החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הצעה לאור

מאת:
הוצאה: | 2012 | 118 עמ'
קטגוריות: פילוסופיה, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

חייו של משה אלשדי משולים לסנדוויץ': בוגר ישיבת חברון, בקיא בעולם העסקים, ייסד אגודה לנזקקים בשם "כל ישראל בני מלכים" וכן טיפל בנזקקים ערבים, שירת בשב"כ ולבקשתם חנך את רס"ג מיחידת המודיעין הצבאי 504, ואז חזר לעולם הלימוד.

בספר באות לידי ביטוי הן ידיעותיו בעולם היהדות והן ידיעותיו בעולם העסקים ובעולם הערבי.

הספר משלב את שלושת העולמות הללו והופך אותם למקשה אחת, שכן לדעת המחבר הסבלנות והשלום בבית הם המפתח לקיומו של עם ישראל בארצו, לכלכלה חזקה ולביטחון טוב יותר.

אלשדי מתווכח עם שר החינוך לשעבר, יוסי שריד ועם אחרים, על מגמת הסילוף של ערכי היהדות שהוא רואה בדבריהם, ובייחוד עם טוריו של מר שריד ב"הארץ", בהם הוא מסלף את דברי התלמוד עד כדי הוצאת שם רע ליצירה מונומנטאלית זו ולמאמינים בה.

למרות שבספר משולבים דברי פרשנות תורניים והסברים מקיפים על ההיסטוריה של היהדות מנקודת מבטה של היהדות האורתודוקסית, הרי שעיקרו עוסק בפתרון מעשי לבעיות הקשות העומדות בפני החברה הישראלית כיום – הקרע בין חרדים לחילונים, המחאה החברתית ויחסנו עם הפלסטינים.

הספר מלווה בהומור רב וכן בקריקטורות פרי עטו של דודי בר-שקד, להמחשת הדברים.

כל רוכש הספר "הצעה לאור" יקבל במתנה את ספרו של משה אלשדי "לשומרון היו עיניים כחולות".

מקט: 1-940-1

במתנה, ספרו של משה אלשדי "לשומרון היו עיניים כחולות", לרוכש ספר זה.


הקדמה – או על הקשר שבין השסע החרדי/חילוני לבעיה הפלסטינית – בחברה הישראלית קיימים שסעים רבים,הנוגעים לנושאים כגון הפער בין עשירים לעניים, שבמוקדו נמצאת המדיניות הכלכלית של הממשלה, המחלוקת לגבי המדיניות בנושא ההתנחלויות בשטחי הרשות הפלסטינית, השסע בין חרדים לחילונים ועוד..

חלקו הראשון של ספר זה עוסק בשסע בין חרדים לחילונים, ובעיקר בין הקבוצה החרדית המתבדלת לחילונים (איני מתייחס או עוסק בחיבור זה בקיצוניים שבין החרדים. בקיצוניים כוונתי למיעוט קטן וקולני הנמצא בכל זרם ותנועה שעליו אמרו חז"ל: "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", כלומר – מטבע אחד בסיר גדול מרעיש מאוד.) נושאי המחלוקת העיקריים בין העולם החרדי לחילוני הם: השירות הצבאי, ההשתלבות במערך העבודה והוויכוח על מערך החינוך, שעליו נעמוד במיוחד. בספר זה איני מתכוון להיכנס לשורשי הוויכוח האמוני, אלא לסקור את אורח חיי החרדים במדינת ישראל, ולנסות להציע פתרון שעשוי למתן את המחלוקות הקיימות בנושאים אלה.

ברצוני לעסוק בנושא זה לא לשם עצמו בלבד (למרות שיש לו ערך בפני עצמו), אלא משום שאני סבור, כי הניתוק של העולם החילוני ממקורותיו היהודיים הנו אחד המכשולים הגדולים ביותר העומדים בפנינו כיום, להשגת שלום עם העם הפלסטיני.

