החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הסיפור שלי עליך

מאת:
הוצאה: | 2019-05 | 357 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

17.50

רכשו ספר זה:

 

היא חולמנית, כבויה קצת, לא רזה, כבר לא בטוחה שהיא יפה. עם המראה היא מדברת רק כשהיא מלקה את עצמה, חורצת דינים, מחסלת חשבונות. פעם היא הייתה שונה. לכודה בנישואים בעייתיים ומטופלת בתינוק שהוא כל עולמה. היא מינית מאוד עם פנטזיות ותשוקות, מודעת לעצמה בתוכן עד כאב.

 

"אני לא יפה, אמרתי לעצמי. סתם אנשים אומרים לי שאני יפה. הם משקרים. כולם שקרנים. אף אחד לא באמת אוהב אותי. הלכתי עירומה לסלון וראיתי שהמרפסת פתוחה. בהיתי במרפסת דקה ארוכה עד שראיתי את הפנים המוכרות מהדירה ממול נועצות בי מבטים. לא איכפת לי. שיסתכל, החולני. כשחשבתי על כך שהוא נועץ את מבטו בישבני הרגשתי קינקית, הסתובבתי וחזרתי למטבח, התרוממתי ושלפתי מספריים מהמדף העליון וצעדתי איתם לכיוון המקלחת. סקרתי את פניי במראה. רציתי לפגוע בעצמי. להכאיב לי. אני אשמה בכל מה שקורה. אני צריכה להענש."

 

ערב אחד היא נכנסת לפורום אקראי באנטרנט ומגלה עולם שלם. היא פותחת כינוי אנונימי שבו כל האישיות השמחה והסקסית שלה חוזרת ומקבלת ביטוי חזק יותר. הקלות שבה המקלדת גומעת מילותיה ממכרת והיא נשאבת לעולם מקביל. היא מתכתבת עם אנונימי אחר- גבר שמגלה את העצב שלה מאחורי הדמות המוחצנת. באופן לא מודע ומבלי שהוא יודע על חיה האמיתיים הוא בעצם עוזר לה להחליט להתגרש ולהיות עצמאית לראשונה בחייה. הרעב והכיסופים להגשמה עצמית מציפים אותה והיא שוקעת במערבולת של תאוות, יצרים, סקס כוחני שבודקת גבולות ואושר חדש.

אושר זמני, ראשה שרק החל להרים עצמו הונמך בחבטות קשות.

היא הפסידה בקרבות. האם תנצח במלחמה?

הוא אמר שהיא יהלום לא מלוטש, שהיא נסיכה אבודה שעוד תהיה מלכה חזקה.

"זה אמור להיות הסיפור שלי עליי אבל זה הפך להיות הסיפור שלי עליך"

מקט: 4-1272-401
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

מהבלוג:

אני הולכת בתוך מערה.

אני עם עיניים עצומות ואני לא רואה כלום.

אני מגששת לי בחושך, הידיים נשרטות כי הקירות מחוספסים.

אני בכיוון הנכון?

אני באמת צועדת בדרך לאור גדול או לפחות למאור קטן?

אני לא יכולה יותר.

אני שונאת את המערה הזו.

אני צועקת, וכמו בסיוטים שלי קולי אינו נשמע.

בכיתי היום עד שהתנפחו לי העיניים.

נכון שהבטחתי להיות חזקה

אבל קשה לי עכשיו.

אני לא יודעת להיות לבד.

אני אישה שמפחדת שלא תגיע לאור שבקצה המערה.

אני פוחדת שהמערה הזו היא החיים שלי.

♥ ♥ ♥

בית החולים בילינסון, מחלקת יולדות. ליל שישי אחרי חצות. אפשר להגיד שכבר שבת. יום מנוחתו של אלוהים. היום שבו פסק ממלאכתו החשובה ועצר לנוח, להביט בעולם שיצר, לסקור את פועלו ולהתרווח בכס מלכותו.

אני שוכבת בחדר צבוע ורוד, מחוברת למוניטור מתקתק. שוכבת על גבי, בוהה בשעון עגול, סופרת דקות, ממתינה לשעה שתעבור ולשעה אחריה, שתעבור גם היא. קר לי מתחת לחלוק בית החולים.

הכול ‘נהדר’ חוץ מזה שאני בלי תחתונים והקטטר מציק לי בטירוף. בא לי לתלוש אותו ממני ולתקוע בעין של האחות שחיברה לי אותו.

מי הטיפש שהעז להגיד שלנשים מלאות קל יותר ללדת? טיפש. בא לי לנפץ עליו משהו. אני שוכבת על מיטת היולדות כמו דב גריזלי ענק. בקושי רואה את מה שמולי כי הבטן העצומה מסתירה הכול. אני רועדת מקור.

המים יורדים בקצב קבוע, לא מפסיקים לטפטף ומרטיבים אותי. כבר פעמיים ביקשתי מהאחות להחליף לי את הסדין או לפחות להכניס מגבת מתחתיי.

הרגשתי שהיא קצת מתרגזת בגלל שקשה לי להתרומם ולתת לה למשוך את הסדין. מה לעשות? המידות שלי לא מידות של דוגמנית וגם תקוע לי הקטטר המחורבן הזה.

