החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

השוד

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2017-09 | 432 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

לפעמים כדי למצוא יצירת אומנות אבודה אחת, צריך לשדוד אחרת

גבריאל אלון, מרגל ורסטורטור,שוהה בוונציה כשמשטרת איטליה מזמנת אותו להתייעצות. סוחר אומנות אנגלי, ידידו של אלון, התגלה בזירת רצח ומוחזק כחשוד העיקרי. כדי להציל את חברו חייב אלון למצוא את הציור האבוד של קאראווג'ו.

גבריאל אלון יוצא למסע עוצר נשימה ברחבי אירופה, מצרפת לקורסיקה ומשוויץ לאוסטריה. שם הוא מתעמת עם האדם המסוכן שמופקד על אוסף האמנות הגנוב של אחד הדיקטטורים האלימים ביותר שידע העולם.

דניאל סילבה הוא אורח קבוע בראש רשימת

רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס" ומחבר רבי המכר המלאך הנופל והבחורה האנגלייה. ספריו זכו להצלחה עולמית ומקומית. מזה שנים סדרת גבריאל אלון שזהו הספר ה־14 במספר בה, מציבה את גיבורה בחזית עולם הריגול הבינלאומי.

מקט: 15100799
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

סנט ג'יימס, לונדון

הפרשה כולה החלה במקרה, אך כך היה תמיד בכל הקשור בג'וליאן אישֶרְווּד. למעשה, השם שיצא לו למעשי שטות ולהרפתקאות כושלות היה כה מבוסס, שעולם האמנות של לונדון לא היה מופתע כלל אילו היו נודעים לו הפרטים המלאים, דבר שלא קרה. אישרווד, כך הכריז חכמולוג אחד ממחלקת הציירים הגדולים של סותבי'ס, היה פטרון המטרות האבודות מראש, אמן ההליכה על חבל עם נטייה לתחבולות מתוכננות היטב שהסתיימו באסון מוחלט, לעתים קרובות שלא באשמתו. כתוצאה מכך העריצו אותו כולם וריחמו עליו גם יחד, שילוב נדיר אצל אדם במעמדו. ג'וליאן אישרווד עשה את החיים מעט פחות משמימים. ועל זה זכה להערצת החוגים המתוחכמים של לונדון.

הגלריה שלו נמצאה בפינה הרחוקה של כיכר מרוצפת בשם מייסון יארד, והשתרעה על פני שלוש קומות במחסן ויקטוריאני מט ליפול שהיה פעם בבעלות פורטנם אנד מייסון. מעֵבֶר אחד של הכיכר נמצאו משרדיה של חברת משלוחים יוונית קטנה; מהעבר האחר היה פאב שלקוחותיו העיקריים היו עובדות משרד יפות על טוסטוסים. שנים רבות קודם לכן, לפני שגלים־גלים של כסף ערבי ורוסי הציפו את שוק הנדל'ן של לונדון, היתה הגלריה ממוקמת ברחוב ניו בונד האופנתי, או ניו בונדשטראסה כפי שנהגו לקרוא לו האנשים בתחום. ואז הגיעו חברות כגון הרמס, ברברי, שאנל וקרטייה, ולאישרווד ולאחרים כמותו — סוחרים עצמאיים שהתמחו ביצירות באיכות מוזיאונית של הציירים הגדולים — לא נותרה ברירה אלא למצוא מחסה בשכונת סנט ג'יימס.

לא היתה זאת הפעם הראשונה שאישרווד נאלץ לגְלות ממקומו. הוא נולד בפריז בערב מלחמת העולם השנייה, בן יחיד לסוחר האמנות המפורסם סמואל איזקוביץ', ולאחר הפלישה הגרמנית נלקח מעבר להרי הפירנאים והוברח אל בריטניה. ילדותו בפריז ומורשתו היהודית היו רק שתי פיסות בתשבץ עברו המורכב, שאישרווד שמר בסוד מעולם האמנות של לונדון חובב הרכילות. כולם חשבו שהוא אנגלי עד העצם — אנגלי כמו תה של מנחה ושיניים עקומות, כפי שאהב לומר. הוא היה ג'וליאן אישרווד האחד והיחיד, ג'ולי לחבריו, 'ג'וליאן העסיסי' לשותפיו לפשע המזדמן של השתייה, ו'הוד קדושתו' להיסטוריונים של האמנות ולאוצרים אשר הסתמכו באופן קבוע על עינו החדה. הוא היה נאמן לחלוטין, בוטח עד אימה, מנומס להפליא ולא היו לו אויבים של ממש, הישג יוצא דופן בהתחשב בחיים שלמים של ניווט במים הבוגדניים של עולם האמנות. ויותר מכול, אישרווד היה אדם הגון — מצרך נדיר בימינו, בלונדון ובכל מקום אחר.

