החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חבית נפץ

מאת:
הוצאה: | 2017-05 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

50.00

רכשו ספר זה:

הוא יושב בסלון ביתו בשעת לילה מאוחרת, לאחר ששב מיום עבודה. עיניו נעצמות. הוא נשאב לתוך הזיה, סיוט לחימה קשה; אש נפתחת, רימון מתפוצץ בתוך מבנה, רעש מחריד ולפתע, מישהו חונק אותו. הוא נלחם בכל כוחו, תופס בידיו בצוואר התוקף, נאבק על חייו, וחונק בחזרה. אולם משהו עוצר אותו מללחוץ חזק, משהו בולם את שרירי ידיו מלחנוק עד כלות. שיעול ובכי חנוק מעירים אותו, משיבים אותו להכרה, ובשבריר שנייה, עיניו נפקחות. הוא עומד מעל בתו בת השש, ידיו לופתות את גרונה. בשנייה, הוא אוסף אותה בידיו, רץ למקלחת, רוחץ את פניה, את עיניה הקרועות. "אבא אוהב אותך", הוא לוחש לה ושוטף את אודם צווארה, "דבר לא יקרה לך, אני מבטיח".
אורן אור ביטון – חייל, לוחם ומפקד ביחידת המסתערבים של משמר הגבול, פעל בשטחי יהודה ושומרון בימי האינתיפאדה הראשונה באין ספור מבצעים חשאיים ומורכבים וראה למוות את הלבן בעיניים. מאז הוא נושא בקרבו מטען כפול: קשר אמיץ לערכי המדינה – תבנית נוף מולדתו ואהבה ללוחמיה, לצד פצע פנימי שאינו מגליד.
ספרו "חבית נפץ" מבוסס על סיפורו האמתי ומתאר פסיפס של אירועים הנקראים בנשימה עצורה, מצומררת. הספר פותח אשנב נדיר והצצה מיטלטלת, אינטימית, לתוך חייו המורכבים ולנעשה בנפשו ובמחשבותיו של מי שחווה פוסט טראומה – PTSD, הלם קרב. בכל לילה ניצב אורן בקרב הישרדות מול פחד מוות, ובכל בוקר בוחר בחיים. בתוך מעגל פוסט טראומטי קיצון, שנדמה כי אין לו סוף, אורן מפלס וחושף בפנינו דרכי גישה ויציאה. הוא מועד וקם, כושל ומנצח, נלחם בכל כוחו בחבית הנפץ.

מקט: 4-698-611-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הוא יושב בסלון ביתו בשעת לילה מאוחרת, לאחר ששב מיום עבודה. עיניו נעצמות. הוא נשאב לתוך הזיה, סיוט לחימה קשה; […]

אין מצב

סמוך לכיכר מנרה ברמאללה מקפידים לא למשוך תשומת לב. מסתובבים באזור הפעולה כמו לוחמים מן השורה, מדי מג”ב, ג’יפ צבאי. לא מישירים מבט, שלא יזהו את פנינו, זה השטח שלנו, המגרש שבו אנו פועלים. זיהוי עלול להיות גורלי, מסוכן, בהיתקלויות. נסיעה כזו בלב כפר היתה פעם מקפיצה את הדופק. התחסנתי, הפחד אינו קיים.

שבים לבסיס. פסק זמן ממשימת רכבים. מפקד היחידה, אלי אברם, שולח אלי קריאה להגיע למשרדו. אני נכנס, מביט לתוך עיניו הרציניות. מבטו חודר. זו לא קשיחות או “דיסטנס” בין חייל למפקד. אני מכיר את המבט הזה. שולח מבט קצר אל שולחן המפקד, ומבחין בבקשה לביצוע משימה בשטח. לכל מקום שיבקש, אלך בעיניים עצומות, סמוך ובטוח. הוא יוביל נכון, מדויק, ידאג שלא ניפגע.

“קיבלנו אינדיקציה על מפגש צמרת העומד להתקיים בין מבוקשים דרג א’ בקרבת אוניברסיטת ביר זית”, אלי מעדכן אותי.

פעילות מבצעית בסביבת בית ספר או אוניברסיטה עלולה לחשוף אותנו, לצאת מכלל שליטה.

“פעילות עוינת ברגישות גבוהה”, אני אומר לו, “המשימה חייבת להיות שקטה, ממוקדת”.

