הסדר הפלאי של הדברים

זה שלושים שנה שיוסי לב מטייל בעולם מתוך תשוקה עזה לגלות משהו מהמסתורין, מהחוקיות הנסתרת, מהסדר הפלאי של הדברים. במסעותיו הוא נחשף למיתוסים ולאמונות של תרבויות שונות, שמעוררים בו השראה לכתוב על אודותיהם בדרכו הייחודית.
"הסדר הפלאי של הדברים" הוא קובץ סיפורי מסע מרתקים, מלאכת מחשבת של מציאות, פנטזיה, מיסטיקה וסוף מפתיע. כל סיפור מתחיל בסיטואציה שאכן התרחשה במסע, ומתפתח לסיפור של ריאליזם פנטסטי בהשראת מורשתה של אותה תרבות. כך, באיסלנד הוא נלחם בזִקנה עם האל תור; בפוארטו עדן הוא מגלה את סודם של האנשים חסרי הצל; וביפן הוא מלווה משורר הייקו אגדי במסעו בהרים. כל זאת ועוד, תוך תיאור נופים עוצרי נשימה, היכרות עם דמויות לא שגרתיות והתמודדות עם מצבים מסעירים המתרחשים במצבי תודעה שונים.

מקט: 978-965-565-310-6

זה שלושים שנה שיוסי לב מטייל בעולם מתוך תשוקה עזה לגלות משהו מהמסתורין, מהחוקיות הנסתרת, מהסדר הפלאי של הדברים. במסעותיו […]

---

“הירח והשמש הם נוסעים של מאה דורות, והשנים שבאות והולכות גם הן מגזע הנוודים. גם אנשי קדם רבים מתו בדרכים. וכמו ענן בודד שנסחף ברוח, לא הפסקתי גם אני – איני זוכר מאיזו שנה – לחשוב על נדודים.

אלי הנדודים כישפו אותי שאצא ואלך… רוחות הדרכים קראו לי, ולא יכולתי עוד לחשוב אלא על המסע.”

– מאצואו באשו. הדרך הצרה לאוקו. תרגום: יעקב רז. הוצאת חרגול עם עובד, 2006.

 

 

מכתב לקורא

קורא יקר,

נתמזל מזלי ונסעתי רבות ברחבי העולם. מסעותיי נתנו לי השראה לסיפורים שכאן. רובם מתחילים כמסע רגיל (בחלקם מתוארים דברים שאכן קרו לי), ומתפתחים לסיפורים פנטסטיים, המבוססים על רעיונות ששאבתי מתרבויות ומיתוסים שונים. כך למשל, כשקראתי שבני המאיה האמינו שיש שני צירים של זמן – זה המוכר לנו ועוד אחד, קיבלתי השראה לכתוב את הסיפור “הזמן שלפני הזמנים”.

המסתורין שבעולם

בבוקר ערפילי הסתובבתי במאצ’ו פיצ’ו, עיר האינקה האבודה, וחשתי את ההוד האדיר של המקום. מהי התחושה המדהימה הזו? ממה היא נובעת?

האם הייתם פעם במקומות בהם חשתם, בידיעה אינטואיטיבית, את מה שחשו דורות רבים לפניכם – שיש פה משהו חזק, קדוש, פלאי, עוצמתי? מין אנרגיה חזקה, מרפאת, או לחילופין מסוכנת?

כשנסעתי לארצות רחוקות ואקזוטיות, נחשפתי קודם כול לעוצמה שלהם – וארנאסי בהודו, סלע אולורו במרכז המדבר באוסטרליה, הפסלים באי הפסחא, הזוהר הצפוני באיסלנד. כל אלה הן תופעות שמתלווה אליהן אנרגיה אדירה. לפני כל טיול קראתי את ההסברים המיסטיים והמיתולוגיים שנתנה כל תרבות לתופעות העולם. כל תרבות ניסתה לתת הסבר משלה לטבע היקום.