אז אני נשארת ככה ורועדת, סופרת שניות, ואלה הופכות לדקות.

♥ ♥ ♥

סססעמק המרדימה של הלילה. למה דווקא אני נפלתי על מרדימה עצבנית?

כל האימהות הגאות סיפרו לי על נפלאות האפידורל, ואיך הוא מעלים את הכאב בצירים. אבל אצלי הכול חייב להיות סרט מסובך.

אם יש משהו שמפחיד אותי זה כאב פיזי. אני כל כך מפחדת מכאבים, שיומיים לפני המחזור אני מסממת את עצמי עם אופטלגין נוזלי.

כשהמרדימה התקרבה אליי עם זריקת האפידורל התכווצתי. היא, הכלבה, הסתכלה עליי בחוסר סבלנות והצביעה על העגיל שתקוע בגבה השמאלית שלי. “זה כאב לך שירלי? התמודדת? אז גם עכשיו תתמודדי. לא לזוז!’

לא זזתי, אבל איחלתי לה מכל הלב לעבור טיפול שורש בשלוש תעלות כבר בשבוע הקרוב.

אני באמת לא מבינה למה למרות שסבלתי את המרדימה המטורפת עדיין כואב לי – סכינים חותכים לי את הבטן, את הגב התחתון, את התחת, את הרגליים.

למה אני מרגישה צירים בעיקר בחצי גוף? מה נסגר עם הכאב הזה שמרעיד את הצד השמאלי שלי עד לברכיים? זה הכאב שהכי מטריד אותי. קיבינימט עם הקמצנית, אולי היא לא הזרימה מספיק חומר הרדמה. הלווווווו! היא לא ראתה שאני לא בדיוק רבע עוף? אולי בגלל כל הסמים שעשיתי האפידורל לא משפיע עליי, קראתי פעם באיזה מקום שיש בקנאביס חומר שיכול להתנגש עם חומרי הרדמה ולגרום להם לא לפעול כמו שצריך.

מה שלא יהיה – שמישהו כבר יבוא לעזור לי.

♥ ♥ ♥

הערתי את דורי. מה לעשות, בעלי. הוא ישן מולי על הכורסה. עייף, מסכן. בא ישר אחרי העבודה לחדר לידה. הוא רוצה לישון המתוק, בטח גם קר לו. שארחם עליו קצת? מה פתאום. אני יכולה לקרוע אותו, את המנוול. הוא ישן בזמן שאני אוכלת פה כאבים מהגיהינום. הנה, זה מה שאני חושבת באמת על חוויית הלידה הזו: זה סיוט. זה גיהינום. זה עושה לי חשק לעצור את המין האנושי.

תכלס, אני מבינה את הגברים שאומרים ‘ברוך שלא עשני אישה.’ רק מטורף יחליט להיכנס מתוך בחירה לסיטואציה שבה הבטן שלו עומדת להתפקע, ועוד מהמקום הכי חשוב בגוף שלך. אי אפשר היה למצוא מקום אחר להוציא ממנו את התינוק?

יו אלוהים… פתאום מחשבה מחרידה טסה לי בראש – רק שאני לא אעשה את הדבר הזה שנשים לא אמורות לעשות באמצע הלחיצות. כבר שמעתי כמה סיפורי אימה על אלו שלא חשבו על חוקן בזמן. חשבו שהן מעל זה. חשבו שהן אמיצות. נכון, היו כאלו שעברו את הלידה בשלום, אבל היו גם כאלו שאת הפליטה שלהן שמעו בקצה השני של העולם.

אוי, אלוהים יקר שבשמיים, הציר האחרון קרע לי את הבטן. בבקשה שזה ייגמר כבר. אני חייבת לחשוב על משהו הרבה יותר רע מלידה בבית חולים נקי ומודרני. למשל על נשים באפגניסטן. על הלידה שלהן. מסכנות שלי. אני צריכה להתבייש שאני כאן, שהרופאים הכי טובים מטפלים בי ואני מייללת כמו ילדה. יש דבר נורא יותר מללדת בגיל שתים-עשרה לאיזה דוד זקן, סוטה מין שחרמן על הגוף הצעיר של ילדה? או מללדת בבית מאבן, בפינה של החצר?

אייייי, שזה יפסיק כבר! הצירים האלה גומרים אותי, פותחים לי את הבטן בסכין קצבים ומרוקנים אותה על המיטה.

לא מזמן התקלחתי, חפפתי ושכבתי כאן עם רגליים מגולחות. אני באמת מקווה שגילחתי הכול, מכל הכיוונים – זה לא שעם הבטן הזו יכולתי באמת לראות מה קורה לי מאחור.

יהיה מוזר מאוד כשהכול יתחיל, כשאני אצטרך לפתוח רגליים והצוות הרפואי יחטט לי בין הרגליים. אני בעצמי לא ממש יודעת מה קורה שם.