גלריית אישרווד היתה עסק אנכי: מחסנים עמוסים בקומת הקרקע, משרדים עסקיים בקומה הראשונה ואולם תצוגה רשמי בקומה השנייה. אולם התצוגה, שרבים חשבו למרהיב ביותר בכל לונדון, היה העתק מדוקדק של הגלריה המפורסמת של פול רוזנברג בפריז, שם בילה אישרווד בנעימים שעות רבות בילדותו, לעתים קרובות בחברת פיקאסו בכבודו ובעצמו. המשרדים היו מבוך דיקנסיאני מלא ערמות גבוהות של קטלוגים ומאמרים מצהיבים. על מנת להגיע לשם נאלצו המבקרים לעבור צמד מבואות זכוכית מאובטחות, הראשונה בכיכר, השנייה בראש גרם מדרגות צר, מחופה שטיח חום מוכתם. שם נתקלו המבקרים במגי, בלונדינית מנומנמת־עיניים שלא היתה מבחינה בין טיציאן לטישו. אישרווד עשה מעצמו צחוק פעם וניסה לפתות אותה, ובלית ברירה שכר במקום זאת את שירותיה כפקידת קבלה. מגי היתה שקועה כרגע בשיוף ציפורניה, בעוד הטלפון שעל שולחנה פועה ללא מענה.

'אכפת לך לענות, מגס?' שאל אישרווד בנועם.

'למה?' היא שאלה ללא שמץ של אירוניה בקולה.

'אולי זה חשוב.'

היא גילגלה עיניים, הרימה את האפרכסת אל אוזנה והמתה: 'גלריית אישרווד.' כעבור כמה שניות היא ניתקה ללא מילה נוספת וחזרה לשייף את הציפורניים.

'נו?' שאל אישרווד.

'לא היה אף אחד על הקו.'

'תהיי מלאך, מתוקה, ותבדקי אם זה מספר מזוהה.'

'הם יתקשרו שוב.'

אישרווד חזר בפנים זועפות לבחון את הציור השעון על כן מכוסה בד דמוי לבד במרכז החדר — ישו המתגלה בפני מרים המגדלית, ככל הנראה של אחד מתלמידיו של פרנצ'סקו אלבני, אשר אישרווד רכש לא מזמן בפרוטות מבית אחוזה בברקשייר. הציור, כמו אישרווד עצמו, נזקק נואשות לרסטורציה. אישרווד הגיע לגיל שמנהלי עיזבון מכנים 'סתיו חייו'. לא סתיו מוזהב, הוא חשב לעצמו בעגמומיות. סתיו מאוחר, כשהרוח חדה כתער ותאורת חג המולד בוהקת לאורך רחוב אוקספורד. ועדיין, בחליפה עבודת יד מרחוב סאביל רואו ובמחלפותיו האפורות השופעות, היתה דמותו אלגנטית, גם אם לא לגמרי יציבה. מראה שכינה 'שחיתות מכובדת'. בשלב זה של חייו לא היו לו שאיפות מעבר לזה.

'חשבתי שאיזה רוסי נוראי אמור לעבור כאן בארבע להסתכל על ציור,' אמר אישרווד פתאום בעוד מבטו משוטט על הבד השחוק.

'הרוסי הנוראי ביטל.'

'מתי?'

'הבוקר.'

'למה?'

'לא אמר.'

'למה לא אמרת לי?'

'אמרתי.'

'שטויות.'

'כנראה שכחת, ג'וליאן. זה קורה הרבה בזמן האחרון.'

