החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הוא, היא, הם – אהבה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 196 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

מוזרות הן הדרכים שבהן פוסעים בני אדם. לפעמים ירוממו אותם ולפעמים ידרדרו. בעוד הוא הולך ומאבד את דרכו המקצועית, ועוד יותר, את דרכו האישית, נדחק לפינות חשוכות כשהוא בודד בכלוב זהב, הרי היא נעה מעלה‑מעלה גם באפיק המקצועי, ובאופן בלתי צפוי, גם באפיק האישי. אילן, קצין צעיר, תמים וחסר ניסיון, נקלע באקראי לשתי מערכות יחסים עם נות זוג שונות ומעניינות שמובילות אותו לצומתי החלטות גורליות.  במסע מטלטל על פני יבשות הוא מגבש את אישיותו , נשרט נפשית לא אחת, מעצב את גישתו לחיים ועושה את בחירותיו.

בכישרון תיאורי ומפותל ובשפה מיוחדת שמצליחה לרתק ולכבוש, מוביל אותנו הסופר אהרון זלצר לשדות לא מוכרים המשפיעים בעת ההיא על העולם ומשנות אותו ואת גיבוריו.

 

אהרון זלצר, יליד 1943, דור 13 למשפחה טבריינית, תושב תל-אביב, נשוי לטובה, אב לשלושה ונהנה מחמישה נכדים. חובב מוזיקה, ספורט ואנשים. הוא, היא, הם – אהבה הוא ספרו השלישי, וגם הוא מושפע מהשורשיות בארץ במשך הדורות. ספריו הקודמים – ״זוכר אבי אנוכי" (2013), "נייר ברוח" (2016).

מקט: 4-1272-1055
מוזרות הן הדרכים שבהן פוסעים בני אדם. לפעמים ירוממו אותם ולפעמים ידרדרו. בעוד הוא הולך ומאבד את דרכו המקצועית, ועוד […]

 

ישראל

 

היא

הגלים הכו חלושות בקדמת ראשה ובכתפיה, בעוד היא חותרת בתנועות מדודות וקצובות לעבר החוף. הים היה שקט ורפה גלים, כמו כשל, מעד ועייף מחומו המעיק של סוף קיץ. בין הנפת יד אחת לאחרת היא העיפה מבט לעבר החוף הצבעוני שנדמה בעיניה לתזזיתי, שנראה כמי שהזמין אותה לסגור במהירות את מאות המטרים שנותרו לפניה ולחמוק אל קפליו הזהובים והלוהטים. היא התהפכה על גבה, ובתנועות איטיות של זרועותיה הרזות והארוכות שנמתחו מעבר לראשה, המשיכה לנוע מזרחה ואפשרה לרותם חברתה ששחתה מאחור להדביק את המרחק ממנה.

 

היום, לפני שלושים שנים, היא הפציעה לאוויר העולם בבית היולדות בקריה, בתל-אביב. היא הגיחה מרחם אימה כעוסה, צווחנית ובועטת, ואפילו המיילדת הוותיקה והמנוסה טרחה לציין כי צרחנית כזו כבר מזמן לא יילדה.

 

מוקדם יותר הבוקר היא השתיקה בטפיחה עצבנית את השעון המעורר ונתנה לגופה הנוקשה להתעורר ביקיצה טבעית, מתוך כוונה שעליה החליטה אתמול – להעביר את היום הזה רק בדברים שהיא אוהבת ועם האנשים שהיא אוהבת. היא הניפה מעליה את השמיכה הדקיקה והמיושנת, בעטה בה לעבר הרצפה ועטתה על גופה הכחוש, שעוטר בכתונת לילה לבנה וקצרה שאותה רכשה בפריז בשנה שעברה, את החלוק הדהוי שהיה מונח על מסעד המיטה. את המיטה רכשה לאחרונה בשוק הפשפשים ביפו. זו הייתה מיטה זוגית, והיא אהבה להתרווח עליה ולפרוס לאורכה את גופה הדק. היא פסעה בינות לפריטי הלבוש שהיו מוטלים על רצפת החדר, תוך שהיא מסיטה אותם מדרכה אגב צעדיה. במודע לא תכננה מאומה ליום זה ונתנה לאירועים המזדמנים לנתב את הזמן. דרכה ההלומה לאמבטיה הופרעה על-ידי צלצול הטלפון, והיא אספה בידה את המכשיר האלחוטי ובקול לאה פלטה לתוכו "הלו" קצר רוח.

 

"אלונה, זאת אימא, מזל טוב, זה כל מה שרציתי לומר לך הבוקר."

 

"ותודה לאימי שהביאה אותי עד הלום. הרגע התעוררתי, ואני זקוקה לזמן להתאושש," ענתה אלונה.

 

"אני לא מתכוונת להטריד אותך היום. רק רציתי שתדעי שבישלתי את מה שאת אוהבת, ואם יתחשק לך, אשמח שנאכל יחד צוהריים. ביי."

 

הוריה התגרשו כשהייתה בת שלוש-עשרה והותירו בנפשה המתבגרת מורסה שלא הגלידה עד היום. מאז, נותרה אימה בגפה, כשעולמה חג סביב עבודתה כמורה-מחנכת בבית הספר היסודי "עליית הנוער" בצפון תל-אביב, בשלושת ילדיה, ובמיוחד בקטנה שבהם, אלונה. אחיה הבכור ואחותה אשר טיפחו משפחות משלהם, התרחקו ממנה עם השנים והקשר בינם לבינה דמה לרכבת הרים. מאז בחרותה תהתה למה דווקא היא קיבלה את הצבעים הכהים של שערה ועיניה של אימה, את תווי הפנים החדים ואת התמירות של אביה, בעוד אחיה ואחותה זכו בגנים של האב ולשניהם שפע שיער חום בהיר ועיני התכלת הרכות שלו. לאחר שהשיבה את הטלפון למושבו, הבעירה להבה קטנה של הגז, העמידה פינג'ן ובו חלב ומיהרה לאמבטיה לצחצח את שיניה ולהספיק לכבות את האש טרם יגלוש החלב. לתוך כוס זכוכית גדולה ועבה שפכה את החלב הרותח ואל שוליו המוקצפים הוסיפה כפית גדושה של סוכר חום וכפית וחצי של קפה נמס שצף על פני החלב וחלחל באיטיות לתוכו. בעזרת סכין ארוך להב בצעה פלח עוגת שוקולד שחורה, ואל מול צג המחשב הפתוח לגמה בהנאה מופגנת את המשקה הרותח. מדי כמה לגימות טעמה פיסה של עוגת השוקולד בכפית ארוכה והמיסה אותה בפיה באמצעות הקפה. אגב עיון במסך שלפניה, התקשרה לרותם חברתה מאז שנתם הראשונה ב"תיכון חדש", בית הספר התיכון בצפון הישן של תל-אביב הנושק לדרך נמיר בואך לעיר. החברות נוצרה בין שתי נערות דחויות חברתית שמצאו מפלט בקשר ביניהן, שנשמר עד היום.

 

"ניפגש בים?" שאלה. "חוף מנדרין?" שתיקה צפויה השתררה. "אני בהלם. אם החלטת לפתוח את חגיגות השלושים שלך בים, מי אני שלא אזרום איתך?" החל משנתה הראשונה בתיכון הדירה אלונה את עצמה מהים משתי סיבות. האחת, היותה באותה עת צנומה וכחושה שזה עתה החלו שדיה להבליח, ומשום כך הפכה ללעג שנשמע רחוק מטווח אוזניה אך לא נעלם מחושיה החדים והנשיים. והשנייה, היותה בהירת עור להחריד, כך שגם לו הייתה מורחת את עצמה בשמנים או במשחות הגנה, לא יכלה למנוע צריבות שמש מכאיבות שסופן בשלפוחיות מכוערות ובעור מקולף. שוב שתקו השתיים. "תכננת לאן נמשיך משם?" שאלה רותם. "לא, נראה למה יכוון אותנו הגורל. ניתן לו להוביל אותנו היום." "או-קיי, אני שמה עליי ג'ינס, לוקחת מונית וניפגש בחוף הצוק, את יודעת איך להגיע?" "כן, כן, נתראה בעוד שעה."

 

היום האחרון של חודש ספטמבר היה סופו של גל חום קיצוני שהבריח את האנשים לחופי הים או למאווררי המזגנים. היום התחיל בבריזה נעימה שאיידה את הזיעה מגופי האנשים והסבה להם תחושת נינוחות. אלונה צעדה מהוססת בשביל המבוטן היורד אל החוף, מגניבה מבטים חפוזים לעבר היושבים על הספסלים שבסמוך לקיוסק הנושק לחוף הים ומיישירה מבט אל כיסאות הנוח הצבעוניים שעל החוף כדי לאתר את רותם. לא קשה היה לה לזהות את חברתה, שניצבה בין שורות הכיסאות בבגד הים האדום שלה, ונופפה אליה בשתי ידיה בנמרצות האופיינית לה. אישה ממוצעת קומה היא רותם, שכל חייה נאבקת בקילוגרמים עודפים שהופכים אותה בתקופות מסוימות לשמנה, ובמקרה הטוב למלאה. בתיכון סבלה בנוסף להשמנת יתר גם מפנים זרועות פצעי בגרות שאיתם התמודדה בעזרת משחות רפואיות שקיבלה מרופאת המשפחה ומתרופות סבתא שליקטה ממי שהיה מוכן להציע לה אותן. פניה היו נאות ונעימות סבר, ועיניה החומות השתלבו בהרמוניה מושלמת עם שערה החום והגלי. היה אך טבעי שרותם ואלונה תמצאנה זו את זו, משום שלחבורות הנערים והנערות שהתקבצו לקבוצות בעלות רקע דומה ופעילויות חברתיות משותפות, הן מעולם לא הוזמנו. אלונה התמירה נטולת החזה סבלה גם מהעובדה שלא נמצא בזמן ההוא בן כיתה אחד שיהיה גבוה ממנה, ולכן הוצמד לה הכינוי המעליב "לוקש", שממנו לא השתחררה עד לסיום תקופת לימודיה במגמה הריאלית. גם הצטיינותה במקצועות הריאליים וחריצותה בהכנת השיעורים לא סייעו לשפר את מעמדה וקשריה. רק לקראת סיום התיכון החלו הנערים המתבגרים להבחין בדמותה המיוחדת. היא ניחנה בתווי פנים עדינים ונעימים ובמראה גוף שהחל להתעגל במקומות הנכונים ונתן בה סימנים ראשונים של נשיות מעניינת. היא רכנה ונישקה קלות את לחייה של רותם, ולאחר שהגניבה מבטים סביב שמא מישהו מביט בה, הסירה את מכנסי הג'ינס וחולצת הפרחים רבת הכפתורים וחשפה את גופה הצחור, שבפעם הראשונה מזה חמש-עשרה שנים עטתה עליו בגד ים שחור ומבריק בשני חלקים שהבליט את לובן עורה. גם הפעם ציינה אלונה לעצמה את חוכמתה של אימה אשר זיהתה את הבעיות שמעיבות על התבגרותה ודאגה לצייד אותה בכלי עזר לחיים, כמו חמש שנים של שיעורי שחייה בבריכת השחייה העירונית בקצה הדרומי של שכונת רמת אביב. אליהם התווספה חברות קבע בקאנטרי קלאב השכונתי, שבריכת השחייה המחוממת והמקורה שבו אפשרה לה לשחות במשך ימות השנה, וכן בכעשר שנים של לימודי נגינה על גיטרה שעליה הטיבה לפרוט. זאת, מתוך תקווה שאלה יסייעו בידה להשתלב חברתית, למרות השוני בינה לבין חברותיה לכיתה ולתנועת הנוער.

 

עתה פסעו שתיהן באיטיות ובהיסוס-מה אל החוף כנגד המים, מסלקות מגופן צמחי מים ירוקים, ארוכים ומציקים שדבקו לגופן. הן אצו אל הכיסאות להימלט מחומו הלוהט של החול ומיהרו להתעטף במגבות ענקיות כדי לייבש את גופן. אלונה משכה מראשה את כובע הים וחילצה את הסיכה ששמרה את פקעת שערה הדוקה, ולאחר מכן הניעה את ראשה מצד לצד על מנת לשחרר אותו. הן מרחו, האחת את רעותה, במשחה שתגן עליהן מפני צריבת השמש ונתנו לגופן הלאה לצנוח אל הכיסא. לרגע הייתה לאלונה תחושה כי מביטים בה והיא ייצבה מחדש את גופה בכיסא, מנסה לאתר מבעד למשקפי השמש הכהים והגדולים את המתבונן בה. היא זיהתה בחור צעיר, קצוץ בלורית לבוש במדי צה"ל, גבוה וכפוף שעמד בקצה הסככה הגדולה, מסתתר מקרני השמש ומעמיד פנים כמו בוחן את קהל הנוכחים בחוף. כהרף עין סיכמה לעצמה כי כל הקדשה נוספת של תשומת לב אליו היא מיותרת לחלוטין. היא שבה והתכנסה בכיסא, כיסתה את גופה במגבת ועצמה את עיניה. בטרם תתעלם מהגיגיה של רותם איך ימשיכו את היום ותשקע בנמנום נעים, נזכרה בהנאה כיצד טיפלה אתמול בחיזוריו הגמלוניים של המנהל האדמיניסטרטיבי בחברה שבה עבדה, איך הדפה אותו בנמרצות והבהירה לו כי עדיף שיפנה אותם לאשתו, ולטובתו יפסיק להטרידה ויניח לה.

 

לרגע לא ידעה את מקומה עד שחזרו אליה חושיה, ולפי רצף דבריה של רותם שיערה כי נרדמה לכמה דקות בלבד. היא הזדקפה בכיסאה ואמרה, "בא לי היום סושי." רותם הביטה בה ותהתה, "עכשיו? ככה עם המלח והחול על הגוף?" שאלה. אלונה היססה כי ידעה שתחוש שלא בנוח ללא מקלחת ראויה שתסיר מעליה את השרידים שמותיר אחריו הים. "צודקת, נעבור דרך הבית, נשטוף את עצמנו ונמשיך משם לרחוב הארבעה." בעודה פוסעת במעלה השביל, ובמבט מרחוק, הבחינה כי מכוניתה נוטה על צידה באופן מחשיד. כשהתקרבו, התברר להן כי תקר בגלגל קדמי הוא הבעיה. הביטו השתיים ברכב חסרות אונים כאשר נשמעה מאחור השאלה, "אני יכול להציע את עזרתי?" הן הסתובבו. מולן עמד קצין צעיר, גבה קומה ורזה, ואלונה נזכרה בחייל שעמד בסככה ונעץ בהן את מבטו. "כן," אמרה רותם. "לא," ירתה אלונה. הן הביטו אחת בשנייה ופרצו בצחוק, והוא עמד מולן, חולצתו סתורה מעל מכנסיו, מבויש ומתלבט מה לעשות בידיו הארוכות ואיך להמשיך מכאן. "אני לא מומחה להחלפת גלגלים, אבל נחוץ כאן קצת ניסיון וקצת כוח לשחרר את הברגים, וזה בעצם מה שיש לי להציע."

 

רותם הפצירה במבטי תחינה באלונה כדי שזו תסכים לקבל את העזרה המוצעת. אלונה נראתה זעופה כאשר פלטה, "נו טוב, בוא נתחיל להזיז את העניינים, שלא ניקלע לחשכה." הוא התקרב אליהן. גמלוני בצעדיו המהוססים, הושיט ידו כדי לקבל את מפתחות המכונית, פתח את מכסה תא המטען והביט פנימה. כל דבר שלא היה לאלונה מה לעשות איתו בדירתה, מצא את מקומו בתא המטען. ביגוד והנעלה שמאסה בהם ותכננה למסור לנזקקים, עגלת קניות וכמה סלים, ספרי קריאה שייעדה למסור לספרייה, קלסרים עם חומר שהיה עליה להעביר לארכיב בעבודה וכלי עבודה ייעודיים לגינה כולל מספר עציצים משומשים. היא כעסה על עצמה שהותירה את הכבודה הזו בתא המטען, שמא תצטייר כאישה לא מאורגנת, וניסתה לסייע לו להסיט את הדברים ולחשוף את הגלגל הרזרבי ואת מנוף ההרמה המכני.

 

"לדעתי, צריך תחילה לשחרר את הברגים ורק אחר-כך להרים את המכונית," אמרה. "נראה לי שאת צודקת," השיב בעודו מוציא את המפתח בעל ארבע הזרועות ומגשש באצבעותיו אחר הברגים בגלגל בניסיון לשחררם. ניכר בידיו העדינות כי המלאכה זרה לו ומאמציו לשחרר את הברגים כשלו בעוד פניו וצווארו האדימו מהמאמצים שהשקיע. "ראיתי פעם שפותחים את הברגים עם הרגליים," העירה אלונה. "נראה לי שגם בזה את צודקת," ענה, ובעזרת משקל גופו הצליח סוף-סוף לשחרר את הברגים. בחלוף מחצית השעה, הוחלף הגלגל. הוא השיב את הכלים ואת הגלגל התקול לתא המטען, הושיט אליה את המפתח והניף יד מרושלת לחצי הצדעה. "הרכב ערוך ומוכן לשירותכן," ניסה להתחכם. "אנחנו לא יודעות איך להודות לך," מלמלה אלונה. הוא האדים וענה, "אני דווקא כן יודע." סמוק, כמו נטען בתעוזה בלתי מוכרת אמר, "מה דעתך לתת לי את מספר הטלפון שלך?" "לשם מה נחוץ לך מספר הטלפון שלי?" היא השיבה. "חשבתי אולי על ארוחה משותפת, אולי הצגה או אפילו סרט." היא הביטה בו, והוא השפיל את עיניו הבהירות ובידו הלחה והמוכתמת הסיט את שערו הבהיר ממצחו המיוזע. "בן כמה אתה חבוב?" שאלה. הוא השתהה ואז השיב, "בחודש הבא ימלאו לי עשרים ושתיים." היא חייכה אליו ואמרה, "היום מלאו לי שלושים. אז, אתה בוודאי מבין שמה שהצעת אינו בר מימוש." היא פנתה לעבר הדלת הקדמית של המכונית כששמעה אותו אומר, "למה לא? לי זה לא מפריע. אצלך עניין הגיל אקוטי? כל מה שאני מבקש זה פגישה אחת." היא טרקה בהינף יד את הדלת, הניעה את הרכב, חגרה את חגורת הבטיחות, הביטה ימינה כדי לוודא שרותם לידה, ובעודה משלבת הילוך, התלבטה קלות ודקלמה במהירות את מספר הטלפון שלה. היא לחצה על דוושת המאוץ, משאירה מאחוריה אבק קל ובחור ששינן, חזר ושינן את המספר ששמע.