קר לי שוב. מאוד. המים שזורמים מהרחם שלי (לפחות אני חושבת שזה משם) מרטיבים אותי כל הזמן ואני רועדת. חייבת לנסות להירדם קצת אבל אי אפשר עם הכאבים האלה, והפחד מאלה שעוד יבואו, שמחכים לי עד שיבוא הרגע הגואל והתינוק שלי יצא כבר.

אנסה להתפלל קצת לאלוהים. שמעתי שהוא עוזר לילדים שלו בזמנים של מצוקה. אני מנסה להיזכר ומגיעה למסקנה איומה: לא מכירה תפילות. איך זה יכול להיות? לא בית אורתודוקסי אבל בכל זאת – יהדות, מסורת, חגים – היו.

שירים!

אני חייבת למצוא, הרי כל החיים שלי הם פסקול מוזיקלי.

אההה! מצאתי! שיר למעלות.1

בשיר למעלות:

אשא עיני אל-ההרים, מאין יבא עזרי.

עזרי, מעם ה’, עושה שמים וארץ.

אל יתן למוט רגלך; אל ינום שומרך.

הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

ה’ שומרך ה’ צלך על-יד ימינך.

יומם השמש לא יככה וירח בלילה.

ה’ ישמרך מכל-רע ישמור את-נפשך.

ה’ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

אני ממלמלת את התפילה הזאת באמוק, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

איכשהו נרדמתי. כשהתעוררתי כבר הכול מוטרף סביבי: האחות נכנסה לחדר, פיסקה לי את הרגליים ודחפה פנימה את היד שלה. יש פתיחה. עכשיו מתחילה החגיגה האמיתית, עוד מעט אצטרף לאחיותיי האימהות.

אחות אחרת לקחה לי מדדים. משהו לא תקין עם הסוכר ולחץ הדם. איזה עצבים איתי ועם השומן הזה שצברתי כל ההיריון.

עכשיו אני מסתכלת על הכול ומתחילה לפחד. משהו לא מסתדר שם. האחות קוראת לרופא, הוא מגיע במהירות ובודק מה קורה מסביב למיטה שלי ואז מסמן לעוד רופא להתקרב. הסוכר שלי ולחץ הדם משתוללים.

אלוהים… רק שזה יהיה בסדר. שהבכור שלי יצא בריא ושלם. מבטיחה לא לעשן יותר לעולם, לא לשתות אלכוהול. להיות בת טובה, אישה טובה. מבטיחה אפילו להפסיק לחפור כל כך הרבה, להפסיק לנאום נאומים ארוכים. טוב, בעניין האחרון אני לא באמת יכולה להבטיח.

אבל אני מבטיחה! אלוהים יקר, רק שהילד הזה יצא בריא.

זה מתחיל, אני כבר מאבדת תחושה של זמן, מאבדת את עצמי ואת מה שקורה. אני מוכנה לתת לאנשים האלה פה מסביבי לעשות בי מה שהם רוצים. אני שומעת את עצמי בוכה, צועקת, מבקשת שזה ייגמר כבר.

דורי העדין יצא מהחדר – הוא כבר לא יכול לסבול את הכאב מהזעקות שלי, וריח הדם מחליש אותו. אני לא כועסת. הוא ליווה אותי עד עכשיו. זהו, הגיעה השעה שלי להתמודד ואני אצליח.

המיילדת צועקת לי: ‘תמשיכי ללחוץ, אני רואה ראש, השיער שלו שחור.’

אני מספיקה לחשוב – וואלה? לא בלונדיני עם עיניים כחולות? סתומה, את לא רואה שהשיער שלי מחומצן? אני צועקת בפעם האחרונה ומרגישה כאילו משהו עצום מתפרץ ממני. מעולם לא הרגשתי ככה. ואז – דממה.

הכול השתתק ונדם. הגוף שלֵו לגמרי. איך יכול להיות שרגע אחרי שהתינוק יצא הכול הפסיק? בסרטים תמיד מחכים שהתינוק יבכה כדי לדווח לעולם כולו שהכול בסדר. התינוק שלי צורח! צפון אפריקה שולטת. מניחים לי אותו על החזה. הוא גדול ומטונף ואני מאוהבת בו.

הצלחתי! אני, שבשנים האחרונות הרגשתי שאכזבתי את ההורים שלי, יודעת שסוף סוף הם יוכלו להתגאות בי, כי עשיתי משהו נכון. הצלחתי ללדת. יש להם נכד ואני ילדתי אותו. הניצחון הזה הוא שלי.

נכדם של הוריי נלקח לאכול בתינוקייה. אני נרדמת סוף סוף בלי כאבים, בלי מצוקה. מלאכית ניקתה אותי, שפכה מים חמימים על גופי הקרוע והחליפה לי כותונת. לפני שנרדמתי אכלתי שתי עוגיות ומלמלתי בעיניים עצומות, תודה אלוהים, אני שפחתך מרצון. יש לי תינוק. אני מוסרת לך את נשמתי. נאמנה לך. רק אל תאכזבני.

תן לי להיות מאושרת.

אני חוזרת הביתה.


1. מילים: מהמקורות, לחן: מוש בן ארי, ביצוע: מוש בן ארי

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסיפור שלי עליך”