החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מחשבות נסתרות

מאת:
מאנגלית: ורד טוכטרמן | הוצאה: | 2012 | 288 עמ'
זמינות:

25.00

4 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

דמיינו עתיד שבו טלפתים יכולים לפלוש לתוך המחשבות הכמוסות ביותר שלכם, עולם שבו טלפתים נמצאים במרחק נגיעה בלבד מהמחשבות הנסתרות שלכם. בשלוש נובלות מציג בפנינו גיא חסון את עולמן של שלוש טלפתיות.

בנובלה ״הנערה המושלמת״, אלכסנדרה ווטסון היא צוערת חדשה באקדמיית אינדיאנפוליס ללימודי טלפתיה. עד מהרה היא תחל בקריאת זיכרונות שיורית של נערה שמתה לאחרונה ותתחקה אחר תעלומת מותה. “הבלשנית״ ממשיך את סיפורן של נשים טלפתיות, שנים אחדות לאחר מכן. ממשלת ארצות הברית קבעה כי אנשים בעלי יכולות טלפתיות כמו רחל אקרמן מהווים איום על האומה וצווי חיסול הוצאו נגדם. כאשר סוכן חשאי חושף את רחל המנהלת את חייה במסווה ומציע לה הזדמנות לעזור לארצה בתמורה לחייה, איזו ברירה יש לה? רחל מוצאת את עצמה מנסה לתקשר עם מישהו זר ומפוחד הכלוא במתקן צבאי.

לבסוף, ב״אינטימיות יפהפייה עד מאוד״, בודק גיא חסון מה יקרה לאישה המחוברת טלפתית לעובר הגדל בתוך רחמה. שנה לאחר אירועי הנובלה הקודמת, סוזן די־אוריו ובעלה מסתתרים באזור מבודד של הרי הרוקי, מונטנה. כשסוזן נכנסת להריון, הם ניצבים בפני סכנה קיומית, מפני שטלפתית מעולם לא הצליחה לסיים הריון בלידה תקינה. גיא חסון חוקר בשיטתיות נוקבת ומסקרנת את הפחדים המשוייכים להריון באופן שישאיר אתכם נדהמים ופעורי עיניים.

בשלוש נובלות מדהימות ומותחות חסון מעורר שאלות מטרידות על גבולות המחשבה ועל האמת, ותוך כדי בחינה מדהימה ומפתיעה על החברה, המיניות והאימהות, יגרום לכם להתאהב בגיבורות הסיפורים, שלוש פעמים.

גיא חסון הוא סופר, מחזאי ותסריטאי ישראלי המפרסם בעברית ובאנגלית. בארץ יצאו לאור ספריו ׳הצד האפל׳ ו׳מציאות: המשחק׳ בהוצאת ביתן. בארה״ב יצאו לאור ספריו ׳בתקווה לאוטופיה׳ ו׳מחשבות נסתרות׳. סיפוריו הקצרים הופיעו בשש שפות ושניים מהם זכו בפרס גפן בקטגוריית הסיפור הקצר הטוב ביותר של השנה.

מקט: 4-1088-5
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה

דמיינו עתיד שבו טלפתים יכולים לפלוש לתוך המחשבות הכמוסות ביותר שלכם, עולם שבו טלפתים נמצאים במרחק נגיעה בלבד מהמחשבות הנסתרות שלכם.


1 – הוא לא לוחץ את ידי.

"אתה… סי–אָי–אֵי?" אני שואלת.

הוא מחייך חיוך טבעי ומחזיר את התעודות לכיסו. "טוב, הסי–אָי–אֵי מקושר לאן–אס–אֵי. אז," והוא שוב מחייך חיוך מרגיע, "איך שתרצי."

"אתה בטוח שהגעת לדירה הנכונה?" אני מנסה למנוע מקולי לרעוד. אני גורמת לו להישמע מסוקרן.