 

הוא

בבוקרו של אותו יום, יום ראשון בשבוע קיצי זה, פסע חייל בעל דרגות קצונה של סגן לאורך רחוב קפלן לעבר שער ויקטור על מנת להיכנס לתחום מחנה הקריה השוכן בליבה של תל-אביב. צעדיו היו כבדים ותאמו את מצב רוחו האפרורי כתוצאה מסוף שבוע משעמם וממוחזר שעבר עליו. השוטר הצבאי שעמד בשער המחנה הרים את עיניו אל הבחור הגבוה והרזה, הציץ בחוסר עניין בתעודה שהוצגה לו ולאחר שזיהה התאמה בין הקצין שמולו לבין התמונה שבתעודה החווה בראשו לאישור כניסה.

 

הוא לחץ על המתג, ודלת הכניסה השמיעה חרחור צורם ונפתחה לאחר שנהדפה בידי הקצין. הוא ייצב את הכומתה שעל ראשו, וידא כי נעליו אינן מאובקות, יישר את חולצתו לתוך מכנסיו שאמרו לנשור ממנו לולא נצמדו לגופו באמצעות החגורה. חסר לו היום, במצב רוחו הנוכחי, להיתקל ברס"ר ויקטור ולספוג עונש של ריתוק. בזריזות גמלונית חמק פנימה אל פתחו של בניין ישן שנצבע עשרות פעמים במשך עשרות השנים האחרונות ושימש פתח הכניסה ללשכת הרמטכ"ל. הלשכה מוקמה מימין למסדרון ואילו הוא פנה שמאלה. בפסיעות מהירות הוא נכנס לאולם מוקד השירות הטלפוני, מאיץ צעדיו אל עמדתו, שכללה כיסא שחור ומרופד שקרעים מכוערים נוצרו בריפוד הפלסטיק שלו במהלך השנים בשל כיבוי סיגריות, שולחן עץ חום שרוט ועליו משטח זכוכית סדוק אשר תחתיו הושמו באי-סדר פתקים ובהם שמות, מספרים אישיים, כתובות ומספרי טלפון נחוצים ונחוצים פחות. על המשטח ניצבו עציץ ובו שתיל נבול, כלי כתיבה אלמנטריים, טלפון ירוק בעל אפרכסת לבנה וצג רבוע עם מסך ירוק שעליו ריצדו מספרים ואותיות שדיווחו לו את תוצאות הפעילות של החיילים הסרים למרותו. טרם השיב את הסדר לעמדתו, ובעודו מוציא ממגירה תחתונה כוס מזכוכית עבה, כפית כפופת זרוע, שקית קפה "לנדוור" כחולה ושתי קוביות סוכר, וכבר זמזם הטלפון הירוק שעל שולחנו וקול נשי דק ומשועמם נשמע מהפומית.

 

"אילן צווייג?" "כן, מי מדברת?" "אסף רוצה אותך אצלו." אסף הוא סגן אלוף אסף דביר, מפקד האגף ביחידה שבה הוא, אילן, משרת, ואשר הייתה מופקדת על הקמת תקשורת בין יחידות הצבא השונות. "עכשיו?" שאל. "נו, כן, בטח עכשיו," ענתה בקוצר רוח. "זה יכול לחכות עד שאסיים להכין כוס קפה?" "מציעה שתנסה לשתות אצלו." הוא התרומם מכיסאו והחל צועד מעמדתו שהייתה מוצבת ראשונה, כשהוא חולף על פני שאר העמדות ושבהן ישבו חיילים וחיילות שהוא היה מפקדם הישיר. הוא הנהן לשלום אל פקודיו, סימן להם כי הוא ישוב במהרה ויצא מהאולם שמצוי היה במרתפו של בניין הקרוי בניין הרמטכ"ל או בניין 22, שניצב במרכזו של המחנה. לעיתים, כשנכנס או יצא מהבניין, חלף על פניו הרמטכ"ל דן שומרון. אז, היה אילן נסוג בבהלה צעד לאחור, נמתח ומצדיע. האישיות שמולו נהגה לחייך, משיבה בהצדעה מרושלת מעט ונעלמת בלשכתה. כעת, התקדם בהמשך המרתף הטחוב והאפלולי ופתח דלת ברזל כחולה שהובילה אותו אל אולם מוארך נוסף ובו מסגרות מתכת גבוהות, שאליהן היו צמודים סולמות נגררים וקצותיהם של כבלים עבים, רבי חוטים צבעוניים, שדרכם נותבו כל השיחות הפנים צבאיות ואלה בין יחידות הצבא לבין העולם החיצון האזרחי, התלכדו. שם, במרכז האולם, בתוך חדר חסר חן וייחוד, הייתה ממוקמת לשכת המפקד. מבעד לווילונות בד בהירים, יכול היה לסקור מעת לעת, דרך קירות הזכוכית, את הנעשה באולם. שורות ארוכות וגבוהות של סיימי כבלים בגדלים שונים אשר הקצה השני שלהם מצוי היה הרחק קילומטרים רבים פרוסים לרוחבה ולאורכה של הארץ בצנרת תת-קרקעית או נמתחת על כבלים עיליים המתוחים בין עמודי עץ עגולים לאורך רחובות וכבישי המדינה, נמצאו שם. השיחות למחנות הצבא הארעיים והקבועים חייבים היו לעבור דרך צומת זה תחת שליטה, בקרה והאזנה של ביטחון שדה. שם חוברו מכשירים אלקטרוניים ואמצעי האזנה לשיחות, ושם הוצפנו שיחות שאותן רצה הצבא לשמור בסודיות עליונה מפני האזנה של האויב.

 

אסף דביר, מפקדו של אילן, נחשב לגאון בעולם התקשורת. ענף, שהפך להיות לאחרונה אחד התחומים שבהם נעשתה התקדמות עצומה, עד כדי כך שקשה היה לאדם מן השורה לעקוב אחר ההתפתחויות בתחום. משהחל אסף להתעניין במישור הזה, ובהמשך לעסוק באלקטרוניקה ובתקשורת בבית הספר התיכון המקצועי "אורט", היה ברור לכולם שהוא יגיע רחוק. אין פלא שכוכבו זהר כמטאור, ובכל שלב של פעילותו או רכישת השכלתו, זכה לשבחים ולתוארי הצטיינות שכיסו את קירות לשכתו. אולם, דמותו הגוצית, ראשו העגול והמקריח ותנועותיו החדות והעצבניות היו ניגוד מוחלט לדמות המפקד שאפיין עד לעת האחרונה את הצבא. אבל לא אסף ואף לא אילן היו יוצאי דופן ביחידתם. בצבא עם מסורת של לוחמים ללא חת וסיפורי צל"שים שמסופרים בכל יום זיכרון, הם סומנו ה"יורמים" שנחבאו אל הכלים, ורק לאחרונה החל הפיקוד הבכיר להבין את חשיבות חיל הקשר והשפעתו העתידית על שדה הקרב. אילן נכנס לחדר של מפקדו והמתין עד שאסף יסיים שיחה טלפונית. הוא סימן לאילן בניד ראש לעבר הכיסא שמולו. "אני צריך ממך שם של חייל או חיילת שלך שאתה ממליץ עליהם כי הם ראויים להשתתף באירוע חיילים מצטיינים בבית נשיא המדינה ביום העצמאות," אמר אסף כשסיים את השיחה. "כמה זמן יש לי?" "אני מצפה לקבל ממך שם עד סוף השבוע." "תקבל." אילן היסס, ואז שאל, "אני יכול לקבל חצי יום חופש?" "מה, שוב?" אילן חשב לוותר, אבל כמו נדחף על-ידי רצון בלתי נשלט אמר, "כן. חייב חצי יום." "טוב, מאשר."

 

הוא יצא משער הבסיס והחל צועד מערבה ברחוב קפלן. בהגיעו לאבן גבירול פנה צפונה והחיש צעדיו, חולף על פני בניין העירייה. ברחוב הדסה עצר. הוא הרים את מבטו לקומה השנייה, שם התגורר עם אימו, אחותו ואחיו התאום. כשהבחין כי תריסי האזבסט מוגפים, ויתר על המחשבה הראשונית לעלות הביתה. הוא פתח את המחסן, הוציא את אופניו והחל לדווש, כשהוא שם את פעמיו אל חוף הים. חוף הצוק ליד מלון מנדרין היה חביב עליו על פני שאר חופי תל-אביב. מזה כמה שבועות חש אובדן דרך. ביחידה גברו אצלו השיעמום וחוסר העניין, וכל מה שנותר הייתה ציפייה לסיומו של היום, בתקווה שמשהו ישיב לו את חדוות חייו. בבית הגיעו יחסיו עם אחיו התאום למבוי סתום. תאומים הפכים הם היו. כל מה שאהב האחד, השני סלד ממנו, וכל סיפורי הקשרים המיוחדים בין אחים תאומים כמו פסחו עליהם. את אחותו הקטנה הוא אהב מאוד, אבל בזמן האחרון, כשהחלה לחוות את פגעי הבגרות שאליהם נקלעה, התקשה להבליג על התפרצויות הכעס שלה והחל להימנע מלפגוש בה, עד יעבור זעם.

 

בניין מלון מנדרין הזדקר מולו, תמיר ובודד, בחופו של ים כחול וקוצף גלים. מצפון ומדרום למלון הצהיבו גבעות חול ים מכוסות אי פה אי שם בשיחים ירוקים שטרם נואשו מהיעדר מים בקיץ הלוהט. הוא הגיע לקצה הצוק והחל גולש בשביל היורד אל החוף. ליד סככת חוף, שעמודיה חלודים והיא נוטה ליפול, קשר את אופניו והתיישב על קרע של כיסא שננטש. החום היה כבד והוא התקשה לנשום. הוא פרם את כפתורי חולצתו והרים מבטו אל הים וגליו, שהיכו קלות בגופי המתרחצים. היא משכה את תשומת ליבו בשונות שלה. גבוהה, רזה, עורה בהיר עד חיוור שבלט עוד יותר על רקע בגד הים השחור שעטתה על גופה. הוא עקב אחריה במבטו. לאחר ששקעה בכיסא החוף, חשק בשלגון, מיהר אל הקיוסק, רכש קרחון צהוב וליקק ממנו בהנאה רבה וחזר אל הסככה.

 

אילן עמד והביט במכונית המתרחקת של אלונה ולא האמין שאזר אומץ והעז לבקש את מספר הטלפון מהבחורה שעוררה את התעניינותו. מצב רוחו היה מרומם, והוא מיהר אל אופניו ושב לביתו. הבית היה ריק. הוא חימם לעצמו בסיר מתכתי שאריות תבשיל ואכל מתוכו בכף, בעודו ניצב במרפסת. הוא השקיף ממרום הקומה הרביעית אל בניין גן העיר. הוא נזכר בערגה כי רק לפני זמן לא רב השתרע למטה גן החיות של תל-אביב, ואילו כעת הועבר מיקומו. אפילו לניחוחותיו של גן החיות הוא התגעגע וחשב לעצמו אולי כדאי שיקפוץ פעם לספארי. הוא הביט בכפות ידיו וראה את מספר הטלפון שרשם בחיפזון. בטרם יתחרט, ניגש אל הטלפון שהיה תלוי על קיר פינת האוכל וחייג, כשהוא משוכנע בכך כי אין סיכוי שהשיחה תיענה. "הלו?" נשמע קול נשי. הוא נאלם. "הלו?" "כן, כן, שלום מדבר אילן, החייל מהחוף, זוכרת?" שקט השתרר בצד השני, ואז שמע, "כן, זוכרת. מה אתה רוצה?" "אני יודע, חשבתי להכות בברזל כשהוא עוד חם ולנצל את זה שהזיכרון עדיין טרי ולזכות לפגוש אותך הערב. זה אפשרי?" "שמע, אתה נועז. היום אני חוגגת יום הולדת וחשבנו, רותם ואני, לסעוד ארוחת סושי. אז אם בא לך, תפגוש אותנו ברחוב הארבעה." היא טרקה את הטלפון והוא נותר המום. מקלחת קרה ולבוש קיצי ואוורירי, והוא כבר פוסע לכיוון רחוב הארבעה.

 

צינת המסעדה השיבה את רוחו מחום הערב, והוא סקר את חלל המקום שבמרכזו ניצב שולחן בר כשעל הכיסאות המוגבהים ישבו סועדים. המטעמים הוגשו להם מידיהם של טבחים אסייאתים שניצבו מולם. הטבחים הכינו את מבוקשם של הלקוחות לפי סוג הצלחות שבחרו, כשכל צלחת מכוונת לסוג אוכל אחר. הוא לא ראה את אלונה ולכן סקר במבטו את המרחב. בפינה, ליד שולחן נמוך, היא ישבה עם חברתה. הוא מיהר אליהן. "אפשר להצטרף?" שאל בהיסוס. אלונה הרימה את מבטה. "אני לא מאמינה שבאת." הוא הושיט אליה את ידו ואמר, "אילן." "אלונה, וזו רותם." הוא לחץ את ידה של אלונה ואחר-כך את ידה של רותם, הסיט את הכיסא לאחור והתיישב בעודו מסמיק עד שורשי שערו. בפעם הראשונה, הביטה בו אלונה בתשומת לב ולא מצאה סיבה מיידית "לנפנף" את הבחור בתום הארוחה. היא הבחינה כי הוא מתרגש ונסער ולא מוצא מה לומר ומה לעשות עם ידיו, וליבה נצבט. "אתה קצין? איפה אתה משרת?" "אני קצין קשר ומשרת בקריה, כאן לא רחוק, כאחראי על מוקד טלפוני. זה לא תפקיד מעניין כל כך, אבל קרוב לבית ובתוך תל-אביב, וזה יתרון גדול." הם התבוננו בתפריט, ביקשו מהמלצר המלצות ופרטים על מנת השף של היום, חככו בדעתם, ולבסוף העבירו לו את בקשתם. רותם שאלה למקום מגוריו והוא אמר, "לא רחוק, ליד העירייה." כשחיכו להגעת המנות הראשונות, הוא הרשה לעצמו להגניב לעברה מבטים ולהתפעל מיופייה. אצבעותיה הארוכות שהשתעשעו במקלות היפניות הסעירו את דמיונו בלי שידע לתת לכך הסבר.

 

הם

הסכום שהופיע בחשבון שנמסר להם הימם אותו. אלונה הציעה שיתחלקו בתשלום, והוא לא התעקש, רק שאל, "לאן מכאן?" לאחר הרהור קצר אמרה, "'כליף'." רותם הרגישה שהיא מיותרת ואמרה, "לי הספיק להיום. אני פורשת ומשאירה אתכם, ילדים לסיים כראוי את יום ההולדת שלך." אילן המתין מעט ואז שאל, "'כליף'? מה זה?" היא הרגישה נינוחה להיישיר מבט מבלי להשפילו, כפי שחשה מדי פעם כשהביטה בבחורים נמוכים ממנה או שווים לה בגובהם. "זה מועדון לילה ביפו שאפשר לשתות בו משהו חריף ולחזות במופע של בדרנים או להאזין למוזיקה יוונית, טורקית או אותנטית ישראלית." היא המשיכה להביט בו ושאלה, "מוכן לנסות?" "כן, למה לא, מה כבר יכול להיות מזיק במשקה, מוזיקה ונערה מהממת." היא חייכה קלות וחזרה על דבריו, "נערה." הם יצאו מהמסעדה, ובשולי המדרכה היא הרימה את ידה לעבר מונית חולפת שעצרה בחריקת בלם. היא גלשה בקלילות פנימה והוא אחריה. "נבוך ואמיץ, זה מוצא חן בעיניי, אבל בלי לטפח תקוות, או-קיי?"

