החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חרב וכתר הדרום

מאת:
הוצאה: | 2012 | 372 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"מישהו חייב לשמור על הנערה הזאת לפני שתיהרג או שתקרא תיגר על אדון השטנים בעצמו!" בעולמה של יוליה, המוות איננו סוף, הוא רק ההתחלה. יוליה יוצאת למסע נקמה שיטלטל את העולם. היא פוגשת אנשים מכל הסוגים, אפילו את רוצחה שלה עצמה. האם תוכל להתנגד לו? האם תוכל לברוח מגורלה? ויותר מכול, התוכל לברוח ממעגל הרצח והנקמה? מוות יוביל לעוד מוות, ועד מהרה העולם יעמוד בסכנה, כאשר רצח מאיים על שלמותו של העולם כולו. כמו רעל החודר לגוף, רצח זה מרעיל את העולם לאט לאט. איזו תרופה יכולה להציל עולם שלם?

ספר זה, הראשון בטרילוגיה, יוצר מיתולוגיה של עולם שלם ומיוחד. הוא נכתב בעין בוחנת ובדמיון עשיר כאלה, שללא ספק יקנו לו מקום מכובד באגף ספרי הפנטזיה בספריות ובחנויות הספרים.

יניב בז'רנו, יליד שנת 1982, הינו סטודנט למדעי המדינה ויחסים בין לאומיים. כקול צעיר ורענן בספרות הפנטזיה המקומית, הוא יוצר עולם שלם ומורכב פסיכולוגית, שהקורא לא יוכל להתנתק ממנו בנקל.

מקט: 4-128-38
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה, הראשון בטרילוגיה, יוצר מיתולוגיה של עולם שלם ומיוחד. הוא נכתב בעין בוחנת ובדמיון עשיר כאלה, שללא ספק יקנו לו מקום מכובד באגף ספרי הפנטזיה בספריות ובחנויות הספרים.


היה זה בפונדק באחד מרובעי העוני של העיר. לא היו בפונדק אנשים שומרי חוק וסדר, ושוטרים היו מאוד לא רצויים בו. גופתו של שוטר אשר

ניסה להשליט סדר בפונדק הייתה תלויה במהופך על הקיר כאילו הייתה קישוט, ואולי בשביל אנשים מסוימים אכן הייתה כזה. ייתכן ורק אתמול

מצא את מותו וייתכן גם שלפני שנה. כוהני אל הטבח היו מומחים בכישופי שימור הגוף המת עד שאפילו שנה לאחר המוות, ייראה כאילו מת

אתמול.

היה זה פונדק מלא בבריונים, ואפילו באורקים – יצורים ירוקים, גדולים במקצת מהאדם, וחזקים מרוב בני האדם, אך גם מכוערים הרבה יותר,

לפחות על פי קנה המידה של האדם, כי פניהם פני חזיר הבר, וכך גם שיניהם אשר מסתיימות הרבה אחרי שיצאו את פיהם.

"חלב בבקשה", אמר אדם אחד ולמשמע שתי מילים אלו, עיני כל יושבי הפונדק הופנו אליו ואל ידידו.

"בבקשה דון, אל תעשה את זאת", התחנן בפניו ידידו, סוקר את כל הפונדק, על כל איש וכל בריון שבו תוך כדי דיבורו, "יש מספיק אנשים

אשר מסתכלים עלינו גם ככה".

אך דון היה בשלו, "חלב בבקשה." והברמן נאלץ למזוג לו כוס של חלב אותה הוא סיים בלגימה אחת.

"אאימון", קרא דון לידידו, "אל תיקח דוגמה מבריונים אלה, אל תשתה כמוהם."

"והאורקים", אמר אאימון כמו מורה אל תלמידו, "אל תשכח את האורקים."

"אינני שוכח", ענה לו דון בקול שקט,"למעשה לא אשכח זאת לעולם, הם היו יכולים להיות אורקים הגונים, אם רק הבריונים לא היו מלמדים

אותם לשתות."

"עדיין מנסה להציל את העולם", אמר אאימון בייאוש. עיניו הופנו אל הברמן, "שיכר שוקולד בבקשה!"

"אחרי כל הזמן הזה", ענה לו דון בקול מאוכזב, "אתה עדיין נכנע לתאוות הבשר, כמו הבריונים אתה מכור לטיפה המרה, לתאוו…."

די היה במבטו של אאימון כדי למנוע ממנו להמשיך, "זו איננה תאווה, לא כמו מראה פניה של נערה יפה, להפך, זהו סם החופש המשחרר את

כל גופך."

דון ניסה לקבץ בתוכו כל חלקיק כלשהו של סמכותיות כאשר דיבר אל אאימון כמו אב הגוער בבנו, "אתה לא הולך לשתות כמו האורקים."

"לא", ענה לו אאימון, "אני מתכוון לשתות אפילו יותר מהבריונים." אמר והפנה מבטו לברמן, "עוד שתי כוסות של שיכר שוקולד!", והמשיך

לרוקן כוס אחר כוס אחר כוס, שלוש בסך הכול, כל אחת בלגימה אחת בודדה.