כל אלה היו הרקע וההשראה לסיפורי המסעות שכתבתי בחמש־עשרה השנים האחרונות. הסיפורים שייכים לתחום הריאליזם הפנטסטי , שניתן לאפיינו כמעבר מתחום המציאות הרגילה אל תחום הפנטסיה. למשל ע”י מסע בזמן, משחקים במימדי הזמן והחלל ועוד.

בכל הארצות והמקומות המתוארים בספר ביקרתי, פרט למקסיקו. פעמיים קניתי כרטיס ונאלצתי לבטלו עקב סיבות וחששות בריאותיים. התכוננתי לביקור באתרי המאיה והרביתי לקרוא על אודותיהם, עד שבכל זאת נולד סיפור. נראה לי שהפחד מפני המוות והגורל שחשתי אז, ניכרים בו היטב.

מדוע אני מטייל?

אם תשאלוני – “מה מחפש אתה במסעותיך ובסיפוריך?” תהיה תשובתי המיידית – “אינני יודע”. שכן אם הייתי יודע מה אני מחפש, הרי שכבר מצאתיו. אך אם תלחצו, אענה: “את הסדר הנסתר שמאחורי הדברים מחפש אנוכי”. או, את “הסדר הפלאי של הדברים”. למשל, כוחן של מילים – האם ניתן ללכוד את ההוויה במילים, כמו בקפסולת זמן? האם יש סודות המקודדים לא רק בכתבים שונים, אלא בצורות אחרות, למשל ביצירות אמנות או במוזיקה?

ומתוך מה שגיליתי, יש לי תשובה נוספת, מעט קבליסטית באופייה (ואולי גם שמאניסטית).[1] התנ”ך נפתח במילים: “בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ; והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.”

תשאלו ודאי, מה זה קשור לטיולים?

ובכן, כבר בבריאת העולם נוצר, בנוסף לפלא הבריאה, גם תוהו ובוהו, כלומר שבר וכאוס שיש לתקן. בכל בריאה יש הרס. ומוסיפה תורת הקבלה, שבזמן בריאת העולם נוצר שבר ונתפזרו כל ניצוצות השפע האלוהי בעולם. תפקידו של האדם הוא לאסוף את הניצוצות שנתפזרו בעולם, כחלק מתהליך ה”תיקון” שעליו לעבור.

לאחר שביליתי כעשרים וחמש שנה במסעות לאזורים שונים וחוויתי בהם חוויות, חלקן מיסטיות במיוחד, חשתי כי בעקבות כל חוויה כזו נשמתי משתנה, נהפכת לשלמה יותר. מכאן הגעתי לתיאוריה הבאה:

כאשר נולדת הנשמה בעולם זהו תהליך של בריאה. אך מכיוון שבכל בריאה יש גם הרס, הרי שחלקים מנשמתנו נשברים לרסיסים ומתפזרים בכל העולם. כאשר אדם יוצא מביתו (“לך לך מארצך וממולדתך”)[2] ותר בעולם, הוא יכול להגיע למקומות שהוא חש כי כבר ביקר בהם פעם. הוא מרגיש, בחושים שאינם ידועים לנו בדיוק, שרסיס מנשמתו נפל שם. לכן, אם יהיה קשוב ויחווה את אותו מקום במלואו (לא תמיד באופן רציונלי), ייתכן שיוכל להכיר רסיסים אלה, לחלצם מתוך המקום שבו הם תקועים, ולהשיבם לתוך נשמתו. וכך תהיה נשמתו שלמה יותר.

וזוהי אפוא סיבה נוספת לכך שאני מטייל: ייעודי כטייל הוא לחפש ולחוש את המקום שבו עליי לטייל הפעם, וכשאגיע אליו – לנסות לחלץ ולהחזיר לעצמי עוד רסיס מנשמתי.

מכאן גם האמרה הנפלאה, שראיתי על קיר אכסניה מקסימה בקיאקורה שבניו־זילנד:

“העולם הוא ספר גדול. ומי שלא טייל, כאילו קרא בו רק עמוד אחד.”