אישרווד נעץ במגי מבט מצמית, בעודו תוהה כיצד היה יכול להימשך ליצור דוחה כזה. ואז, מאחר שלא נקבעו לו פגישות נוספות, ולא היה לו דבר טוב יותר לעשות, הוא לבש בכבדות את מעילו וצעד אל 'גרין מסעדה ובר צדפות', החוליה הראשונה בשרשרת אירועים שתוביל אותו לאסון נוסף שלא באשמתו. השעה היתה ארבע ועשרים. מעט מוקדם מדי לקהל הלקוחות הרגיל, כך שהבר היה ריק מלבד סיימון מֶנְדֶנְהוֹל, הכרוז הבכיר, השזוף־תמיד, של בית המכירות כריסטי'ס. מנדנהול שיחק פעם תפקיד שלא מדעת במבצע מודיעיני ישראלי־אמריקני משותף, לחדור לרשת טרור ג'יהאדיסטית אשר הטמינה מטענים בכל רחבי מערב אירופה. אישרווד ידע זאת כיוון שלו עצמו היה תפקיד שולי במבצע. אישרווד לא היה מרגל. הוא היה עוזרם של מרגלים, של מרגל אחד במיוחד.

'ג'ולי!' קרא מנדנהול בקול. ואז, בקול המפתה ששמר למשתתפים נטולי התלהבות במכירות פומביות, הוסיף: 'אתה נראה פשוט נפלא. ירדת במשקל? חופשה בספא יוקרתי? בחורה חדשה? מה הסוד שלך?'

'סנסר,' השיב אישרווד והתיישב אל שולחנו הרגיל, ליד חלון המשקיף על רחוב דיוק. הוא הזמין בקבוק מהיין, שהיה מצונן באכזריות, משום שלא היה די בכוס אחת. מנדנהול עזב עד מהרה בדרמטיות האופיינית לו, ואישרווד נותר לבדו עם מחשבותיו ועם המשקה שלו, שילוב מסוכן עבור אדם רב בשנים עם קריירה בנסיגה משמעותית.

אך בסופו של דבר הדלת נפתחה, ומהרחוב הרטוב והמחשיך נכנס צמד אוצרים מהגלריה הלאומית. בעלת תפקיד חשובה מהטייט היתה הבאה להיכנס, ולאחריה חבורה מבונהמס, ובראשה ג'רמי קראב, המנהל עטור הטוויד של מחלקת הציירים הגדולים של בית המכירות. מיד אחריהם נכנס רוֹדי האצ'ינסון, אשר רבים ראו בו את הסוחר חסר המצפון ביותר בכל לונדון. הגעתו היתה סימן מבשר רעות, שכן בכל אשר הלך רודי, אוליבר דימְבֶּלְבִּי השמנמן לא הרבה לפגר אחריו. כצפוי, הוא נכנס מתנודד לבר כעבור כמה דקות, בכל הדיסקרטיות של צופר רכבת בחצות. אישרווד מיהר לאחוז בטלפון הנייד שלו והעמיד פנים שהוא עונה לשיחה דחופה, אבל אוליבר לא השתכנע. הוא פנה בקו ישיר לעבר השולחן — כמו כלב ציד המסתער על שועל, כך יהרהר אישרווד מאוחר יותר — ושמט את ישבנו המכובד על הכיסא הפנוי. 'דומיין דניאל שוטאר,' הוא אמר בהערכה בהרימו את בקבוק היין מדלי הקרח. 'בהחלט אשמח.'

* * *

הוא היה לבוש חליפת עסקים כחולה שנצמדה לגופו הכבד כמו עטיפת נקניקייה, עם חפתי זהב גדולים כמו מטבעות שילינג. לחייו היו ורודות ועגלגלות, עיניו הכחולות החיוורות נצצו באור שרימז שישן היטב בלילות. אוליבר דימבלבי היה חוטא מהמדרגה הגבוהה ביותר, אבל מצפונו לא טרד אותו כלל.

'אל תפרש את זה לא נכון, ג'ולי,' הוא אמר בעודו מוזג לעצמו מנה נדיבה מהיין של אישרווד, 'אבל אתה נראה כמו ערמת כביסה מלוכלכת.'

'זה לא מה שסיימון מנדנהול אמר.'

'סיימון מרוויח את מחייתו בשכנוע אנשים להיפרד מהכסף שלהם. אני, לעומת זאת, מקור לאמת לא מיופייפת, גם כשזה כואב.' מבטו של דימבלבי ננעץ באישרווד בהבעה של דאגה כנה.