"מתחיל להיות כאן חם", אמר אאימון, מנפנף בידו מול פניו תוך כדי דיבור, ואז הוא תקע גרעפס גדול והשליך את ברדסו על הרצפה. רק אז

יכלו לראות כל באי הפונדק מי הוא היה באמת.

הוא היה מכשף, עתה כולם ידעו זאת לפי בגדיו המהודרים והעובדה שלא לבש שריון כלל, וגם לפי גילוחו אשר היה מדוייק יותר מיכולתו של

כל תער, וגם לפי שיערו ושתי עיניו. כל השלושה היו אדומים, כל השלושה בערו כלהבה, בין אם הייתה זאת להבת התשוקה היוקדת או להבתה

הקדושה של הגבורה. איש לא ידע, איש לא הופתע. בעולם של קסם, שיער בוער אכן היה האופנה האחרונה.

שפתיו וציפורניו היו בצבע הארד.

היו נשים, אפילו מלצריות אשר הסתכלו עליו, עיניהן מתחננות בפניו להשיב להן מבט… הוא התעלם מכולן.

"בתח גם לךָ כם", אמר אאימון בקול שיכור והוריד את ברדסו של דון, מגלה את פניו.

הבחור היה נאה. הוא היה תכול עיניים בעל פנים מגולחות למשעי, שיערו השחור קצר, מסודר ומסורק להפליא. שפתיו וציפורניו היו בצבע

הזהב. היה לו מגן מתכת גדול והוא לבש שריון חבקים כבד עליו היו תפורות רצועות מתכת. היה זה שריון ישן עם סמלים מטושטשים מכדי לזהותם

בבירור. בחגורתו היה כוכב השחר, אותה אלה אימתנית בעלת זיזים חדים כתער. על גבו היה רובה קשת כבד, כזה שיכול לחדור כל שריון בירייה

אחת שפוגעת ישר בלב. על כתפו היה קעקוע קדוש של שמש ובתוכה פני אדם, סמלו של פיילור, אל השמש. היה זה קעקוע בלתי רגיל, שכן הוא

לא נכתב בעור על ידי שום מחט, כי אם כוח האמונה לבדו יצר אותו, אמונה בלתי מתפשרת, הקרבה בלתי מתפשרת, אחריות בלתי מתפשרת למילוי

רצון האל הם אלו שגרמו לאותו קעקוע קדוש להופיע על עורו.

שניהם התיישבו בשני קצותיו של שולחן זוגי ואאימון התחיל לשחק עם מטבע, מזיז אותו מצד לצד מבלי להפסיק.

"אז כך נראה פונדק של משרתי אלי הזדון", אמר דון לאאימון בהתרגשות.

"לא,צעירי", השיב אאימון, ממשיך להטיל את המטבע.

"אני כבר בן תשע עשרה", אמר לו דון, "ימי נעוריי כבר תמו, ואם זהו איננו פונדק של משרתי אלי הזדון למה הבאת אותי לכאן?"

"בשביל להשאיר אותך בחיים", ענה לו אאימון, "כמה זמן נראה לך שהיית נשאר בחיים באם היית מזמין כוס חלב בפונדק ארית'נול בצידו השני

של המקדש, חמש עשרה שניות? עשרים?"

פניו של דון האדימו אך אאימון המשיך לדבר ברוגע.

"בעליו של פונדק זה הוא הדריק, משרתו של קורד, אל הכוח, קורד איננו אחד מאלי הזדון, אבל הוא אכן אחד מאלי התוהו ובוהו, ועל כן

אפילו משרתי אלי הזדון נותנים לו את הכבוד הראוי לו",ואז הפנה מבטו לחרב אדירה אשר הייתה תלויה מעל הדלת, "להפך, דווקא חיילי האימפריה

הם אלה אשר פעמים רבות שוללים ממנו את כבודו. החרב האדירה, נשקו של קורד, אינה מקובלת בין שורותיהם מכיוון שאינה מאפשרת שימוש

במגן".

"האימפריה מכבדת את כל מי אשר ראוי לכבוד", ענה לו דון, "ומביאה את הצדק לאלה שאינם".

"האם אתה באמת מאמין בזה?", התגרה בו אאימון, "ומה בדיוק אתה יודע על האימפריה הדגולה שלנו?"

"היא אכן אימפריה דגולה, עיירה קטנה אשר הוקמה על ידי לוחמת עתיקה בשם אוגוסטה ונקראה על שמה, עיירה אשר חושלה בלהבות של מלחמה

ויכלה לה. ניצחונותיה הפכו אותה לעיר, נצחונות על שבטי אדם ברברים ואפילו על שבטי אורקים. כל כוחם של האורקים לא עמד להם נגד אוגוסטה,

אשר ניצחה אותם קרב אחר קרב, ועם כל ניצחון גדלה יותר, ובסופו של דבר הייתה לעיר הראשונה והיחידה שצמחה ליותר ממיליון תושבים ובנתה

את האימפריה הגדולה בתולדות האדם."

"יפה יפה", השיב אאימון ומחא כפיים, אך הפסיק רגע מאוחר יותר ושאל שאלה, "והאם אתה באמת מאמין כי כל אשר דקלמת כרגע הנו נכון?"

"וכי למה שלא יהיה נכון?", שאל דון בפליאה.