הוא מסתכל סביבו במסדרון. "די בטוח. את רייצ'ל אקרמן?" הוא ארוך, דק, מגויד ונראה בקושי בן עשרים, וידיו מכוסות בשמן מנועים. זו הסיבה שלא לחץ את ידי, כך אמר. מכוניתו התקלקלה בדרך הנה.

"כן," אני אומרת. זו דירה, בדיוק כמו כל אחת משמונה הדירות האחרות בקומה, שהיא בדיוק כמו כל אחת מעשרים הקומות האחרות בבניין שהוא בדיוק כמו כל אחד משלושים הבניינים האחרים ברחוב. ויש מאות רחובות כאלה בברוקלין. "מה אתה עושה כאן?"

"אפשר להיכנס?" כשהוא מסתכל בי, עיניו ננעצות בי לשבריר שנייה אחד יותר מהראוי.

כפות ידי מתחילות להזיע. אם אתן לו להיכנס, הוא רשאי לערוך חיפוש במקום, נכון? "מה אתה רוצה ממני?" הוא לא לחץ את ידי.

"אני חושב שאת יודעת."

הוא לא לחץ את ידי. הוא לא לחץ את ידי. הוא לא לחץ את ידי. הוא יודע.

אני מורה. אין שום דבר אחר שהוא יכול להוכיח.

את מורה, תישמעי כמו מורה: "ממש לא."

"בסדר," הוא מושך בכתפיו. "אפשר להיכנס?" קולו נשמע טבעי, לא מזיק. אבל הוא לא מסתכל בפני כפי שבני אדם מסתכלים בדרך כלל. הוא מסתכל במכלול של פני, בכל סדק וקמט ונמש.

"סי–אָי–אֵי? אן–אס–אֵי?" אני אומרת, והוא לא מסתכל בפי. זה כמעט לא מורגש, אבל הוא מסתכל בי כאילו הייתי חיה אקזוטית בגן החיות. אני ממשיכה, "אתה מפחיד אותי. אתם לא חושבים שאני טרוריסטית, נכון?"

הוא כמעט צוחק. "לא, לא, לא. אף אחד לא חושב שאת טרוריסטית. אף אחד לא יודע מי את, מלבדי." הוא עדיין מחייך. "אני ממש רוצה להיכנס. לפחות כדי לרחוץ ידיים. ואני רק רוצה לשוחח… בבקשה."

אני מסתכלת בו.

אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת.

"בבקשה."

חיפוש לא יגלה דבר. אני זזה מהדלת. "אין לי מה להסתיר."

הוא מהנהן ומשפיל את מבטו. אבל הוא לא נכנס. בלי לחשוב, אני מפנה לו את הדרך עוד, ומיד מתחרטת על כך. הוא נכנס במהירות ואני מחמיצה את ההזדמנות להתחכך בו.

"שם," אני מראה לו היכן חדר האמבטיה.

"יופי. תודה," והוא נעלם בתוכו במהירות.

אני מסתכלת בבית כפי שזר היה מסתכל בו. אני שומעת את מי הברז זורמים.

אני מסתכלת בדלת ותוהה אם אוכל לברוח. הוא השאיר את דלת האמבטיה פתוחה למחצה, האם אספיק להגיע למעלית? לרחוב? האם יש אחרים שממתינים בחוץ? אפילו לא הקדשתי מחשבה למקום מסתור חלופי.

הברז נסגר. אני מסתכלת שוב סביבי. לכל הרוחות.

עוד כמה שניות חולפות. יותר מדי.

מה הוא עושה שם?

מחפש?

אין מה למצוא.

סביר שהוא מנגב את הידיים.

יותר מדי זמן.

הוא מגיח מחדר האמבטיה בידיים נקיות. ידידותי כתמיד, הוא ניגש אלי ומושיט את ידו. "שמי, דרך אגב, הוא דניאל וויליס. אם את רוצה לדעת עלי משהו, פשוט תלחצי לי את היד. היא נקייה עכשיו. המידע כאן."