כפי שנראה בהמשך, אני טוען שבעולם החילוני קיים חשש מאבדן הזהות היהודית, וחשש זה יוצר מצב אבסורדי, שבו אחד הפתרונות ההגיוניים ביותר לנושא השלום (פתרון שאותו אציג בהמשך) אינו מקובל על העולם החילוני.

אנו עם שחזר לארצו לאחר אלפיים שנות גלות קשות ורצופות סבל. סיבת הגלות – המלחמות שהתחוללו לפני ותוך כדי המרד ברומאים בין מפלגות שונות בתוך ירושלים. נצטט מתוך האנציקלופדיה העברית, בכרך "ארץ ישראל" עמוד 386: "בירושלים הלכה המהומה והחמירה מיום ליום. על שתי המפלגות של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב התווספה מפלגה שלישית של אלעזר בן שמעון… המלחמה בין מפלגות אלו לא פסקה כל הזמן והשנאה בין היריבים הייתה גדולה כל כך שלא היססו מלהשמיד אף את אוצרות המזון שהיו בעיר כדי לא לאפשר לבעלי המזון להשפיע באמצעותו. באותו זמן, בתחילת ניסן שנת שבעים לספירה הגיע טיטוס לחומות העיר… גם באותה שעה חמורה לא פסקה המלחמה הפנימית בעיר חלק. הבאנו קטן מהמאורעות הקשים שהתרחשו ערב המלחמה ברומאים, ואין ספק כי מלחמות פנימיות אלה החלישו את היכולת של ירושלים לעמוד במבחן ואולי גם למנוע את המלחמה ברומאים. הדברים נכונים גם למרד ביתר ובר-כוכבא, שחתם למעשה את נוכחותנו בארץ.

התלמוד, בדרכו הציורית, מתאר את רוח התקופה באמצעות סיפור על מקרה שקרה בימים ההם (הדברים מובאים בתרגום חופשי): [2]שנים ספורות לפני חורבן בית-המקדש, ערך עשיר אחד מסיבה מפוארת לכל אוהביו. בין היתר, הוא הזמין ידיד קרוב ששמו היה "קמצא". טעות מביכה של המשרת, שנשלח להזמין את כל המוזמנים באופן אישי, גרמה לכך שאדם בשם בר-קמצא, שאותו שנא העשיר בכל לבו, קיבל הזמנה אישית לבוא ולהשתתף במסיבה. בר-קמצא האמין כי העשיר מחפש הזדמנות להתפייס עמו. הוא קפץ על המציאה והגיע אל המשתה ביום המיועד.

-העשיר ההמום הביט בו כלא מאמין: "אתה שונא שלי. לשם מה הגעת להפר את השמחה? צא והסתלק מכאן"

-בר-קמצא נבוך מפרץ השנאה של העשיר, וחיפש דרך להשקיט את זעמו: "הינך צודק, אך אם כבר באתי לכאן, אל תגרש אותי. אשלם לך במיטב כספי עבור האוכל שאוכל והמשקה שאשתה."

-העשיר לא ויתר: "לא. צא מכאן בזה הרגע."

-בר קמצא: "אשלם לך חצי מהוצאות הסעודה כולה… רק אל תגרום לי בושות."

-העשיר: "אין על מה לדבר."

-בר קמצא (בתחנונים): "אשלם לך עבור כל הסעודה!"

העשיר, בזעם מתפרץ, אחז את בר-קמצא בידו, וגירש אותו בבוז מביתו. בר-קמצא יצא פגוע עד עמקי נשמתו. פגעה בו במיוחד העובדה כי במשתה ישבו כמה וכמה מגדולי החכמים בדור ההוא, ואיש לא מצא לנכון להגן על כבודו. אלך ואתנקם בהם, חשב לעצמו. אמר ועשה: הוא יצא אל הקיסר ברומא, שם הלשין כי היהודים מרדו במלך.