"תן לי לחשוב", לעג לו אאימון, "אנחנו יושבים בפונדק של קורד אל הכוח אשר איננו פופולארי במיוחד ברחבי אוגוסטה, ובכל זאת פונדקו

מצוי כאן, ואיננו מברך במיוחד את שוטרי ה'אימפריה' שבליבה הוא נמצא", אמר והצביע על גופת השוטר המת התלוי במהופך. "מעבר לדלת שוכן

מקדשו של ארית'נול אל הטבח, אויבה הגדול ביותר של האימפריה, ובמקדש זה מוקרבים לו חייהם של אזרחי האימפריה מדי יום ביומו, ובצדו

השני של המקדש שוכן פונדק ארית'נול, שם מוכרים משקאות אשר אינם עומדים בתקן המינימאלי ביותר שאיזושהי עיר שבריאות תושביה חשובה

לה יכולה להרשות לעצמה. להזמין חלב שם משול לחתימת גזר דין המוות של עצמך, שלא לדבר על האפשרות שייקחו אותך למקדש ושם יקריבו את

חייך לתפארתו של ארית'נול".

"אז אולי בכל זאת האימפריה איננה חזקה כמו שכתוב בספר?", נכנע דון.

"סוף סוף הוא מבין!", אמר אאימון בהתרגשות והתחיל למחוא כפיים, דמעת שמחה אחת, ואולי דמעת שכרות, זולגת מתוך עינו.

מחיאות הכפיים שלו הסתיימו באחת כאשר דלת הפונדק נפתחה. סיירת נכנסה לפונדק ברוח הסערה. בעקבותיה נכנס שומר הפונדק וצעק עליה:"עופי מכאן ילדה! את צעירה מדי לטיפה המרה!" אמר וסימן להדריק

הברמן שלא ימכור לה דבר. בלי לומר מילה, הסיירת קמצה את כף ידה ונתנה לו אגרוף שהשכיבו על הרצפה מחוסר הכרה.

"זה בסדר, לא באתי בשביל לשתות", נזכרה היא לומר רק אחרי שעילפה את השומר באגרופה.

הייתה זאת סיירת צעירה ונאה, שיערה שחור, ארוך, פרוע ביותר וקשה כסיבי נחושת. עיניה כסופות ובלילות השתקף מהן מלוא אור הירח. שפתיה

היו בצבע הענבר, כולאות בתוכן את מבטיהם של גברים רבים. ציפורניה היו כתומות. היא לא נראתה כבת אצילים מפונקת אלא יותר כאישה מכוסת

זיעה שבדיוק חזרה ממלחמה נוראה. ידה כבר טעמה לפחות קרב אחד, היא הייתה מצולקת מחנית אורקית. בעודה זריזה כברק וקלה כציפור לא

לבשה הסיירת שריון מתכת שיאט את מהירותה הרבה אלא "שריון" מפרוות דוב. אך חרבה הארוכה ומגינה הגדול היו שניהם עשויים מברזל טהור.

מיד לאחריה נכנס לפונדק סייר צעיר לימים, כמעט כמו הסיירת – עיניו היו ירוקות כשתי אבני ירקן. שפתיו היו חומות וציפורניו בצבע

הדבש. שיערו השחור היה ארוך כאילו לא הסתפר מעולם. על פניו נראו זיפי זקנו שהסוו את גילו הצעיר, ובניגוד לידידתו הוא לא לבש שריון

פרווה אלא שריון קשקשי מתכת קשים. על גבו הייתה קשת קצרה. חרב לא הייתה לו כי אם גרזן קרב, מהסוג שיכול לערוף ראש אדם במכה אחת.

"תנו לי לנחש, חלב", ניסה הדריק הברמן לפתוח בשיחה ולנסות לרדת עליו.

הסייר לא ראה זאת כירידה והשיב בקול רגוע, "לא חלב, רק ביצים. שפוך את כולן לתוך הכוס".

"אפילו יותר גרוע", ענה הדריק ושבר שלוש ביצים לתוך הכוס. הסייר בלע את שלושתן בלגימה אחת.

"האם יש לך שם?", שאל הדריק את הסייר.

"מיכאל", ענה הסייר, "וזאת היא יוליה", אמר והצביע על ידידתו אשר התעלמה ממנו לחלוטין, מחפשת מישהו בין הבריונים והאורקים, פרצוף

אחר פרצוף אחר פרצוף.

"בת כמה הילדה הזאת?", שאל הדריק את מיכאל.

"רק לפני שבוע חגגה שבע עשרה שנה", ענה לו מיכאל.

"בחורות בגיל הזה צריכות לענוד תכשיטים, יהלומים, עגילי….", ניסה הדריק לומר.

אף על פי שהייתה במרחק חמישה עשר מטר ממנו, שמעה יוליה את המילה "עגילי…" ולא הייתה צריכה לחכות להמשך. היא התפרצה לדבריו של

הדריק, "אני שונאת עגילים ולא אחורר אוזניי בשביל להיראות כמו שתרצה שאיראה, לא אבזבז את זמני על כך כשיש כה הרבה צדק לעשות".

רק אז, למשמע המילה "צדק", נזכר מיכאל למה הגיעו לשם מלכתחילה והוא צעק על יוליה: "תפסיקי! את לא תמצאי אותו כאן!"