שאני אמות. אני מסבה את מבטי מידו.

אני מתיישבת על הכורסה, "איך אפשר לעזור לך, מר וויליס?"

הוא מתיישב על הספה שליד הכורסה. הוא מסתכל ישר בי. הוא לא מסתכל סביב. הוא לא מחפש ראיות. הוא לא צריך אותן.

"קודם כול," הוא אומר. "אני רוצה להבהיר שאני לא רוצה ממך שום דבר רע. לא באתי לכאן כדי לעשות צרות."

"מר וויליס, אני — "

" — רק מורה," הוא משלים לי את המשפט.

"נכון."

"מורה רגילה."

"כן."

"שלא יודעת על מה אני מדבר לעזאזל."

"נכון."

"זה בסדר. לא באתי לכאן כדי להוציא אותך מהארון, העלמה אקרמן."

חיי חגים מסביב לפתח הניקוז. "מר וויליס — " אני אומרת בחוסר סבלנות.

" — את לא לסבית."

"לא."

"אז אין לך מושג על מה אני מדבר."

"נכון."

"זה בסדר גמור. אני רק רוצה להבהיר במאה אחוז שלא באתי לכאן כדי לצוד אותך, ושאני לא אעשה את זה."

"שמע — "

"כן, את סתם אדם רגיל, הבנתי. את יכולה לסמוך עלי, העלמה אקרמן. הנה ההוכחות," והוא מושיט שוב את ידו.

וזה הרגע שבו אני יודעת שהמכונית שלו לא התקלקלה. הוא היה חייב לחכות עד שלחיצת יד מצדי תשמש הוכחה לזהותי.

אני מסתכלת בידו בסלידה, "מה אתה עושה?" אני אומרת.

הוא מושך אותה אליו ללא מענה. הוא נשען לאחור במושבו. "היית מדוכאת פעם, העלמה אקרמן?"

"בטח."

"אני מתכוון לדיכאון אמיתי."

כל הזמן.

"מזה שהעולם," הוא ממשיך ולא ממתין לתשובה, "סוגר עלייך?"

כל הזמן.

הוא לא מסתכל עלי עכשיו. "ושאין תקווה?"

כל הזמן.

"והאפשרות היחידה שנשארת היא להרוג את עצמך?" כעת הוא מסתכל ישר בעיני.

אתה מתכוון לגרום לזה להיראות כמו התאבדות, אדון וויליס?

"לא," אני אומרת. "אף פעם לא הייתי במצב גרוע כל–כך."

"אבל הרגשת את זה? באנשים אחרים?"

לשוני דבקה לחכי. "אני… לא בטוחה מה אתה שואל אותי. אם ראיתי את זה?"

"כן."

"אני… נראה לי שכן. אני לא זוכרת."

הוא מהנהן לעצמו. "אני בטוח שלא." והוא שוב מסב את מבטו. "אני הרגשתי את זה." והוא שוב מצליב איתי מבטים. "לא באחרים. בעצמי."

"כן?"

"כן." הוא תר בעיני. "לפני עשר שנים. לפני עשר שנים וחודש. הייתי בן שבע–עשרה. כל חיי עברתי מבית אומן אחד לאחר, ממשפחה אחת לאחרת. תמיד עם מטען. תמיד חושב שאף אחד לא יאהב אותי לעולם, שכולם תמיד יעזבו אותי. תמיד… תמיד נותן להם סיבה. יודע שההורים שלי נטשו אותי כשהייתי בן שנה. אף פעם לא יודע למה. את יודעת על מה אני מדבר, העלמה אקרמן?"

"בטח," אני אומרת.

למה זה נשמע מוכר?

