחים שאתה נכנס דרכם לנושא, עוזר בסופו של דבר לתת משמעות לקיום. החיים לפיו נראים “נכונים”. אני חושבת שספרך הוא ספר חשוב, ופשוט רציתי להודות לך עליו. הוא אולי נקודת ציון בענף הספרים בארץ ובמשק הרעיונות בתרבות ובחברה שלנו כאן ועכשיו.
בהמשך ציינה הכותבת, נגה אלבלך, כמעט בדרך אגב, שהיא מנהלת את הוצאת הקיבוץ המאוחד. לא אגזים אם אכתוב שבשלב הזה הייתי קרוב לאובדן הכרה. מילים כה חמות ממנכ”לית של מוסד ספרותי, שהיא גם כותבת מחוננת בפני עצמה, היו כמעט יותר מדי. לאחר שהתאוששתי כתבתי לה בחזרה ונפגשנו לקפה. הקשר שהתחיל באותם ימים הבשיל בסופו של דבר לכדי העותק שאתם אוחזים בו כעת.
אני מבקש לנצל את ההזדמנות כדי להודות לנגה ולצוות ההוצאה. בשוק הספרים המקומי, השקעה בכותר שכבר מכר כעשרת אלפים עותקים היא לא עניין של מה בכך, והיא מעידה על האמונה של אנשי ההוצאה בספר ובמסריו. ‘היסטוריה של מהירות’ זוכה כעת לראות אור במהדורה מעודכנת, תחת קורת הגג המכובדת ביותר שיכולתי לדמיין. אני מאחל לו עוד קוראות וקוראים רבים. מי ייתן וההאטה תמיד תהיה חלק מחייכם.
עמית נויפלד
ינואר 2023
אין עדיין תגובות