"כבר מצאתי", ענתה לו יוליה והצביעה בחרבה על אותו אורק אדום השיער שהיה אחראי לצלקת שקישטה את ידה. האורק קם ושלף את גרזנו האדיר

והכבד. הס הושלך על הפונדק למראה אותו גרזן ענק.

"הוא איננו כמו הדוב שצדת בחצים לפני שלושה חודשים לאחר שנתקע במלכודת שלי ולא היה מסוגל לזוז", לחש מיכאל באוזנה בדאגה, לבו מגביר

את קצב פעימותיו תוך כדי דיבור, "האורק הזה יכול להרוג אותך".

יוליה אפילו לא טרחה להפנות את עיניה אל מיכאל.

אך היה זה דון אשר קם על רגליו ואמר בקול תקיף וסמכותי:

"בשם החוק והסדר אני אומר לכם שלא תהיה אלימות כאן בפונדק!".

עיניו של מיכאל הופנו לעבר דון, אך עיניה של יוליה נשארו על האורק,

ועיניו של האורק על יוליה, שניהם מתעלמים לחלוטין מדבריו של דון.

גם אאימון קם ולחש מילים באוזנו של דון: "אתה באמת באמת רוצה לגמור כמו השוטר ההוא", אמר והפנה את עיניו לשוטר התלוי במהופך ללא

רוח חיים, קישוט יפה בשביל רבים מהאורקים והבריונים.

נראה היה שדון לא התרשם יתר על המידה מהגופה התלויה והוא המשיך בקול אף יותר חזק וסמכותי, "אם אתם חייבים להרוג אחד את השני תעשו

זאת בחוץ".

האורק היה מבולבל מכדי להגיב אך הייתה זאת דווקא יוליה אשר מבלי להפנות מבטה לעבר דון צעקה עליו בלשון תקיפה לא פחות, "אני לא

אחכה אפילו רגע אחד לפני שאביא צדק למפלצת הזאת." ואז תקפה את האורק בחרבה.

האורק, אשר רק לפני שנייה היה בהלם ולא ידע להשיב על פקודות וצרחות, ידע היטב איך להגיב על תקיפתו בחרב. הוא חמק בזריזות מחרבה

ובגרזנו הענק היכה באחורי ראשה. יוליה נפלה על הרצפה, חרבה נשמטה מידה מעוצמת המכה והאורק גיחך ואמר:

"עכשיו תמותי בדיוק כמו אימך הזונה".

ועוד בטרם סיים את המשפט, פילחה לפתע חרב אדירה, 1.60 מטרים אורכה, את ליבו. הוא נפל על הרצפה ללא רוח חיים ומאחוריו הופיעה לוחמת

יפהפייה וקשוחה העשוייה ללא חת, שיערה האדום היה כה ארוך עד שעבר את כתפיה, הוא לא היה מסורק אלא פראי, וגולש לכל עבר. הוא היה

נוצץ, ומלא חיים. עיניה היו תכולות, שפתיה היו בצבע הדבש וציפורניה היו לבנות. גם לה היה קעקוע של פיילור על כתפה העדינה למראה

אך חזקה מפלדה, אבל היה אפשר לראות כי קעקוע זה צוייר בכוח המחט ולא בכוח האמונה. היא לבשה שריון קשקשי ברזל אך לא השתמשה כלל

במגן. חרבה הענקית הייתה גדולה מכדי לאפשר שימוש במגן.

מיכאל בחן את החדר בעיניו, מחפש עוד אויבים פוטנציאליים בזמן שעיני כל הפונדק הופנו לעבר הלוחמת.

"תודה רבה רבה!", אמרה לה יוליה כאשר החזירה את חרבה לנדנה ודמעות עומדות בעיניה, "הצלת את חיי ונקמת את נקמת אמי האומללה, את

הגיבורה שלי מהיום ולנצח!" הלוחמת חייכה במבוכה ואאימון ניגש אליה, "את מירסלה מארקו, הבת של טקטיקוס ולריוס מארקו!" והלוחמת מירסלה

נדה בראשה כי הצדק איתו.

אאימון התלהב מאוד. הוא ידע מי הם הטקטיקוסים, מפקדי הלגיונות אשר כבשו מעבר לאופק, שהגיעו אל ארצות כה רחוקות עד שלא ידעו הן

את הירח הכסוף, אלא רק ירח אחר, ירח ירוק אשר אאימון לא ראה מעולם, והוא ידע כי אם יש איזושהי אישה אשר יכולה לקחת אותו כה רחוק,

אל מעבר לארצות הירח הכסוף, עד שיראה במו עיניו האם באמת קיים ירח ירוק, תהיה זו בתו של טקטיקוס, ועל כן הוסיף: "לאחי הקטן קוראים

ולריוס. הוא נקרא כך על שם אביך הגיבור!"

מירסלה טפחה על שכמו, "אני בטוחה כי זהו כבוד גדול לאבי שאחיך נקרא על

שמו".

"וזה יהיה כבוד גדול בשבילי אם אוכל להכיר טוב יותר את בתו", אמר אאימון, ונישק את ידה.

"נסיון יפה, אבל לא נראה לי", השיבה לו מירסלה.