-"אם אינך מאמין לי" אמר בר-קמצא לקיסר, "הבה נערוך ניסוי: שלח עמי בהמה, כדי שיקריבו אותה בבית-המקדש. אם הם יסרבו להקריב את הקורבן, תדע שהם מרדו בך."

הקיסר הסכים לערוך את הניסוי הפשוט, ובר-קמצא הערמומי מיהר להטיל מום בבהמה. היה זה מום קל, אך על-פי חוקי ההלכה, לא ניתן להקריב בהמה בעלת-מום על-גבי המזבח.

-החכמים שנתקלו בבהמה רצו לרצות את המלך: "הבה ונקריב את הבהמה אמרו זה לזה.

-היה שם חכם אחד, רבי זכריה בן אבקילס שאמר: "אם תעשו זאת יחשבו כולם כי מותר להקריב בהמה בעלת-מום על המזבח."

-"אם-כך, נהרוג את בר-קמצא כדי שלא יוכל לשוב ולהלשין לקיסר." אמרו החכמים.

-אך שוב עצר אותם רבי זכריה באומרו: "אם תעשו זאת, יאמרו שמי שהטיל מום בקורבן יהרג." ובסופו של דבר לא הקריבו את הקורבן.

חזר בר-קמצא וסיפר לקיסר על מה שאירע, והשאר היסטוריה.

התלמוד רוצה לומר כאן שחוסר יכולתם של חכמי הדור לפסוק כפי שהייתה חובתם לפסוק, מתוך ידיעה ברורה כי במחלוקות השונות בתוך החברה היהודית של אז לא יהיה ערך לפסק הדין ולהחלטות שלהם, גרם להם להימנע מלמחות על גירושו של בר-קמצא, ולהחליט בדבר הריגתו של המלשין וכן נמנעו בעניין הקורבן. ההימנעות מפסיקה הייתה כה גדולה, עד שלא יכלו אפילו לפסוק ע"פ דעת הרוב, כפי שמחייבת ההלכה.

באותה המידה, אנו רואים כי לאורך כל תקופת שיבת ציון של העת החדשה והקמת המדינה לא פסק הריב הפנימי בין מגזרים לקבוצות שונות ותמיד נמצאו לכך סיבות.דומה שאף השואה האיומה, בה הושמדו שישה מליון יהודים, מהם כמיליון וחצי ילדים, והיותנו חיים במדינה שעברה הרבה מלחמות מאז הקמתה, לא תרמו להתמתנות המחלוקות בין הדעות השונות ולסובלנות הדדית אחד כלפי השני. מעט הומור עשוי לרכך את הדברים שכתבתי לעיל.

אספר לכם סיפור על מלמד ואשתו הפוזמקנית ועל מריבתם בנוגע לסופגניות של שבועות, מתוך "ספר הבדיחה והחידוד," ספרו של דרויאנוב[3].

"מלמד זקן היה בחלם ולו אישה פוזמקנית (מתקנת גרביים), ועל ידם נתגלגלה זכות לעירם, שתהא מתקנת תקנות גדולות לשעה ולדורות. ומעשה שהיה כך היה:

פעם אחת אמר המלמד לאשתו:

-הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שאוכל סופגניות של שבועות, ממולאות גבינה ומטוגנות בחמאה.

-בלעה הפוזמקנית רוקה, נענתה ואמרה: אף אני כך.

-לעס המלמד שעה ארוכה את זקנו ואמר: עצה טובה אני יודע. ארגז גדול יש לנו, סגור ומסוגר, זה שהכנסת לי בנדוניתך. נסדוק בכיסויו מלמעלה שני סדקים: אחד מימין ואחד משמאל, וכל יום ויום אטיל אני לתוך הסדק שמימין פרוטה אחת משכר המלמדות שלי, ואת תטילי כל יום ויום לתוך הסדק שמשמאל פרוטה אחת משכר הפוזמקנות שלך. וערב שבועות נפתח, אם ירצה השם, את הארגז ומשם נוציא את הכסף וניקח קמח וביצים וחמאה וגבינה ונעשה סופגניות כמנהג העשירים.