“לכן נבחרנו”, הוא משיב, “לא יהיה לנו קושי לבצע את המשימה, קשה ככל שתהיה, ולשוב ללא נפגעים בצדנו”.

עוברים לקריאת מפות ונקודות ציון, מקבלים פרספקטיבה – מה עומד לפנינו, איך לתכנן דרך פריצה. אני מביט במפה ומיד מבין; פריסת הכלים מורכבת, סיוע ממסוק, מספר רכבים, זה יותר מדי, ניחשף בשלב הכניסה. משירות ביחידה, בשטחים, אני מבין עם מי יש לנו עסק. אלה מחבלים עוינים מהסוג הקשה, לוחמים שאין להם מה להפסיד. מטרתם להתנקש בנו, לפגוע ולחסל אותנו, החיילים. פסגת חלומם, “לחטוף” כדור ולמות בג’יהאד.

“האם ניתן להציב אלמנת קש בחצות עד שעות הבוקר המוקדמות?” אני שואל את המפקד, “נשתלט על השטח באחזקה מלאה של הכוח”.

“שלילי”, אלי עונה ומבהיר, “חייבים להיות בכוח גדול ומרוכז, לפעול יחד ולהפעיל עוצמה כדי לגרום לצד השני לפחד להגיב. השאיפה שלי היא לגרום שיתוק, לנטרל את יכולת התגובה שלהם. נהיה מצוידים באמל”ח רלוונטי לביצוע הפעולה, אורן. התדרוך שלי יכלול הוראה מפורשת – לא להרוג. מדובר בסטודנטים וחפים מפשע בסביבת הפעולה. שיקול הדעת נדרש ומחויב מציאות”.

“הוראות הפתיחה באש אינן משתנות, אני מבין, נצמדים לפקודות מטכ”ל המורות על צמצום נפגעים שלא לצורך”.

מכאן ואילך, הכול תקף, עוברים לפרטים הקטנים. אלי מקפיד לענות על כל שאלה, לוודא שכל אחד מבין את גודל המשימה, את האחריות המוטלת על כתפינו, הלוחמים. הוא שולף רשימה שהועברה מהשב”כ, עדויות מהשטח המבוססות על מקור מהימן, ובה שמות המבוקשים, מחבלים שהשב”כ מנסה לאתר וללכוד מזה זמן רב. מפגש הצמרת הוא כנראה הסיכוי היחיד להפתיע את רובם ולהביא למעצרם. שעת היציאה לפעולה נקבעת, עשר בבוקר למחרת.

ערב המבצע, אנו מתכנסים בתוך עצמנו, יחד ולחוד. מגלגלים סיטואציות שעתידות לקרות, דרכים שיובילו אותנו, בסופו של דבר, להשגת יעדים ולסיום מוצלח. בצוות אחד, מעלים השערות על בסיס ידע וניסיונות עבר. שולפים ביצועים שהתגלו כמוצלחים, אולי נאמץ משהו מהם למשימה הקרובה. “אני יודע מה צריך לעשות”, ממלמל אלי לפתע. רעיון מבריק בו. “סמוך לשעת הפעולה”, הוא אומר, “ניכנס לבושים במדים למשאית מקומית”.

“נו”, אני אומר, “פָּרֵט”. בשיאו של הקיץ, בימים החמים במיוחד, לחות גבוהה תלהט במשאית, אני מהרהר, ולחות נדבקת לאצבעות ידיי. לחשוב מחוץ לקופסה, אני נזכר באמרה, שִׁגרה היא האויב הגדול ביותר. ביצענו פעילות מבצעית מחופשים לנשים, היינו רוכלים, עטינו לבוש ושפת גוף של האוכלוסייה המקומית. משאית מקומית… אני מתחבר מחדש, רעיון מקורי.

תכנית הפעולה מתקבלת, ולפנות בוקר אנו יוצאים לאיתור משאית המתאימה למשימה. איתור כלי רכב כזה והחרמתו אינם עניין של מה בכך – רק בשעות הבוקר המוקדמות, כשהרחובות ריקים מקהל, ודרך מילוט נוחה ממתינה לנו. אנו מגיעים למרכז רמאללה קצת לפני השעה שש, ומזהים משאית ישנה. פורקים מהרכב לכיוון המשאית. אחד הלוחמים אוחז בהגה ונוהג את כלי הרכב שמוחרם למתחם הבסיס.

