מה יש ברומן הקצר הזה של אחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה העשרים? מה מושך כל כך את אוהבי הספרות והקולנוע בארבע כנפות תבל לחזור ולהחיות את סיפורם של נערה עיוורת בודדה וכומר פרוטסטנטי שאוסף אותה אל ביתו לחיות עם משפחתו?
"הספרים שלנו לא היו סיפורים אמיתיים ממש על אודות עצמנו אלא דווקא על תשוקותינו הנוגות. ייחולים למעגלי חיים אחרים לעולם אסורים, על כל המחוות הבלתי אפשריות", כותב ז'יד במבוא לסיפור חתירה לאהבה, "כאן אני כותב חלום שהפריע רבות למחשבתי ותבע לעצמו קיום. תשוקה לאושר באביב הנוכחי ייגעה אותי. ייחלתי מעצמי לאיזו הנָצָה מושלמת יותר. ביקשתי להיות מאושר, כאילו לא היה לי דבר אחר להיות, כאילו העבר לא תמיד גובר עלינו, כאילו החיים אינם בנויים מן ההרגל של עצבותם, ומחר הוא המשכו של אתמול — כאילו אין נפשי חוזרת כבר היום לאחור, לעבר תלמודיה הרגילים, משעה שהשתחררה מחלומה. וכל ספר אינו אלא פיתוי מושהה."
אנדרה ז'יד (1915-1869), חתן פרס נובל לספרות. ספרו "פרומתאוס הכבול ברישול" ראה אור בנהר ספרים ב־2024.
הסימפוניה הפסטורלית
מאת: אנדרה ז'יד
מצרפתית: אביבה ברק־הומי | הוצאה: נהר ספרים | אוגוסט 2024 | 118 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
42.00 ₪
מקט: 4-644-1167
10 בפברואר …189
השלג שלא חדל מרדת זה שלושה ימים חוסם את הדרכים. לא יכולתי להגיע לר… שם אני נוהג, זה חמש עשרה שנה, לנהל את התפילה פעמיים בחודש. הבוקר רק שלושים מאמינים נאספו בקָפֵּלָה בלה בְּרֵוִוין.
אנצל את הפנאי שמותירה לי הסתגרות מאולצת זו כדי לשוב לאחור ולספר כיצד זומנתי לטפל בגֶרְטְרוּד.
תכננתי לכתוב כאן את כל מה שנוגע לעיצובה ולהתפתחותה של נפש יראת שמיים זו, שהוצאתיה, כמדומני, מן החשכה רק למען הוקרת האל והאהבה. יבורך בורא שמיים על שהפקיד בידי משימה זו.
לפני שנתיים ושישה חודשים, בשובי משׁוֹ־דֶה־פוֹן,[1] ילדונת שלא הכרתי כלל באה לקראתי כדי להובילני בדחיפות מרחק שבעה קילומטרים משם אל זקנה מסכנה שגססה. הסוס עוד היה רתום. העליתי את הילדה למרכבה לאחר שהצטיידתי בעששית כי חשבתי שלא אוכל לחזור בטרם לילה.
חשבתי שאני מכיר להפליא את כל סביבותיה של הקהילה, אך מעבר לחווה של לה סוֹדְרֶה הפנתה אותי הילדה לדרך שעד אז לא נכנסתי אליה מעולם. עם זאת, זיהיתי, מהלך שני קילומטרים משם, בצד שמאל, אגם קטן מסתורי, שם בצעירותי החלקתי מדי פעם על הקרח. זה חמש עשרה שנה לא ראיתיו עוד כי שום חובה מחובות כהונתי אינה קוראת לי לכיוון זה. לא הייתי יודע לומר היכן הוא נמצא ולא חשבתי עליו עוד, כאשר לפתע פתאום, בקסמי הוורוד והזהוב של הערב, זיהיתי אותו, משלא ראיתיו קודם לכן אלא בחלום.
הדרך נמשכה לאורך נהר שפִּיכָּה מן האגם, חצתה את פאתי היער, ואז חלפה לאורך בִּצָּה של כָּבוּל. אין ספק כי מעולם לא באתי עד לכאן.