 

מועדון "כליף" ניצב בשיפולי גבעה, בקצה הצפוני של יפו. בניין ישן, אולי מימי הטורקים ואולי אף קודם לכן, שעבר שיפוץ והתאמה לייעודו כמועדון לילה. בטרם צעדת לכיוונו, יכולת להשקיף אל תל-אביב ולהזין את עיניך בחוף הים של העיר ובגלישתה לכיוון מגדל שלום דרך שכונות שבזי וכרם התימנים. בהמשך, לאורכו של החוף, ניצבו במלוא הדרם המלונות המפוארים "שרתון" ו"הילטון" והאירו כשני מגדלורים את צפונה של העיר. בכניסה למועדון היא הזמינה שולחן לשניהם, וגבר רחב גרם עם חליפה שחורה ופפיון מגוחך הוביל אותם לקדמת האולם, כשמלצרית מפורכסת באה לקבל מהם הזמנה. אלונה הזמינה שתי כוסיות שמפניה, בקבוק סודה וצלוחית בוטנים קלויים. על הבמה לימינם ניגנה להקה מוזיקה שקטה של לחנים ידועים ממחזות זמר מפורסמים. אילן סרק את המקום ונראה כמו ילד שקיבל זה עתה במתנה צעצוע מרתק. אלונה התקשתה להאמין איך עד עתה אילן לא ביקר ב"כליף" ולא ידע על קיומו. בכל ביקור שלה במקום או ב"חמאם" שהיה מצוי מרחק הטלת אבן מכאן, פגשה לא מעט בחורים בטווח הגילים של אילן. אלא שבגלל שלא רצתה להביכו, נמנעה מלשאול אותו על כך. המשקה ערב לחיכו ועקצץ מעט את אפו. "אז זה שמפניה?" שאל. "כן," ענתה אלונה. "טעים?" היא הבחינה שפניו וצווארו מאדימים לפני שענה, "כן." "פעם ראשונה?" שאלה. "כן," הוא ענה. "אז, בבקשה אל תגזים עם זה, כי זה עולה לראש ואז או שתשתטה או שתירדם, ואני לא רוצה אותך לא כזה ולא כזה." "או-קיי," ענה. אל הבמה הוזמן זמר שהם לא הצליחו לקלוט את שמו, אבל לפי קבלת הפנים של הקהל הם התרשמו שהוא מוכר ופופולרי. משנשמעו הצלילים הראשונים של התזמורת וקולו הצלול, הגבוה והנעים הדהד באולם, הם, כמו כל הקהל, נשבו בקסמו של הזמר הצעיר וטוב המראה ובשיריו והם נעו מצד לצד לקצב המנגינה. "נשבע, בחיי אני נשבע," שר הזמר ואלונה לא התאפקה ושאלה מישהו שישב בסמוך אליה לשמו של הזמר. "חיים משה," הוא ענה. "נפלא," אמרה וחשבה שעליה לרכוש את הקלטת של הזמר ולהאזין לה בביתה. הבילוי שלהם במועדון הסתיים. כשירדו מהמונית ליד הבניין שבו התגוררה ברחוב יהושע בן נון, מיהרה להיפרד ממנו והוא סמוק כולו ביקש כמעט בתחינה, "נעשה זאת שוב?" "לא עדיף שנשאיר את היום כזיכרון נעים?" "זה יהיה יותר מדי אם אבקש הזדמנות נוספת?" "הזדמנות למה?" שאלה אלונה. "לשכנע אותך שכדאי לתת סיכוי לקשר בינך לביני." היא הייתה עייפה, חשבה לרגע קל, חייכה ואמרה, "תנסה להתקשר בשבוע הבא. ואם יישאר בי טעם של עוד, נדבר." "אסתפק בזה, אני מודה לך על היום הזה." היא הושיטה יד ולחצה את ידו ברפיון נעים, הסתובבה ופסעה לעבר חדר המדרגות, ושנייה לפני שנבלעה בו, הסבה ראשה והביטה בו כאילו היא מנסה לצלם במוחה את תמונתו.

 

דירת אימו הייתה קרובה, ותוך דקות ספורות הוא נכנס אליה ונוכח כי בחדרו של אחיו התאום האור דלק. בחזותם של האחים אי-אפשר היה לזהות כי הם תאומים. אילן היה גבוה ורזה, שערו בהיר סתור וקופצני ועיניו ירוקות רכות ונוגות. ואילו אחיו, יותם, היה מוצק ושרירי, נמוך מאילן, שערו שחור ומקורזל ועיניו חומות ונמרצות. גם הקשר בין האחים לא תאם את הנהוג לספר באגדות כי תאומים חשים אחד את השני, אוהבים אותם צבעים או טעמים. יתרה מכך, מערכת היחסים ביניהם כללה עליות ומורדות, קנאה והערצה, שיחות נפש מצד אחד, ותקופות של ברוגז מוחלט מצד שני. אכפתיות ודאגה מחד, וטינה וכעס מאידך. בעיקרון, הייתה ביניהם חלוקה ברורה. אילן היה הילד החושב, החולם, ויותם איש הפעולה והנמרצות. הפעם שמח אילן לגלות כי אחיו בבית והוא ער, למרות שהשעה הייתה אחת וחצי אחר חצות. הוא הקיש קלות על דלת חדרו ולאחר ששמע כן חלוש, פתח כסדק את הדלת. כשהבחין כי אחיו שקוע בצפייה במשחק כדורסל בארצות-הברית, נכנס פנימה והתיישב לצידו על הספה והמתין. "מה?" שאל יותם, תמה לכניסתו של אחיו אליו בשעה כזו. "הכרתי בחורה והייתי חייב לשתף מישהו." אחיו הפנה אליו את מבטו." נו, מה, ספר." "פגשתי אותה הבוקר בים ויצאנו יחד בערב ל'כליף' ואני מתרגש, וגם נהניתי שם." יותם שתק. "'כליף'," אמר אילן, "מכיר?" "נו, באמת, בטח שמכיר. הייתי שם כמה פעמים." "היית?" "למה אתה מופתע?" "לא יודע, חשבתי שאתה לא מכיר. על חיים משה שמעת?" "הזמר? בטח מכיר, יש לי אפילו קסטה שלו." "אז, זהו. היינו שם, שתינו שמפניה, ראינו הופעה שלו, אכפת לך לתת לי את הקסטה שלו?" "אין בעיה. אבל מה עם הבחורה?" אילן הזדקף, פסע לכיוון הדלת ופלט אגב פסיעה, "מדהימה, מדהימה." "אפשר עוד פרטים?" "מדהימה."

 

היא

מוקדם בבוקר התעוררה אלונה מצלצול טלפון טורדני וחשבה לעצמה מי מנסה להשיג אותי כל כך מוקדם, ומה כבר יכולה להיות הסיבה לכך. היא הרימה את האפרכסת ולחשה, "כן, בוקר טוב," כשהיא מנסה לא להעביר את כעסה למטלפן. "אלונה, מצטערת שאני מצלצלת בשעה כזו. מדברת עטרה. חשבתי שתרצי לדעת שאיתמר ואשתו נפצעו הלילה מיריות, והם מאושפזים בבית חולים בבריסל." היא הייתה המומה. איתמר היה בן זוגה האחרון במשך שנתיים, והם נותרו ידידים טובים גם כאשר הקשר הרומנטי ביניהם הסתיים. היא רצתה למסד את הזוגיות ולהפוך למשפחה, והוא ביקש להמתין. הרצון להתחתן גבר על האהבה, ולבקשתה, הם לקחו פסק זמן שסימן את סיום הקשר. "מה? למה? מה מצבם?"

 

"מה שידוע לנו שהוא פצוע קשה ונשקפת סכנה לחייו והיא פצועה בינוני ואין נזק לעובר." עובר, איזה עובר. היא כלל לא ידעה שאיתמר מצפה לילד. היא מיהרה לסיים את השיחה וביקשה מעטרה שאם תדע פרטים נוספים שתעדכן אותה, ואם היא מתקשה להשיג אותה שתשאיר לה הודעה במזכירה האלקטרונית. היא נשמה נשימה עמוקה, הכינה, כפועלת על אוטומט, כוס קפה עם חלב, פתחה קופסה צבעונית שרכשה בשוק הפשפשים והוציאה מתוכה שתי עוגיות בראוניז שהכינה אימה, והחליטה שאין טעם שתלך היום לעבודה כשהיא עמוסה ברגשות ובמחשבות על אירועי אתמול והבוקר. היא התקשרה לעוז, העוזר האישי שלה, וביקשה ממנו שיעבור על היומן שלה וידחה את הפגישות שתוכננו לה לאותו יום למועדים אחרים ושיודיע גם ללשכת המנכ"ל כי היא נאלצת להיעדר היום ותשוב למשרד מחר. היא התקשרה לאימא שלה וביקשה להיפגש איתה בקפה הקבוע שלהן, ליד קולנוע "גת" ברחוב אבן גבירול. היא תמיד ישבה בפינה הקבועה שלהן בבית הקפה החביב עליהן. חביב, לא בשל איכות הקפה או ייחוד הכריכים והעוגות, אלא בגלל האווירה, השירות, ובעיקר מיקומו של בית הקפה, המצוי במחצית הדרך מהדירות של האם ובתה. הריהוט היה כבד ומגושם כיאה לריהוט עץ ישן. גילופי הכיסאות והשולחנות היו מעשה ידי אומן וצופו בפוליטורה חלקה בצבע חום בהיר. מתוך חלל המסעדה, מבעד לזכוכיות הענקיות, ניתן היה לראות את הכיכר ואת בניין העירייה. עתה, הביטה דרכן וקלטה את אימה שפסעה פנימה נמרצות. בתוך כך הסירה את המעיל הקצר שהיה מונח על כתפיה. אישה תמירה בעלת עיניים יוקדות וערניות בחנה אגב הנחת המעיל על מסעד הכיסא את בתה, התיישבה והניחה יד רכה על ידה של אלונה. "מה קרה, יפה שלי? אני מזהה עצבות בעינייך דווקא ביום שאחרי יום ההולדת שלך. קרה משהו?" "איתמר נפצע קשה." "איך? מה פתאום איתמר, חשבתי שהפרק הזה בחייך נסגר." "נכון, אבל אי-אפשר למחוק את מה שהיה ביני לבינו. אגב, ירו בו ובבת זוגו בבריסל."

 

"ירו? למה, אירוע טרור?"

 

"לא יודעת, אני מחכה לקבל יותר פרטים מאחותו." שתיקתן נקטעה על-ידי מלצרית שניגשה לקבל את הזמנתן. אלונה הזמינה קפה עם חלב ועוגת גבינה ואימא שלה ביקשה קפה שחור עם כריך אבוקדו. אלונה הביטה באימה בהערצה מופגנת ונתנה לדמעה גדולה להשתחרר ולזלוג על לחייה ולחרוט קו רטוב עד סנטרה. האם הביטה בה ותהתה ממתי אלונה שלה הפכה להיות כה רגישה וסנטימנטלית. "אימא, מה דעתך על כך שיהיה לי רומן עם בחור בן עשרים ושתיים?" שאלה אלונה. האם הביטה בה ארוכות. "יש משהו כזה על הפרק? ממתי גיל הופך להיות פרמטר חשוב בשיקול של בחירת בן זוג ואהבה?" היא הוסיפה, "את יודעת שאבא גדול ממני בעשר שנים, וזה אף פעם לא נבחן. לא אצלי ולא אצל הוריי. כשהתחלנו לצאת, אבא ואני, אני הייתי חיילת והוא גרוש." "גם הוא חייל." "הוא, מי זה הוא?" "אתמול נפגשנו בים. רותם ואני וחייל, שעקב הנסיבות, הכרנו. הסיפור התגלגל ויצאנו לארוחת ערב ואחר-כך למועדון לילה." "מה זה אומר 'התגלגל הסיפור'? אני מכירה אותך מספיק טוב כדי לדעת שאין אצלך דבר כזה. הכול אצלך מחושב ושקול." "נכון, היה לי פנצ'ר והוא עזר לנו להחליף גלגל, ומפה לשם הוא סחט ממני את מספר הטלפון וזה הוביל לצלצול, יציאה ובילוי." היא הרהרה קלות, ואז הוסיפה, "אני סתם מדמיינת. סביר להניח שלא יצא מזה כלום." השתיים לגמו מהקפה ונגסו במנות שהוגשו להן. אלונה ואימה אמרו יחד, "בואי לסנטר." "תראי מה זה, אנחנו חושבות אותו דבר. בא לי לקנות מכנסי ג'ינס חדשים ואולי איזה חולצה או שתיים." "קדימה, לסנטר". שתי הנשים יצאו מבית הקפה חובקות ידיים וצועדות מערבה, לכיוון דיזנגוף.

 

במקרר היו שאריות של נתחי עוף עם מג'דרה ופלפלים קלויים שקנתה בשוק בצלאל יומיים קודם. היא הוציאה מהמקרר וחיממה במחבת, מזגה סודה קרה לתוך כוס גבוהה ויצאה למרפסת. מזג האוויר היה חם אך לא שרבי, והיא השתרעה על כיסא הנוח והניחה את הצלחת והכוס על שרפרף עץ ששימש אותה כשולחן. הטלפון צלצל, והיא פסעה פנימה לסלון דירתה והרימה את הטלפון האלחוטי. זו הייתה רותם. "היי אלונה, מה שלומך? מה קרה? ניסיתי להשיג אותך בעבודה ואמרו שלא הגעת." "כן, כזה יום הפוך. קמתי בבוקר לבשורה עצובה והחלטתי לא ללכת לעבודה." "איזה בשורה? מה קרה?" "איתמר נפצע." "מה נפצע?" "ירו בו בבריסל ומצבו קשה." השתררה שתיקה מעבר לקו. "איתמר? מה שוב איתמר? חשבתי שהפרק הזה סגור אצלך סופית." "הוא סגור אבל לא נעול." רותם החליטה לדלג על הבעת דעתה בעניין ועברה לנושא אחר. "איך היה המשך הערב עם הילד?" "היה דווקא נחמד. ב'כליף' היה ערב מהנה והבחור מעניין, אבל לא צריך להתחיל לבנות רומן רומנטי. לא נראה לי שתהיה לזה המשכיות, לא מצידו וכנראה גם לא מצידי." "נו, לי נראה שדווקא כן תהיה המשכיות, ודווקא מצידך." "יו נוור נו," ענתה אלונה. "לפחות לעכשיו, הסצנה שאני אצא לזוגיות רצינית עם בחור בן עשרים ושתיים נראית לי הזויה ומתאימה לרומן זול שמוכרים בעשרה שקלים בתחנה המרכזית." כוס מיץ תפוזים התאים לה ביותר כעת. היא נטלה ארבעה תפוזי שמוטי מסלסילת קש שעמדה על השיש, חצתה אותם וסחטה במסחטה, מזגה לכוס גבוהה נטולת ידית, שאליה הוסיפה שלוש קוביות קרח. היא שבה למרפסת, הניחה את כפות רגליה היחפות על המעקה ולגמה את המשקה הצונן. היא חשבה על אילן, על ביישנותו ועל עקשנותו לראות אותה. הטלפון שב וצלצל. היא קירבה אותו לאוזנה ושמעה קול גברי רך. היא זיהתה מייד את קולו של אילן.

 

"אלונה? זה אילן, פנויה לדבר?" היא הוקסמה מהתום שזרם מהשפופרת אליה. "כן," השיבה. "אולי תסכימי להצטרף אליי לטיול בשבת?" "טיול? לאן?" היא חייכה לעצמה. "אין לי רעיון, אבל אולי יש לך מקום שבא לך לבקר, או שהמליצו לך עליו." "תגיד, לא עדיף שתרכז את חיזוריך בבחורה בת גילך, חיילת? אגב, אתה מתקשר מהבסיס?" "כן." "תן לי לחשוב על זה, תתקשר מחר, עד אז אחליט. על המקום, תיאלץ לחשוב לבד."

 

הוא

בבוקר החליט אילן לוותר על האופניים וצעד רגלי למחנה הקריה. שלוש התלבטויות הגיעו לשלב ההחלטות שהיה עליו לקבל. הראשונה הייתה קלה יחסית, והפור נפל די מהר – סלמוויט. היא הייתה החיילת שעליה החליט להמליץ בפני אסף. החיילת הצנועה, בת העדה האתיופית בלטה מעל כולם ביעילות, אחריות, מסירות ותפוקה, והוא היה בטוח שלא תהיה תרעומת ביחידה שבפיקודו אם יבחר בה. החלטה שנייה שקיבל הייתה להירשם להשתתפות בתחרות אליפות צה"ל בשחמט. מגיל צעיר למד מאימו לשחק. מאז, ניצח בקלות את כל חבריו, עקב אחרי פרסומים, התחרה במסגרת החוג לשחמט של בית הספר העממי, תנועת הנוער הצופים והפנימייה הצבאית, שבה השלים את לימודי התיכון, ובכל התחרויות זכה במקום הראשון. את הקפיצה המשמעותית עשה לאחר שהאם, שהבחינה בכישרון של בנה, צירפה אותו לחוג שהתקיים במועדון "ביכורי העיתים", שברחוב הפטמן שש בתל-אביב. בו, בהדרכת משה צ'רניאק ויאיר קריידמן, שהיו אז אלופי הארץ בשחמט, התנהל חוג איכותי אשר כלל קבוצה של שחמטאים מצטיינים שהתמודדה בליגת השחמט הבכירה בארץ, שהוציאה מתוכה אלופים בכל הגילים. הוא היה אחד מהם. מסלול חייו, ובעיקר תקופת לימודיו בפנימייה, הסיטו אותו מתחום השחמט והוא נאלץ לאבד את הניקוד שקובע את מיקום המשתתף, הן ברמה הארצית והן בזו העולמית. רק הגביעים והמדליות שקיבל והוצגו לראווה על המדף בחדרו יכלו לספר את סיפורו. ההחלטה הקשה מכולן הייתה לאן יציע לאלונה לנסוע לטייל. האם יבחר באתר תל אביבי מעניין או שמא יעדיף מקום מרוחק. או-אז, ייאלץ לבקש מאימו סכום כסף. הוא סיכם איתה, בעת גיוסו, שאת משכורתו הצבאית יחסוך ויפדה את הכספים רק כשישתחרר. בנוסף, יהיה עליו לבקש את המכונית של אחיו.