בריונים שלפו גרזנים בכל הפונדק, שאגותיהם האדירות החרישו כל אוזן, אך שום שאגה לא מנעה ממירסלה לשאת תפילה קצרה לפיילור, אל השמש.

היא לא הייתה כוהנת, בזאת לאף אחד לא היה ספק. רק כהניו של אל אחד היו מורשים להשתמש בחרב אדירה באורך 1.60 מטרים. ולא היה זה

פיילור אל השמש.

דון ניגש אליה ושאל, "האם את פלאדינית?"

אבירי האור והקודש של אלי הטוב נקראו פאלאדינים ודון בהחלט היה יכול לראות את מירסלה כאחת מהם אך עד מהרה היא ציננה את התלהבותו,

"סיימתי יסודי ותיכון במסדר פאלאדינים וכבר שם ידעתי שלא אעמוד במשמעת העצמית שהם דורשים מעצמם, אך תמיד אשמור לפיילור מקום של

כבוד בלבי. איני מתפללת אליו בשביל לחשים או כוחות קודש, אלא פשוט בשביל שידע שיש עוד לוחמת אחת בעולם הזה אשר מאמינה בו בכל ליבה".

דון היה מאוכזב, "אז את אומרת כי את מאמינה בפיילור, אבל אינך הולכת בדרכו?"

והיא הרגיעה אותו בידידותיות ובאמפתיה אשר גרמו לאאימון לקנא בידידו.

"הלוחמת אוגוסטה, אשר על שמה נקראה עיר זו, לא הייתה כוהנת, ולא הייתה פאלאדינית, ובכל זאת הייתה היא אלופתו, והובילה את צבאו

במלחמה, אפילו לפני שהוא נקרא אל השמש, אני הולכת בדרכה".

המילים נעתקו מפיו של דון. הוא השפיל מבטו, ושם, על הרצפה, ראה את גופת האורק המת. הוא התבונן בה טוב, החל מהמגף ועד לשיער האדום,

ולפתע זיהה אותו.

הוא הסתכל על יוליה בעצב ולחש לאאימון, "לאורק הזה יש שם – רוהר, ואם הוא רצח את אימה אז האחריות היא שלי".

"שטויות", השיב לו אאימון, "לא יכולת לדעת את אשר יקרה".

הוא אפילו לא הפנה מבטו אל דון כאשר אמר מילים אלו.

בתוך כל המהומה נראו שלושה בריונים כשהם מתקדמים לעבר מירסלה, גרזניהם האדירים שלופים.

"האורק הזה היה מפקד הכנופיה שלנו", שאג אחד הבריונים, "וגם אנחנו לא ננוח עד שננקום את מותו". דון התייאש מאי יכולתו להשתלט על

המצב וביקש בקול המנומס ביותר שהיה מסוגל להוציא, "אז בשם פיילור אל השמש תעשו זאת בחוץ".

הבריון הפנה מבטו לעבר דון, חייך לשנייה, ולאחריה מחק את חיוכו מהר יותר מברזל נוזלי הממיס בשר חי, "אנחנו נצא החוצה אבל גם אתה

תצא החוצה", אמר והצביע על דון בגרזנו, "הבוס שלנו מתעב את פיילור ומשלם לנו מאה מטבעות ארד על כל כהן של פיילור שנביא אליו מת!",

אמר ויצא מן הפונדק עם חבריו.

"קיוויתי כי נוכל לשמור את זהותך בסוד", לחש אאימון שוב באוזנו של דון.

"זה לא הזמן לסודות אלא הזמן להביא צדק", השיב דון.

"מה שלא יקרה, אני איתך", הבטיח אאימון .

"אני יודע", השיב לו דון כשיוליה התפרצה ושאלה: "למה אתם מחכים עכשיו? יש לנו בריונים לחסל ואני לא חושבת שהם יחכו למחר!" היא

ניסתה לצאת מן החדר אך מיכאל עצר אותה, "את לא הולכת לשום מקום עם הפגיעה שלך!", גער ביוליה שניסתה לסטור לו אך דון עצר אותה,

"אני אדאג לפצעייך, זה המעט שאוכל לעשות למענך." הוא לחש את המילים הקדושות, "דאוס ויגוראטוס א לוקס לוסיס וולנוס!" ופצעיה של

יוליה נסגרו ונרפאו לגמרי.

"תודה רבה", השיבה יוליה ושלפה את חרבה מנדנה, "עכשיו אני מוכנה לחסל כמה בריונים!" שאגה ויצאה מהחדר.

"מישהו חייב לשמור על הנערה הזאת לפני שתיהרג או שתקרא תיגר על אדון השטנים בעצמו", אמרה מירסלה ויצאה אחרי יוליה.

"הדברים שאני צריך לעשות בשביל הנערה הזאת", התלונן מיכאל והסתכל על יוליה מעבר לחלון במבט מאוהב כאשר שלף את גרזנו ויצא אחריה.

"זה עכשיו או אף פעם", אמר אאימון לדון ושניהם שלפו רובי קשת וטענו אותם לפני שיצאו לטבילת האש הראשונה שלהם.

הדריק הברמן רץ לחדרו ושם הוציא מתוך מגירתו פסלון של קורד, אל הכוח וכרע בפניו ברך, מתפלל עם דמעות בעיניים:

"בבקשה תשמור על הנערים האלה, הם כל כך צעירים!"

