היו פה לפנינו

הקדמה ממש קצרה

באחד הפרקים הראשונים בספר מסופר על ברבור. ברבור פרהיסטורי. טוב, לא ברבור שלם, אלא רק כנף ברבור. ואפילו לא כנף, אלא פיסה מכנף, חתיכת עצם עירומה מנוצותיה. הממצא הזעיר נחשף במעמקי מערה שבני אדם חיו בה לפני 400 אלף שנה, ונדרשו עבודות סינון קפדניות, סבלנות אין קץ, הרבה מאוד ניסיון וגם דמיון מחקרי כדי להבין שפעם זה היה ברבור עם נוצות מרהיבות. במידה מסוימת, כנף הברבור הזאת מאפיינת ומדגימה את הסיפור שאנחנו עומדים לפרוס כאן.

שהרי מישהו טרח והביא את הברבור ממרחקים למערה, ולאותו מישהו היו סיבות לכך שטרח, ולא במקרה זה היה ברבור, ולא יונה, דרור או אווז. לא הביאו אותו, את הברבור, כדי שיהיה מה לאכול במערה. יפי נוצותיו, מראהו המפואר, יכולתו להגביה עוף, הם אלה שכנראה משכו את תשומת הלב של יושבי המערה.

וישנם בעולם מקומות נוספים, אחרים, רחוקים, עתיקים אף הם, שבהם התגלו ממצאים דומים: שרידי ברבור, נשר או עיט. וכל זה מעניין מאוד לא בשל הברבור, אלא בגלל אלה שהביאו אותו. אבות אבותינו. אלה שחיו פה, הסתובבו פה, צדו, ייצרו כלים, לימדו את הילדים שלהם איך להתנהג, תכננו תוכניות והתענגו על זריחות ושקיעות. אלה שהיו פה הרבה לפנינו.

זה לא ספר על אתרים ארכיאולוגיים. יהיו בו מן הסתם גם כלי צור, עצמות, גולגולות, מבנים מפתיעים ואפילו שכבות מתוארכות, אבל הם לא העיקר. הספר הוא עלינו, בני האדם, ומקומנו בעולם. מה עשינו, מאיפה באנו, מי עוד היה איתנו ולמה הוא כבר לא פה, למה ואיך השתנו חיינו. וגם: היכן טעינו, מה עשו בני אדם קדומים כי לא הייתה להם ברירה אחרת או כי לא הביאו בחשבון לאן וכיצד יתפתחו הדברים ומה המחיר שכולנו משלמים היום ונמשיך לשלם בעתיד הנראה לעין.

זהו מסע שתחילתו לפני יותר משני מיליון שנה באפריקה, כל תחנותיו בישראל והן כמעט במרחק הליכה זו מזו. מעמק הירדן הפורה אל הרי הגליל העליון, מורדות הכרמל, מישור החוף, מצוקי המדבר, מישורי הערבה ורמת הגולן. התחנות הגיאוגרפיות הן שערי כניסה אל תקופות ונושאים בתולדות המין האנושי: הגירה, אמונה, שליטה באש, התפתחויות טכנולוגיות, הקשר לבעלי חיים והתלות בהם, חשיבותם של מחצבים, כוחה של שמרנות מול הצורך המתמיד בשינוי, היחס אל מוות ואל קבורה ואפילו משקלה של התודעה ומצביה המשתנים.

אמנם כל התחנות מרוכזות בחבל ארץ מצומצם ומוגדר, אבל ניתן להתייחס אל כל אחת מהן כאל טרמינל, מסוף שמפליגים ממנו למחוזות רחוקים בהרבה. אל מערות בעמק הדורדון בצרפת, אל מבנים מונומנטליים במרכז טורקיה, אל מנזר בגאורגיה שמתחת לרצפה שלו נמצאו שרידי אדם קדום, אל בור קבורה ניאנדרתלי בהרי ספרד ואל ציידי פילים ביערות־עד במרכז אפריקה. כולם חלק מאותו סיפור, אותו מסע אנושי.

הדרך — כמו כל סיפור שמשתמש בכלים ארכיאולוגיים — היא מלמטה למעלה, מהעבר הרחוק מאוד־מאוד לזה הקרוב אלינו. מפיקניק שנערך על שפת אגם לפני 1.5 מיליון שנה ועד למעגלי אבן מסתוריים וטקסים לשמש העולה שנערכו לפני 5,000 או 6,000 שנה. אך זה לא סיפור לינארי, לא נתיב עם מטרה ברורה. יש הסתעפויות, קפיצות דרך ועצירות ממושכות שלא קורה בהן לכאורה דבר מעניין. האבולוציה האנושית היא כזו — נטולת יעדים ודי מבולגנת. מה שבוודאי הופך כל ניסיון לספר אותה למורכב ומלא הפתעות, עם לא מעט אי־הבנות שננסה לפענח.