 

אסף קיבל מאילן את טופס ההמלצה, הביט ברשום בו וחייך בשביעות רצון. "יש לי הרגשה שהיא תעבור את כל הסינונים ותגיע לנשיא ביום העצמאות." "גם לי," אמר אילן, המשיך ושאל, "לאן היית אתה ממליץ לקחת לטיול אורחת שלי?" "תיירת? פעם ראשונה בארץ?" "לא, לא." "בעיר או מחוץ לעיר?" "אין לך המלצה על מקום מעניין שעדיין לא נהרו אליו כל בית ישראל?" "יש משהו. קח אותה למערת הנטיפים. היא נחשפה לפני כמה שנים והמוני ישראל עדיין לא חירבנו אותה." "זה רעיון מעניין, תודה. אגב, השארתי בדואר נכנס שלך בקשה שלי להשתתף באליפות צה"ל בשחמט." אסף הרים אליו את מבטו. "מה, אתה בעניין הזה?" "כן, אני אוהב את המשחק." "טוב, מאשר, ושיהיה לך בהצלחה. יאללה, תן לעבוד."

 

בערב התקשר לאלונה. לשמחתו היא ענתה. "היי, זה אילן, בא לך לצאת לסרט?" שקט מביך שרר מעבר לקו והוא המתין, חושש שמא עשה טעות בלי להבחין. "איזה סרט חשבת שכדאי שנראה?" "שמעתי בבסיס את הקצינים בחדר האוכל מדברים על 'איש הגשם'. לא יודע עליו כלום אבל הזכירו את השם דסטין הופמן וזה שם של שחקן שכבר שמעתי עליו דברים טובים." "אתה מצליח להפתיע אותי, כך שקשה לי לסרב סתם. מה גם שאני ממש מעריכה את השחקן הזה." שוב שקט. "איפה מקרינים אותו?" "אני כבר בודק," אמר ועלעל בעיתון, מנסה לאתר בחיפזון את העמוד של בתי הקולנוע והסרטים לפני שתשקול שוב את ההצעה ותתחרט. כמו להכעיס, הוא התקשה למצוא את העמוד, והיא שמעה מבעד לאפרכסת את רחש רשרוש דפי העיתון ואת נשימותיו המואצות וחייכה. "'צפון', קולנוע 'צפון'. יש הקרנה בשבע ויש בתשע וחצי." שוב שקט ושוב המתין בחוסר שקט מתופף באצבעותיו על השולחן. "טוב, בוא לאסוף אותי בשמונה." הטלפון נטרק והוא היה מאושר. הוא שרק, אסף מהארון לבנים, גרביים, חולצה תכולה ומכנסי ג'ינס ונכנס להתקלח. בדרכו החוצה פגשה בו אימו. "לאן?" שאלה. "לסרט," ענה. "עם מי?" הוא האדים. "יש לו חברה," צעק אחיו מהחדר הסמוך. לא כך תכנן לבשר זאת למשפחה. "כן, נכון יש לי ידידה שהכרתי לא מזמן." אחיו שוב התערב, "מה לא מזמן, הוא הכיר אותה השבוע בים." הוא הביט באימו בתחינה והיא חייכה, ליטפה את פניו, שלפה מכיס החלוק שלה כמה שטרות כסף ותחבה אותם לכיס מכנסיו. "לך, חמוד, תיהנה. אשמח לשמוע כשתרצה לספר." הוא הודה לה ללא מילים והרגיש חמימות מתפשטת בפניו וכעס על עצמו שגם ליד אימו הוא עדיין מסמיק. הוא מלמל מילות תודה וחמק במהירות החוצה, מדלג במדרגות שלוש-שלוש, עד שפרץ לרחוב ורוח הערב שנשבה ממערב ציננה את פניו.

 

הם

הוא עמד ברחוב למרגלות הכניסה לביתה והמתין. לא היה לו מושג באיזו קומה היא גרה ומה מספר הדירה. הוא התלבט אם כדאי לעלות במדרגות לבחון קומה-קומה ולנסות להבין מהשלטים שעל הדלתות איפה היא גרה. מנגד, חשש כי היא תראה בכך חוצפה מצידו כאילו בלש אחריה. הוא עמד מתלבט, חוכך בדעתו ומאבד את ביטחונו העצמי, והינה היא צועדת אליו בשביל הגישה לבניין. ליבו החסיר פעימה. עטויה בשמלה ארוכה בצבע ירוק בהיר מבד קליל, שקוף למדי, נעולה בסנדלים שטוחים בצבע חום התקדמה בעודה בוחנת אותו. שערה השחור והארוך היה עדיין רטוב, ופניה הלבנות נקיות מאיפור. הוא הביט בה ונכבש שנית מדמותה. המילים המקובלות, שאותן יש לומר, נעלמו וכמו נמחקו מזיכרונו. היא עצרה. "שלום, מכאן לאן?" "אני יודע. אנחנו צריכים לנסוע באוטובוס בקו שלוש-עשרה." פניה הרצינו, והוא תהה אם עשה טעות בכך שלא הציע כי ייסעו בטקסי, אבל היא אמרה, "או-קיי, תוביל לקו שלוש-עשרה."

 

"סרט נפלא," אמרה אלונה, לאחר שיצאו מבית הקולנוע. "המשחק של דסטין הופמן נדיר." "אהבתי אותו בסרט 'הבוגר', אבל כאן הוא מתעלה לרמת משחק מושלמת." "כן, אהבתי את הסרט. אימא שלי אומרת שאחי דומה לטום קרוז." הם פסעו לכיוון רחוב אבן גבירול והוא כאילו נזכר בדבר-מה. "תרצי לשבת לשתות משהו?" "כן, זה יהיה נחמד. אחיך? בן כמה הוא?" "צעיר ממני." "בכמה?" "עשר דקות. הוא תאום שלי." "וזהו? אין אחים נוספים או אחיות?" "יש אחות קטנה מאיתנו." "בעשר דקות? אתם שלישייה?" הוא צחק משוחרר ואמר, "לא, צעירה מאיתנו בארבע שנים." "אז, אני מבינה שאתם לא תאומים זהים." "לא, בכלל לא דומים. לא במראה, ובטח לא באופי." "מעניין. אתם קרובים?" "לא. הוא בעניינים שלו ואני בעולם שלי." בפינת רחוב ז'בוטינסקי הוא הציע שייכנסו לבית הקפה, והיא פסעה לפניו והתיישבה ליד שולחן עץ קטן צמוד לקיר שלידו כיסאות מרופדים ומצופים בפלסטיק בורדו רועש. מלצרית חייכנית התקרבה אליהם כדי לקבל את הזמנתם. כשפנתה לבצע את ההזמנה, שאלה אלונה ברכות, "לא חבל שנבזבז את זמננו על קשר חסר סיכוי? אתה בחור יוצא דופן, אבל אני מבוגרת ממך בשמונה שנים וקשה לראות לאן יכול קשר כזה להגיע." אילן העריך את הגישה הישירה של אלונה. הוא חכך בדעתו, התמהמה ואמר, "לי זה בכלל לא משנה ולא מפריע. גיל זה רק מספר ואני ידעתי שאני חייב להיות איתך עוד לפני שידעתי מה שמך או מה הגיל שלך. אני לא מוכן לוותר עלייך. תנסי אותי ותראי שאני רציני." "כמה מערכות יחסים היו לך עם נשים? איזה ניסיון אתה מביא לקשר? אתה צריך להבין שהשעון אצלי תקתק כשאתה היית עוד בתיכון. לא עומדת בפניי האופציה להתחיל עכשיו רומן שיימשך שנים. אצלי הקמת משפחה זה בעדיפות ראשונה, ולא לנהל רומנים עם גברים צעירים ויהיו הנפלאים ביותר, ואתה באמת מקסים." הם בחשו והמתיקו את הקפה וכרסמו בכפית את עוגת הנפוליאון שהייתה נפולה מעט ומסוכרת מדי. "נכון שאני צעיר ונכון שאין מאחוריי רומנים רבים, אבל אני יודע מה אני מרגיש. כל מה שאני מבקש שתתני לקשר שלנו הזדמנות קצרה. כמה חודשים, תבחני אותנו."

 

במונית השתררה שתיקה מעיקה והפרידה הייתה חפוזה, ואלונה לא השיבה על בקשתו. היא נפרדה ממנו בלילה טוב חרישי ובתודה והעבירה יד קלה על זרועו. היא לא הותירה לו הזדמנות להיפרד או לנסות ולקבוע פגישה נוספת. הוא פנה לדרכו מלא בנפשו מהפגישה וחרד להמשך.

 

היא

למוחרת בבוקר, במשרדה הנקי והמעוצב, הסתערה אלונה על החומר שהצטבר על שולחנה ונחפזה לסגור את הפיגור לפני שתצטרף לישיבת ההנהלה. במסמך שלפניה היה מפורט סדר היום של הישיבה. הסעיף המרכזי שבו היה דיון בנושא התקציב השנתי של החברה. מטרתה הייתה לעמוד על כך שחלק היחידה שלה בתקציב לא יקטן מתקציבו בשנה הקודמת. החברה שבה הועסקה אלונה כמנהלת אגף השיווק ייבאה מוצרי טואלטיקה מאירופה, בעיקר מצרפת. היא הצטרפה לחברה לפני שנתיים לאחר התלבטויות, דבר שהצריך ממנה שינוי כיוון בקריירה שלה, מפסיכולוגית קלינית לניהול שיווק בחברה גדולה. החברה הייתה שייכת למשפחה ותיקה בארץ והוקמה בידי הדור המייסד, שבתקופה הנוכחית החל להעביר את ניהול החברה לדור הבא. בראש הדירקטוריון עמד אבי המשפחה, איש נמוך ונמרץ שנהג לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע איך הקים, במו ידיו ובעזרת אשתו, חברה מצליחה ששולטת על כרבע מהשוק המקומי. איתו בהנהלה היו אשתו, אחיו, בנו הבכור וכמה נציגי ציבור. את ניהול החברה הפקיד בידי בתו עופרה. בחירתה של הבת לניהול החברה הייתה מובנת מאליה. מאז שהשתחררה מהצבא והתייצבה במשרדי החברה, בלטה בכישרון האיכותי שלה בניהול, שהתבטא בראש ובראשונה ביכולת המיוחדת שלה לאתר אנשים מוכשרים ולהציב אותם בתפקידים הנכונים. היא עצמה, במהלך עבודתה בחברה, עברה בכל מחלקותיה, חקרה כל פעילות, השקיעה שעות רבות בלימוד והכרת כל המוצרים, הכירה אישית את המנהלים בחברה, כשהיא לומדת עליהם מהתיקים האישיים כל פרט חשוב, לרבות השכלתם ומצבם האישי. תוך חמש שנים השלימה את לימוד החברה לעומקה, ואז מונתה, בשלב ראשון לסגנית מנכ"ל, יד ימינו של אביה. כעבור שנה מסר בידה את המפתחות והיא מונתה למנכ"ל תחתיו. בחברה מייד הורגש השינוי. בין עופרה לאלונה התקיימו יחסי עבודה טובים, וכל אחת מהן למדה להעריך את היכולות של האחרת. חילוקי הדעות יושבו ביניהן בשיחות לא רשמיות בבתי קפה ולא בלשכה של עופרה. עופרה שהייתה צעירה בשלוש שנים מאלונה וכבר הייתה נשואה ואם לתינוק בן שנה וחצי, קלטה בחושיה החדים את היכולות המקצועיות והפתיחות לחדשנות של אלונה ונתנה לה יד חופשית בהעלאת רעיונות שיווקיים חריגים שהותירו את החברה רווחית ומובילה בשוק תחרותי ואגרסיבי.

 

בחדר הישיבות כבר ישבו מרבית חברי ההנהלה. חלקם היה עסוק בהכנת משקה חם או בליקוט פירות מסלסילת קש גדולה. גם אלונה העדיפה הפעם פירות ואספה לתוך צלחת נייר ססגונית אפרסמון, אגס ואשכול קטן של ענבים ירוקים ללא חרצנים, מוצר חדש שהונדס במכון השייך למשרד החקלאות. לאלה צירפה מפית נייר מקופלת וסכין פלסטיק לבן. היא התיישבה במקומה הקבוע, בצד שבו היו החלונות שהשקיפו על העיר מגובה הקומה השלוש-עשרה, בכיסא השני, אחרי הסגן של עופרה שישבה כמובן בראש השולחן. היא הנהנה לשלום אל עופרה שפסעה פנימה נמרצות בדיוק כפי שצעד אביה, נמוכת קומה כמותו. היא הייתה לבושה בחליפה מחויטת שנתפרה במיוחד עבורה ותאמה לנעליה ולתיק הקטן שנשאה איתה. כהרגלה ניהלה עופרה את הדיונים בנועם. היא מנעה פטפוטים מיותרים והקפידה על לוחות הזמנים המתוכננים של הישיבה. בדיון על התקציב, התעכבה על בקשתה של אלונה להגדיל את תקציב יחידתה בעשרים אחוזים והקשיבה בתשומת לב להסבר שלה כי התוספת מיועדת להכניס לשוק מוצר חדש שעליו שמעה ממנהל אגף המחקר, שדיבר על מתקן התזה שיוצב מעל דלת הכניסה ויפיץ נוזל ריחני לחלל האמבטיה או השירותים בכל פעם שמישהו ייכנס או יצא. בכוונתה לצאת בקמפיין אינטנסיבי, הכולל סרטון שיוקרן בבתי הקולנוע. להערכתה, המוצר ייכנס חזק לשוק, ובתוך שנתיים הוא יותקן בכל בתי העשירון העליון במדינה ויכניס לחברה רווחים נאים. עופרה ביקשה מחברי ההנהלה לחשוב על ההצעה של אלונה והודיעה כי ההחלטה לגביה תתקבל בישיבה הבאה. הסיכום נראה לאלונה סביר והיא העריכה שהצעתה תתקבל. היא חזרה ללשכתה, ורוזה המזכירה שלה, ששלטה ביד רמה ובקולות תרועה בכל מה שהתרחש בה, אצה אחריה עם פנקס קטן שבו ציינה לעצמה את מה שחשבה שראוי ליידע את אלונה. לאחר שהשאירה רשימה של כל מי שהתקשר, התעניינה האם נחוץ לה קפה, ואז אמרה, "עטרה התקשרה." "כן, תשיגי לי אותה, בבקשה." היא הרגישה שהיה עליה להתעניין מוקדם יותר בשלומו של איתמר וציינה לעצמה שזה פספוס שלה. החדשות מעטרה בישרו לה שאיתמר יצא מכלל סכנה וכי המשפחה תגיע ארצה, ככל הנראה בעוד שבועיים. היא ציינה לעצמה ביומן להתקשר בעוד שבועיים.

 

בערב חזרה תשושה, התקלחה והכינה לעצמה כריך אבוקדו עם צלוחית ירקות טריים חתוכים גס וכוס מיץ אשכוליות צונן. בסלון, מול הטלוויזיה הדולקת והמושתקת, היא התקשרה, כמנהגן מדי ערב, לרותם. אלונה סיפרה לה על הישיבה המוצלחת ועל כוונתה לקפוץ ל"משביר" לחפש בגד חדש, ורותם חסרת הסבלנות התפרצה לדבריה. "מה קורה עם החייל?" "היינו השבוע בסרט 'איש הגשם', מומלץ". "וזהו?" שאלה רותם. "כן, הוא מנסה להשפיע עליי לטייל יחד איפה שהוא. עוד לא הסכמתי. תגידי, רותם, מה הטעם?" "אני אוהבת אותו," ענתה רותם. "הוא אומנם בוסרי, אבל תמימות היא לא מגרעת. נעורים זה לא פגם. אל תנפנפי אותו כל כך מהר." אלונה הרהרה בדבריה, חשה בעייפות הזוחלת באיבריה, נפרדה מחברתה, גלשה אל בין הסדינים ותוך שניות ספורות נרדמה.

 

הוא

השגרה בבסיס שיעממה את אילן, ומחשבותיו היו נתונות לאלונה. הוא תהה למה היא לא הגיבה להודעה שהותיר לה במזכירה האלקטרונית לפני ימים אחדים, ליתר דיוק שלשום. אסף, מפקדו, עבר לידו. "מה אתה עושה פה? אמרת שמתקיימת היום אליפות צה"ל בשחמט. יאללה, קום וטוס לצריפין. תספיק להגיע." אילן חטף את התרמיל ויצא בחופזה לכיוון תחנת האוטובוסים שברחוב דרך פתח תקוה.

 

באולם גדול, שהוסב מחדר אוכל ששירת חיילים עוד בתקופת המנדט הבריטי לאולם התחרות, ניצבו בתפזורת כעשרים שולחנות ועליהם לוחות שחמט ושעוני עצר. על לוח ירוק ענק היו מפורטים שמות המתמודדים ובאיזה שולחן כל אחד ואחד מהם ישחק. מהמעקב שלו אחר המידע שהתפרסם בעיתונים, במדור שחמט, הוא הכיר כמה מתמודדים שהיו מדורגים בטבלת השחקנים הטובים בארץ. שחקנים נוספים היו אלמונים כמוהו. בלוח צוין כי הוא משחק בשולחן מספר שלוש נגד מתמודד ששמו לא היה ידוע לו. הוא התיישב ליד השולחן שיועד לו, הוציא מהתרמיל בלוק כתיבה ועט כדורי, סידר כראוי את הכיסא והמתין. האות ניתן, והשחקנים בלבן, בכללם אילן שזכה בצבע הלבן בהטלת מטבע, ביצעו את המהלך הראשון. לאחר עשרים ושתיים דקות נכנע יריבו והוא יצא מהאולם לעבר השק"ם, קנה ולגם בקבוק טמפו מוגז וממותק ולעס ופל מצופה בשוקולד, עדיין מהרהר באלונה ותוהה לסיבה בשלה לא החזירה לו צלצול. עד הפסקת הצוהריים הוא גבר די בקלות על עוד שני יריבים, דווקא כששיחק בכלים השחורים. ומאחר שהאליפות הצה"לית התנהלה בשיטת המפסיד יוצא, מצא אילן את עצמו בשמינית הגמר.