"והייתי גמור. הייתי גמור. הייתי כישלון בכל דבר. לא היה לי עתיד. ותפסו את ההורים האומנים שלי עם סמים. בית המשפט שלח אותם לכלא, אבל אני קיבלתי את זה אישית. הם נטשו אותי. ההורים החדשים שלי, ההורים האחרונים שלי, נטשו אותי. שוב." הוא עדיין מסתכל בעיני, מחפש. "אני… שקעתי בהרס עצמי. מצאתי חברה, גרמתי לה לזרוק אותי ושקעתי ושקעתי, עד שהחלטתי שזהו."

כבר שמעתי את זה קודם, לא?

"השגתי אקדח," הוא המשיך. הוא נאבק בדמעות שבעיניו. הסיפור שלו אמיתי. הסיפור הזה הוא באמת שלו. "תפסתי אוטובוס חזרה הביתה. הוצאתי אותו…" הוא מצמיד שתי אצבעות ומכוון אותן אל רקתו הימנית.

"ושמעתי משטרה בחוץ," הוא ממשיך. "הרעש הסיח את דעתי וסיקרן אותי. הסתכלתי מהחלון כדי לראות אחרי מי הם רודפים. ואז הם תפסו אותי. הם פרצו לחדר, תפסו אותי, הצמידו אותי לרצפה ולקחו ממני את האקדח. הם ידעו שאני מתכוון להרוג את עצמי, ובמקום לשלוח אותי לכלא הם שלחו אותי לדבר עם אחד הפסיכולוגים שלהם. ומאז קיבלתי טיפול.

"זה לקח זמן, העלמה אקרמן. אבל ראיתי את זה כאות. החלמתי. החלמתי לגמרי. הצמחתי אדם חדש לגמרי מתוך ביצת חיי. הגעתי למצב… טוב. ומצליח. וגם, טוב, בורג בסי–אָי–אֵי. במו ידיי. משכתי את עצמי לגמרי החוצה."

"אני שמחה בשבילך."

"תודה… אני מעריך את זה. באמת."

הוא מסמיק! מה אני בשבילו?

"אני לא מבינה למה אתה כאן, מר וויליס."

"תביני, זה היה… ראיתי את זה כאות. המשטרה בשום אופן לא יכלה לדעת שאני הולך לעשות את זה. בשום אופן. ומאוחר יותר גיליתי שהייתה שיחת טלפון, שיחת טלפון אנונימית מאישה שמסרה להם את השם שלי, את הכתובת שלי ואת השעה שבה אעשה את זה. וזה עדיין היה חלק מהסימן, את מבינה, כי זה היה בלתי אפשרי. אף אחד לא היה יכול לדעת מה אני מתכוון לעשות. לא סיפרתי לאף אחד. לא היה בחיים שלי אף אחד. לא קניתי את האקדח מאף אחד, גנבתי אותו. אף אחד לא היה יכול לדעת בשום אופן.

"אבל זה לא היה אות. הוא לא בא משמים. זה לא היה אלוהים שהתקשר למשטרה כדי לעזור לי. כי חמש שנים מאוחר יותר, כשהפכתי לסוכן של הסי–אָי–אֵי, גיליתי את הקיום של, טוב, את יודעת. בואי לא נאמר בכלל את השם, בסדר?"

הוא לא מסתכל בי. הוא היה יכול להסתכל בי ולראות את כל הדם בורח לי מהפנים.

אני משתלטת על נשימתי בשקט ככל יכולתי. ואני יודעת למה אני חושבת שראיתי את הסיפור שלו בעבר. ואני יודעת איך הוא הגיע אלי. ואני יודעת שחיי נגמרו.

"ידוע לכול שלא כולם מתו, נכון, העלמה אקרמן?"

אני רוצה לומר שאני לא יודעת על מה הוא מדבר. אבל לא נותר מה לומר.

מעשה טוב אחד. אתם עושים מעשה טוב אחד, והחיים שלכם נגמרים.