'אוי נו, אל תסתכל עלי ככה, אוליבר.'

'איך ככה?'

'כאילו אתה מנסה למצוא משהו נחמד לומר לפני שהרופא ינתק את הזרם.'

'יצא לך להסתכל במראה בזמן האחרון?'

'אני מנסה להימנע ממראות בימינו.'

'אפשר להבין,' דימבלבי הוסיף עוד סנטימטר יין לכוסו.

'יש משהו מסוים שתרצה שאזמין לך, אוליבר? קוויאר אולי?'

'אני לא משיב תמיד טובה על טובה?'

'לא, אוליבר. למעשה, אם היינו עורכים רישום, ואני לא עושה את זה, היינו מגלים שאתה חייב לי כמה אלפי פאונד.'

דימבלבי התעלם מההערה. 'מה העניין, ג'וליאן? מה מטריד אותך הפעם?'

'ברגע זה, אוליבר, אתה.'

'זאת הבחורה ההיא, מה, ג'ולי? זה מה שמדכא אותך. תזכיר לי איך קראו לה?'

'קסנדרה,' ענה אישרווד אל החלון.

'שברה לך את הלב, מה?'

'זה מה שהן עושות.'

דימבלבי חייך. 'היכולת שלך לאהבה מדהימה אותי. מה לא הייתי נותן כדי להתאהב ולו פעם אחת.'

'אתה רודף השמלות הכי גדול שאני מכיר, אוליבר.'

'לרדיפת שמלות אין שום קשר לאהבה. אני אוהב נשים, את כל הנשים. וזאת הבעיה.'

אישרווד בהה ברחוב. גשם התחיל לרדת שוב, בדיוק בזמן לפקקים של הערב.

'מכרת איזה ציור בזמן האחרון?' שאל דימבלבי.

'כמה ציורים, למעשה.'

'לא משהו ששמעתי עליו.'

'המכירות היו פרטיות.'

'קשקוש,' השיב אוליבר בנחרה של בוז. 'אתה לא מכרת שום דבר כבר חודשים. אבל זה לא מנע ממך לקנות מלאי חדש, מה? כמה ציורים שמורים לך במחסן הזה שלך? מספיק למלא מוזיאון, ועוד יישארו כמה אלפים. וכולם שרופים עד אפר, מתים יותר מהאפיפיור, כמו שאומרים.'

אישרווד לא השיב ורק שיפשף את גבו התחתון. כאבי הגב החליפו את השיעול העיקש שסבל ממנו בתפקיד התחלואה המרכזית הרודפת אותו. הוא הניח שמדובר בשיפור. גב כואב אינו מפריע את מנוחת השכנים.

'ההצעה שלי עדיין בתוקף,' אמר דימבלבי.

'איזו הצעה?'

'בחייך, ג'וליאן. אל תכריח אותי לומר את זה במפורש.'

אישרווד סובב את ראשו כמה מעלות והסתכל ישירות בפניו השמנמנות של דימבלבי, המזכירות פני ילד. 'אתה לא מדבר שוב על רכישת הגלריה שלי, נכון?'

'אני מוכן להפגין נדיבות רבה. אני אתן לך מחיר הוגן על החלק הקטן מהאוסף שלך שיהיה אפשרי למכור, ואשתמש בשאר להסקה.'

'זה אדיב מאוד,' השיב אישרווד בלעג, 'אבל יש לי תוכניות אחרות עבור הגלריה.'

'מציאותיות?'

אישרווד שתק.

'בסדר,' אמר דימבלבי. 'אם אתה לא מוכן להעביר לרשותי את החורבה הבוערת שאתה מכנה גלריה, לפחות תן לי לעזור לך בדרך אחרת לצאת מהתקופה הכחולה הנוכחית שלך.'

'אני לא רוצה באחת מהבחורות שלך, אוליבר.'

'אני לא מדבר על בחורה. אני מדבר על חופשה נחמדה להסיח את דעתך מהצרות.'

'איפה?'

'אגם קומו. כולל כל ההוצאות. טיסה במחלקה ראשונה. שני לילות בסוויטה מפוארת בווילה ד'אסטה.'