עוברים תדרוך; איך לבצע כניסה ויציאה מהמשאית, ובכל חלקי המשימה העתידה להתבצע. המתח בשיאו, יציאה מבצעית וכניסה למתחם לימודים הומה אדם, חלקם אזרחים, חלקם מחבלים, רגישות גבוהה תידרש כלפי חפים מפשע. רגעים אחרונים לפני היציאה, נרגשים, נחושים. צוות אחד מוכן לפעולה, תהא אשר תהא. מגובשים לנטרל את מי שצריך, לגבור על מכשולים בדרך. הדופק עולה, הזיעה נוטפת ללא הפסק, עוד רגע ואנו יוצאים מהבסיס. שומרים על שתיקה, המבטים מופנים לאלי, המפקד בשלבי ההתארגנות. הוא מקפיד לעבור על הציודים, לברר שכל אחד מאתנו לא שכח לקחת את מה שצריך, בודק נשקים ותחמושת. תוך כדי כך, הוא מוודא שמצב הרוח טוב, שהמוטיבציה גבוהה, משקיט את הלחץ. טירוף עוד לפנינו, היתקלות בוא תבוא, כדורים יעופו באוויר. סיכון גבוה עד להשגת הכנעה ושיבה בשלום לעוד פעולות ולעוד אחריהן.

יוצאים לפעילות בדרך המובילה לביר זית. לוחמים וציוד. נהג המשאית והמפקד בתא הקבינה. עוברים קפיצות וטלטלות, מרגישים את האדמה בגופנו. יושבים צפופים, זה צמוד לזה, חם ומחניק וריח אגזוז ישן ממלא את קנה הנשימה בפיח. אני מהרהר שוב ברעיון הכניסה לרמאללה במשאית. למה היינו צריכים את ההרפתקה הזו? למרות הקושי, תמיד ביצענו את העבודה ברצון ובאהבה. אני פונה במכשיר הקשר לאלי. כוחות החילוץ, מח”ט הגזרה והשב”כ דרוכים. כולנו מוכנים וממתינים לפקודה “פרוק” – מילת קוד המאשרת לפעול בכל העוצמה למטרה. אלי פונה אלי בקשר: “אביר 215. כאן אביר 21. קבל 5 קטנות ליעד”.

“אני מאשר, קיבלתי”. אדי דלק עולים מהאגזוז הישן לארגז המשאית. א’ מתחיל להקיא מלחץ, משתעל שיעול חזק, כמעט ונחנק.

המשאית נעצרת סמוך לאוניברסיטת רמאללה. אלי וב’ יורדים. ב’ פונה לכיוון אחורי המשאית. אלי פותח את הארגז ופוקד: “פרוק”. אני קופץ החוצה ואחריי שאר אנשי הצוות. פורקים תוך כדי ריצה, סוגרים את כל הכניסות והיציאות במתחם האוניברסיטה. אנחנו מכתרים את המתחם בשניות, שולטים שליטה מלאה בעמדות שקבענו.

רגעים אחר כך וצרחות נשמעות סביבנו, “ג’יש! ג’יש! ג’יש!” אש תופת נפתחת לכיווננו. אני משיב אש למקור הירי ומזהה פגיעה, ואז נפסק הירי. מאותו רגע מתפתח הכאוס. במרחק עשרה מטרים ממקום הסגירה שלי אני מזהה בחור צעיר שקופץ מעל חומת האוניברסיטה ומנסה לחמוק מאתנו. אני רץ לעברו, מזנק עליו וכובל אותו תוך כדי מאבק קצר. אלי חובר אלי, ויחד אנו גוררים את המחבל לרכב החילוץ. כוח הסגירה מדווח בקשר שמבוקשים נוספים מנסים להימלט תוך כדי קפיצה מעבר לחומה. הכוחות חוברים אליהם, אוזקים אותם ומביאים אותם לרכב.