 

הוא טעם מהמרק ודחה ממנו והלאה את הקערה. מהמגש המרכזי הוא לקח אגס ותפוז ויצא החוצה לחפש פינה להירגע ולאכול את הפירות. בשמינית הגמר הוא התמודד מול סרן בקבע שלא הכיר אך את שמו שמע וידע שהוא שחקן בדרגת אומן, הדרגה הנמוכה ביותר אבל כזו שמדגישה כי בעליה הוא שחקן מוכר שמשתתף באופן קבוע בליגה בישראל. סביב השולחן שלו נוצרה התגודדות, כי לפי המצב שעל גבי הלוח, נראה היה שאילן עומד להכניע את היריב, למרות שבחוגי המבינים אילן היה שחקן אלמוני, לא מדורג ולא מוכר. ואכן, בחלוף שני מהלכים נוספים הפיל הסרן את מלכו לסמן כי הוא נכנע. את שלב רבע הגמר סיים אילן בניצחון בזק, בעשרים ושלושה מהלכים. כאשר יצא אל מחוץ לאולם, חש שהפך לאטרקציה מקומית, וכתבת השבועון "במחנה" ניגשה אליו עם צלם וביקשה לראיין אותו כדי להכניס כתבה עליו לגיליון הקרוב. כהרגלו, הסמיק ומשך בכתפיו בענווה ובחוסר רצון בולט. לחצי הגמר עלו שלושה מדורגים, ובראשם אלוף צה"ל מהשנה שעברה שהיה אומן בינלאומי ושיחק באופן קבוע בלוח השני של אגודת הסטודנטים בליגה הבכירה. בהגרלה שנערכה, נפל בגורלו של אילן להתמודד דווקא מול האלוף היוצא. הדבר החדיר בו מוטיבציה, אף שזו לא נמנתה בין סממניו המובהקים. עם הכלים השחורים ולפי הפתיחה של יריבו, נזכר אילן כי רק לאחרונה נתקל במשחק עם פתיחה דומה שבה נער הודי אלמוני הפתיע שחמטאי רוסי ותיק שדורג בין עשרת השחמטאים הטובים בעולם וכפה עליו תיקו. אילן ניהל את משחקו לפי אותו קרב, וככל שחלפו המהלכים, היה ברור לאילן כי המשחק ההוא אינו מוכר ליריבו. לכן, בשלבים הסופיים, הגביר אילן את הלחץ על המלכה של יריבו, ובעוד היריב מאמץ את מוחו להצילה, הכה אילן את הצריח ואילץ אותו להיכנע. פרץ של מחיאות כפיים נשמע באולם. זו הייתה הפתעה. כשהוא נישא על גלי האהדה והביטחון שצבר, המשיך אילן לניצחון גם מול יריבו בגמר. לראשונה מאז נערכה אליפות צה"ל בשחמט, זכה בתואר אלוף שחמט שאינו מדורג. בטקס צבאי מאורגן ומסודר חולקו המדליות למקומות השני והשלישי, וגביע גדול ממדים הוענק לאילן, שצעד מהוסס לעבר קצין החינוך הראשי, שלחץ את ידו ומסר לו את הגביע.

 

כשנכנס הביתה עם הגביע, הוא התקבל בצוהלות שמחה ומחיאות כפיים על-ידי אימו, ובהצדעה מרושלת על-ידי אחיו. "מישהו צלצל אליי?" שאל את אימו. "לא בשיחות שאני עניתי." "גם לא בשיחות שאני עניתי," הוסיף יותם אחיו. האכזבה ניכרה בפניו של אילן והוא פנה לחדרו. הוא הציב את הגביע, שהצטרף לגביעים ולמגינים שבהם זכה בעבר, על המדף, והשתרע על המיטה. אם מהלכי החיים היו נהירים לו כמו מהלכי השחמט, או-אז חייו היו פשוטים יותר. במחשבה זו נרדם, עם המדים והנעליים. אימו נכנסה על קצות אצבעותיה לחדרו, חלצה את נעליו והסירה את גרביו, כיסתה אותו בשמיכת פיקה צבעונית, זו שמלווה אותו לאורך חייו, וחמקה החוצה, סוגרת אחריה את הדלת.

 

הם

ביום שישי היה לאלונה סדר קבוע, לפיו הייתה נפגשת עם רותם בקפה "רסלר". בית הקפה היה ממוקם בקצה המערבי-דרומי של רחוב יהודה המכבי, שנגע ברחוב אבן גבירול האריסטוקרטי. לבית הקפה היו לקוחות קבועים לכל יום בשבוע. אלה שהופיעו ביום ראשון נעדרו משאר ימות השבוע, וכך לגבי שאר הימים. בעל בית הקפה ואשתו הכירו את הלקוחות ואפילו את המתלווים אליהם, וכמובן את ההעדפות שלהם מתוך התפריט הקבוע. אלונה ורותם לא היו שונות משאר הלקוחות, ומייד כשהופיעו התקבלו בלבביות על-ידי הבעלים, שחש להכין עבורן שולחן קדמי על המדרכה. הוא הניח כריות עגולות על כיסאות המתכת, ועל השולחן הציב קנקן מים קרים ובו פלחים גדולים של לימון וכוסות גבוהות עם קשי פלסטיק צבעוניים. אלונה לבשה לבוקר זה מכנסי ג'ינס צמודים עם קיפול בקרסול וחולצת כפתורים כחולה עם צווארון גדול וזכתה למבטים שהגניבו לעברה לקוחות בית הקפה. "היי, נראה שהילד עושה לך טוב," הקניטה אותה רותם. אלונה שלפה מהתיק את מכשיר הטלפון הנייד הענקי החדש שהחברה העניקה אתמול למנהליה וענתה, "טוב שהזכרת לי. רק הבוקר מצאתי הודעה ממנו במזכירה האלקטרונית שלא משכתי, מלפני שלושה ימים, ולכן כמובן גם לא עניתי." רותם השתעשעה במכשיר החדש ומיהרה לשלוף פנקס קטן ועט ושרבטה את המספר שצוין על המכשיר. "זהו, מעכשיו נגמרו הסיפורים הייתי פה או שם. מעכשיו, את חייבת לענות לכל שיחה מכל מקום, פרט לישיבות שלך, כמובן." אשתו של בעל בית הקפה הגישה להן את ההזמנה הקבועה. נס קפה עם חלב ופרוסת עוגת גבינה לאלונה, וקפה שחור עם מעט חלב ועוגת תפוחי עץ לרותם. אדון רסלר פיזר לשולחנות את עיתוני הבוקר, ורותם הביטה בעמוד האחורי של "על המשמר" ואמרה "זה לא הילד?" אלונה משכה מידה את העיתון. אכן, בעמוד האחורי התנוססה תמונה קטנה של אילן מיישיר מבט נבוך אל המצלמה, כשבידו גביע ענק ולידו קצין חינוך ראשי, מתחת לכותרת: "הפתעה, הבלתי מדורג אילן צוויג זכה באליפות צה"ל בשחמט." היא קראה את הכתבה, נטלה את הטלפון ואמרה, "זה זמן טוב לנסות את המכשיר הארור הזה." היא הקישה את הספרות, קירבה את המכשיר לאוזנה והמתינה. קול נשי ענה מהצד השני של הקו. היא חשבה לעצמה שאולי חלה טעות במספר. "בוקר טוב, אפשר לדבר עם אילן?" "לא, הוא לא בבית." "או-קיי. תמסרי לו שאלונה התקשרה למסור ברכות על הזכייה באליפות צה"ל וגם להחזיר לו צלצול. תודה." זהו, חשבה לעצמה, סגרתי שתי פינות, החזרתי צלצול וגם בירכתי. היא ביקשה חשבון והגישה שני שטרות של מאה שקל ולא המתינה לעודף. היא שאלה את רותם, "מצטרפת אליי ל'משביר'?" ורותם כמו רותם, לא תחמיץ הזדמנות לבקר ב"משביר לצרכן" ולהתחדש בזוג נעליים חדשות, מכנסיים מודרניים או סט חדש של כלי איפור ובושם שזכה לאחרונה לקמפיין פרסום נרחב.

 

אילן סיים מזיע ומתנשף את ריצת הבוקר שלו ודילג כהרגלו במדרגות שתיים-שתיים. הוא מיהר אל המקרר, נטל בקבוק מים קרים וגמע ממנו ישירות עד שרווה. הוא פנה למקלחת ונעצר על-ידי אימו. "אלונה צלצלה ואמרה שהיא מחזירה לך צלצול ובהזדמנות זו גם מברכת אותך על הזכייה שלך." מאחר שלא הגיב, מיהרה לשאול, "מי זאת?" הוא הביט בה מחפש את המילים הנכונות. "זו הידידה שהכרתי בים." "הכרת? להבנתי, גם יצאת איתה לפני זמן-מה." "כן, נכון יצאנו כמה פעמים. זה הכול. לא צריך לעשות מזה יותר ממה שזה." "בסדר, לא עושה. אולי תזמין אותה אלינו לארוחת שישי בקרוב?" "אני לא חושב שהגיע הזמן, אבל אם הקשר יתפתח אחשוב על זה." הוא מיהר לסיים את השיחה ונכנס למקלחת לפני שאימו תיפתח בחקירה צולבת יותר והוא יתקשה לחמוק ממנה בקלות. עם הטלפון האלחוטי בידו, יצא אילן למרפסת וסגר אחריו את הדלת. השבת עמדה להיכנס, ורוח מערבית נעימה נשבה. מבטו הופנה כלפי מטה. העיר התזזיתית האטה את מהלכה, מוכנה לקראת ערב השישי. היא ענתה לאחר צלצול אחד. "היי, זה אילן. שבת שלום. מה שלומך?" "טוב, טוב, ואתה? מצטערת שלא התקשרתי קודם. האמת היא, שאני ממעטת להשתמש במשיבון ולכן אני לא מוציאה הודעות ממנו. ברכות על הזכייה. בעיתון ממש מתפעלים מזה. למה?" הוא היסס. "עיתון, איזה עיתון? הם מתפעלים בגלל שאני שחקן לא מדורג." שקט. "עזבי את זה עכשיו, בהזדמנות אם זה באמת יעניין אותך, נדבר על זה." שוב שקט. היא שמעה את נשימותיו המואצות. "אפשר שנצא הערב?" ושוב שקט. אלונה התלבטה. "אין לי תוכנית לערב. על מה חשבת?" "אין לי משהו מוגדר. למעשה, ההיכרות שלי עם חיי הלילה של תל-אביב שואפת לאפס. אולי לך יש הצעה?" "לא, תבוא מוקדם ונחשוב על משהו."

 

היא פסעה מולו כולה בלבן, מנעלי הסירה שלרגליה, הגרביים, מכנסיים בגובה שבע שמיניות, חולצת הטריקו ועד הסרט הלבן שאסף את שערה.

 

"מעניין אותך לשמוע את יהודה פוליקר?" שאלה אלונה.

 

"נדמה לי ששמעתי את אימא שלי אומרת משהו על שירים שלו שנוגעים לשואה. יכול להיות?" ענה אילן.

 

"כן, בהחלט. הוריו ניצולי שואה ובהשראתם הוא וחבר שלו כתבו תקליט על מה שעבר עליהם בסלוניקי שביוון מזמן מלחמת העולם השנייה ועד עלייתם ארצה," השיבה אלונה.

 

"נשמע מעניין," ענה אילן.

 

"אז, בוא נקפוץ ל'בית החייל' ונקווה שנשארו כרטיסים."

 

הוא הגניב מבטים לעברה במהלך ההופעה ונדמה היה לו כי הבחין אצלה בדמעות מבצבצות בעיניה. לדעתה, היה מוזר שהוא לא הכיר את פוליקר. אלא שהוא נכבש בלחנים שהתאימו למילים הנוגות והעוצמתיות של יעקב גלעד. בדרכם חזרה בתום ההופעה, התעניינה אלונה לדעת האם באמת זו הפעם הראשונה שהוא שומע הערב על הזמר ושיריו, ובכלל ביקשה לדעת מה הם תחומי ההתעניינות שלו. "אצלי שחמט עומד בראש סולם ההתעניינות. אחריו מוזיקה קלאסית וספרים. אני קורא כל הזמן, לא בוחל בשום ז'אנר. ספרות עברית ומתורגמת." הוא השתהה קלות ואז הוסיף, "גם מוזיקה קלה אני שומע, בעיקר מהרדיו, כמעט שאין לי תקליטים כאלה בבית." "זה בסדר. כל אחד והטעם שלו, אין זה טוב וזה פחות טוב. אליי שחמט לא מדבר, ולספרים כמעט שאין לי זמן. אבל מוזיקה עושה לי טוב, ופוליקר בעיניי הוא יוצר מצוין." "מה מעסיק אותך כל כך שלא נותר לך זמן לקרוא ספר?" "האמת היא שאני קרייריסטית והעבודה גוזלת חלק גדול מהזמן שלי, כי גם כשאני לא במשרד, הראש שלי עסוק במה ואיך אני מקדמת דברים בעבודה." הוא התבייש לשאול עוד שמא תראה בו חטטן בלתי נלאה, אך הוא התרגש מהפתיחות שגילתה כלפיו לשתף אותו ולאפשר לו להכיר בה פנים נוספות.

 

היא

שבת בצוהריים היה ונשאר הזמן שאלונה הקדישה למשפחתה, ליתר דיוק, לאימה. כאן, בדירתה המושקעת של האם, נהגה לפגוש את אחותה הבכורה אסנת, את בעלה המטורזן ואת שני ילדיה, בן ובת נעימים ומנומסים שנקשרו אל אלונה, למרות הסלידה הנסתרת של אלונה מבעלה של אסנת ולהפך. בעיניה, הוא היה אדם ריק שניסה להפגין אישיות על-ידי החצנה של דברים יקרים ומודרניים, שאותם יכול היה לרכוש בזכות ההכנסות הנאות שגרף מסוכנות הביטוח שלו. את אחיה בועז היא אהבה אהבת נפש שאינה קשורה בדבר. הוא היה גבר נעים הליכות ורגוע ונהג כבוד והערצה לאשתו ואם בנותיו באופן שהיה מושא לקנאה בקרב חברותיה. אלונה פחות התחברה לאביגיל, אשתו של אחיה, אבל בגלל יחסיה איתו, הסתירה זאת והשתדלה להאיר לה פנים ולשמור על מערכת יחסים טובה איתה. בכל שבת שנייה ההרכב היה מלא, ושלושת הילדים התארחו אצל האם. בשבת האחרת, הגיעה אלונה לבדה. בדרך כלל האווירה הייתה נינוחה והשיחות קלחו, גם אם לא הייתה ביניהם תמימות דעים. לא כך היה הדבר הפעם, השיחה גלשה בלי כוונה למגרש הפוליטי והפכה לוויכוח שעלה לטונים צורמים, כשבעלה של אסנת מגונן בעקשנות על עמדותיו מצד שמאל של המפה הפוליטית והשמיע קולות שבר על חלוקה לא שווה של משאבי המדינה, ואילו בועז התייצב מולו ודבק ללא פשרות בעד ליברליזם כלכלי הדוגל בשוק חופשי.

 

כה מר היה הוויכוח עד כי הגיע לכדי אי-נעימות, כאשר צלצל הטלפון הנייד בתיקה של אלונה. באחת השתתקו המתווכחים. צעירים כמבוגרים הביטו בהשתאות בפלא שנשלף מהתיק של אלונה. זאת הייתה רותם, והשתיים סיכמו לחזור ולשוחח בסיום הארוחה. הדיון הוסט לנושא אמצעי התקשורת החדשני, ואלונה נשאלה עליו לא מעט שאלות. והיא, שלא כהרגלה, ענתה לכולם באריכות ובסבלנות וגם אפשרה למי שחפץ לקיים שיחה מהמכשיר. בשעת בין ערביים נפרדו המשפחות זו מזו, מהאם ומאלונה, ופנו לדרכן. אלונה נותרה עם אימה, והשתיים לגמו קפה וטעמו את עוגיות השוקולד צ'יפס הפריכות שהכינה האם. "נו, ספרי, מה קורה איתך בזמן האחרון? אני חייבת לציין שהעיניים שלך התעוררו והחיוך שלך חזר. הרבה זמן לא ראיתי אותך כזו, מאז הימים היפים עם איתמר." "אגב, איתמר נפצע ממה שנראה כהתנקשות. אני מתכוונת לקפוץ לבקר אותו השבוע. נכון, יש לי מצב רוח טוב בזמן האחרון, אבל אני לא ממש יודעת מה הסיבה. אולי זה בגלל שהולך לי טוב בעבודה או בגלל הקשר המוזר שיש לי עם הצעיר." האם הביטה בה עמוקות. "את כבר מוכנה לדבר על הקשר הזה?" "כן, אין לי שום בעיה לדבר עליו. הוא קצין בצבא, ביישן להחריד. רחוק מחיי הזוהר והתרבות של העיר. שחמטאי מחונן. טוב לי איתו ואני מרגישה קצת כמו המדריכה שלו. אבל הוא נלחם על הקשר, ואני מתלבטת אם להמשיך אותו או לסיים." "אני מבינה אותך. את יודעת מה, אולי תביאי אותו בשבת הבאה, ונוכל לדבר על זה אחר-כך, כשאכיר אותו." "אני אחשוב על זה ואודיע לך מספיק מוקדם שתוכלי להתכונן."