'ומה אני צריך לעשות בתמורה?'

'טובה קטנה.'

'כמה קטנה?'

דימבלבי מזג לעצמו כוס יין נוספת וסיפר לאישרווד את השאר.

* * *

התברר שבאחרונה פגש אוליבר דימבלבי גולה אנגלי אשר אסף יצירות בלהיטות אך ללא מומחה באמנות שייעץ לו. מצבו הפיננסי של האנגלי כבר לא היה כמו פעם, והוא היה מעוניין למכור במהירות נתח משמעותי מהאוסף שלו. דימבלבי הסכים להעיף באוסף מבט זריז, אך כעת משהתקרב המועד הוא נמלא אי־חשק גדול לטוס פעם נוספת. כך לפחות טען. אישרווד חשד שזה אינו המניע האמיתי לכך שדימבלבי חזר בו מהנסיעה, משום שאוליבר דימבלבי היה ההתגלמות החיה של המניעים הנסתרים.

ובכל זאת, משהו ברעיון של נסיעה לא צפויה קסם לאישרווד, ובניגוד לכל שיקול דעת סביר הוא הסכים להצעה בו במקום. באותו ערב הוא ארז מזוודה קטנה, ובשעה תשע בבוקר למחרת כבר ישב במושבו שבמחלקה הראשונה בטיסה 576 של בריטיש איירווייז לנמל התעופה מַלְפֶּנְסָה במילאנו. הוא שתה כוס יין אחת בלבד במהלך הטיסה — למען הלב, כך אמר לעצמו — ובשעה שתים־עשרה ושלושים, בעודו נכנס למכונית המרצדס השכורה, היתה דעתו צלולה לחלוטין. הוא נסע צפונה בכיוון אגם קומו ללא צורך במפה או בהתקן ניווט. אישרווד, היסטוריון נחשב של האמנות שהתמחה בציירים ונציאנים, הגיע לאיטליה פעמים אינספור לשוטט ולחפש בכנסיות ובמוזיאונים. ועדיין, הוא תמיד שמח על ההזדמנות לחזור לשם, בעיקר כשמישהו אחר שילם את החשבון. ג'וליאן אישרווד היה צרפתי במוצאו ואנגלי בחינוכו, אך בחזהו השקוע פעם לב רומנטי ופרוע של איטלקי.

הגולה האנגלי בעל המשאבים המצטמצמים ציפה לבואו של אישרווד בשעה שתיים. הוא חי חיי פאר, לדברי האימייל החפוז של דימבלבי, על החוף הדרום־מערבי של האגם, קרוב לעיירה לאליו. אישרווד הקדים בכמה דקות ומצא את השער המרשים פתוח לרווחה לקדם את פניו. מעבר לשער התמשכה דרך שרוצפה לא מזמן, אשר הובילה אותו בחן אל חצר קדמית מחופה חצץ. הוא חנה בקרבת המעגן הפרטי של הווילה ועשה את דרכו על פני פסלים מכוסים טחב אל דלת הכניסה. כאשר לחץ על הפעמון, איש לא פתח. אישרווד הציץ בשעונו וצילצל בפעמון פעם שנייה. ושוב לא היתה תגובה.

בשלב זה מוטב היה לאישרווד אילו נכנס למכוניתו השכורה ומסתלק מקומו מהר ככל האפשר. במקום זאת הוא ניסה את הידית, ולמרבה הצער גילה שהדלת אינה נעולה. הוא פתח אותה כמה סנטימטרים וקרא קריאת ברכה אל החלל החשוך, ואז נכנס בהיסוס אל המבואה הגדולה. הוא ראה מיד את אגם הדם על רצפת השיש, ואת שתי כפות הרגליים היחפות המשתלשלות באוויר, ואת הפנים הנפוחות, הכחולות־שחורות, הבוהות מלמעלה. ברכיו של אישרווד התקפלו מעצמן והרצפה מיהרה לעברו לקדם את פניו. הוא כרע שם לרגע עד שגל הבחילה חלף. ואז התרומם בחוסר יציבות, וכשידו מכסה על פיו, מעד מתוך הווילה לעבר מכוניתו. ואף שלא היה מודע לכך בשעתו, הוא קילל את אוליבר דימבלבי השמנמן בכל צעד וצעד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “השוד”