***

יוליה יצאה מהפונדק ועמדה לבדה מול שלושת הבריונים. הייתה זו שעתו האחרונה של הלילה, הירח הכסוף והכוכבים עדיין זהרו אך זריחת

החמה הייתה קרובה ביותר. שלושת הבריונים נעו לימינה של יוליה, גרזניהם האדירים שלופים, אם כי חלודים מכדי לשקף את אור הירח שהשתקף

בעיניה הכסופות של יוליה באור כסוף שהאיר את הלילה האפל. מימינה התקרבו הבריונים ומשמאלה ניצב מקדשו של ארית'נול, אל הטבח, דלתו

ופסליו מגואלים בדם קורבנות אדם שהקריבו הבריונים לתפארתו. קרובים למקדשם שמחו הבריונים וצחקו בצחוק זדוני ומושחת. הם ידעו שהפעם

לא יצטרכו לסחוב גופה מתה מרחקים ארוכים לפני שיגיעו למקדשם ושם יבתרו אותה לחתיכות. אולי אפילו יצליחו ללכדה בחיים ולהקריב את

חייה לאל הטבח? עצם המחשבה על כך מילאה באומץ את לב הבריונים שקראו לעבר יוליה קריאות גנאי:

"איפה החברים שלך?", לעג אחד מהם.

"ואיפה הכלבה החצופה שרצחה את המפקד שלנו מאחור?", שאל השני.

"ואיפה הכהן של פיילור שראשו יעשה את כולנו עשירים?", הוסיף השלישי.

"הכלבה החצופה כאן והיא הולכת להרוג אותך, לא מאחור אלא מלפנים", ענתה מירסלה כשהצטרפה ליוליה.

"מי שהורג כוהנים של פיילור, מותו יבוא אליו מכהן של פיילור", אמר דון כשרובה הקשת שלו טעון ומוכן לפעולה, מיכאל ואאימון אחריו.

דון ירה ראשון ופגע בול בין עיניו של הבריון האמצעי, מחסל אותו אחת ולתמיד. גם אאימון ומיכאל ירו אך שניהם החטיאו. מירסלה ויוליה

התקדמו לעבר הבריונים במטרה לתקפם בקרב מגע אך כשמירסלה התקרבה אליהם שני הבריונים שנותרו תקפו אותה בגרזניהם האדירים. כלי המשחית

ניתזו מעל שריון קשקשי הברזל שלה ואז מירסלה עשתה את שהבטיחה ונעצה את חרבה האדירה בלב הבריון שעמד מולה.

יוליה, חרבה ומגנה בידיה, ניסתה גם היא להתקיף את הבריון שמולה אך הוא נשאר על עומדו. מיכאל הוריד את קשתו, שלף את גרזנו והסתער

על הבריון שנשאר והצליח לחתוך את יד הבריון בגרזנו בזמן שאאימון אמר מילים קסומות, מילים אשר לא הגיעו אליו משום אל, משום ידע,

אלא דווקא מכוח הקסם הגולמי אשר טמון בכל מכשף, מחכה לרגע שבו יושלך כלחש קסם, והוא אכן הושלך, בדמות קליע של אור קסום אשר נורה

מאצבעו של אאימון.

קליע זה הוא אשר פגע בבריון, והוא אשר הרג אותו. מירסלה,מיכאל ויוליה נשמו לרווחה. רק דון ואאימון שמו לב כי מאחוריהם נמצאו חמישה

בריונים צמאי דם נוספים וכי מאחוריהם עמד לו בריון שישי, אדום שיער וקשוח פי כמה, ללא ספק מנהיגם.

צבע שיערם ועיניהם של הבריונים השתנו מבריון לבריון, ללא סדר, ללא היגיון, אלא בתוהו ובוהו מוחלט. דלת המקדש נפתחה וממנה יצאו

שלושה כוהנים מרושעים לבושי גלימות בצבע החלודה ומוכתמות מדם קורבנותיהם. הם היו בטוחים כי יצליחו לענג את את אלם הזדוני בחמישה

קורבנות נוספים עוד לפני עלות השחר וצפו בקרב בקפידה.

דון התקרב לבריון הקרוב, מרחק של כשישה מטרים, ותקף אותו בכוכב השחר. הוא פגע בול בראש. צליל העצמות הנשברות נשמע לכל עבר, אך

הבריון עדיין עמד, לועג לחוזקה של המכה שהונחתה עליו. ואז, לא רק הוא, אלא גם שלושה בריונים נוספים השיבו מלחמה ותקפו את דון בגרזניהם

האדירים. שני גרזנים ניתזו מעל שריון החבקים הכבד. שני גרזנים חדרו דרכו ישר לתוך בטנו של דון. דון התעלף מעצמת המכה ושכב גוסס

באמצע שדה הקרב.

הכוהנים הריעו בשמחה על נפילתו של אויבם, כהן של פיילור, אל השמש

והמרפא ואויבו הנצחי של ארית'נול.

הבריון החמישי תקף את אאימון ופגע בידו של המכשף, כמעט חצה אותה לשניים, כמעט. אאימון הבין כי לא יוכל לעזור לדון ונס על נפשו.