מכאן, הכול הופך מתוכנת. מהלך אוטומטי ידוע מראש. הפעילות הרועשת גורמת לתושבים להגיב ולהתפרע. פורצות צעקות, “אללה אכבר, אללה אכבר”, ותוך כדי כך מתחילים להשליך עלינו אבנים, בקבוקי תבערה, מנסים לירות לעברנו. המוטיבציה לפגוע בנו מטורפת. אנשי שב”כ פועלים לצדנו ומשדרים ברמקול כריזה למחבלים המבוקשים שיבואו להסגיר את עצמם. חלק מהמחבלים יוצאים מהמתחם וידיהם מונפות מעלה בכניעה. כוח פריצה מתחיל לנוע פנימה לתוך המבנה תוך שימוש בגז מדמיע ובאמצעים נוספים לפיזור הפגנות. במהירות רבה, אנו משיגים שליטה. השב”כ מדווח על מבוקשים שנצפים מסתתרים בתוך ההמון. תוך כדי סריקות בשטח, אנחנו אוספים אמצעי לחימה, נשקים ותחמושת רבה המוכנה לשימוש.

המבצע מסתיים על הצד הטוב ביותר, בלי לגרום אבידות בנפש. ביצוע לצד השב”כ גורם גאווה גדולה לצוות וללוחמים. מה שאנחנו מסוגלים, אני חושב, אחרים לא מסוגלים לו. יכולת ההיטמעות, התמרון, התקיפה, האלתור, זיהוי מטרות בשטח, שימוש מושכל בנשק ובכוח – מקצוענות לשמה, פעולה סטרילית שעברה ללא תקלות. שבחים ומחמאות מגיעים אלינו מהמח”ט ומכל עבר. שלב ראשון ב”סיכול מקיף” זו לכידה, ואחריה סלולה הדרך לחקירת שב”כ. ציפורים מצייצות אחרי שהן נכלאות, יודע כל מבוקש שנתפס.

חוזרים לבסיס, ואני ממהר למקלחת חמה ויסודית. ריח רע נותר מהנסיעה במשאית המעשנת, הבל הדלק עושה לי רע. אני רואה שהצוות מותש. כל אחד בוהה ממיטתו בתקרה, תהיות שלאחר פעילות. בגוף, אדרנלין ובראש, מראות, אחורה וקדימה, שוב ושוב, עד שכל אחד מתעייף ונופל לשינה. אין מנוחה לאחר חזרה מפעולת סיכול ומאיתור מחבלים בשטח עוין בעקבות התקלות ופעולת תקיפה. אני מנתח את המבצע, משחזר כל פרט, מנסה להבין מה השגנו כצוות, איך כל אחד התנהג מבצעית, מה תרם כל לוחם ברגעים הקריטיים. משחזר סיטואציות, לוחמים, גם הקשוחים שביניהם, “נופלים”. לא ניתן לצפות מי יהיה חרד, ואי אפשר לשפוט איש. הסתכלות מהצד גורמת לרצון להיות חזק וקשוח, לשמור על אותם חיילים. עם הזמן ועם הניסיון אני מפתח שכבות הגנה נפשית. אני יודע להתמודד עם כל קושי בפעילות ואחריה. אין מצב שאני נשבר, ואין מצב שיתפוס אותי פחד או שתשתלט עלי חולשה. לא אתן לזה לקרות. הפעילות ביחידה לא מותירה ברירות; להסתערב זו הסכמה, זה מוטו שאומר שהמטרות יושגו בשלמות, בכל אירוע. להסתערב זה עניין קולקטיבי, יוצרים מעגלים של הגנה בכל מצב, שומרים זה על זה, אי אפשר לבד.

עוד כמה שעות נתעורר. רק שלא נזדקק להסעה נוספת במשאית, אני חושב, ועיניי כמעט נעצמות. המשאית הישנה היתה קשה לנשימה. עוד כמה ימים אגיע הביתה לחופשת סוף שבוע, לנוח, לשאוב כוחות מחודשים למשימה נוספת, לחזרה לבסיס. געגוע לאמא שנותרה בבית ואינה יודעת דבר וחצי דבר על מה שאני עובר, מסכן את עצמי בשירות. איך אפשר להסביר לאמא את מהות המסתערבים? איך אפשר להסביר את תפיסת היחידה, את המצופה ממני? מחופש או לא, אני נלחם להביס מבוקשים, לנצח. מחשבות מתרוצצות בראשי, עוד כמה רגעים של ערות, והלילה שלי מתחיל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חבית נפץ”