-נענתה לו אשתו הפוזמקנית בראשה ואמרה: אמן, כן יהי רצון.

-וכשעמד המלומד מלפני השולחן הערים והרהר בלבו: תטיל היא פרוטותיה שלה, ואני שמלאכתי מלאכת שמים, פטור.

-וכשעמדה הפוזמקנית מלפני השולחן הערימה והרהרה בליבה: יטיל הוא פרוטותיו שלו, ואני, שמעשה ידי לפרנסת הבית, פטורה.

ויהי חורף, ויהי אביב – ערב שבועות. הביאו המלמד ואשתו הפוזמקנית את המפתח הגדול של הארגז, פתחו וסלקו את המנעול, הרימו את הכיסוי – והארגז ריק, אין בו פרוטה.

-רתחה הפוזמקנית, תפסה לבעלה המלמד בזקנו וצרחה: רמאי היכן פרוטותיך?

-רתח המלמד, חזר ותפס לה בקפלוטה וצרח: מכשפה, היכן פרוטותיך?

והיו מתנגחים והולכים עד שהטיחו בארגז ונפלו לתוכו והכיסוי סגר עליהם.

וביתו של המלמד – ברחוב בית הכנסת, ופתחו של הבית פתוח, כמנהג חלם בימות הקיץ, ומפתן אין לו לפתח. והארגז הגדול מתחילת ברייתו ארבעה אופנים קטנים לו מארבע רוחותיו להזיזו ממקומו לעת הצורך. ומחמת שהמלמד ואשתו הפוזמקנית היו מתכתשים והולכים בתוכו, ניתק הארגז ממקומו והתחיל נוסע והולך: מן הקיר עד הפתח הפתוח, משם לחצר, מן החצר לאורך הרחוב, עד בית הכנסת, ולבסוף נכנס לבית הכנסת.

ראו החלמאים ארגז גדול נוסע והולך מאליו, נבהלו מאוד ויראו לנגוע בו ביד או ברגל, פן יפרוץ בהם פרץ. וכשנכנס הארגז לבית הכנסת והוא כולו זיע וזיזה, ניעה ונידה – נפלה עליהם אימה ופחד.

באו הרב והדיין וכל שאר שרי התורה שבחלם והשביעו את השמש, שימסור נפשו על קידוש השם ויפתח את הארגז. קבל עליו השמש, ירד וטבל במקווה כשרה, עלה ולבש התכריכים, ונתעטף טלית וקידש שם שמים ברבים ופתח את הארגז – ובפנים, המלמד ואשתו הפוזמקנית, זה תפוס בקפלוטה של זו, וזו תפוסה בזקנו של זה. . .

ואף על פי שערב שבועות היה אותו יום, והכל היו טרודים בהכנה ליום טוב, מכל מקום נכנסו הפרנסים לישיבה מיד, צרפו אליהם את הרב ואת הדיין וכל שאר שרי-התורה שבעיר ותקנו:

-אלף, ארגז של נדוניה אל יעשו לו אופנים.

-בית, פתח טעון מפתן.

-גימל, מלמד אל ידור ברחוב בית הכנסת.

-דלת, מלמד זקן שיש לו אישה פוזמקנית, אל יהא להוט אחרי סופגניות של שבועות.

ולזיכרון כתבו את התקנות בפנקס לשעה ולדורות עד ביאת הגואל במהרה בימינו, אמן!"

בחלם הצליחו למצוא פתרון לסכסוך בין בעל ואשתו ולתקן תקנה בענייני אוכל, נושא עולמי לכל הדעות.

ואם בחלם הצליחו, אולי ניתן להצליח למצוא פיתרון גם במדינתנו "המתוקנת".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הצעה לאור”