"לחיי החשכה המבורכת שממנה באנו ואליה נשוב." פֵיירָה, רִיסַנְד וחבריהם עדיין שקועים בבנייתם מחדש של חצר הלילה ושל עולמם שהשתנה, […]
1
פֵיירָה
השלג הראשון של החורף החל להצליף ברחובות וֵלָרִיס לפני שעה.
בשבוע שעבר האדמה קפאה לגמרי, וכשסיימתי לכלות את ארוחת הבוקר שלי, שכללה טוסט ובייקון ואחריהם כוס תה חזק ומענג, אבקה לבנה דקה החלה להיבזק על אבני המדרכה הבהירות.
לא היה לי מושג איפה ריס. הוא לא היה במיטה כשהתעוררתי, והצד שלו במזרן כבר היה קר. זה לא היה יוצא דופן, כי בימים אלה שנינו היינו עסוקים כמעט עד אפיסת כוחות.
ישבתי ליד שולחן האוכל הארוך העשוי מעץ דובדבן בבית העיר והבטתי במבט מהורהר בפתיתי השלג שהסתחררו מאחורי חלונות הבדולח.
בעבר חששתי מפני השלג הראשון, חרדתי מפני חורפים ארוכים ואכזריים.
אבל חורף ארוך ואכזרי הוא שהוביל אותי למעמקי היער יום אחד, לפני כמעט שנתיים. חורף ארוך ואכזרי הביא אותי להרוג זאב מתוך ייאוש, ובסופו של דבר הוביל אותי לכאן — לחיים האלה, ל… אושר הזה.
גושי שלג גדולים המשיכו לצנוח על העשב היבש בגינה הקדמית הקטנטנה, ולכסות את היתדות והקימורים שעיטרו את הגדר שתחמה אותה.
כל פתית שלג מרצד עורר בתוכי כוח רענן ומנצנץ. אמנם הייתי הגבירה הנעלה של חצר הלילה, אבל בורכתי גם ביכולות של כל החצרות האחרות. ועכשיו כוחות החורף התעוררו ורצו לשחק.
כשהרגשתי סוף־סוף ערנית וצלולה מספיק הנמכתי את מחסום החלמיש הכהה שהגן על תודעתי ושיגרתי מחשבה לקשר המנטלי שחיבר ביני לבין רִיס. לאן עפת מוקדם כל כך?
שְׁאֵלָתי התנדפה בעלטה. סימן שריס היה רחוק מאוד מוולריס. אולי אפילו מחוץ לגבולות חצר הלילה. גם זה לא היה יוצא דופן — בחודשים האחרונים הוא הִרבה לבקר אצל בעלי בריתנו מהמלחמה כדי לחזק את הקשרים איתם, ליצור קשרי מסחר ולעקוב אחר התוכניות שלהם, עכשיו כשהחומה איננה עוד. הצטרפתי אליו לעיתים קרובות, כשעבודתי אפשרה לי.
הרמתי את הצלחת שלי, סיימתי את התה וטופפתי לעבר המטבח. משחקי הקרח והשלג יכולים לחכות.
נוּלָה כבר התחילה להתכונן לארוחת הצהריים ליד שולחן העבודה, ללא אחותה התאומה, קֵרִידוֵון, אבל כשעמדה לקחת ממני את הכלים נופפתי לה בביטול. "אני ארחץ אותם," אמרתי במקום ברכת שלום.
הרפאית למחצה, שהייתה שקועה עד המרפקים בהכנת פשטידת בשר, חייכה אליי בתודה והניחה לי לעשות את זה. היא לא נהגה להכביר במילים, אם כי לא הייתי קוראת לאף אחת מהתאומות ביישנית. במיוחד מאחר ששתיהן עבדו — ריגלו — עבור ריס ואַזְרִיאֵל.