הבריון שלידו ניסה לתקפו מאחור אך לא הספיק. מנהיג הבריונים רדף אחרי אאימון אך לא מהר מספיק בשביל להשיגו. הכוהנים המרושעים התקרבו

לדון ופניהם מלאות בעונג זדוני.

כשמיכאל הבין מה קרה הוא השתהה. אחרי שנה אחת שלמה ומספר גדול של שנים לא שלמות עם יוליה ושיגעונותיה ההרואיים, למד מיכאל רבות

על עזרה ראשונה ואומנות המרפא ועכשיו ידע כי ביכולתו לנצל את כל מה שלמד ולהציל את חייו של דון, אם רק יוכל להגיע אליו לפני הכוהנים,

אך דרכו הייתה חסומה, הוא חיכה לרגע המתאים, מקווה בליבו כי דרכו תתפנה במהרה.

בינתיים, מירסלה הניפה את חרבה בידיה ונעצה אותה עמוק בבטנו של מנהיג הבריונים. הכאב נראה על פניו, אך לא היה מספיק בשביל להוציא

מילה אחת בודדה מפיו, ובוודאי שלא בשביל להפילו על הרצפה.

דון התחיל לפרפר וברור היה כי אם לא יקבל עזרה בקרוב ימות. כוהני הטבח התקרבו אליו יותר ויותר ואילו ארבעת הבריונים שעילפו את

דון, כשראו כי מנהיגם נפגע, הסתערו על מירסלה מכל הכיוונים. ארבעה גרזנים הונפו עליה, משמאל, מימין, מאחורה ומקדימה. היא הצליחה

לחמוק בזריזות מכל גרזן ששריון הקשקשים הקשים שלה לא יבלום.

בריון אחד תקף את מיכאל ובריון שני תקף את יוליה, שניהם היו מעדיפים

לתקוף את מירסלה אם רק לא הייתה מכותרת מכל הכיוונים.

שריון ה"פרווה", אחד הקלים שבכל השריונות, נועד לנצל את זריזותו ומהירותו של האדם הלובש אותו, הרבה יותר מאשר באמת להדוף התקפות.

מעולם לא היה לו סיכוי לעמוד בפני הגרזן שחדר דרכו עמוק לתוך גופה של יוליה אך פספס את ליבה בסנטימטרים ספורים. יוליה נפגעה קשה,

פרוות הדוב שלה הייתה מוכתמת מדמה שלה. נראה היה כי היא מאבדת אותו במהירות וברור היה כי מספיקה רק שריטה אחת קטנה בשביל לסיים

את המלאכה.

ארשת תאווה התפשטה על פני כוהני הטבח.

למיכאל הלך קצת יותר טוב. בהנפת ראש אחת, מתוזמנת היטב, הצליח להזיז את ראשו ממסלול גרזנו של הבריון אשר הצליח רק לפגוע קלות בכתפו

ומיכאל הבין כי לא יוכל להגיע אל דון, לפחות לא כרגע, וכי גם יוליה עלולה להזדקק לעזרתו בקרוב, אותה יוליה שבשביל להצילה למד את

אומנות הריפוי מלכתחילה. לכן הוא נשאר להילחם כנגד הבריון שתקף אותו והצליח לכרות את ראשו בגרזן הקרב שלו. הוא רק הצטער כי היה

זה ראשו של בריון פשוט במקום ראשו של מנהיג הבריונים.

באותו הזמן עצר אאימון את נסיגתו וירה ברובה הקשת שלו באותו הבריון בו פגע דון קודם לכן. הוא פגע בכתף הבריון שעדיין עמד, צווח

מכאב. יוליה, לעומת זאת, החטיאה את הבריון שעמד מולה.

מנהיג הבריונים זעם על מירסלה שנעצה את חרבה הענקית בבטנו והתקיף אותה

בכל כוחו ועוצמתו אך החטיא את הלוחמת הזריזה.

בינתיים הגיעו שני שוטרים לזירת הקרב. הם היו לבושים בשריון עור ומגני עץ קטנים וחמושים בחרבות קצרות. שניהם היו שחורי שיער, אך

בעוד ששיערו של האחד היה קצר ומסודר, שיערו של השני היה ארוך והגיע עד לכתפיו.

למראה הבריונים אחז בהם פחד אך למרות זאת רץ השוטר קצר השיער לעבר דון וניסה, בהצלחה, לייצב את מצבו. השוטר ארוך השיער, לעומת

זאת, שקשק מפחד ושלף את חרבו הקצרה על מנת להרתיע את הכוהנים שנסוגו מפניו.

מירסלה הרימה אל-על את חרבה האדירה ונעצה אותה עמוק בגופו של מנהיג הבריונים, מפספסת את ליבו בסנטימטרים ספורים. מנהיג הבריונים

ניסה, בכל כוחו, להמשיך לעמוד על רגליו אך הדבר לא צלח בידו ובתוך ארבע שניות הוא נפל על הקרקע ללא רוח חיים.