השמש שקעה ואנו התקדמנו זמן רב לאור הדמדומים, כאשר לבסוף הראתה לי מדריכתי הצעירה באצבעה, במורד הגבעה, בקתה שנדמה כי אינה מיושבת, אלמלא זרזיף עשן שעלה ממנה, מכחיל בצל, ואז נעשה זהוב בזהב השמיים. קשרתי את הסוס אל עץ תפוח קרוב והצטרפתי אל הילדה בחדר החשוך, שהזקנה אך זה מתה בו.
חומרתו של הנוף, השקט ורוממותה של השעה שיתקו אותי. אישה, צעירה עדיין, כרעה על ברכיה ליד המיטה. הילדה, שחשבתיה לנכדתה של הזקנה, אך לא הייתה אלא המשרתת שלה, הדליקה נר מעשֵׁן ונעמדה בלי ניע למרגלות המיטה.
במהלך הנסיעה הארוכה ניסיתי לפתוח בשיחה, אך לא הצלחתי לחלץ מפיה ולו ארבע מילים.
האישה הכורעת התרוממה. היא לא הייתה קרובת משפחה, כפי ששיערתי בתחילה, אלא פשוט שכנה, ידידה, שהמשרתת הלכה להביאה כאשר ראתה כי גבירתה נחלשת, והיא הציעה עצמה להשגיח על הגופה. הזקנה, אמרה היא לי, דעכה בלי ייסורים. החלטנו יחדיו אילו סידורים נחוצים לקבורה ולטקס האשכבה. כמו לעיתים קרובות בחבל ארץ נידח זה הייתי צריך להחליט הכול בעצמי. הייתי נבוך במקצת, אני מודה, להשאיר את הבית הזה, כה דל למראה, רק למשמרתן של השכנה ושל המשרתת הילדה. מכל מקום לא נראה כלל מתקבל על הדעת שבפינה נשכחת של מעון עלוב זה חבוי איזה אוצר… ומה יכולתי לעשות? שאלתי בכל זאת אם הזקנה לא הותירה איזה יורש.
השכנה נטלה אז את הנר, כיוונה אותו לעבר פינה מפינות המעון, ויכולתי להבחין, כורע ליד גומחת האח, ביצור לא מוגדר שנראה ישן. גוש שערו המעובה הסתיר כמעט לחלוטין את פניו.
"ילדה עיוורת זו; אחיינית, לדברי המשרתת. זאת כל המשפחה, כנראה. צריך יהיה להעביר אותה למוסד לילדים אסופים. אם לא כן, איני יודעת מה יהיה עליה."
נכלמתי לשמוע שכך קובעים את גורלה בנוכחותה, חושש מן הצער שמילים קשות אלה עשויות להסב לה.
"אל תעירי אותה," אמרתי בלחש, כדי לרמוז לשכנה להנמיך לפחות את קולה.
"אוהו! אני לא חושבת שהיא ישנה. אבל היא לוקה בשכלה; היא לא מדברת ולא מבינה כלום ממה שאומרים. למן הבוקר שהגעתי פה לחדר היא כמעט לא זזה. בהתחלה חשבתי שהיא חירשת. המשרתת טוענת שלא, אלא שהזקנה, חירשת בעצמה, לא אמרה לה מילה, לא יותר מאשר לכל אחד אחר. היא לא פתחה את פיה כבר הרבה זמן, אלא רק כדי לאכול או לשתות."
"בת כמה היא?"
"בת חמש עשרה בערך, אני משערת! בכלל, אני לא יודעת על זה יותר ממך…"
לא מייד עלה בדעתי לדאוג בעצמי לאסופית המסכנה, אך לאחר שהתפללתי — או ליתר דיוק בשעה שהתפללתי בין השכנה ובין המשרתת הקטנה, שתיהן כורעות למראשות המיטה, כורע ברך בעצמי, נראה לי לפתע שאלוהים מניח בדרכי מעין מצווה שלא אוכל לחמוק ממנה בלי מידה של מורך לב. כאשר קמתי, גמרתי בדעתי לקחת את הילדה עוד באותו ערב, אף כי לא ממש נשאלתי מה אעשה בה בהמשך, ולא בידי מי אפקיד אותה. כמה רגעים הבטתי עדיין בפניה הרדומות של הזקנה, שפיה המכווץ והמכונס נראה כמשוך בידי פתילי ארנקו של קמצן, שפקדו עליו לא להניח למאומה לחמוק. ואז, נפנה לכיוון העיוורת, אמרתי לשכנה מה כוונתי.
