השד של מקסוול

1.
ורדים

כשהייתי קטן, אבי היה מפורסם. ד'ר סטנלי קווין היה איש של אותיות, איש של מילים, איש שבנה את עצמו ממפתחות מקרקשים ומסלילי סרטים — ומשיכה רצינית בשרוכי מגפיו שלו — והפך לַמשורר, העיתונאי וכַתַב המלחמות הגדול ביותר בדורו.

המשמעות המעשית של העובדה הזאת הייתה שגדלתי בלי אבא, אבל משום־מה אני זוכר אותו נוכח תמיד. במהלך ההיעדרויות הרבות שלו, הצליח אבי להישאר חלק פעיל מחיי — תמונתו בעיתון, מחשבותיו המודפסות בדיו שחורה שליכלכה את אצבעותיי, קולו חסר הגוף שבקע ממעמקי הרדיו במטבח.

בעיני ילד בן שלוש או ארבע נראָה שאבא יוצא מהבית רק בהדרגה. שמו, קולו ותמונתו תמיד היו שם ושמרו עלינו. אפילו עכשיו, כעבור כמעט שלושים שנה, אבא חוזר, אם כי בתדירות נמוכה בהרבה. קולו שב אליי בסרטים תיעודיים בטלוויזיה על הסכסוכים הישנים. ביירות, סואץ, מוסקט.

הקלטה חיה מקורית, כתוב בתחתית המסך, והוא נמצא בחדר ומדווח על רקע רעשים והפרעות, עדיין אבא שלי.

ותבינו, האופן שבו ילד תופס את הוריו הוא לא עניין של מה בכך. העולם חודר אל חיינו דרך האימהות והאבות שלנו כמו אור דרך זכוכית ויטראז', ומאותו רגע ואילך העצמי הפעוט שלנו לא יכול שלא להיצבע על ידו. בעיניי, ד'ר סטנלי קווין תמיד היה גבר מפורק, ואלכסנדרה קווין — טוב, היא תמיד הייתה אישה מתפוגגת.

כילד, לא נראה לי מוזר שאמא מעבירה את ימיה במיטה. זה קרה רק כעבור שנים רבות. באותה עת פשוט הנחתי שכך צריך להיות, ולמען האמת זה מצא חן בעיניי. הבקרים והערבים של ילדותי המוקדמת חלפו עליי בחברתה, בקומה העליונה של ביתנו בכפר, שם שוחחנו, והיא הקריאה לי ספר אחד מני רבים שמילאו כל פינה בביתנו.

אמא הייתה אישה יפהפייה, חיוורת ועדינה, בעלת שיער שזרח כמו הילה בשמש. גם כמבוגר לא הצלחתי ליישב בין הידיעה שהמחלה שלה הלכה והחמירה, לבין הזיכרון שלי מהשינויים שחלו בה. היא פשוט נעשתה רכה יותר, חיוורת יותר, קלה יותר. יותר שונה איכשהו, יותר במָקום אחר. למיטב זיכרוני לא היו ימים רעים, לא התקפי שיעול או הידרדרות לא נעימה; היה רק הרושם שהיא נעשית פחות דבר אחד, ויותר דבר אחר. היא דיברה בשקט והקריאה לי בכל יום בקולה העדין; עד מהרה מיצינו את כל ספרי הילדים שהיו בבית, ועברנו למדפי הספרים העמוסים של הוריי. בתוך זמן קצר הפכתי לילד של טרגדיות יווניות, מאבקים דרוויניסטיים וטיגריסים ברקי־אורות.3 היא הקריאה לי את מילותיהם של ההוגים הגדולים, סופרים ואמנים מכל רחבי ההיסטוריה, ובתוך כך חקקה אותם בתוכי.

רגע, אל תטעו — אני יודע שאין בי שום דבר מיוחד. לא פעם חשבתי שאני בסך הכול מחסן קטן בגינה, קופסה רעועה עשויה קרשים ישנים שחולצו מבתיהם המפוארים של דיקנס ודרווין, וכוסו ברעפי צפחה סדוקים שנפלו מביתו של הרמן מלוויל. המנעול שלי לא פועל, החלון לא נפתח, וכשיורד גשם, כל מה שנמצא בתוכי נרטב תוך פחות מחצי שעה. ואתם יודעים מה? זה בסדר. ככה זה, וזה מפריע לי הרבה פחות משהיה יכול להפריע לי. כי העניין הוא כזה — למידה והתפתחות מעולם לא היו הדברים שגרמו לי לעלות במדרגות הישנות, החורקות, כשכריכתו הקשה של ספר עב־כרס צמודה לחזי. הדבר החשוב היחיד היה השעות השקטות עם אמא, לשבת במיטתה ולהאזין למילים העדינות הבוקעות מפיה. רק מקץ שנים הבנתי איך הסיפורים שהיא הקריאה לי הפכו חלק ממני, חילחלו לעורי ולדמי בזכות האיכות של קולה, והאהבה הפשוטה שהאירה והגדירה את השעות המשותפות שלנו.