 

הוא

על השולחן המתינו לו שלושה מכתבים. שלושתם מאיגוד השחמט. בראשון, שמחו לברך אותו ולהעניק לו תואר "אומן" לאור ההישגים והזכייה באליפות צה"ל. הוא התרגש מהתואר שהעניקו לו ולקח בחשבון כי הנחיות איגוד השחמט מחייבות אותו, כמי שזכה בתואר אומן, לשמור ולהגן עליו, מה שיצריך אותו להתמודד בכמה תחרויות רשמיות, שבהן משתתפים שחמטאים מדורגים, ולזכות במקומות גבוהים. במעטפה השנייה הייתה הזמנה להשתתף באימוני נבחרת ישראל ב' לקראת אליפות אירופה בשחמט וכן כי בכוונת האיגוד להתייחס אליו כאל הדור הבא של שחמטאי ישראל. הוא שמח על כך מצד אחד, אולם מצד שני עלה בדעתו כי האימונים יימשכו אולי שבועות אחדים, והוא לא היה משוכנע שזהו הדבר שהוא רוצה לעשות בעת הזו. דבר כזה ייאלץ אותו להיפרד מאלונה לתקופה ארוכה וזה מחיר שהוא לא מוכן לשלם נכון לעכשיו. במעטפה השלישית הייתה הזמנה המיועדת אליו להתמודד מול אלוף העולם גארי קספרוב במסגרת משחק סימולטני שהוא יערוך מול ארבעים שחמטאים שהוא נכלל ביניהם. היה ברור לו מייד שלאירוע זה הוא יגיע.

 

מתנשף ומזיע סיים בדילוגי מדרגות את הריצה, פתח את הדלת ונתקל באימו שהסבה לשולחן הקטן שניצב במטבח ולידו שני כסאות עץ. את השולחן והכיסאות בנה אילן מעץ לבן פשוט. הוא צבע אותם בצבע חום ומירק אותם בפוליטורה מבריקה, כפרויקט גמר בחמישית בבית הספר המקצועי "מקס פיין". הוא שאף עמוקות כדי להאט את הדופק, הביט באימו, התלבט, וכאילו הגיע לכלל החלטה אמר, "אימא, החלטתי שלא לחתום על הארכה נוספת של שירות קבע." "למה? הצבא היה חלום שלך. בשבילו הסכמת ללכת לפנימייה צבאית." "נכון, אבל לא לשירות ארוך בתפקיד הנוכחי שלי. מה שהיה לי לתת בו, נתתי. שיניתי שיטות עבודה, ייעלתי את המחלקה, חסכתי הוצאות מיותרות וזהו. עכשיו זאת שגרה ומשעמם לי. אין אופק שמושך אותי. בחיל הקשר, האתגרים, הקידום והאופציות לשינוי הם מעטים." אימו נראתה כמי ששוקלת ובוררת את מילותיה. "זה לא קשור בצורה כזו או אחרת לבחורה שנכנסה עכשיו לחייך?" סומק עלה בצווארו, והוא הרהר מעט בטרם השיב, "אולי יש קשר עקיף. ראשית, היא מעולם לא דיברה איתי על הצבא. היא בכלל לא יודעת שאני מסיים תקופת קבע ונמצא בפרשת דרכים. היא כן פותחת בפניי עולמות לא מוכרים ואני נחשף אליהם ומבין שאני דורך במקום." "שמע, אני לא אלחץ עליך לחתום, אבל אם לא זה, מה תעשה? אין לך מקצוע מוגדר למצוא תעסוקה ולהרוויח כסף למחיה שוטפת ולחסוך לעתיד." כל כך היה ברור שכך תגיב. "בואי לא נתחיל לדאוג מעכשיו. נכון ששוק העבודה לא קל, אבל אני בטוח בעצמי ומאמין שאני אסתדר." הטלפון צלצל והאם הרימה את השפופרת "הלו, ערב טוב." היא הקשיבה ואמרה, "כן, מי מבקשת?" היא הגישה לעברו את המכשיר ואמרה, "רותם." "היי אילן, זו רותם. הזמנתי את אלונה אליי הערב לארוחה חלבית, מה דעתך להצטרף?" האפשרות שיפגוש את אלונה לא העמידה בפניו מקום ללבטים, והוא אישר את הגעתו. היא מסרה לו את כתובתה וביקשה שיגיע אליה בשבע וחצי. "זו הבחורה?" "לא, אימא, זו חברה שלה. שמה של הבחורה שלי הוא אלונה. אולי הערב אשאל אותה אם תסכים לבוא אלינו לארוחת שישי או שבת בצוהריים."

 

הם

בנקודת החיבור שבין גבעתיים לתל-אביב, לא רחוק מבית העלמין "נחלת יצחק", בבניין שהאפיר מפיח הרכבים שנעו על כביש יצחק שדה, גרה רותם. היא פתחה לו את הדלת של דירה שכורה קטנטנה ובה חדר שינה וסלון-הול-מטבח שהוגדל על-ידי הוספת מרפסת קטנה. את המרפסת הוסיפו ואת המעקה הותירו, ומבעדו אפשר היה להשקיף לעבר הקיר של הבניין הסמוך, ותו לא. הדירה רוהטה בבליל של רהיטים שלוקטו ככל הנראה משוק הפשפשים וקשה היה למצוא התאמה ביניהם. את עיקר תשומת הלב משך סט של ספה וכורסה בצבע טורקיז לוהט מבד קורדרוי מהוה, ובסמוך אליהם ניצב שולחן בצבע בז' מצופה פורניר, שעליו כבר הונחה התקרובת שהתבססה על מגוון של גבינות קשות ורכות, גביעי שמנת ולבן, ירקות לרוב ובגטים שזופים פרוסים חלקית. סמובר קטן ובו מים חמים ניצב בקצה השולחן במגש ולצידו ספלים צבעוניים, גם הם שונים זה מזה, וקעריות שבהן קפה שחור, קפה טחון ושקיות תה. אילן סיים לסקור את הדירה ותכולתה והחליט לשבת על הספה. רותם שאלה אם מצא את המקום בקלות, והוא השיב בחיוב והתעניין מה העלות של הדירה. הסכום שרותם נקבה בו נראה לו גבוה, אבל הקרבה של הבניין לקריה הסביר אותו. הוא הסיט במבוכה את מבטו אל הפטיפון, רפרף על פני אוסף התקליטים הגדול וחיפש משהו מוכר. הופעתה של אלונה קטעה את מבוכתו, משום שלא הכיר ולו תקליט אחד בכל האוסף של רותם. לראשונה ראה את אלונה לבושה במכנסיים לבנים קצרים וחולצת גולף ירוקה הדוקה. שערה השחור והפזור הבליט את פניה הלבנות. "הא, כן. לא אמרתי לך, אבל הייתי בטוחה שלא תתנגדי שהזמנתי את אילן."

 

אלונה משכה בכתפיה, התקדמה, רכנה, הגישה את לחייה לנשיקה והתיישבה לידו על הספה. היא התרווחה על הספה, מתחה את ידיה לאחור, הניחה את ידה על ירכו באדנות ואמרה, "זה זמן טוב לחקור עליך, מה בעצם אתה עושה בצבא? זה סודי? זה מעניין? ספר קצת על עצמך." הוא עדיין עיכל את הנשיקה, את הנגיעה, ולא היה מוכן לתשאול כזה. "אני מתעסק בתקשורת. כלומר ניהול של מין מוקד שיושב בצומת קשר שתכליתו לקשר בין מחנות קבועים למחנות זמניים, הוא גם יכול לקשר גורמים שונים עם גורמים מחוץ למדינה, וכמובן צנזורה צבאית. מי שמבקש שיחה מוצפנת חייב לעבור דרכנו." הוא חשב שהקיף את הנושא, ואז הוסיף, "כן – זה סודי, ולא – זה כבר לא מעניין. בהתחלה הכנסתי תהליכי עבודה חדשים, צמצמתי עלויות ופיתחתי חידושים ומאז התחילה שחיקה, דריכה במקום ושיעמום. זו הסיבה שאני לא מתכוון לחתום קבע לתקופה נוספת." היא הביטה בו בסקרנות. "או-קיי. ומה בתוכניות שלך לעשות במקום השירות בצבא?" "האמת, שאני עוד לא סגור על כלום. אני רק יודע מה לא. אני גם מאמין ביכולות שלי ולא חושש מהעתיד." הם מילאו את הצלחות בכיבוד, מזגו את הקפה ואכלו בדממה. ברקע התנגן שירו של אריק איינשטיין, "עטור מצחך זהב שחור", בביצוע מחודש. "כבר שאלתי אותך האם לבקשת אימי תסכימי לבוא אלינו לשבת לארוחת צוהריים?" "עוד נדבר על זה," הייתה התשובה. הוא הבחין בטלפון הנייד בתוך תיקה וביקש את המספר והיא מסרה לו.

 

שם, ליד הכניסה לבניין שבו גרה אלונה ולאור הפתיחות שלפיה התנהל הערב הזה, הרהיב אילן לעשות, אסף אותה אליו ונישק אותה ארוכות. האם היה נדמה לו או שהיא באמת התמסרה ועטפה בידיה את צווארו ונענתה לנשיקתו. הוא הלך וראשו סחרחר עליו מהערב שייצרב בו לעד.

 

היא

הגיע הזמן לסגור עוד פינה, אמרה אלונה לעצמה כאשר התקשרה ממשרדה לאיתמר לקראת סיום יום עבודתה. קולו המוכר ענה. "שלום אהוב, אני מקווה שאתם בסדר ומבקשת לבוא לבקר, אם אפשר." "כמה התגעגעתי לשמוע את הקול הזה ולראות את זו שמדברת. בטח שאת יכולה לבוא." היא עמדה מול הבית שביקרה בו מאות פעמים וטיפסה במדרגות שהתישו אותה בכל פעם שהגיעה. כשעמדה מול הדלת, באופן אוטומטי, הושיטה ידה לצרור המפתחות ואז עצרה, נשמה עמוקות ולחצה על הפעמון. מאוחר יותר תיזכר שעיניים כאלה לא ראתה מעולם. גם לא בירחונים שפרסמו את מיטב הדוגמניות בתבל. מולה עמדה נערה עם עיני אמרלד ירקרקות ופניה החייכניים והנעימים מוקפים בשיער ערמוני גלי. "את בטח אלונה. איתמר שב ומזכיר אותך באהבה גדולה. אני כל כך שמחה לפגוש אותך. היכנסי, בבקשה. שמי מיה." היא הביטה בה ואמרה, "עכשיו אני מבינה למה איתמר נכבש." מיה הובילה אותה לחדר השינה ושם ראתה אותו. בוגר יותר ללא ספק, פסי כסף נשזרו בשערו וגופו התעגל מעט. היא התקרבה אליו, נשקה לשתי לחייו והתיישבה בכיסא שהביאה לה מיה. רק אז הבחינה כי הנערה קרובה ללדת וחשה בשמץ החטאה על שאפשרה לה לשאת את הכיסא עבורה. "את נראית נפלא. תרשי לי לנחש שאת יוצאת עם מישהו," אמר איתמר. "כן, אני כרגע בזוגיות עם בחור, אבל מוקדם לקבוע אם זה יוביל למגורים משותפים או משהו כזה." "אני ממש שמח לשמוע." היא ביקשה להחליף נושא ואמרה, "אולי תספרו לי מה קרה בבריסל. למה שמישהו יחפש לפגוע בכם? אלא אם מדובר בפעולת טרור." מיה הביאה שולחן קטן שעליו העמיסה קערה עם פירות העונה, סכינים וצלוחיות זכוכית קטנות ושאלה את אלונה מה תעדיף לשתות, ואיתמר ענה בשמה שהיא תרצה נס קפה עם חלב ממותק בכפית סוכר. הוא חיפש מילים לענות לה והעדיף את הגרסה הביטחונית. "החוקרים שם וגם הגורמים בארץ סבורים שזו הייתה פעולת טרור. הרי הייתי בתפקיד בשגרירות הישראלית וכל הסימנים מובילים לזה." "ומה מצבך הבריאותי?" "אני משתפר. יש לי פיזיותרפיסט שעובד איתי כל יום, ולדעתו, בעוד שבועיים, אוכל כבר לרדת ולצעוד. ממש נמאס לי להיות במיטה ואני מתעקש לא להכניס לחדר השינה טלוויזיה כדי שאקום לסלון ואשב בו." אלונה הביטה במיה וחשבה שזה לא מנומס שלא לשתפה בשיחה. "מתי הלידה? בן או בת? והכי חשוב, איך הגבר הזה הפך להיות שלך?" מיה חייכה והשיבה, "אנחנו מעריכים שהלידה תהיה בעוד חודש ואנחנו מצפים לבן. הכרתי את איתמר בטבריה, וכאשר התחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים בתל אביב נוצר קשר מקרי שהוביל עד לכאן."

 

לאחר שנפרדה מהם ויצאה לרחוב, מיהרה למקום שבו החנתה את הרכב שלה. היא נכנסה למכונית, התניעה אותה והשתלבה בזהירות בטור המכוניות שהתקדם לאיטו. היא נסעה לאורך רחוב דיזנגוף ואותתה שברצונה לפנות ימינה לרחוב ז'בוטינסקי. היא חשבה על איתמר, ונראה היה לה שלא נותרו אצלה צלקות מכאיבות מדי מהפרידה ממנו. אין ספק שלאיתמר, גבר ראוי, ולמיה שזכתה בו, נכונים חיים טובים. אילו הקשר ביניהם היה מתמסד, הרי שגם לה ולו היו חיים טובים והזוגיות שלהם סימנה כי יהיו מאושרים. כעת עליה להחליט לגבי אילן. אסור לה להמשיך את הקשר איתו, אם אין בכוונתם להפוך אותו לרציני. נכון, הוא נחמד ואפילו נאה. יש לו אופי נוח, והכי חשוב, נראה שהוא אוהב אותה מאוד. היא נכנסה לסיבוב של הפנייה לז'בוטינסקי, נזכרה בנשיקה מאתמול וחייכה, כשממול, בנתיב הנגדי, דהר מולה טנדר ירוק ופגע בה חזיתית. היא ורכבה הוטחו בחוזקה אל המדרכה, ראשה הוסט לאחור, מטר זכוכיות פגע בפניה ובחזה, וגלגל ההגה חבט בראשה. היא איבדה את הכרתה. לרגע נדמה היה לה ששמעה צעקות ואז התפרס החושך.

 

הוא

היום ייערך המשחק הסימולטני נגד אלוף העולם גארי קספרוב. אילן קם במצב רוח טוב, שתה את הקפה של הבוקר ואפילו טעם מלביבות תפוחי האדמה שהכינה אימו והותירה לבניה בצלחת חרסינה ישנה. הוא הסתרק, סידר ויישר את מדיו ויצא. בכניסה ל"בית העיתונאים" נערך רישום, והוא קיבל סרט עם תג שנשא את שמו בעברית ובאנגלית. באולם עצמו הציבו ארבעים שולחנות בצורת האות חי"ת והמארגנים הובילו כל מתמודד לשולחן שהוקצה עבורו. הסדרן הוביל את אילן לשולחן פינתי שמספרו עשרים וארבע ובדק איתו אם הכיסא תקין. קספרוב סקר את האולם ואת יריביו ונראה משועשע. בדיוק בשעה עשר הוא ביצע את המסע הראשון בלוח הראשון. לאחר ארבעים דקות נותרו שמונה-עשר מתמודדים. מצב הכלים על הלוח של אילן, ששיחק בכלים הלבנים, היה סביר למדי והוא ביצע מהלך עם הפרש וחיכה שקספרוב יגיע מולו למהלך הבא. האלוף נעמד מולו, הביט בלוח, חשב כמה דקות ואז הציע תיקו. אילן הסכים ולחץ את ידו. בדרך אל המזנון הוא נשאל על-ידי עיתונאים להרגשתו והוא השיב שהוא מרוצה. בחדשות הערב דווח כי כל שאר המתמודדים נוצחו.