הנה העניין: כדי לקרוא את נשמתנו ולהכירה, עלינו לצאת ולטייל בעולם, שם נמצא חלקים שאבדו ממנה, נכיר אותם, ונקרא לאט־לאט את כל דפיו של הספר המופלא שהוא נשמתנו.

בספר זה עשרה סיפורי מסעות, וביניהם משובצים גם עשרה סיפורי אהבה, הנקראים “מסע אל האהבה”. גם בהם יש הרבה מהפנטזיה והאגדה. מדוע גם הם מסעות? אני חש כי כל חיינו אנו במסע אל האהבה, ולפיכך הם משולבים כאן, בין מסעותיי.

הרבה ממחשבותינו סובבות סביב האהבה, או כמו שאמרה הדוכסית ב”אליס בארץ הפלאות”: “ומוסר ההשכל של זה הוא – אכן האהבה, האהבה היא שמסובבת את העולם!”

 

אם כן, הבה נצא למסע,

יוסי לב

 

 

מסע אל האהבה
מי אני?

בבוקר בהיר הגעתי במכוניתי לקניון רמת אביב. איש הביטחון שבשער היה בהיר, כבן ארבעים וחמש, בעל שיער כסוף וכנראה ממוצא רוסי. הוא בדק את תא המטען במכוניתי ואישר לי להיכנס. היה נחמד, כי הוא עשה זאת בחיוך קטן וסימפטי.

החניתי בחניון התת־קרקעי ונכנסתי לקניון. בכניסה אל המעלית עמד איש ביטחון. הבטתי בו והופתעתי. היה זה אותו איש שבדק אותי בשער…

מה זה? הרי הוא בכניסה לחנייה, חשבתי. אבל אחר כך ייחסתי זאת לחוסר הריכוז שלי. שניהם ממוצא רוסי ודומים, מי יודע, אולי הם אחים או קרובי משפחה.

הרוסי ראה שאני מביט בו בעיון, חייך תוך בדיקת התיק שלי ואמר:

“אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובתיקו. והתיק שלך בסדר. תקתק אותה!”

נמרץ מעידודו של איש הביטחון, עליתי במעלית ונכנסתי לקניון. קודם כול ישבתי לשתות קפה עם קרואסון, כדי שאתעורר ואוכל להתרכז בקניות. המלצר הגיש לי את הקפה בתנועות מיומנות, ואפילו הייתה לו מפית לבנה מקופלת על זרועו. הוא הישיר אליי את מבטו וחייך חיוך קטן. היה זה הרוסי.

מה קורה פה? החלטתי לנסות לקשור עמו שיחת חולין קצרה, אבל לא ידעתי מה לומר. לבסוף אמרתי:

“יש משהו בקניון הזה שמזכיר את הקניון בכיכר האדומה במוסקבה, נכון?”

“אני לא יודע אדוני, לא הייתי שם,” ענה הרוסי, ובכך נחתמה השיחה. הוא פנה אל המטבח ונעלם.

בשעת בוקר מוקדמת זו הייתי במצב מרחף במקצת, מכיוון שלא ישנתי הרבה בלילה. לכן חייכתי לעצמי ושתיתי את הקפה באיטיות, עד שחשתי את האנרגיה של הקפאין זורמת בעורקיי. כעת הייתי מוכן למשימתי: קניית בגדים ב”זארה”.

נכנסתי במרץ ל”זארה” והתחלתי לדפדף בין הבגדים. רציתי לקנות חליפה ייצוגית, אבל לא רשמית מדי. חיפשתי כמובן מוכר להתייעץ עמו. המוכר, אדם כסוף שיער, עמד בגבו אליי, וכשהסתובב שוב הופתעתי (או אולי כבר פחות?) – היה זה הרוסי.