"מוטב שהיא לא תהיה כאן מחר, כאשר יבואו לשאת את הגופה," אמרה היא. וזה היה הכול.
דברים רבים ייעשו בנקל, בלי ההתנגדויות המתעתעות שבני האדם נהנים לפעמים להמציא. מאז הילדות, כמה פעמים נמנענו מלעשות כך או אחרת, פשוט מפני שאנו שומעים אומרים שוב ושוב מסביבנו: "הוא לא יוכל לעשות זאת…"
העיוורת הניחה לעצמה להילקח כמו גוש חסר רצון. תווי פניה היו נאים, די יפים, אך חסרי הבעה לחלוטין. נטלתי שמיכה מעם מזרן הקש, שעליו היא בוודאי נחה ברגיל, בפינת החדר, מתחת לכבש מדרגות פנימי שהוליך אל עליית הגג.
השכנה הייתה אדיבה וסייעה לי לעטוף אותה בקפידה כי הלילה היה בהיר מאוד וצונן מאוד. לאחר שהדלקתי את העששית של הכרכרה יצאתי לדרך, מוליך מצונפת אל גופי חבילת בשר נטולת נשמה זו, שלא ידעתי אם היא חיה אלא מבעד למגעו של חום עמום. לכל אורך הדרך חשבתי: האם היא ישנה? ואיזו שינה חשוכה… ובמה העֵרוּת שונה היא כאן מן השינה? כאורחת של גוף קהוי זה, נשמה מצפה, מן הסתם, סגורה ומסוגרת, שתבוא לגעת בה סופסוף איזו קרן מחסדך, אלי הטוב! התואיל להרשות, שאהבתי אולי תרחיק ממנה את הלילה הנורא?…
האמת חשובה לי יתר על המידה ולא אכחד איזו קבלת פנים מצערת היה עליי לספוג בשובי הביתה. אשתי היא גן של מידות טובות, ואפילו ברגעים קשים שנתקלנו בהם לפעמים לא יכולתי לפקפק אפילו לשנייה בגדלות ליבה. אך נדיבותה הטבעית אינה אוהבת הפתעות. היא אישה מסודרת המקפידה שלא להרחיק לכת וגם לא להיות מאופקת ביחסה לחובה. אפילו נדיבותה מבוקרת היא, כאילו האהבה היא אוצר מתכלה. זו נקודת המחלוקת היחידה בינינו…
מחשבתה הראשונה, כאשר ראתה אותי שב עם הקטנה בערב ההוא, חמקה מפיה בקריאה זו:
"למה עוד התחייבת?"
כמו בכל פעם שנחוצה הבהרה בינינו, התחלתי בהוצאתם של הילדים שהיו שם, פעורי פה, מלאי תמיהה והפתעה. אהה! קבלת הפנים הייתה רחוקה כל כך מזו שקיוויתי לה. רק שרלוט הקטנה היקרה שלי פתחה בריקוד ובמחיאות כפיים כאשר הבינה שדבר מה חדש, דבר מה חי עומד לצאת מן הכרכרה. אך האחרים, שכבר אולפו בידי האם, ציננו מייד את התלהבותה והוליכו אותה עימם.
היה רגע של מבוכה גדולה. וכיוון שלא אשתי ולא הילדים ידעו עדיין שיש להם עניין עם עיוורת, הם לא הבינו את שימת הלב המופלגת שנקטתי כדי לכוון את צעדיה. גם אני עצמי נבוכותי מן הנאקות המוזרות שהחלה להשמיע הנכה המסכנה ברגע שידי עזבה את ידה, שאחזתי בה במשך הנסיעה כולה. לא היה בזעקותיה דבר מן האנושי. אפשר היה לחשוב שאלה יבבות מתלוננות של כלב קטן. מנותקת בפעם הראשונה מן המעגל הצר של תחושות רגילות שהיו כל עולמה, ברכיה פקו תחתיה, אך כאשר קירבתי אליה כיסא היא התמוטטה על הארץ, כמו מי שאינו יודע לשבת. אזי הולכתי אותה עד לאח והיא נרגעה במקצת כאשר יכלה להצטנף בתנוחה שראיתי אותה בה קודם לכן, ליד האח של הזקנה, צמודה לדופן האח. בכרכרה היא כבר החליקה אל מרגלות המושב ובילתה את כל הדרך צנופה לרגליי. אשתי בכל זאת סייעה לי, ומחוותיה היו טבעיות ביותר ונכונות ביותר, אך דעתה נאבקה בלי הרף ותכופות גברה על ליבה.