"רובם מתים," הוא ממשיך. "המשטרה צדה והרגה את רובם. וזה מחריד. אבל היו כאלה שלא היו מוכרים. חייבים להיות עוד כמה באיזה מקום. יש להם חיים שגרתיים. הם עובדים כרופאים וכמורים, חיים חיי יומיום, מסתירים את מה שהם, נשארים מתחת לרדאר. זה לא צריך להיות קשה במיוחד.

"אבל אם מישהי, יום אחד, איזו אישה, מתחככת במקרה במישהו, נאמר בתחנת אוטובוס, ויודעת מה הוא עומד לעשות, איזה נזק כבר ייגרם אם תתקשר למשטרה באופן אנונימי מטלפון ציבורי? היא תעשה לו טובה. היא אולי תציל חיים. ואף אחד לא יֵדע לעולם מי התקשר. ואף אחד לא יֵדע מי היא או איך היא ידעה… נכון?"

עכשיו הוא מסתכל בי. אל תסתכל בי. פשוט גש לעניין. פשוט תוציא את האקדח. פשוט גש לעניין.

"אז… ידעתי שזה מה שקרה. זה הדבר היחיד שהיה יכול לקרות. מרגע שהיו לי גם תעודות של הסי–אָי–אֵי וגם של האן–אס–אֵי, יכולתי לחקור כמו שצריך. השיחה הגיעה מטלפון ציבורי. הוא נמצא במרחק מאה מטרים מתחנת האוטובוס שבה עליתי על האוטובוס.

"הייתה לי הקלטה של הקול שלך, מהשיחה למוקד החירום. סרקתי את השכונה בתקווה שאת מזדמנת לשם בקביעות או עובדת או גרה בסביבה. היה לי מזל, וזיהו אותך. השגתי שם והשגתי תיאור. מצאתי אותך.

"העלמה אקרמן, מצאתי אותך לפני שלוש שנים."

הילחמי על חייך, אישה. הילחמי על חייך.

"נראה לי שרק הרווחת מהמפגש הזה," אמרתי.

"נכון. ואמרתי לך, אין לי שום כוונות רעות. והייתי מוכיח לך את זה ברגע זה, אבל אני לא יכול לתת לך לגעת בי."

אני מסתכלת בידיו. אני רוצה לזנק עליהן ולגעת בהן ו — ואני לא זזה.

"אני מצטער. הצעתי רק כי ידעתי שתגידי שלא. אחרי המפגש הראשון שלנו, אני, אה… לכולם יש סודות, והייתי מעדיף לשמור על הסודות שלי. כמו שאמרת, יש לי כל הסיבות שבעולם להיות אסיר תודה ולא… לא לרצות לפגוע בך בשום צורה. שמרתי את סודך שלוש שנים. אני אשמור אותו כל עוד תרצי. אין לך מה לחשוש ממני. אבל תצטרכי לסמוך עלי בלי לגעת בי."

לבי הולם בחזי בערך חמש פעמים בשנייה. אני שומרת על קור רוחי אם כי הוא ודאי מסוגל לראות את הווריד שתמיד פועם בצווארי. "מה אתה רוצה ממני?"

"אני צריך אותך. ואני לא צריך שתודי מי את."

אני רוצה לבכות.

"יש לי שאלה," הוא אומר. "שאלה היפותטית. בואי נבחר שפה שאת לא יודעת. סינית?"

אני מהנהנת.

"אז סינית. נאמר שאת… נוגעת… בסיני. היית יודעת מה הוא… כלומר… זאת הייתה סינית, או שאלה היו רגשות?"

בבקשה, בבקשה, בבקשה לך מפה. אני לא אומרת דבר. כל דבר שאומר יפליל אותי אם הוא נושא מכשיר הקלטה, או אם הוא איכשהו עדיין רק מגשש. עד כה, אין שום ראיות נגדי מלבד מה שהוא חושב.

"כי," הוא ממשיך כשאני לא עונה, "הרגשות הם זהים גם אם אנחנו מדברים שפה שונה וגם אם לא. הרגשות זהים אצל כולנו. ואת לא צריכה שפה כדי לקרוא אותם. נכון?"