"עדיין יורד שלג," הערתי הערה חסרת טעם כשהשקפתי על הגינה מחלון המטבח ורחצתי את הצלחת, המזלג והספל שלי. אֵלֶיין כבר הכינה את הגינה לקראת החורף וכיסתה את השיחים והערוגות העדינות ביותר ביריעות אברזין. "מעניין אם הוא ייחלש מתישהו."
נולה כיסתה את הפשטידה בציפוי בצק במלאכת שתי וערב נאה ואצבעותיה הערטילאיות החלו לצבוט את השוליים בתנועות זריזות ומיומנות. "יהיה נחמד אם יהיה לנו סוֹלְסְטִיס לבן," היא אמרה בקול מתנגן אך מהוסה. קול אפוף צללים ולחישות. "לפעמים מזג האוויר מתון מאוד בעונה הזאת."
אה, כן. סולסטיס החורף. שיחול בעוד שבוע. עדיין הייתי חדשה יחסית בתפקיד הגבירה הנעלה ולא היה לי מושג מה יהיה תפקידי הרשמי. אם גם הפעם ייערך טקס מייגע על ידי כוהנת עליונה, כמו שאָיוֹנְטֶה עשתה בשנה שעברה —
שנה. אלים אדירים, עברה כמעט שנה מאז שריס בא לתבוע את חלקו בעסקה, מתוך רצון נואש להרחיק אותי מהרעל של חצר האביב, להציל אותי מייאושי. אילו הגיע באיחור של דקה בלבד, האֵם יודעת מה היה קורה לי. איפה הייתי עכשיו.
ממטרי שלג ריקדו והסתחררו בגינה ונלכדו בסיבים החומים של יריעות האברזין שכיסו את השיחים.
הזיווג שלי — הוא עבד קשה כל כך, ללא טיפת אנוכיות, וללא תקווה שנהיה ביחד אי־פעם.
שנינו נלחמנו למען האהבה הזאת, ודיממנו למענה. ריס מת למענה.
עדיין חוויתי את הרגע הזה בחלומותיי, בשינה ובהקיץ. ראיתי את פניו מתרפות, את חזהו מפסיק להתרומם. הרגשתי את הקשר בינינו נקרע, את הריקנות שנפערה בחזי כשהקשר נעלם, כשהוא נעלם. אפילו עכשיו, כשהקשר שוב זרם בינינו כמו נהר של לילה זרוע כוכבים, היעדרו עדיין הדהד בי. העיר אותי משנתי; גרם לי להתנתק באמצע שיחות, ציור או אכילה.
ריס ידע בדיוק למה נאחזתי בו חזק יותר בלילות מסוימים, למה, ברגעים מסוימים, אפילו תחת אור שמש בהיר וצלול, לפַתִּי את ידו. הוא ידע, כפי שאני ידעתי למה עיניו נעשו מרוחקות מדי פעם והוא הביט בנו במצמוץ, כאילו הוא לא מאמין למראה עיניו, ועיסה את חזהו כאילו הוא מנסה להתגבר על כאב.
העבודה עזרה לשנינו. אהבתי להיות עסוקה, להיות מרוכזת במשהו, ופחדתי מפני ימי בטלה שקטים, כי אז המחשבות לכדו אותי. כשנשארתי לבד עם מחשבותיי חשבתי רק על ריס מוטל מת על האדמה הסלעית, על מלך הַייבֵּרן שובר את המפרקת של אבי, על כל האילירים שהתפוצצו בשמיים ונשרו ארצה בפתיתי אפר.
יום אחד אולי אפילו העבודה לא תצליח להדוף את הזיכרונות.
למרבה המזל, נותרה עבודה רבה לעתיד הקרוב. שיקום ולריס אחרי המתקפות של הייברן היה רק משימה אדירה אחת מני רבות. היו עוד אתגרים רבים, בוולריס ומחוץ לה: בהרים האִילִיריים, בעיר החצובה, בכל רחבי חצר הלילה העצומה. נוסף על כך היו גם החצרות האחרות בפְּרִיתַניָה. וגם שאר העולם החדש שמעבר לה.