"מה בכוונתך לעשות בדבר הזה?" אמרה אחרי שהקטנה התמקמה.
נפשי הצטמררה למשמע השימוש במושג הסתמי הזה והתקשיתי לכבוש ניעה של זעם. עם זאת, חדור עדיין במדיטציה הארוכה והשלווה שלי, הבלגתי ונפניתי אל כולם, ששוב יצרו מעגל סביבי, וידי מונחת על מצחה של העיוורת:
"אני משיב את הכבשה האבודה,"[2] אמרתי בכל החומרה שיכולתי לגייס.
אך אָמֵלִי אינה מסכימה שיכול להיות דבר חסר תבונה או תבונה יתרה בלימודי האוונגליון. ראיתי שהיא עומדת למחות, ואז אותתי לז'אק ולשרה אשר — רגילים לניגודים הבין־זוגיים הקטנים שלנו ומצד שני גם לא סקרנים מטבעם (לפעמים אפילו מעט מדי, לטעמי) — הרחיקו משם את שני הקטנים. אזי, כיוון שאשתי הייתה עדיין המומה ומיואשת במקצת, כך נראה לי, מנוכחותה של האורחת הזרה:
"את יכולה לדבר בנוכחותה," הוספתי, "הילדה המסכנה לא מבינה."
או אז החלה אמלי למחות שאין לה כמובן דבר לומר לי — מה שמשמש בדרך כלל הקדמה להסברים ארוכים יותר — ושאין עליה אלא להישמע כתמיד למה שאני מסוגל להמציא כפחות מעשי ומנוגד מכול לנוהג ולשכל הישר. כבר כתבתי שלא גמרתי כלל בדעתי מה כוונתי לעשות עם הילדה הזאת. עדיין לא חזיתי, או אולי במעומעם מאוד, אפשרות לקיים אותה בביתנו ואני יכול כמעט לומר שאמלי היא שהציעה לי זאת לראשונה כאשר שאלה אותי אם איני סבור ש"יש כבר רבים מאיתנו בבית". והצהירה שאני רץ תמיד קדימה מבלי לחשוב אי פעם על התנגדותם של מי שהולכים בעקבותיי, שמבחינתה היא סבורה שדי בחמישה ילדים, שמאז נולדה קלוד (שבדיוק ברגע זה, כיוון ששמעה את שמה, החלה ליילל בעריסתה) יש לה "די והותר" ושהיא חשה שכוחותיה כלו.
לשמע המשפטים הראשונים של התקצפותה, מילים אחדות שאמר הנוצרי עלו מליבי אל שפתיי, מילים שכבשתי עם זאת כי נראה לי תמיד לא נכון להליט את התנהגותי מאחורי סמכותו של הספר הקדוש. אך מרגע שטענה שהיא עייפה נותרתי נבוך כי אני מודה שיותר מפעם אחת אירע שהכבדתי על אשתי בתוצאותיהן של תנופות נמהרות של התלהבותי. אך האשמותיה הורו לי מהי חובתי. הפצרתי אפוא ברוך רב באמלי לבחון אם במקומי היא לא הייתה פועלת בדיוק כמוני ואם היה זה באפשרותה לנטוש במצוקה יצור שבמופגן אין לו על מי להישען. הוספתי שאיני משלה את עצמי כלל בנוגע לסך היגיעות החדשות שהטיפול באורחת הנכה יוסיף על דאגות הבית, וכי אני מצטער על שאין ביכולתי לסייע לה בכך לעיתים קרובות יותר. סופי שהרגעתי אותה כמיטב יכולתי, והפצרתי בה גם שלא להפיל על החפה מפשע טרוניה שהילדה אינה ראויה לה. אזי הסברתי לה ששרה בגילה הייתה מעתה והלאה מסוגלת לעזור לה יותר, ושז'אק יכול להסתדר בלי טיפולה. בקיצור, אלוהים הטוב שם בפי את המילים שצריך כדי לסייע לה להסכים למה שאני בטוח שהיא הייתה נוטלת מרצון על עצמה אם האירוע היה מניח לה שהות לחשוב ואם לא הייתי משתמש ברצונה הטוב כך בהפתעה.