העובדה שניתן לנהל מסע שכזה דרך תחנות שכולן בתחומי מדינה אחת קטנה (ועמוסת בעיות) בלב המזרח התיכון אינה מקרית. זה מתחיל כמובן מעצם העובדה שמדובר בציר תנועה עתיק יומין, פרהיסטורי, שחיבר ומחבר בין יבשת אפריקה לאירופה ואסיה. אלה שיצאו כבר לפני כמעט שני מיליון שנה ממרכז יבשת שהיום קוראים לה שחורה, היו חייבים לעבור כאן, לחנות כאן, לצוד כאן, להשאיר עקבות בשטח. גם אלה שחזרו עברו כאן. אמנם לא ברור מתי החל האדם לשלוט באש, אבל העדות המוכחת המוקדמת ביותר בעולם לשימוש כזה נמצאת צפונית לכנרת, וייתכן שניאנדרתלים פגשו את בני מיננו, ההומו סאפיינס, במורדות הכרמל. ולא רק פגשו, גם העמידו צאצאים משותפים. ולקטים הפכו כאן לחקלאים הרבה לפני כמעט כל מקום אחר בעולם. ובנו פה מגדל גבוה כשעוד לא הייתה מילה כזו, ‘מגדל’. אפשר לומר שהתרחשו פה לא מעט דברים ותמיד היה כאן מעניין.

נקודת המוצא שלנו היא כבוד לקודמינו. לא רק בגלל מה שאנחנו מעוללים לכוכב היחיד שעומד לרשותנו ושהם השכילו לשמר טוב יותר, אלא מהטעם הפשוט שהם היו פה הרבה מאוד זמן. עשרות ומאות אלפי שנים, שבמהלכן הגיעו לקצות תבל, חצו הרים
וגאיות, שרדו משברים אקלימיים לא פשוטים, לא קפצו מעל הפופיק ורוב הזמן הסתפקו והסתדרו עם מה שהיה לטבע להציע להם. פה ושם גם הם, כמונו, קצת הגזימו. צדו יותר ממה שהיו צריכים, ייצרו כלי אבן רבים וגדולים מדי, התקוטטו זה עם זה, וייתכן מאוד שאפילו אכלו זה את זה. אבל בסך הכול, במבט על לאורך, נניח, שני מיליון שנה של קיום אנושי, צריך להסיר בפניהם את הכובע. או לכל הפחות לדעת עוד דבר או שניים בסיפורם של כל מי שהיו פה לפנינו.

את אותו כובע סמלי ראוי להסיר גם לכבוד כל אלה שנעצו מעדר במקום הנכון, זחלו למערות מבטיחות, סיננו בקפדנות טונות של אדמה סתמית, כדי לגלות מה שחשוב באמת. סיפורם של אותם חוקרות וחוקרים מרתק לא פחות מזה של מושאי מחקרם. רבי־ידע, עקשנים, נועזים ודקדקנים. עבדו וחקרו פה נפילים בתחומם, ענקים, ובעיקר ענקיות, וחלק מקורותיהם יופיע לאורך המסע שלנו.

אין מראי מקום והערות שוליים לאורך הטקסט. העדפנו להפריע כמה שפחות לחוויית הקריאה ועשינו כל מאמץ לנכש מהכתוב שפה מדעית, שמטבעה אינה ידידותית למשתמש. ויתרנו על לא מעט ממצאים ונתונים על מנת שנוכל להציג רעיונות, גיבורים וסוג של נרטיב עלילתי. בחלקו האחרון של הספר ניתן למצוא הפניות למקורות שציטטנו מתוכם, וגם המלצות לקריאה נוספת והרחבה בנושאים שונים שבוודאי לא העמקנו בהם, בעודנו שועטים קדימה.

ולסיום, הבהרה הכרחית: פרהיסטוריה היא עסק דינמי. מה שהיה מקובל ומוסכם לפני שני עשורים, כבר התעדכן מאז לפחות פעם ולעיתים פעמיים. מה שהיה ודאי במאה שעברה, הוא עתה ספק מוחלט. וגם זה מוטל בספק, ואולי ישתנה בקרוב. עד לא מזמן כל תלמיד תיכון למד שהומו סאפיינס יצאו מאפריקה לפני כ־60 אלף שנה. זה עודכן ל־100 אלף שנה וכבר נמתח לכיוון 150 ו־300 אלף שנה לפני זמננו. והיו כנראה כמה גלי יציאה, לא אחד. ומי אמר שרק יצאו מאפריקה? אולי קודם חזרו אליה ורק אחרי זה יצאו?

סימן שאלה יהיה מהמקשים היותר שימושיים כאן, הרבה יותר מסימן קריאה, למרות שפה ושם תהיה גם קביעת עובדות מוחלטות. מן הסתם עוד נצטער על כמה מהן. אולי אפילו על הברבור השחור ממערה ששמה קסם.

זהו, אפשר לצאת לדרך.