הזכות לשכוח

בעידן דיגיטלי שבו אנו שוגים באשליה שניתן לזכור הכול, כל הזמן ומכל מקום, מבקש נועם תירוש לקרוא בכתביו של פרנץ קפקא ולדבר בזכות השכחה. קפקא הותיר אחריו מורשת ספרותית ענפה, אולם לקראת מותו ביקש לגנוז את מרבית יצירותיו. ספר זה מבקש להיכנס לנבכי העולם הקפקאי באמצעות קריאה חדשה בחלק מיצירותיו של קפקא, כמו גם בחלקים ממכתביו ויומניו, ולאור משאלתו הברורה להישכח, ומציע שקפקא הוא מבשרה הגדול של השכחה והחירות הגלומה בה. עבור קפקא דווקא הזיכרון והניסיון המתמיד לזכור הם כוחות דכאניים המבקשים להכפיף את האדם הזוכר למרותם. אל מול כוחות אלו עומדת השכחה ככוח משחרר; זהו כוח היכול להפוך את האדם הקורס תחת עול הזיכרון לאדם חופשי יותר.

ספרו של תירוש מציע התייחסות ראשונה מסוגה בעברית למרכזיות הזיכרון והשכחה בחייו ובכתיבתו של קפקא, ובכך מרים תרומה משמעותית לדיון בתהליכים אלו בעידן הדיגיטלי. השכחה מוצגת בספר ככוח אקטיבי, מעין תרופת נגד להיותו של הזיכרון כוח המבקש לקבע לנצח את תמונת העבר, ובכך מטיל את אימתו על האדם הזוכר. השכחה היא פתח ליצירה מחודשת, לבריאה והתהוות. היכולת לשכוח, אומר לנו קפקא, היא היכולת להשתנות ולהמשיך הלאה. בעזרת קפקא אנו יכולים לחשוב מחדש על תפקיד הזיכרון בחיי היומיום של חברה אנושית-דיגיטלית זוכרת כל ולהבין את פוטנציאל החירות הגלום בשכחה, בעיקר בימינו.

ד"ר נועם תירוש הוא חוקר תקשורת וזיכרון מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחקריו מתמקדים באופן שבו שינויים סוציו-טכנולוגיים משפיעים על הזיכרון התרבותי, ועל הקשר של שינויים אלו לסוגיות של צדק ודמוקרטיזציה.

מקט: 4-585-1751

בעידן דיגיטלי שבו אנו שוגים באשליה שניתן לזכור הכול, כל הזמן ומכל מקום, מבקש נועם תירוש לקרוא בכתביו של פרנץ […]

---

פתח דבר

האם אי פעם נוכל לשכוח את הטבח הנורא שהתרחש בשבת, בשבעה באוקטובר 2023? את פתח הדבר המקורי של ספר זה מחקתי בלחיצת כפתור קלה. הוא לא היה רלוונטי עוד. כיצד ניתן בכלל לדבר על שכחה, ועל כוחה המשחרר של השכחה, כשמאות אנשים נרצחו, עשרות חטופים עדיין נמצאים בשבי בעזה וחיילים רבים נפצעים ומתים במלחמה שפרצה מיד לאחר מכן?

את העבודה על הספר חתמתי עם שובי הביתה מטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבאר שבע בשנת 2023, כמה חודשים לפני שבעה באוקטובר. איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי, הגיע לטקס כנציג ממשלת ישראל וצפה בהנאה מסוימת בריבים ובוויכוחים בין משפחות שכולות שקיללו זו את זו. הימים ימי שיא המאבק כנגד השינויים המשטריים שהובילה ממשלת ישראל בשנה זו והקרע הישראלי הלך והעמיק. המום מהמראות שראיתי אז בבית העלמין כתבתי הקדמה שעסקה בשבר הגדול שבו נמצאת החברה הישראלית. תהיתי שמא הזיכרון וקדושת הזיכרון, מהאלמנטים החשובים ביותר בישראליות המודרנית, איבדו את כוחם המאחד. אולם מאז אותה שבת בשבעה באוקטובר, בוקר שמחת תורה, דווקא זיכרון הקרע הפנים־ישראלי הפך דהוי ומעומם, אל מול זוועות הטבח בעוטף עזה ואימת המלחמה ששוטפת אותנו בצחנתה הארורה מאז.

נכון, החברה הישראלית היא חברה משוסעת, וגם הדי האזעקות, ההפצצות וצרחות האימה לא באמת גוברים על רעשי הפירוד. אך נדמה שיש בכוחו של זיכרון הטבח לאחד מחדש את הקרע. שוב אנו חווים פשע נגד האנושות שבוצע בגופם של יהודים, שוב עלינו להתמודד עם אירוע שייכנס מיד לספר הדברים של האומה הישראלית ויהפוך בתהליך ארוך ועצוב לאירוע שאותו יש לזכור, “לזכור ולעולם לא לשכוח”. שוב אסון קולקטיבי גדול ישוב ויחבר בין חלקי הישראליות המפורדת. הזיכרון הישראלי תמיד הורכב מתמהיל של שואה ותקומה, גלות וקוממיות. והנה, אחרי שבעים שנות קוממיות המעגל נפתח מחדש. שואה גדולה שוב התרגשה עלינו. האם נדע גם הפעם לעמוד מולה?