חשבתי שהעניין כמעט גמור, וכבר אמלי היקרה שלי קרבה בפנים מאירות אל גרטרוד, אך לפתע שבה עצבנותי והשתלחה בכוח רב יותר כאשר אמלי נטלה את העששית כדי לבחון מעט את הילדה, וקלטה שהיא מלוכלכת לאין שיעור.
"אבל היא מזוהמת," קראה. "הברישי את עצמך. הברישי מהר. לא, לא כאן. לכי לנער את עצמך בחוץ. אהה! אלי שבשמיים! הילדים יכוסו בזה. אין דבר בעולם שאני חוששת ממנו יותר מהשרצים הללו."
ואומנם הקטנה המסכנה הייתה מאוכלסת בהם, ואני לא יכולתי להגן על עצמי מפני ניע של סלידה בחשבי שהצמדתי אותה אליי במשך זמן כה רב בכרכרה.
כאשר שבתי דקותיים מאוחר יותר, אחרי שהתנקיתי ככל יכולתי, מצאתי את אשתי שבורה ורצוצה על הכורסה, ראשה בין ידיה, טרף לפרץ של התייפחויות.
"לא התכוונתי להעמיד את אורך רוחך למבחן כזה," אמרתי לה ברוך. "מכל מקום, הערב כבר מאוחר ולא רואים בבהירות. אני אשגיח ואכלכל את האש שהקטנה תישן לידה. מחר נגזוז את שערותיה ונרחץ אותה כראוי. את לא תתחילי לטפל בה אלא כאשר תוכלי להביט בה בלי תיעוב." וביקשתי ממנה שלא לדבר על כך עם הילדים.
הגיעה שעת ארוחת הערב. בת החסות שלי, שאליה רוזלי הזקנה שלנו, בהגישה לנו, שילחה אינספור מבטים עוינים, בלעה בתאווה את צלחת המרק שהגשתי לה. הסעודה התנהלה בשקט. הייתי רוצה לספר את מה שעבר עליי, לדבר עם הילדים, לרגש אותם, להסביר להם כך שיחושו מה מוזר בסיום מושלם כל כך, לעורר את רחמיהם, את אהדתם כלפי זו שהאל הטוב הזמין אותנו לאסוף אלינו. אך חששתי לעודד שוב את רגזנותה של אמלי. נראה היה שניתנה ההוראה לעבור הלאה ולשכוח את האירוע אף כי איש מאיתנו ודאי לא יכול היה לחשוב על משהו אחר.
התרגשתי עד מאוד, למעלה משעה אחרי שכולם שכבו לישון ואמלי השאירה אותי לבדי בחדר, כשראיתי את שרלוט הקטנה פותחת לאיטה את הדלת, מתקדמת חרש חרש בכותונת וברגליים יחפות, נופלת על צווארי, מחבקת אותי בפראות וממלמלת:
"לא אמרתי לך ערב טוב כמו שצריך."
ובלחש, מצביעה בקצה אצבעה הקטנה על העיוורת שנחה לה לפי תומה, והסתקרנה לשוב ולראותה בטרם תיכנע לשינה:
"למה לא חיבקתי אותה?"
"תחבקי אותה מחר. כרגע נניח לה. היא ישנה," אמרתי לה וליוויתי אותה אל הדלת.
וחזרתי לשבת ולעבוד עד הבוקר, קורא או מכין את דרשתי הבאה.
כמובן, חשבתי (אני נזכר), שרלוט מתגלה כרוחשת חיבה הרבה יותר מהילדים הגדולים ממנה, אך כל אחד מהם, בגילה, כלום לא הוליך אותי תחילה שולל. ז'אק הגדול שלי עצמו, שהיום הוא כה מרוחק, כה מסוּיָג… חושבים שהם חביבים — והם חלקלקים, פתיינים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הסימפוניה הפסטורלית”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות