״מגדר, גיל פטירה, סיבת פטירה, קרבה ביולוגית למנוח/ה וקרבה אישית. משהו שמייחד את אותו האדם (כישורים, תחביבים) וסיפור אישי הכולל […]
את הסיוט החליט לגדוע ברווז בסביבות חודש דצמבר, אם זיכרוני אינו מטעה אותי.
בדירה לא גדולה, בלי שותפה נוספת שתהיה לרגעים חוצץ ולרגעים גשר בינינו, לא היה אפשר להמשיך להתנהל.
הוא ידע שאני לא אסלק אותו מהדירה בחיים, שבאמת לא משנה מה הוא יעשה, אני לא אגיד לו ללכת. הוא שיחק בזה נגדי כי הוא נפגע, הוא בזבז המון אנרגיות על הדבר השולי הזה.
אני מבינה בדיוק למה הוא התעסק בשולי, אבל זה הכעיס אותי מאוד. בעיקר הקלילות. אני בטוחה שלא היה לו קל, אבל התחושה שהרגשתי, שקל לו לא לדבר איתי, הצליחה לפגוע בי.
הוא אחראי על המון כעס שהצטבר בי, על המון דברים שלא הייתי צריכה לעשות ועשיתי… כי הוא שינה אותי.
ההתנהלות שלי השתנתה ברגע שהדירה התרוקנה. החיים נראו כסרט שכולם קינאו בו – 'חייתי את החלום'.
רק שאני יכולה לספר שלא חייתי, ובטח שזה לא החלום שהיה לי.
המון משמרות ב'טרופר', כמה שיותר – יותר טוב.
מעט מאוד תשומת לב ללימודים, כזו שמספיקה רק כדי לעבור את המבחנים.
מעט מאוד אנשים שאכפת להם ממני ומעט אנשים שאכפת לי מהם.
הרבה מאוד אלכוהול, שסיפק הרבה רגעים שאני… לא זוכרת.
ההתנהלות הזו החזיקה מעמד מספר לא מבוטל של חודשים. מספר חודשים שאני עושה איתו ואיתם משמרות והוא לא מדבר איתי, לא משנה מה, אז אני לא מדברת איתו.
לדעתי הוא נהנה להכאיב לי בהתחלה, עד שזה התחיל להכאיב גם לו.
זה התבטא בכך שהוא ומאיה יצאו מהדירה, ועל אף העצב זה היה כנשיפה משחררת.
לעומת זאת, העזיבה של שף, שהייתה הגשר ביני לבינו, ושל עמרי, בן זוגה, שנהפך לבן בית, הייתה שמחה מהולה בעצב. ידעתי שהם יחסרו לי מאוד, אבל שזוהי מדרגה שהם חייבים לעלות בזוגיות שלהם.
מדרגה שהתבררה כנכונה, כי שף ועמרי גרים עד היום יחד. הם נישאו בחתונה יפיפייה בקיבוץ שעמרי גדל בו. רקדנו כל החברים כל הלילה. יש להם שתי בנות יפיפיות, בן ממיס לבבות וכלב בשם פרדי. הם החלום והקנאה של כל זוג.
אני חשבתי תקופה ארוכה שעמרי במוסד, בעיקר כי הוא היה אדם נורא פרטי וזה שידר סודיות מסקרנת. התבדתי, הוא לא סוכן, אבל הוא תכנן להגיע לעולם הזה כשיסיים את התואר בפוליטיקה וממשל. ואת שף כולכם מכירים בשמה הפרטי, היא מגישת החדשות המוכרת והאהובה בכל בית, היא מאלו שהגשימו חלום. בפועל הם מראים שהכול יכול לקרות אם מתפשרים ומגשימים בו־זמנית.
בעקבות המעבר של שף ועמרי לדירה משלהם, היו כמה חודשים שברווז, מאיה ואני בילינו יחד אך לחוד.
מאיה היא זו שנפגעה ישירות מהמצב בינינו, יכול להיות שזה מה שהפריד ביניהם. זאת אומרת… לא אני, ההתנהגות העיקשת שלו.
שף חוותה יום אחר יום את הקשיים ביני לבינו, היא הייתה החוצץ בינינו, וזה הכביד עליה. היא כבר לא נהנתה להיות עבורנו גשר. ואולי היא גם לא הייתה יותר במקום של לברמן בלילה, לקום ללמוד בבוקר ולראות מעט את עמרי, אז היא התפטרה מהטרופר.
הברמנים האחרים ניסו לחצוץ, אבל ברווז ואני נשארנו כעוסים, וזה לרגעים הרגיש כמו מלחמה באש והם לא רצו להיכוות ממנה.
מי יותר שיכור? מי יותר שמח? מי יותר אהוב? מי סובל פחות? הוא ראה אותי מתנהגת לעצמי בצורה שמאוד לא מכבדת אותי. אני יודעת שכאב לו. הוא לא מפלצת, הוא רק פגוע.
אולי לא רק, אבל פגוע.
משהו בו, שלא הכרתי לפני, לא הצליח לתת לו להשתחרר מהעמדה שהתקבע בה. או שאולי לא באמת הכרתי אותו לפני…?