פעם נדמה היה שזיכרון העבר הוא הדבק היחיד שעוד מצליח לחבר בין חלקי האומה הרופפים. בהמשך חשבנו שאפילו העבר כבר לא עומד לשירותנו בעוד האומה נקרעת בין קבוצות שונות שהחוט המקשר ביניהן ניתק. והנה פרץ ההווה המדמם להצלתנו. החוט שנפרם התאחה מחדש ושוב נוכל לשבת יחד מול מדורת הסבל, השכול והעצב. אז דווקא בזמן כזה לדבר על חשיבותה של שכחה?

שלא כמו בעבר, רגעי האימה של שבעה באוקטובר צולמו והוקלטו על ידי מבצעי הזוועות. חלקם אף שודרו בשידור חי ברשתות חברתיות שונות. אם פעם רוצחים ניסו לטשטש את עקבותיהם, מחבלי החמאס שטבחו ללא אבחנה ביקשו להשאיר בעולם זכר למעשיהם. אולי הם ידעו שבעידן הדיגיטלי סרטוני הזוועות שצילמו יוכלו להישאר זמינים לנצח. רגעי האימה ימשיכו להתקיים במרחק לחיצת כפתור אחת מאיתנו. וכך זיכרון הטבח של שבעה באוקטובר עשוי ללוות את חיינו לעד. התיעוד האובססיבי של מחול הרצח שביצעו מחבלי החמאס עשוי לשוב ולהרעיד את נימי נפשנו העדינים ביותר ללא כל הכנה. חלקים מאותו סרט מדובר שהופץ על ידי מדינת ישראל לעיתונאים ואישי ציבור בארץ ובעולם עלולים פתאום לצוץ במסכי הטלפון המרצדים של ילדינו וילדי ילדינו. העבר המדמם עשוי לנצח לחזור ולאחד אותנו מחד, אך להמשיך ולהטריד את מנוחתנו מאידך.

כל זה מדגיש עוד יותר את חשיבותה של השאלה שאיתה מתמודד ספר זה: מה תרומתה של השכחה בעולם דיגיטלי שבו כמעט בלתי אפשרי לשכוח. על שאלה זו אנסה לענות באמצעות כתיבתו של פרנץ קפקא, חסיד הזיכרון ומבשר השכחה המשחררת.

הגעתי לקפקא ולכתיבתו די במקרה ונשאבתי פנימה אל עולמו הספרותי. כמו רבים אחרים, גם אני נכוויתי מהאש היוקדת שמתפרצת בכל פעם שמישהו פותח טקסט של הסופר המיוחד הזה. טקסט שברוב המקרים כלל לא היה אמור להתפרסם. אינני “קפקולוג” מדופלם, ולמען האמת העיסוק שלי בקפקא תמיד מלווה בחשש עצום שמא אחטא לרבים וטובים ממני שהקדישו את חייהם להבנת החידה הקפקאית. חשש זה לרוב היה מוביל לגניזת הספר, אך למזלי אני מוקף באנשים שהפצירו בי להמשיך את המסע ולרתום את החשש המקורי שלי להתעמקות משמעותית יותר בכתיבתו של קפקא ובספרות שנכתבה על יצירתו. לכל אלו אני חייב חוב עצום שלעולם לא אוכל להחזיר.

לא אוכל להזכיר כאן את כל אלו שסייעו להשלמת הספר הנוכחי, אבל כן ארצה לציין שניים אשר להם אני חייב תודה מיוחדת. הראשון הוא פרופ’ עמית שכטר, שהוא חבר, מנטור, מנחה ומודל לחיקוי. השני הוא פרופ’ חיים וייס, שבנדיבותו האין סופית קרא לא מעט גרסאות של הספר הנוכחי והצליח להפוך את הטקסט הבוסרי ששלחתי לו לכדי יצירה יותר שלמה. לא פלא שגם את עמית וגם את חיים פגשתי תחת קורת הגג של אוניברסיטת בן גוריון בנגב. בית שני שהוא גם חממה אינטלקטואלית וגם מקור תמיכה לא אכזב.

מרכז “אסתר וסידני ראאב לחקר השואה והתקומה” באוניברסיטת בן גוריון בנגב תמך בהוצאה לאור של הספר, ועל כך תודתי. הספר הוא פרי עבודה שנמשכת כבר כמה שנים, אולם את מרביתו כתבתי במסגרת המכון למדעי הרוח באוניברסיטת פן־סטייט בארצות הברית. זו הזדמנות חשובה להודות לאנשי המכון שיצרו עבורי את המרחב שאפשר את כתיבת הספר.

התודה האחרונה שמורה למשפחתי – ענת, זיו, שירה ושי, ולהוריי מיכל ודודו תירוש. הם אלו שמאפשרים לי לפרוח ולברוח לעולמות אחרים, בזכותם ובגללם אני תמיד חוזר.