 

הוא התקשר לטלפון הנייד של אלונה על מנת לבשר לה את הדבר, אבל לא הייתה תשובה. לקראת ערב ניסה להתקשר אליה שנית ושוב לא זכה למענה, לא מהטלפון הנייד ולא מדירתה. בבוקר, בדרכו לבסיס, גמלה בליבו ההחלטה שהיום הוא יודיע למפקדו על ההחלטה שלו על כך שלא לחתום על הארכת תקופת שירות הקבע. אסף היה עסוק בשיחה, באמצע ריאיון עם שתי טירוניות חדשות שנשלחו מבסיס קליטה ומיון. הוא החליט להמתין. בהזדמנות זו ניסה שוב להשיג את אלונה. הוא השתוקק לדבר איתה ואולי לקבל ממנה עצה חכמה. אולם, גם הפעם לא הייתה תשובה מביתה ואף לא מהמכשיר האישי. מחשבות מדאיגות צפו במוחו. אולי החליטה לסיים את הקשר איתו. חששו לא הרפה ממנו והיו לו נימוקים רבים למה אין סיכוי לזוגיות ממושכת בינו לבינה. אולי הוא היה חצוף מדי כשנישק אותה לפני ימים אחדים והדבר גרם לה לסגת. הוא נשם לרווחה, כשאסף התפנה וקיבל אותו באופן חריג בחיוך רחב ואפילו התרומם ולחץ את ידו. "שב, שב. כבר מזמן לא יצא לנו לשבת ולדבר. הלך לך טוב בשחמט, הא? ראיתי שחוץ מאליפות צה"ל הצלחת בעוד תחרות." "כן, הלך לי טוב במשחק הסימולטני נגד אלוף העולם. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך." הוא השתהה קלות והמשיך, "אסף, אל תיקח כלום באופן אישי, אבל החלטתי שאני לא מאריך את שירות הקבע. באמת שאין לי כלום נגד התפקיד או נגדך פשוט מיציתי. אל תחשוב שיש לי הצעה באזרחי, אין לי. אבל אני מאמין שאמצא משהו שיאתגר אותי וגם יפתח לי אופק כלכלי יותר רציני מאשר משכורת של סגן בקריה." אסף הקשיב ונראה שלא הופתע ושאין בכוונתו לנסות לשכנע את אילן לשנות אל החלטתו. אילן לא היה הקצין הראשון שבא והלך, והוא ידע כי ישבצו במקומו בוגר קורס קציני קשר, וממילא עולם כמנהגו נוהג. "טוב, טוב. אתה מספיק בוגר ונבון לקחת החלטות שמתאימות לך, ואני יכול רק לאחל לך בהצלחה." אילן הניף ידו בהצדעה מרושלת משהו. אילן חש הקלה עצומה, כמו הוסרו מגבו משקולות כבדות שהכבידו על התקדמותו וכבר אצה לו דרכו אל מחוץ לשערי המחנה ומשם לקיוסק שמעבר לכביש. בסמוך ניצבה סוללה של שלושה טלפונים ציבוריים ועליהם חופות פלסטיק שקופות מחוברות לעמוד מתכת כחול. הוא ניגש לטלפון השמאלי, שלף מכיס חולצתו כרטיס טלכרט, הכניס אותו לחריץ והתקשר שוב לביתה של אלונה. כשלא זכה למענה, חייג גם לטלפון האישי שהשמיע צליל חיוג נמשך. הוא הניח את האפרכסת בארכובה ואת מצחו על המכשיר. מוחו חיפש מוצא לחוסר הוודאות וליבו חיפש רוגע מהדאגה. ואז, נזכר ברותם. היא הרי גרה בהמשך הרחוב מזרחה. בצעדים נחושים שם פעמיו אל דירתה, טיפס לקומה השלישית ונקש בעדינות על הדלת. הדממה מעבר לדלת הכאיבה לו והוא לחץ הפעם על הפעמון שהשמיע צליל חריקה טורדני, אבל שום רחש לא נשמע מעברה השני של הדלת. הוא צלצל שוב ושוב ומאומה. שמוט כתפיים הוא ירד אל הכניסה לבניין, התיישב על הגדר שהפרידה בין המדרכה לבין החצר שבה צמח דשא ירוק עם קרחות חומות שנראה משווע למים. הוא חפן את פניו בידיו ועצם את עיניו לדקות ארוכות. יד עדינה נגעה בכתפו, והוא כמו התעורר משינה עמוקה. פניה המוכרות של רותם הביטו בו והוא לא הבחין בעצבות שניבטה מהן. "אוי, רותם, ימים שאני לא מצליח להשיג בטלפון את אלונה ואני כבר לא אני. את יכולה לעזור לי?" דמעות זלגו מעיניה של רותם. "אני כל כך מצטערת, אילן. אלונה הייתה מעורבת בתאונת דרכים נוראה והיא כבר כמה ימים נמצאת ללא הכרה במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב." דבריה נאמרו באופן מקוטע, ביבבות, וידיה הקיפו את זרועו כמבקשת תמיכה. "קחי אותי, בבקשה, אליה עכשיו לפני שאני מתמוטט." נשענים זה על זו נעו שניהם במעלה הרחוב, כל אחד דבק בשתיקתו ובמחשבותיו.

 

הם

הוא התקשה לזהות את אהובתו. מבין הסדינים התכולים נראו פניה החבולות נפוחות, שרוטות וצבועות בגוני ורוד עד סגול כהה. ידה הימנית המגובסת הייתה תלויה על מתקן תומך ממתכת ומחוזקת באגד שהזכיר לו את התחבושת האישית שנשא עימו תמיד בכיס חולצתו. הוא לא הסתיר את כאבו מרותם. "יודעים מה מצבה? שמעת את מה שאומרים הרופאים?" רותם הנידה בראשה והציעה שימתינו בחוץ עד שתגיע אימא של אלונה שוודאי עודכנה על-ידי הצוות הרפואי לגבי מצבה. אילן סירב. "אני לא יכול לזוז מפה. מי שרוצה להוציא אותי מכאן כדאי שיביא את אנשי הביטחון." הוא נטל כיסא והתיישב ליד המיטה, חופן את ידה הבריאה בידיו, קירב אותה לפיו ונישק אותה, מצמיד אותה לפניו. רותם יצאה לעבר מכונת השתייה וחזרה עם שתי כוסות נייר ובהן קפה שהריח טוב. אילן ניאות ללגום ממנו. "הצוות הרפואי סיים את המשמרת. נותרו התורנים, הרבה אינפורמציה לא תוכל לקבל. כדאי שתלך הביתה, תתארגן על עצמך ותחזור בבוקר לפגוש גם את אימא של אלונה." אילן ידע שהיא צודקת. מוחו קיבל זאת, אך ליבו סירב לקבל את הדברים. בית חולים היה מקום זר לו. נהליו היו בלתי סבירים ולא מתקבלים על דעתו. הקושי להגיע למידע נבצר מבינתו.

 

השכם בבוקר, מנעו ממנו להיכנס אל אלונה ואילצו אותו להמתין עד לשעות המקובלות של ביקורי משפחות. המפגש עם אימא של אלונה היה עבורו מעין מבחן קבלה. אבל מבחינתו, כל קושי היה מתקבל ובלבד שיראה אותה ושידע מה איתה. כבר ממבט ראשון נוצר קשר חם בין אילן לבין אימא של אלונה. היא חשה שהבחור אוהב וסוגד לבת שלה. אפשר היה לקלוט את אופיו הנוח וגם להבחין בקלות בנאיביות ובחוסר הניסיון שלו בקשיי היומיום. היא ביקשה להרגיע אותו, אבל כשהוא רכן אליה לקבל את חיבוקה נראה כאילו הוא מנחם אותה. "מה הרופאים אומרים? למה אני לא יכול לשבת לידה?" היא הביטה בו, הושיטה יד ללחיו וליטפה אותה קלות. "כל מה שאתה רואה אצלה מבחינה חיצונית ייעלם תוך ימים אחדים. הדאגה של הרופאים היא מהחבטה שקיבלה בראשה מההגה. זה הגורם לאיבוד ההכרה. לכן, בלילה עשו לה אבחון במכונה חדשה שיש רק כאן באיכילוב ונקראת סי-טי שנותנת תמונה מדויקת של המוח. נצטרך להמתין לביקור הרופאים בשעה עשר ולקבל הסבר מורחב על מצבה."

 

הוא הביט בה ושאל, "יש מקום לדאגה?" "מכה חזקה בראש זה תמיד מדאיג, אבל צריך לשדר לילדה אופטימיות ולעזור לה להחלים. היא בחורה חזקה ויחד איתנו היא תתגבר. אכלת משהו הבוקר?" ממבטו, הבינה שלא. "רד למטה, קח כריך וקפה ותביא קפה הפוך גדול גם בשבילי. אל תמהר, ניאלץ להעביר כאן לפחות שבוע." אחות נעימת סבר ביקשה מהם לפנות את החדר לקראת ביקור הרופאים. הקבוצה הייתה גדולה וכללה את מנהל המחלקה, סגנו, רופאיה, האחיות וכן סטז'רים צעירים וצעירות לבושים חלוקים לבנים ומגוהצים ונושאים את הסטטוסקופ בגאווה על צווארם. הם השתהו דקות ארוכות ליד מיטתה של אלונה, אולם אילן לא הצליח לקלוט את תוכן הנתונים ואת ניתוח ממצאי הבדיקות השונות שעברה אלונה. בצאתם, התרוממה לקראתם האם ומנהל המחלקה הניח יד על כתפה ואמר, "כשנסיים את הביקור, תיכנסי אליי ואמסור לך תמונת מצב." "תודה, דוקטור." היא חזרה אל הספסל והמשיכה ללגום מהקפה שהביא לה אילן. "אגב, איך קוראים לך?" "אילן, אילן." "איך הכרתם? זו יוזמה של רותם?" שאלה. "לא, לא, נפגשנו בצורה מקרית בים." "בים, מפתיע, אלונה לא ירדה לים שנים רבות. למעשה, היא סולדת מהים." "כן, הבנתי ממנה שהרבה שנים היא לא הגיעה לים. הפעם היא החליטה שביום ההולדת שלושים שלה היא רוצה ים, וזהו. היה להן פנצ'ר באוטו ואני התנדבתי לעזור ובתמורה קיבלתי את הטלפון שלה. מאז, נפגשנו כמה פעמים ויצאנו להופעות ולסרטים וזהו." האם חייכה, הביטה בו ואמרה, "כל הסיפור הזה כל כך אופייני לאלונה. כלום אצלה לא בדרך המלך, ככה באקראי תמצא עבודה, מכאן לשם תכיר בחור ובאופן ספונטני תשכור דירה, והכול בסוף יתאים לרצונותיה ולצרכיה."

 

חדרו של מנהל המחלקה היה קטן למדי, כיסא, שולחן משרדי מלבני, קולב עומד ועליו חלוקים לבנים וירקרקים, ארון פשוט בעל שתי דלתות זכוכית ובו קלסרים לרוב בחוסר סדר ושני כיסאות שעל אחד מהם ישבה יוהנה, אימא של אלונה, והביטה בציפייה. "המצב אינו חד-משמעי. מצד אחד, כל הנזקים החיצוניים כולל שלוש צלעות שבורות ויד שבורה יחלימו מהר. הבחורה בריאה וחזקה והיא תתגבר בקלות על החתכים והפצעים החיצוניים ותשוב להיות כפי שהייתה לפני התאונה. מה שאנחנו עדיין לא יודעים הוא המצב הפנימי בגולגולת." האם התאמצה לחנוק את בכייה. "בבדיקה שעשינו בלילה, מצאנו שטפי דם במוח. זה עניין לא פשוט שיכול להתקדם לכיוונים שונים. לגוף יש מנגנון אוטומטי שפועל לתקן תקלות שנוצרות בו ומפריעות לו. כך שהוא מנסה לנקז זאת. הבעיה נוצרת באותם המקומות שבהם הניקוז לא מתאפשר. אז יש הפרעות בפעילות השוטפת של אותו חלק במוח. אנחנו מאמינים שהילדה תתעורר בקרוב. זה יכול להיות בכל רגע, בעוד שבוע ואולי יותר. אז, נדע מה ניזוק אם בכלל ונבדוק איך מתגברים על הבעיות, אם ייווצרו כאלה. תהיי סבלנית, דברי איתה, לטפי אותה. גם כשהיא רדומה היא מושפעת מדברים כאלה. נמתין ונצפה לטוב." היא הודתה לרופא ויצאה למסדרון. שם פגשה גם את רותם שהצטרפה לאילן. היא סיפרה להם על הדברים שתיאר בפניה מנהל המחלקה.

 

היא

לבן, מה כל הלבן הזה, חשבה לעצמה. היא הסיטה מעט את ראשה. כאב, מה כל הכאב הזה. עוד מאמץ קטן, היי, חשבה מי הקצין החמוד הזה. היא ניסתה לזוז ולא הצליחה. היד, הגוף, הראש, הגוף היה תפוס או כבול, וכאב מטלטל פילח את גופה. אסור לזוז פקדה על עצמה. "היי," לחשה ולא הצליחה להוציא קול. "היי," צעקה ולא נשמעה. "סליחה," ניסתה שוב. משהו חלוש, סדוק, רצוץ, חורק, הסתנן מפיה והקצין התבונן בה. "אלונה, את שומעת אותי?" הוא לחש. "את יכולה ללחוץ לי את היד?" אל מי הוא מדבר היא חשבה. הוא המתין, ואז חילץ את ידו מתוך ידה ונעלם מטווח ראייתה. למה ידה בתוך ידו? לאן הלך? "היי, חייל," ניסתה. שקט. הכאב פסק.

 

הוא

האחות ואילן הנסער הגיעו אל מיטתה של אלונה אשר שוב הייתה שרויה בתרדמת וכל סימן למה שאילן ראה, שמע וחווה היה כלא היה. האחות הרגיעה אותו ואמרה, "אם מה שתיארת אכן התרחש, אבחין בכך בפלט שיוצא מהמכשירים שאליהם היא מחוברת." היא בחנה בקפדנות את גליל הנייר הארוך שהשתרך על רצפת החדר ועליו הופיעו קווקווים ונתונים נומריים. "מתברר שאתה צודק. לפי הנתונים בפלט, נראה שלפני כרבע שעה כמה פרמטרים מצביעים על כך שהיא התרגשה. הדופק שלה הואץ." הוא הביט באחות כמושיעה בעת צרה. "אולי כדאי לקרוא לרופא?" היא חככה בדעתה והחליטה, "אני הולכת להתקשר אליו."

 

הם

המשמרות אצל אלונה חולקו בין רותם, האימא ואילן. כל אחד נטל משמרת בת עשר שעות, ואחת ליומיים היה יכול להתפנות לעיסוקיו. אצל אלונה היו חלונות זמניים של התעוררות, אבל הרופאים אבחנו אצלה אובדן זיכרון. לעיתים הכירה את רותם, לפעמים הביטה באימא שלה עם ניסיון לעוות את פניה למעין חיוך. בזמנים הנדירים שבהם נראתה ערנית, ניכר אצלה בלבול בזמנים, בזיהוי ובהכרה של הסובבים אותה. בחלוף הימים, החבורות והחבלות החיצוניות נעלמו, ויופייה המיוחד שב וזהר. מנהל המחלקה אמר כי לכל התחלואים הפנימיים נדרש זמן להחלמה, הרבה זמן או שיוותרו אצלה לתמיד. אילן החל בתהליך השחרור והסתובב עם טופס הטיולים בין המחלקות בבסיס הקריה. במחסן הקשר החזיר את המכשיר הנייד שהיה צמוד לעמדתו הקבועה. לסיום, ביקר בלשכת הרס"ר שחתם לו על הטופס, חייך אליו ולחץ את ידו לפרידה. הוא נותר עם תרמיל פרטי ובו זוג מדים שיהיה ברשותו ואשר איתם יגיע לשירות מילואים. לבסוף, נפרד מיחידתו שבה עבד וחיבק את פקודיו וסיים את הסיבוב אצל מפקדו. הוא הבטיח לשמור על קשר, מה שנראה לו כשקר לבן, ויצא ממחנה הקריה בלי להסב את ראשו לאחור. כל מעייניו היו מרוכזים באלונה. התקופה שחלפה מאז פציעתה ביגרה אותו. פניו הנעריות זכו לקמטים זעירים פה ושם, ורצינות מהולה בעצבות ניבטה מעיניו.

 

היא

המעבר למוסד השיקומי "ידידים" גרם לנסיגה מסוימת בהתקדמותה של אלונה. בעזרת אימה ואילן נשמרה בקפדנות התוכנית שקבעו עבורה הרופאים במוסד. בכל בוקר, הוקדשו השעתיים הראשונות לשהייה בבריכה, שעה נוספת לעיסוי שריריה ואחר הצוהריים להתעמלות ומתיחות שהפעילו האחים והאחיות. היו ימים שאלונה שיתפה פעולה בכל הפעילויות, ובימים אחרים, מייאשים, היא נמנעה מכך. חייה הנוכחיים החלו כשהתעוררה, וכל שלושים שנותיה כמו נמחקו. השיחות שקיימו עימה הפסיכולוגים, שבהן ניסו לדלות מזיכרונה ולו פרט אחד מעברה, לא צלחו. חידה הייתה בעיניהם איך זכרה באופן כה שלם את השפות העברית והאנגלית בדיבור, ולעומת זאת לא זכרה את הקריאה והכתיבה של שפות אלה. התחילו לקיים עבורה שיעורים בשתי השפות וקצב ההתקדמות שלה היה מעורר השתאות. היא החלה לקרוא ספרים. תחילה ספרי ילדים ובהמשך ספרות פופולרית של סופרים ישראלים וספרים מתורגמים. מקריאה זו ומהשיחות עם הסובבים אותה, החלה להיווצר אצלה תמונה של העבר ההיסטורי. בעבר הזה היא ניסתה למקם את עצמה ולהוסיף פיסות בפאזל שהיא הרכיבה במוחה. בתצרף הזה לא נבנה הרגש לסובבים אותה. נעלמה האהבה של ילדה לאימא שלה, נמחק הקשר הסימביוטי שלה עם רותם ולא נותר זכר לקשר הזוגי שהחל להתפתח בינה לבין אילן.