כשראו כוהני הטבח כי מנהיג הבריונים נהרג הם נסוגו לאט בחזרה אל המקדש ונעלו אחריהם את הדלתות במהירות. הבריונים, לעומת זאת, התנפלו

כולם בחמת זעם על מירסלה, אפילו הבריון שנלחם ביוליה עזב אותה והצטרף למיתקפה המשולבת. יוליה נופפה בחרבה בזעם, היא ידעה כי זה

מאוחר מדי בשביל להתקיפו מאחור. פעם נוספת הרימו ארבעה בריונים את גרזניהם האדירים על מירסלה. שלושה מהם ניתזו מעל שריון הקשקשים

שלה ורק גרזן אחד בודד הצליח לפגוע בגבה של מירסלה ובקושי חדר לבשרה.

כשהשוטרים ראו כי מנהיג הבריונים נהרג הם טענו את רובי הקשת שלהם. באותו הזמן זרק מיכאל ליוליה את קשתו הקצרה ומספר חצים, יוליה

תפסה אותם בקלות, טענה את הקשת וכיוונה למטרה… ואז אמר אאימון את המילים הקסומות, המילים אשר יצקו את כוחם הקסום לקליע אחד של

אור אשר נורה מאצבעו, פגע וחיסל את הבריון מולו נלחם קודם לכן ואז הוא התחיל לטעון את רובה הקשת שלו.

מירסלה הייתה עדיין מאוגפת על ידי ארבעה בריונים שונים. בגבו של אחד מהם היה נעוץ גרזן ודם ניגר מפיו, מאחוריו עמד מיכאל אשר הגיע

זה עתה לעזרתה של מירסלה. נראה היה כאילו למירסלה לא ממש היה אכפת. למעשה מעולם לא התעניינה בסיכויי ההצלחה של משימות הגבורה שלה

עצמה. לא נראה היה כי מכתה החלשה תחדור את שריון הפרווה של הבריון העומד מולה אך חרבה האדירה הצליחה לא רק לחדור אלא גם לנתק את

חזה הבריון מבטנו במכה אחת שפילחה את גופו כאילו היה חמאה.

עתה נשארו רק שני בריונים, שיערו של אחד מהם היה חום ושיערו של השני כתום. שניהם סבבו סביב מירסלה והמשיכו לתקוף אותה בגרזניהם,

אך רק גרזנו של הבריון חום השיער הצליח לחדור את קשקשי הברזל ולשלוח לעולם החלומות את הלוחמת שנפלה על הקרקע כשהיא זועקת מכאבים.

כשיוליה ראתה את גיבורתה הגדולה ביותר נופלת היא צעקה לשוטרים: "אל תעשו כלום! החברה האלה הם שלי!", דם ניגר מפיה בעודה אומרת

את המילים, והדבר ההרואי ביותר והעצוב ביותר היה שהיא התכוונה לכל מילה ומילה.

השוטרים נעמדו על מקומם כשהם צופים בה משליכה את הקשת על הרצפה ומסתערת על הבריונים כאילו לא איבדה כבר מחצית מדמה. אך בכל זאת

היא הצליחה לתקוע את חרבה הארוכה עמוק בתוך רגלו של הבריון חום השיער שהעיז להרים את גרזנו על גיבורתה. אבל היא לא תהרוג אותו, אין לה שום כוונה להרוג אותו, היא מתכוונת לעשות בו מעשים הרבה

יותר נוראים מפשוט להרוג אותו! הזעם שבעיניה היה כה גדול עד נכנע שהבריון העומד מולה נכנע והתחנן לרחמים, וגם חברו כתום השיער

נכנע מספר שניות אחריו.

אאימון ומיכאל שמחו מאוד על הכניעה. בניגוד ליוליה הם ידעו כי כמות הדם שהיא איבדה רבה כל כך שהינה על סף עילפון בעצמה. אאימון

גם ידע כי לא נשאר לו מספיק קסם בשביל להרוג את הבריונים שנותרו בחיים. הבריונים, לעומת זאת, לא ידעו זאת ולכן נכנעו.

בזמן כשאור שמש ראשון הגיע להאיר את הלילה האפל ותחת חסותו הזורחת הגיעו השוטרים למירסלה שהתחילה כבר לפרפר. הם ניסו לייצב את

מצבה ללא הצלחה, עד שמיכאל בא לעזור להם. הוא יעשה הכול בשביל להציל את חיי גיבורתה של אהובתו, או לפחות להימנע מהמבט שידע שיהיה

בעיניה באם יניח לגיבורתה למות, ובין אם מדובר באהבה טהורה או במקצועיות מעולה, הצליח לייצב את מצבה. באותו זמן מסרה יוליה את

הבריון כתום השיער לשוטר אך לא את הבריון חום השיער שפגע במירסלה גיבורתה. אותו תיקח לביתה כפרס ניצחון, אמרה לעצמה. היא חשבה

על כל אחד ואחד מסוחרי העבדים שהכירה, מי מהם האכזרי ביותר? מי מהם חסר הרחמים ביותר? מי מהם האלים, החייתי והסדיסטי ביותר? היה

ברור לה שלאותו האחד שיזכה בתואר מפוקפק זה, היא תיתן את הכבוד להעניש את "רכושה" החדש ולחנכו לקראת "חייו" החדשים.

חיים שלא היה ספק בליבה כי הם גרועים יותר מהמוות בעצמו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חרב וכתר הדרום”