אני רק מסתכלת בו. יהיה לי מזל אם תהיה לי הזדמנות לברוח ולהיעלם.

"בסדר," הוא אומר. "אני מניח שאם התשובה הייתה ‘לא', היית אומרת משהו."

הוא מסתכל בי שוב. אני נותרת ללא אומר. ללא ניע. ללא הבעה.

"ככה חשבתי," הוא אומר. "תודה לך על התשובה. אני מעריך את שלוותך בנסיבות אלה. רייצ'ל," הוא מתקרב עוד. "בבקשה. אני צריך את עזרתך."

"במה? בלהבין סינית?"

"לא. לא. וגם לא שום שפה אחרת. יש לנו אנשים שאחראים לזה. רייצ'ל, אני צריך את העזרה שלך. המדינה שלך צריכה את עזרתך."

"המדינה שלי צריכה אותי?"

"כן. המדינה שלך, שנלחמה בך וצדה אותך ועדיין רוצה שתמותי צריכה עכשיו את עזרתך."

"בשביל מה? לרגל?"

"לא."

"לצוד? להרוג? להוציא סודות מאנשים?"

"לא, לא, לא. תצטרכי לסמוך עלי."

"מה בכלל אתם יכולים לרצות ממני?"

הוא מסתכל בי. מבט ממושך ומרוכז. "את סומכת עלי?"

אני צוחקת בעצב. "לא."

אני רואה אכזבה בעיניו. "חבל מאוד. אבל תצטרכי לסמוך עלי, בסופו של דבר."

ואני קולטת משהו בלי לגעת בו. כשהוא היה בן שבע–עשרה לא היה לו דבר, ואז הוא מצא מלאך שומר. הוא איבד את הוריו הביולוגיים, הוא איבד הרבה הורים אומנים לטווח קצר והוא איבד את הוריו האומנים הקבועים. ובמוחו, המלאך השומר שלו הפך להורה שהוא יכול לבטוח בו. מאוחר יותר, המלאך השומר הזה הפך לאדם אמיתי: אני. במוחו, אני ההורה שלו. והוא לעולם לא יבגוד בהורה. אני חייבת לסמוך על זה, גם בלי לגעת בו.

"אני מצטערת," אני אומרת. "אני אנסה לסמוך עליך."

נראה שהוקל לו. "זאת התחלה," הוא אומר. הוא קם, כולו מקצועיות. החלק האישי נגמר. הוא מכניס את ידו לכיסו ומשליך על השולחן שני כרטיסים. "השגתי את תמונת תעודת הזהות שלך לפני כמה חודשים ויצרתי לך זהות מזויפת."

אני מרימה את הכרטיס. זה רישיון נהיגה. הוא טוען ששמי הוא רייצ'ל שואו. "למה עשית את זה?"

"זאת הזהות הבדויה שיצרתי עבורך. נצטרך להשתמש בה כשנעשה את מה שנעשה הערב. את מרצה מן המניין באוניברסיטת ניו יורק. את בלשנית. את דוברת שבע שפות. וככל שזה נוגע לסי–אָי–אֵי ולאן–אס–אֵי, זה מי שאת. אף אחד לא יֵדע את האמת."

רציתי לבכות. "מה אתה עושה לי?"

"אני עושה לך אחת הטובות הגדולות ביותר בחיים שלך, כנראה. ואני גם הורס לך את החיים, כי סביר שיגלו את השקר אחרי שנצא משם. אבל יהיו לך כמה ימים עד אז."

"כמה ימים כדי…"

"להיעלם מעל פני האדמה. אבל זה יהיה מאוחר יותר. זה יהיה אחר כך. תסמכי עלי, רייצ'ל. תסמכי עלי. תסמכי עלי."

אוי. אלוהים. אדירים.

  1. 4 מתוך 5
    4 מתוך 5

    :

    ספר מקורי וטוב מאד.

הוסיפו תגובה