״יש אהבה שמתפתחת בשלבים ויש אהבה שנולדת בעוצמה חסרת שליטה, לא משדרת סימני אזהרה, מתעלמת מחילוקי דעות, ואז היא […]
מריה ודניאל
הם היו זוג סטודנטים באוניברסיטת פואטייה שבצרפת.
היא עשתה את התואר הראשון בסטטיסטיקה. אחרי שקיבלה את התעודה, הכניסה אותה לתוך קופסה קטנה והטמינה אותה עמוק בתוך השידה. אחר כך הפתיעה את כל הסובבים אותה, זרקה ממוחה את כל המספרים והנוסחאות ועברה ללמוד לימודים קלאסיים.
“למה לימודים קלאסיים?”
“כי משם צמח הכול”.
“תפרטי”.
“ספרות, אומנות, פילוסופיה, מחשבה מדינית, מתמטיקה, מדעים, סדרי שלטון – הכול”.
היא יכולה לדבר על זה שעות. עיניה, גבותיה, שפתיה – כל תווי פניה היפים משתתפים בשיחה, ושערה הזהוב סוער ומתנופף סביבה. אם רוצים לדעת איך בדיוק היא נראית, אפשר לקרוא את הדברים שכתבו במיתולוגיה היוונית על הֵלֵנָה.
שמה מריה.
הוא לומד פיזיקה ומתמטיקה. אותו אף אחד לא שאל למה. למעשה, התחיל ללמוד רפואה כמו אביו בשעתו. אחרי שנה הוא גילה שאינו מוכשר דיו לרפואה. מתמטיקה ופיזיקה היו הבחירה הבאה.
הוא גבר חסון ומוצק, פניו כהות וקשות, שערו קצוץ, ידיו חזקות.
שמו דניאל.
לילה, חודש ינואר. הם יצאו זה עתה מהביסטרו, שרידי שלג מרופש עיטרו את שולי הכביש הצר המרוצף שמוביל לבניין העירייה. גשם דק מעורב בפתיתי שלג התערבל סביבם. הם התחבקו. הם היו מאוהבים.
היה לה קר.
דניאל פתח את מעילו, והיא הצטנפה פנימה. אישה מבוגרת חלפה על פניהם, הביטה בהם וחייכה כנזכרת. הוא משך אותה אל מתחת לגגון הביסטרו, היא הרימה את פניה אליו והוא נישק אותה ארוכות.
הוא היה יכול למות מרוב אושר.
היא פתחה את מעילה, מחסומי הצמר והכותנה כמו נעלמו, הוא חש את שדיה נצמדים לחזהו. היא חיבקה אותו, ידיה החליקו אל גבו, מתחת למעילו, וגלשו משם אל ישבנו. כשדלת הביסטרו נפתחה לרגע, נפלט גל חום מבפנים.
הדירה שלו נמצאה במרחק בלוק אחד מהביסטרו. הגשם לא התחשב באוהבים, והרטיב אותם כמו את שאר העוברים והשבים.
הם אחזו ידיים ורצו, צחקו בגשם כילדים.
הוא הקיש את קוד הכניסה, נשמע קליק, והדלת הכבדה נכנעה לכוח ידיו שדחף אותה. הוא הרים אותה על גבו והיא צחקקה. הוא דילג במעלה המדרגות אל הקומה השלישית עד לדירתו הקטנה כמעט בלי להתנשף. זו הייתה הפעם הראשונה אי־פעם שהרגיש חי עם אישה, וכבר היו לו כתריסר נשים. זאת הייתה הפעם הראשונה שרצה לבלוע, להיבלע, להישאר לנצח עם זו הנהדרת שמולו, קרובה ורחוקה.
הוא פשפש בפראות בכיסו ושלף את המפתח. בעוד רגע הם ייכנסו, יפצחו בריקוד החושני של מותניים ואגן, הוא יפשיט אותה ויעשה בה כרצונה.
הדירה שלו הייתה מוסקת דרך קבע. הם התנשקו בפראות, השליכו את הבגדים בערמה חסרת סדר והצמידו גוף אל גוף. הוא חש בעצמות האגן שלה, הטמין את ראשו בשקע צווארה, היא חפרה בגבו, הוא ירד מטה ונשק לפנים ירכה, לשונו ופיו היו בנקודת החיבור, היא נהמה, שמיכה שנשמטה מהמיטה נגררה לרצפה. הם שכבו עליה, קרובים, סמוקים, מלבּים רעב שלא שָׁקַט מיום שהכירו. הוא דמיין את עצמו חי איתה לנצח כל חייו. “את שלי”, הוא אמר לה. היא צחקה וענתה: “אני לא שייכת לאף אחד, בקושי לעצמי”.
חסד אלוהי היא העניקה לו, יופי ואהבה.
הלהט נרגע, אך לא התפוגג. הם דיברו כדי להאריך את הרגע, אבל לא הצליחו לסיים משפט.
הוא לא הצליח להבין איך אֵלה זהובת שיער ויפה כמותה בחרה לה כמאהב בן־תמותה כמוהו. כנראה הוטל עליו כישוף שהפך אותו למשהו אחר בעיניה.
“מריה”, הוא לחש, והיא אמרה לו: “רק משוגע יחלוק את חייו איתי”.
תשוקה, אהבה, רצף החיים הצעירים מתחלק לפרקי עונג וכאב. אפשר להגדירם ולקרוא להם בשם, אך לא תמיד ניתן לזהות את רגע המעבר. הוא לא רצה לעצור. הם הזיעו, הוא ליקק את מצחה, אפה, צווארה, שדיה. חמשת חושיו פעלו במרץ, רק החוש השישי, עין הקיקלופ ששמרה עליו עד אותו הרגע, כמו נוּקרה. הוא לא ראה, ואולי לא רצה לראות, שאין שוויון ביניהם באהבה.
ירון – :
ספר מעולה ומרתק. מעלה שאלות חשובות על משפחה, חברות, אהבה, דת ו…תיאטרון. אהבתי