אבל כרגע: הסולסטיס. הלילה הארוך ביותר בשנה. הסתובבתי מהחלון אל נולה, שעדיין שקדה בדקדקנות על שולי הפשטידה. "זה חג מיוחד גם כאן, נכון?" שאלתי כבדרך אגב. "לא רק בחצרות החורף והיום." והאביב.
"הו, בהחלט," אמרה נולה ורכנה מעל משטח העבודה כדי לבחון את הפשטידה. גם מרגלת מיומנת שהוכשרה על ידי אזריאל וגם טבחית אשפית. "אנחנו אוהבים אותו מאוד. הוא אינטימי וחמים ומקסים. מתנות ומוזיקה ואוכל, לפעמים נערכות סעודות מתחת לכיפת הכוכבים…" ההפך מהמסיבה הענקית והפרועה שנאלצתי לשאת במשך יום שלם בשנה שעברה. אבל — מתנות.
הייתי חייבת לקנות לכולם מתנות. לא, לא חייבת — אבל רציתי.
כי גם כל החברים שלי, המשפחה החדשה שלי, נלחמו ודיממו וכמעט מתו.
סילקתי ממוחי את המחשבות שהציפו אותו: נֶסטָה רוכנת מעל קַסיָאן הפצוע, ושניהם מתכוננים למות ביחד מידי מלך הייברן. הגופה של אבי מוטלת מאחוריהם.
מתחתי את צווארי מצד לצד. היינו זקוקים לסיבה למסיבה. בימים אלה היה נדיר שכולנו נפגשנו ליותר משעה או שעתיים.
נולה המשיכה, "זו גם תקופה של מנוחה. והזדמנות להרהר באפלה — ואיך שהיא מאפשרת לאור להאיר דרכה."
"יש איזה טקס?"
הרפאית למחצה משכה בכתפיה. "כן, אבל אף אחד מאיתנו לא הולך אליו. הוא נועד יותר לאנשים שרוצים לחלוק כבוד להולדת האור מחדש, לרוב באמצעות ישיבה בחושך מוחלט כל הלילה." צל של גיחוך. "בשבילי ובשביל אחותי זו לא חוויה מסעירה במיוחד. וגם לא בשביל הלורד הנעלה."
הנהנתי, וניסיתי לא להסגיר את ההקלה שלי על כך שלא אצטרך להיסחב לביקור ארוך במקדש.
הנחתי את הכלים לייבוש על מתקן העץ ליד הכיור, איחלתי לנולה בהצלחה עם ארוחת הצהריים ועליתי למעלה להתלבש. קרידוון כבר הוציאה בשבילי בגדים, אבל לא ראיתי זכר לאחותה התאומה של נולה כשלבשתי סוודר כבד בצבע פחם ומכנסיים שחורים צמודים, נעלתי מגפיים עם בטנת צמר וקלעתי את שערי בצמה רפויה.
לפני שנה ארזו אותי בשמלות מהודרות ותכשיטים והציגו אותי לראווה בפני אנשי חצר מתנשאים שבהו בי כאילו הייתי סוסת הרבעה משובחת.
ואילו כאן… הבטתי בחיוך בטבעת הכסף והספיר על ידִי השמאלית. הטבעת שהשגתי בעצמי מידי האורגת מהיער.
חיוכי דעך מעט.
גם אותה עוד ראיתי בזיכרוני. ראיתי את סְטרִיגָה עומדת מול מלך הייברן, מכוסה בדמו של הטרף שלה, ואותו אוחז את ראשה בידיו ושובר את המפרקת שלה. ואז משליך אותה ליצורים שלו.
קמצתי את אצבעותיי לאגרוף, שאפתי אוויר דרך האף ונשפתי דרך הפה עד שאובדן התחושה בגפיי חלף וקירות החדר הפסיקו ללחוץ עליי.