ערב אחד מאיה באה לבר וחיבקנו את הגעגוע. לא ראיתי אותה באותה תקופה כמה שבועות. דיברנו ושתינו וההרגשה הייתה שהוא די בסדר עם המצב, שאולי אפילו היום זה יסתיים. זרקתי למאיה פעם ראשונה ויחידה את השאלה אם לדעתה הוא ירצה לדבר איתי, ואם כדאי שאגש אליו ונסיים את הדבר השטותי הזה בינינו. מאיה שתקה.
עברה בי צמרמורת שגרמה לשערותיי לסמור, ירדו לי דמעות בלי שהתכוונתי בכלל. הסתכלתי עליו והוא עליי במשך כמה שניות ארוכות. שם זה נגמר, באמת.
יצאתי מוקדם באותו הערב מהטרופר. בכיתי את עצמי לישון והחלטתי שאני לא ממשיכה בהתנהגות הזו.
החלטתי שמחר, קצת לפני המשמרת, אני אדבר איתו. אני אפתח מוקדם את הבר, הוא יגיע ויהיה לנו זמן לדבר.
רק שברווז לא הגיע לאותה משמרת. ברווז התפטר אחרי שהלכתי, גם לו היה קשה מדי.
גם הוא רצה אחרת, אבל האחרת שלנו התבטא בצורה שונה. נפלתי לשפלר בין הידיים, כי אני דרמטית וכאובה. הוא חיבק אותי דקות ארוכות ולא הפסיק למלא לי את הכוסית. מאותו הערב אני לא זוכרת הרבה, הכול מעורפל ומלא בדמעות.
ובבוקר?
בבוקר קמתי מחובקת בשפלר.
***
כן, זה דורש פאוזה. קודם כול, כפיות? בבוקר? כשאנחנו לא זוג? אל, לא.
ועם שפלר? הבוס שלך? לא יכולת להיות עם מישהו אחר?
נבהלתי מהסיטואציה וכעסתי על עצמי. ובכל זאת, החיבוק היה נחמד. אז אומנם כפיות בבוקר, אבל לפחות אני לא לבד.
הרוטינה הזו התקיימה ונמשכה מעצמה, או בגללו.
אני לגמרי לא התנגדתי אבל גם לא האמנתי שניכנס לזוגיות אמיתית. התברר שלא הכרתי את שפלר בכלל.
אומנם הוא בחור נאה, בלשון המעטה, ומכרכרות סביבו המון בנות, אך הוא לא ממהר לחזור איתן הביתה.
הוא טיפוס מאוד חם, אוהב, חבקן – והוא נרדם די מוקדם, בהתחשב בזה שהוא בעל בר.
הוא עולם מלא. נורא חכם. תמיד היה לי מעניין איתו ותמיד הרגשתי שהוא הקשיב לי – קריטריון מכריע לבחורה כמוני שאוהבת לפטפט.
גם בניסיונות שלי להרחיק אותו כשלתי. הוא עמד בכולם, בכל מבחן שלא התכוונתי להעמיד אותו, הוא צלח.
הסיטואציה בינינו הביאה אותי להיות מנהלת בטרופר, ובתמורה הוא כמעט וחי איתי.
סתם, אני צוחקת. קודמתי למנהלת כי הייתי טובה בעבודה שלי, והאינטנסיביות בינינו, או הבדידות שהרגשתי, הביאה אותנו כמעט לגור יחד.
באותה התקופה, במודע או שלא, הייתי צריכה מישהו יציב, שיצליח לשמור על מגדל הקלפים שהייתי. שפלר היה מושלם למשימה. מעבר לכך, הוא היה מושלם לי.
הוא פיקס אותי, טשטש את תחושת הלבד ועבר איתי את כל הקושי שבתואר, בלי פחד או היסוס, ובאהבה.
הוא אהב אותי. הוא אהב אותי בתקופה שלא יכולתי לאהוב אותו. ובגלל זה הוא היה, והוא כבר לא, המושלם שלי.
נפרדתי ממנו כמה ימים לפני טקס הסיום של קבלת התואר שלי. אכזרי. הוא היה כל כך קרוב לסיים, לצלוח את כולי ולקבל אותי. כאב לי שכאב לו, אבל האמת שכאב לי יותר על המקום שהיה הבית שלי במשך תקופה לא מבוטלת.
המקום שהרגשתי שגידלתי וגדלתי איתו. המקום הבטוח שלי, הסביבה שלי, היום שלי. כך נשמרה לי השפיות פחות או יותר.
למרות הכאב והפרידה, שפלר הגיע.
הוא ידע כמה אני חוששת להיות שם עם כולם ושברווז לא יהיה. מיכל, מן הסתם, לא תהיה. הוא ידע שיהיה לי עצוב במקום שמח, שיהיה מותח במקום מרגש, אז הוא הגיע.
בטקס הסיום הבנתי שאני כבר לא רוצה לדעת מה פגע כל כך בברווז ולמה. לא רציתי לדעת איזה עומק קיים מתחת למה שעשיתי שכל כך פגע בו, אם הוא הגזים או שאני הגזמתי. כך או כך, זה נגמר.
חשבתי שזה נגמר…
אבל הינה אני, עשור או יותר אחרי, מספרת על המקרה, או לפחות מנסה.
אין עדיין תגובות