 

הוא

בגבול גבעת שמואל בסמטה הסמוכה לאוניברסיטת "בר אילן", בבניין חדש ומודרני, מוקמה חברת "ניוטרון", שבה החל אילן לעבוד. בטרם התקבל, בעקבות מועמדות שהציג כהיענות למודעה שראה בעיתון, הוא עבר שורה של מבדקי התאמה במכון בתל-אביב, ונערכו לו כמה שיחות אישיות וסימולציות עם מנהל כוח האדם בחברה ועם ראש ענף האלקטרוניקה. בהמשך, קיים עימו המשנה למנכ"ל שיחת סיכום ובה נמסר לו איפה בכוונת החברה לשבץ אותו, מה יהיה שכרו ההתחלתי, מה יהיה האופן שבו יקודם בעתיד וכן מה הם התנאים הנלווים המגיעים עם תפקידו בחברה. בסיום השיחה הזמין אליו המשנה למנכ"ל את מנהלו הישיר, הכיר ביניהם, ואילן התלווה אליו. הם נכנסו לאולם רחב ידיים ומואר ופנו לכיוון אחת העמדות שכללה שולחן, כיסא ומחשב שהוקצו עבורו. הוא הניח את תיק הגב על השולחן. "טוב, אז כמו שאמרתי, קוראים לי ייבגני ואני אחראי כאן על הקומה. עובדים איתנו עוד עשרים אנשים. בקצה האולם יש את כל השירותים שאנחנו צריכים. חדר אוכל קומתי שבו תמיד תמצא קפה ותה, ביסקוויטים, מקרר שיש בו חלב וסוגים של לבן, אשל ושמנת. לידו יש חדר מנוחה ועיתונים, רדיו, טלוויזיה וכורסאות. אנחנו מתעסקים בהרכבה ובבנייה של כרטיסים אלקטרוניים לפי תוכניות שאנחנו מקבלים ממהנדסים שלמטה, בקומה שתיים. הכרטיס מגיע ועובר בין תחנות. בכל תחנה מכניסים בו טרנזיסטורים, נגדים ודיודות, ובתחנה האחרונה הוא מוטבל באמבט של מתכת נוזלית בטמפרטורה גבוהה שמחברת את המעגל החשמלי והקשרים לכל המרכיבים שלו. בסוף, עושים בקרת איכות ומעלים את הכרטיסים לקומה מעלינו." אילן בחן את הקומה, כמו ניסה לאחסן בזיכרונו את כל הפרטים, המקומות והאנשים. "הייתי מעוניין להתחיל עכשיו," הוא ביקש. "לא עדיף שתתחיל מחר?" "לא. בבקשה, אני מעדיף היום." "או-קיי, אני הולך להביא לך סינר, וסט של כלי עבודה ואת האלמנטים שאתה אמור להכניס לכרטיסים, ותוכל להתחיל." שגרת חייו של אילן מאותו יום כללה התייצבות בחברה בשעה שבע ושלושים, טיפול בכמאה מעגלים מודפסים, שתי הפסקות, כמו כולם, אחת בבוקר ואחת בצוהריים, סיום בשעה ארבע ונסיעה למוסד השיקומי לסעוד את אלונה עד לכתה לישון בשעה תשע וחצי, ואז נסיעה הביתה.

 

הם

קצב ההתקדמות של אלונה היה סביר במישור הפיזי. היא שחתה מצוין וצעדיה העידו על ביטחון שהתגבר מיום ליום. עבודת המשקולות חיזקה את גופה, שבמשך שבועות ארוכים לא תופעל. גם בחלק הכולל דיבור וקריאה היא התקדמה, לדעת אנשי המקצוע, באופן מסחרר. רק בעיית הזיכרון נותרה כשהייתה. לפי הנחיית הרופאים, הביאו לה חפצים מעברה. פריטי לבוש ואביזרים אישיים מדירתה, השמיעו לה שירים שנהגה לשיר בילדותה ובנעוריה ואפילו הפגישו אותה עם חברים שלה מהתיכון, מהצבא וממקום עבודתה. המהלך שכולם קיוו כי יגרום לתפנית היה המפגש שיזמו בינה לבין איתמר. מאומה. אלה, לא הצליחו להבקיע את מחסום הזיכרון שלה, ואילן הרגיש חוסר אונים ותסכול שהעכירו את מצב רוחו. נחמת-מה הוא מצא בכך שהשתלב היטב בעבודתו, מבחינה חברתית ומקצועית כאחד. לאחר חודשיים כבר שלשל לתוך תיבה שהייתה תלויה במסדרון הצעת ייעול לתהליך השינוע, הקיבוע והאיסוף של המעגלים המודפסים. לאחר שבועות אחדים הוא זומן לשיחת הערכה תלת-חודשית שניהלו מנהלו הישיר ייבגני ומנהל האגף. במהלך השיחה, בישרו לו כי הוועדה לבטיחות ולהצעות ייעול מצאה כי הצעתו אכן מקצרת תהליכים, חוסכת במשאבים, מעלה את התפוקה ותורמת לצמצום משמעותי בהוצאות. לאור זאת, הוחלט בהנהלת החברה להעניק לו בונוס על סך שתי משכורות. בשעת הפסקת הצוהריים, כשישב לאכול את הכריך שטרחה אימו להכין עבורו וללגום מכוס קפה מהביל שהכין לעצמו, סיפר לו אמיר, אחד מחבריו לעבודה שהתיישב לידו, כי קרא ב"ידיעות ניוטרון", שהוצמד ללוח המודעות, על הצעת הייעול והתגמול שקיבל. אילן אישר את הדברים ואמיר בירך אותו. בינה, נערה נאה, פנתה אליו ושאלה אותו, "מה אתה מתכוון לעשות עם הבונוס?" הוא הביט בה בפליאה. "לא יודע, אולי אסע לאן שהוא, אירופה או אסיה." "אולי תצטרף אלינו?" היא שאלה. "מי זה אלינו ולמה בדיוק להצטרף?" "מאיה ואני מתכננות נסיעה להודו, כמעט כל הפרטים, המקומות ולוחות הזמנים כבר סגורים, וזה שיהיה איתנו בחור יוסיף לנו המון ביטחון ונוכל לטייל ברגוע. גם לך כדאי לטייל עם חברים. קשה לחוות דברים לבד. מה אתה אומר?" אילן לא מיהר להחליט. "אני צריך לחשוב על זה. אם תעבירו לי את התוכנית, ואת ההוצאות הצפויות, אני מבטיח לשקול את זה ברצינות."

 

היא

בהמלצת המטפלים, הועברה אלונה לדירת אימה. כל יום הגיעה בהסעה למוסד להמשך סדרת הטיפולים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים. בעוד גופה משתקם ומתחזק, מוחה נותר כשהיה, לאכזבתם ולמגינת ליבם של האם ושל אילן.

 

הוא

בבוקר הוא מצא על שולחנו קלסר שקוף ועליו מדבקה לבנה הנושאת כותרת באותיות גדולות ואדומות: "הודו – תוכנית טיול". הוא התבונן אל מקום מושבה של בינה. היא הייתה רכונה על שולחנה והגניבה לעברו מבט. הוא סימן לה לשלום והיא הניפה מעט את ידה כמסמנת, ראיתי אותך. בערב, בחדרו, הוא עיין בתוכנית. כהרגלו, הוא בחן כל טיסה, נסיעה, לינה, ביקור, טיול, אתר, מפות, חיסונים ותקרובת. בו-זמנית, הוא הכניס נתונים כספיים, בפנקס קטן, כדי לכמת ולחשב את ההוצאות הצפויות. הוא הוסיף גם את ההוצאות הנוספות ההכרחיות: רכישת ביגוד מתאים להודו באוגוסט, ציוד קמפינג, תיק תרופות ומזון חירום. הוא חשב להציע לבינה שייפגשו בבית קפה לתיאומים שונים, בכללם חלוקת תפקידים ומטלות שכל אחד יצטרך לבצע. אבל בינה הקדימה אותו והשאירה לו פתק ובו כתבה כי עליהם להיפגש, הוסיפה תאריך, שעה וכתובת וחתמה עם לב קטן.

 

לעת ערב, שם אילן פעמיו מערבה, לאורך רחוב ז'בוטינסקי, עד שחלף ועבר את בני ברק וכבר מצוי היה ברמת גן, שבה פנה דרומה. ברחוב בן גוריון, בסמוך לביתו של ראש העיר הראשון אברהם קריניצי, בבית אפור עם ציפוי שפריץ שניצב על עמודים ואשר שימשו את הילדים המתרוצצים כשערים למשחק הכדורגל, בקומה השלישית, גרו בינה ומאיה בשכירות. הוא נקש קלות בדלת. כשזו נפתחה בתנופה, בחיוך מאיר עיניים ובתנועה מזמינה, ניצבה מולו בינה, והוא, אולי בפעם הראשונה העז להיישיר מבט אל בחורה מבלי להסמיק או להסיט את עיניו במהירות ובמבוכה. היא כיוונה אותו אל הסלון, אשר בערב היה הופך לחדר השינה של מאיה. על שולחן נמוך ומוארך כבר המתינו סלסילת פירות ומעמד זכוכית ועליו כמה סוגי גבינות ולידם מגש עם כמה סוגי קרקרים וסכינים לחיתוך הגבינות. בפינת השולחן ניצב סמובר מתכת וכוסות מזכוכית דקה בתוך תושבת ממתכת דמוית כסף וצלוחית עם קוביות סוכר. "זה אופן מקובל לארח בתרבות של יהודי הודו?" שאל אילן. "נו, באמת, בוודאי שלא. אבל בגלל שנזרק כאן אתגר, אני מבטיחה לאפשר לך לטעום את המטבח ההודי." מאיה הצטרפה לשולחן, כשבינה טרחה בהכנת התה ובמזיגתו לכוסות. אילן הביט מהופנט בידיה העדינות כהות העור ובאופן המוקפד שבו היו ציפורניה גזוזות. כדי שלא להביך או שמא להיות מובך, הוא הוציא מתרמילו את הקלסר השקוף ואת הפנקס, פתח את שניהם והשים עצמו מתכונן לשיחה על הטיול. "ראשית, אני מציע שנדבר על הזמנים. אני רואה שמשך הטיול הוא שלושה שבועות. אפשר להיות בטוחים שבעבודה יאשרו לנו חופשה כל כך ארוכה?" "כן, אפשר," ענתה מאיה. "החברה יוצאת לשבועיים חופשה מרוכזת, כך שצריך לבקש שבוע נוסף. לפי בירור שעשיתי, בשנים קודמות, אישרו." "יופי. עכשיו, חשבתי שכל אחד ייקח על עצמו משימה לביצוע. אני חשבתי לקפוץ ל"ממסי" לסגור עבורי רישיון נהיגה בינלאומי ובאותה הזדמנות להצטייד שם במפות, חגורה לכסף, נרתיק מוסתר לדרכונים, צ'ימידן, כובעים ותיק עזרה ראשונה. אני מציע שבינה תסגור בחברת הנסיעות את נושא הכרטיסים לכל המסלול ואת מקומות הלינה. מאיה תדאג לנושא החיסונים, הכסף הנחוץ שם וביטוח הנסיעות. נחזור להיפגש בשבוע הבא לעדכון ולתכנון ההמשך." בינה הביטה בו בעיניה החומות והרכות ואמרה, "תודה, אלוהים, שהבאת לנו את האיש הזה. אני גם רגועה וגם בטוחה שיהיה לנו אחלה של טיול. עכשיו, לאכול."

 

הם

לעת ערב סיים אילן את הארוחה שאימו הותירה עבורו במקרר, החליף את חולצת הטי שירט ושם פעמיו לביתה של אלונה. האם קיבלה אותו בחום. הוא הביט בה והיא הנידה בראשה. הוא פסע לעבר חדרה של אלונה וראה אותה יושבת זקופה בכורסה, יפה מתמיד. הוא הושיט לעברה את ידו, הקים אותה והוליך אותה למרפסת. גופה הרזה והגמיש לא רמז במאומה על הפגם שהפך אותה מאישה חיונית ונחשקת לפסל חי. הם נשענו על המעקה והביטו אל העיר לקראת שקיעת החמה. הם ניהלו את השיחה היומית הקבועה, התיישבו ליד השולחן שהונחו עליו פירות. הוא נטל סכין, קילף עבורה אגס טרי והניח על צלוחית שלפניה. היא נעצה מזלג באגס ואכלה את הפלחים, בעודה מביטה בו ושותקת. רק כשנפרד מהאם בפתח הדלת, אמר לה כי ייעדר כשלושה שבועות בגלל טיול שהוא מתכנן עם חברים. היא שאלה לאן, הוא ענה להודו והיא עיקמה את האף. הוא ביקש את רשותה להתקשר מפעם לפעם כדי לשאול לשלום אלונה, ודבריו הזכירו לו שעליו להצטייד בכרטיס חיוג בינלאומי.

 

היא

הזמן התקדם ורק הוא.

 

הוא

המשנה למנכ"ל החברה עצר ליד השולחן של אילן, בעת שהסב לארוחת הצוהריים, והתעניין לסיבת הבקשה שלו להאריך את חופשתו בשבוע. "טיול אחרי צבא." "מעניין, לאן?" "הודו." "למה דווקא לשם?" "מרתק, מדינה כל כך גדולה וכל כך הרבה אנשים. איך היא מתפקדת כדמוקרטיה. איך מזינים כל כך הרבה אנשים. בכלל מעניין הבודהיזם. האמונה בעולם הבא כמקור לאופטימיות של אנשים מהקסטות הנמוכות ביותר." "נשמע מושך. אשמח לשמוע רשמים כשתחזור. אגב, יש לך רעיון לייעול נוסף אצלנו?" "האמת שכן, אבל אני מתבייש להציג אותו." "מתבייש? למה? אני דווקא אשמח לשמוע. תיכנס אליי בהזדמנות ונדבר על זה." היה זה אחר הצוהריים שבו אילן, בינה ומאיה קבעו להיפגש ולהמשיך בתכנון לקראת הטיול הקרב ובא. אילן כבר קם להיפרד כשבינה שאלה אותו אם הוא נוסע לעיר. הוא השיב בחיוב והיא שאלה אם הוא יתנגד שתצטרף אליו. הוא מיהר להבהיר לה שאין לו מכונית ושהוא נוסע באוטובוס, והיא אמרה שברור לה לגמרי. הם פסעו זה לצד זה. הוא גבוה ורזה והיא נמוכה ועגלגלה. הוא בהיר וצנום והיא כהה ומלאה, ובכל זאת יכול היה המתבונן מהצד להבחין שמדובר בזוג. באוטובוס שהיה מלא עד אפס מקום, הם עמדו זה לצד זה, והיא, בניסיון להגן על עצמה מנפילה בעת הטלטולים של האוטובוס, השעינה את ראשה על חזהו, והוא יכול היה לנשום את ריח השמפו משערה. הדבר עורר את חושיו. הוא אף גרם לו להרהר איך יכול עניין כזה להשפיע עליו כשהוא כולו שבוי בידי אלונה. היא ירדה שתי תחנות לפניו, ולפני שירדה נפרדה ממנו לשלום והעבירה את ידה על לחיו במהלך שיכול להתפרש כחיבה. הוא שאל את עצמו למה הוא מפרש זאת כיותר מכך.

 

לשעת הבוקר הראשונה במקום העבודה היה תפקיד פשוט בחייו של אילן. הוא קרא לה שעת ההתאוששות. לכן, הופעתה של מזכירת המשנה למנכ"ל שהזמינה את אילן אל הבוס שיבשה את ייעודה הרגיל של השעה. הוא הידס אחריה, חולצתו סתורה, ומבטו משוטט אנה ואנה, מבויש קמעה. המשנה למנכ"ל התרומם לקראתו ולחץ את ידו. עד שיכניסו את הקפה, דבר הכרחי להתחיל בו כראוי את היום, התעניין המשנה למנכ"ל בחייו של אילן שלא במסגרת עבודתו. "אין כאן עניין של חטטנות, אבל מעניין אותי לדעת אם יש לך תחביבים. אתה לא חייב לענות לי אם זה מביך אותך." "לא, זה בכלל לא מביך אותי. כן, יש לי תחביב שאני מקדיש לו הרבה זמן, שחמט." "מה, באמת? כמה זמן אתה משקיע? יש לך הרבה לוחות? ומאיזה חומרים הכלים? עץ? שיש? מתכת?" אילן חייך חיוך קטן, בחש את הקפה ולגם בזהירות. "לא, לא אוסף של לוחות וכלים. אני משחק." "משחק, נגד מי?" "בתחרויות." הוא חש מבוכה לפני שהמשיך, "למשל, אני אלוף צה"ל לשנה זו, ואפילו זומנתי לנבחרת ישראל לקראת אליפות העולם שתיערך השנה ביוון, אבל לא בטוח שאצטרף לנבחרת." "בטח שתלך. למה שלא תלך? אנחנו נעזור לך איפה שצריך." בזה חתם המשנה למנכ"ל את הנושא ועבר לעניין שלשמו הוא הזמין את אילן. "אתמול אמרת שיש לך רעיון לייעול, ואני מעוניין לשמוע עליו." "כל הקומה עובדת על מעגל מודפס גדול, שהוא בעצם המוח של טלוויזיה סטנדרטית ביתית. אנחנו יושבים בשורות, אחד ליד השני ואחד אחרי השני. חשבתי שאם נשב אחד מול השני, נוכל להצמיד את השולחנות וכך אפשר לחסוך את הרווח שבין השורות ולהוסיף בכל קומה שתי שורות נוספות, מבלי להרע את התנאים של העובדים. אם יש מצוקת נדל"ן זה יכול להוסיף כמות לא מבוטלת של אתרי עבודה אישיים, במקום לאייש עוד קומה שזו הוצאה גדולה לחברה. זהו, אמרתי לך, לא משהו." "דווקא הצעה מאוד מעניינת. אם נאמץ אותה, נתגמל אותך בהתאם לקריטריונים שלפיהם פועלת הוועדה להצעות ייעול."

 

בכניסה לאולם הטיסות היוצאות, הן המתינו לו. לבושות באופן זהה, במעין חליפות חקי וכובע קסקט לראשן, תרמילים על גבן ושתי מזוודות קשיחות כחולות כרוכות בחגורה צבעונית. על-פי הכרטיסים, הם תפסו את שלושת המושבים המרכזיים בשורה, ואילן התיישב בין שתי השותפות שלו, הוציא משחק שחמט זעיר וחוברת משחקים שהכין מראש, ועם ההמראה שקע במשחק עד שנרדם.

 

הם

מאז שהכירו, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הם נפרדו, התרחקו ועתידם התערפל והסתבך. לאן מתקדמים מכאן, שאל אילן את עצמו, ותשובה לא הייתה לו. הוא קרא חומר רב על אובדן זיכרון ועל סיכויי החלמה ממצב כזה. היו מקרים שהריפוי הגיע לאחר חודשים ולפעמים אחרי שנים ארוכות. הוא היה מאוהב באלונה, ולא היה תא בגופו שאיבד מילי פרומיל מהכיסופים אליה.

 

היא

שביב תקווה הבליח אחרי ביקור אצל מומחה המוח הבכיר בהדסה. שביב, ותו לא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הוא, היא, הם – אהבה”