ואז יכולתי לסקור כראוי את שלל החפצים האישיים בחדר השינה של ריס — בחדר שלנו. החדר אמנם לא היה קטן, אבל לאחרונה התחלתי להרגיש שהוא קצת… צפוף. שולחן הכתיבה מעץ שושנים הצמוד לאחד הקירות היה מכוסה בניירות וספרים מהעיסוקים של שנינו; את התכשיטים והבגדים שלי נאלצתי לחלק בין החדר הזה לחדר השינה הקודם שלי. ונוסף על כל אלה היו גם כלי נשק.
פגיונות ולהבים, אשפות חיצים וקשתות. גירדתי את הראש למראה אַלָּה קוצנית, כבדה ומאיימת שריס זרק ליד שולחן הכתיבה ואיכשהו לא שמתי לב אליה עד עכשיו.
העדפתי לא לדעת. אבל לא היה לי ספק שקסיאן מעורב בזה.
יכולנו כמובן לאחסן הכול בכיס שבין העולמות, אבל… הסתכלתי במהורהר על סט הלהבים האיליריים שלי, שנשענו על הארון הגבוה.
אם ניתָּקע בבית בגלל השלג, אול אנצל את היום ואעשה קצת סדר. אמצא מקום להכול. במיוחד לאלה הקוצנית הזאת.
זה יהיה מאתגר, כי אליין עדיין התגוררה בחדר השינה בהמשך המסדרון. נסטה בחרה לעצמה מקום מגורים משלה בצד השני של העיר, והעדפתי לא לחשוב עליו יותר מדי. לוּשִׁייֶן, לפחות, עבר לגור בדירה אלגנטית ליד הנהר יום אחרי שחזר משדות הקרב. ומחצר האביב.
לא שאלתי אותו על הביקור הזה אצל טַמְלִין.
לושיין, מצידו, לא הסביר את הפנס בעין והחתך בשפה שהיו על פניו כשחזר. הוא רק שאל אותי ואת ריס אם אנחנו מכירים מקום מגורים אפשרי בשבילו בוולריס, כי הוא לא רצה להמשיך להטריח אותנו בבית העיר, ולא רצה להיות מבודד בבית הרוח.
הוא לא הזכיר את אליין, או את הקרבה הפיזית אליה. אליין לא ביקשה ממנו להישאר או לעזוב. ואם החבלות בפניו הטרידו אותה, היא בהחלט לא הסגירה את זה.
אבל לושיין נשאר ומצא לעצמו תעסוקה, ולעיתים קרובות נעדר במשך כמה ימים או אפילו שבועות ברציפות.
אבל אף על פי שלושיין ונסטה עברו לדירות משלהם, בית העיר נעשה קטן למדי בימים אלה. במיוחד כשמור, קסיאן ואזריאל נשארו לישון כאן. ובית הרוח היה גדול מדי, רשמי מדי ורחוק מדי ממרכז העיר. נחמד ללילה אחד או שניים, אבל… אהבתי את בית העיר.
הוא היה הבית שלי. הבית הראשון האמיתי שהיה לי, בכל מובן חשוב.
ויהיה נחמד לחגוג כאן את הסולסטיס. עם כולם, למרות הצפיפות.
העוויתי את פניי למראה כל הניירות שחיכו לטיפולי: מכתבים מחצרות אחרות, מכוהנות שניסו להתברג למשרות ומממלכות שונות, הן של בני אנוש והן של פיות. דחיתי את הטיפול בהם במשך שבועות, והיום סוף־סוף פיניתי לעצמי את הבוקר כדי לעבור עליהם.
הגבירה הנעלה של חצר הלילה, מגינת הקשת בענן ו… מצילת שולחן הכתיבה.
נחרתי והטלתי את הצמה מעבר לכתפי. אולי מתנת הסולסטיס שלי לעצמי תהיה שכירת מזכירה אישית. מישהי שתקרא את כל הדברים האלה ותענה עליהם, תמיין הכול ותחליט מה חיוני ומה אפשר לשים בצד. כי אם יהיה לי עוד קצת זמן פנוי לעצמי, ולריס…
החלטתי לעיין בתקציב החצר, שריס אף פעם לא טרח להתייחס אליו, ולראות מה אפשר להזיז כדי לאפשר הוצאה כזאת. למענו ולמעני.