אני זוכר שתי עונות מהתקופה המוקדמת בחיי, קיץ וחורף, אם כי אין ספק שהיה ביניהן גם סתיו. הקיץ ההוא התייחד בכך, שד'ר סטנלי קווין הגיע לביקור נדיר ממושך בבית.

אני זוכר איך הפיזיוּת של אבי נראתה לי פלאית. התרגלתי אליו כתמונה, כקול, כריח בגדים בארון, וכמאה אָוואטרים חד־חושיים אחרים. פתאום היה נדמה שכוח כלשהו חיבר אותו, ושלפרק זמן קצרצר הרסיסים הנפרדים התגבשו לכדי גבר, גבר שיכול פתאום להשליט את רצונו הפיזי על העולם. כל דבר קטן — העובדה שאבא יכול להגיב למילים הנאמרות, שהוא יכול לעבור מחלק אחד של הבית לחלק אחר, שהוא יכול לגזום את הוורדים, שאפשר לגעת בו ולהרגיש אותו ויש לו יד אמיתית שאפשר להחזיק — כל הדברים האלה היו בגדר ניסים, קסמים, אירועים מדהימים שהפליאו אותי.

יש לי זיכרון חד משיחה מסוימת עם אבא באותה תקופה.

הזיכרון מתחיל בסל מלא ורדים.

'למה אתה עושה את זה?'

אבא השפיל אליי את מבטו, גבעול גזום של ורד בידו האחת, ומזמרה כסופה נוצצת בידו השנייה.

'כדי שנוכל להביא אותם לאמא. היא אוהבת ורדים.'

'היא הכי אוהבת את האדומים.'

'נכון.' אבא גזם גבעול נוסף. 'היא אוהבת את האדומים.'

'אבל אם גוזמים אותם, הם מתים.'

כנראה נשמעתי רציני מאוד, כי ד'ר סטנלי קווין חדל ממעשיו וכרע ברך לפניי.

'אבל אם לא נגזום אותם, איך אמא תראה אותם?'

הירהרתי.

'אפשר לצלם לה אותם,' אמרתי.

'וזה יהיה אותו הדבר?'

שוב הירהרתי.

'לא.'

'לא,' הוא אמר. 'הוורדים צבעוניים; הם יפהפיים, אבל הם לא שורדים הרבה זמן. וזה בסדר; זה חלק בלתי נפרד מהם.'

הכנסנו את הוורדים הביתה.

הזיכרון השני שלי הוא מהחורף הבא, כשהובילו אותי לחדר השינה של הוריי כדי לראות את גופתה של אמא ולהגיד לה שלום אחרון.

אני זוכר את השלג שנערם על אדן החלון ואת הרוח שנשבה בחוץ, אבל החדר עצמו היה שקט ודומם. חלקיקי אבק היו תלויים באוויר כמו כוכבים, נקודות קבועות בחלל לא משתנה. ראשה של אמא נראה קל כל כך על הכרית; היה נדמה שהיא בקושי נמצאת שם.

ניגשתי למרגלות מיטתה בלי חשש.

לא הרגשתי כאב פתאומי של פרידה. בדומה לאבא, אם כי במובן אחר, אמא תמיד הייתה בעיצומה של עזיבה הדרגתית.

אני זוכר שלא הרגשתי כאילו חייה הסתיימו, אלא כאילו היא הגיעה לסיומו הטבעי של תהליך אימהי כלשהו. מראשית הזמן, קולה הלך ונעשה שקט יותר ותנועותיה איטיות יותר. בשבועות האחרונים היא הקריאה לי בלחישה כמעט בלתי נשמעת, ובימים האחרונים הקריאה בדממה, פיה יצר מילים שלא הצלחתי לשמוע. היא נעה פחות ופחות, עד שתנועותיה הפכו לא מורגשות, ולבסוף לא הייתה תנועה כלל. דבר אחד הפך לאחר — כך היה תמיד, וגם הסוף לא היה מורכב יותר.

עמדתי בשקט לצד מיטתה, ידי על ידיה של אמא, וצפיתי בפתיתי השלג מסתחררים ונערמים על אדן החלון. שמתי לב שאני מרגיש כאילו שלג יורד גם בתוכי, שמיכה לבנה מונחת על מחשבותיי, משקיטה ומעמעמת אותן, מין קהות חושים חמימה ונעימה.

כעבור זמן־מה עיניי נדדו מטה ומצאו ספר גדול, אנציקלופדיית בּרוֹטֶן לצמחים ועצים בריטיים, מונח על שפת כוננית הלילה של אמא. קראנו בספר הזה יחד, ומאות התיאורים, התחריטים ולוחות הצבע היו מוכרים לי מאוד. הנפתי את גופי והתיישבתי לצידה על המזרן. הרמתי את האנציקלופדיה, הנחתי אותה בחיקי ופתחתי אותה.

היא נפתחה בין שני עמודי טקסט, והיה שם משהו שלא ראיתי מימיי.

ורד אמיתי, אדום, מיובש ושטוח לחלוטין — כמעט שקוף.

זקרתי אצבע מהוססת וגיליתי שאני יכול להזיז אותו.

בזהירות, בזהירות רבה, הרמתי את הוורד מעל שורות הדפוס.

ישבתי בשקט והחזקתי אותו בידי זמן רב.