ידעתי שיש לנו שפע של משאבים, ושהוצאה כזאת בקושי תשפיע על ההון שלנו, אבל העבודה לא הפריעה לי. אדרבה, אהבתי אותה. הטריטוריה הזאת, העם הזה, היו בליבי לא פחות מבן זוגי. עד אתמול הקדשתי כמעט את כל שעות היממה לסיוע להם. עד שהתבקשתי בנימוס ובאדיבות ללכת הביתה וליהנות מהחג.
אחרי המלחמה, תושבי ולריס התגייסו ועבדו קשה על שיקום ועזרה הדדית. לפני שהספקתי אפילו להעלות רעיונות איך לעזור להם, כבר הוקמו אגודות רבות שנועדו לסייע לעיר. התחלתי להתנדב בכמה מהן, שהוקדשו למטרות שונות כגון מציאת דיור עבור אנשים שאיבדו את בתיהם בגלל החורבן, ביקור אצל משפחות שנפגעו במלחמה ועזרה באספקת מעילים וציוד לחורף עבור אנשים שאיבדו את ביתם וחפציהם.
כל הדברים האלה היו חיוניים; זו הייתה עבודה טובה ומספקת. ולמרות הכול… זה לא הספיק. יכולתי לעשות יותר כדי לעזור. באופן אישי. פשוט עדיין לא מצאתי דרך לעשות את זה.
מתברר שלא רק אני הייתי להוטה לעזור לאנשים שאיבדו הרבה. לקראת החגים הגיע גל חדש של מתנדבים, עד שהאולם הציבורי ליד פלאזת החוט והתכשיט, שבו שכן המטה הראשי של אגודות רבות, התמלא עד אפס מקום. העבודה שלך הייתה חיונית, גבירה, אמרה לי אתמול מנהלת של אחד מארגוני הצדקה. היית כאן כמעט כל יום — עבדת קשה מאוד. קחי לך שבוע חופש. הרווחת את זה. תחגגי עם בן הזוג שלך.
ניסיתי למחות, התעקשתי שעדיין צריך לחלק עוד הרבה מעילים ועצי הסקה, אבל הפיה רק הצביעה על המתנדבים שמילאו את האולם הציבורי עד להתפקע. יש לנו כל כך הרבה עזרה עד שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתה.
כשניסיתי למחות שוב היא גירשה אותי אל מחוץ לדלת. וסגרה אותה אחריי.
הבנתי את המסר. ואתמול אחר הצהריים כשהלכתי לשאר הארגונים, נתקלתי ביחס דומה. לכי הביתה ותיהני מהחג.
אז זה מה שעשיתי. לפחות את החלק הראשון. אשר להנאה…
התשובה של ריס לשאלה ששאלתי מוקדם יותר לגבי מקום הימצאו נישאה סוף־סוף במורד הקשר על גבי כוח אפל ומנצנץ. אני במחנה של דֶבלוֹן.
לקח לך כל כך הרבה זמן לענות? המרחק להרים האיליריים אמנם היה רב, אבל תשובות לא היו אמורות להתעכב בדקות שלמות.
צחוק עמוק. קסיאן היה עסוק בקיטורים. הוא לא עצר לשאוף אוויר.
אילירי מסכן שלי. אנחנו ממש מתעללים בך, אה?
השעשוע של ריס גלש לעברי וליטף את תודעתי כמו ידיים עטופות במעטה לילי. אבל אז השעשוע נעלם כהרף עין. קסיאן נכנס לוויכוח עם דבלון. אצור קשר מאוחר יותר. ואחרי חיכוך אוהב בתודעתי, הוא נעלם.
בקרוב אקבל דיווח מלא על כל זה, אבל בינתיים…
הבטתי בחיוך בפתיתי השלג שרקדו מבעד לחלון.
אין עדיין תגובות