הוא הרים גבה אמר, “כן אדוני, אני לרשותך. בנעוריי חלמתי להיות סטייליסט, אך לא היו לי לקוחות. לכן הפכתי למוכר בחנות בגדים, וכאן אני משמש בסתר כסטייליסט לכל לקוח. אני רואה בכך שליחות!”

הבטתי בו בהפתעה, והוא הוסיף:

“אכן, ‘הבגדים עושים את האדם’, אך למעשה, האדם הוא שעושה את הבגדים. מה קדם למה, האדם או הבגדים?”

והוא עזר לי באלגנטיות לבחור חליפה. פסעתי לעבר תאי המדידה, אך אז אירעה תאונה מצערת: החלקתי על קליפת בננה, נחבטתי בראשי והתעלפתי.

כשהתעוררתי, מצאתי עצמי בבית חולים. מיד ניגש אליי אח בחלוק לבן. היה זה הרוסי.

“אתה בבית חולים,” הסביר. “שברת את הפנים. מיד תיכנס לניתוח.”

הוא הוביל את מיטתי, שהיו לה גלגלים, אל חדר הניתוח. כשהכינו אותי לניתוח, ניגש אליי המנתח והציג את עצמו.

“ד”ר אדריאנוב פלוטיאנוב,” היה זה שוב הרוסי. “שברת את הלסת ואת האף. לא נורא. מיד נתקן אותך.”

“דוקטור, לא ראיתי אותך פעם?” העזתי לשאול.

“מי יודע,” אמר. “העולם קטן והכדור עגול – קח אקמול!”

“אולי בקניון רמת אביב?” שאלתי.

“ייתכן,” אמר כממתיק סוד. “אני מסתובב שם לפעמים. טוב,” המשיך בקורקטיות. “ניגש לניתוח. נקבע את השברים וייתכן שנעשה משהו פלסטי כדי לתקן את השינויים שנוצרו בפנים,” הוא תקע בזרועי זריקה. נרדמתי וישנתי עמוקות.

התעוררתי בחדר ההתאוששות. קמתי בזהירות, מטושטש מעט, וניגשתי אל הראי כדי לראות את התוצאה.

מתוך הראי ניבטו אליי פניי החדשים.

היו אלה פניו של הרוסי.

הוא היה אני, ואני הייתי הוא.

 

 

 

מסע 1
בחזרה לפוארטו־עדן

“מתישהו… הכול נכתב. הכול כתוב … צריך רק למצוא –

וגם לדעת לקרוא את זה.” (אנונימוס)

א.

“נאבימאג”, ספינת המשא הגדולה, נוסעת פעם בשבוע דרך התעלות עד פוארטו־נאטאלס שבדרום צ’ילה, וחוזרת אחר כך צפונה, לפוארטו־מונט. כשהפלגתי בה בתעלות אלה לכיוון פוארטו־עדן, לא ידעתי מה אשאיר שם בסיום הביקור.

השם “תעלות” (“canals”) יכול להטעות. מדובר בעצם בפיורדים שהם כנראה הארוכים בעולם: החל מפוארטו־מונט שבצ’ילה מתחילה שרשרת איים צרה וארוכה מאוד במקביל לחוף הים, ונמשכת לאורך מאות קילומטרים, עד הקצה הדרומי של צ’ילה, שהוא בעצם סוף יבשת אמריקה, קרוב לארץ האש, השער לאנטארקטיקה. בין האיים האלה לבין החוף זורמים המים במעין תעלה טבעית ומרהיבה, שרוחבה נע בין מאות מטרים לשני קילומטרים. ומכיוון שהתעלות תמיד שקטות הודות לאיים המגנים עליהן מפני זעפו של האוקיינוס השקט שבצידם השני, שטות בהן רוב האוניות.

התעלות האלה הן מערכת מים מופלאה. מדי פעם הן מסתעפות אל תוך היבשת ויוצרות נתיבי מים משתנים. ומכיוון שקר מאוד בחלק זה של העולם, חלקן מסתיימות בקרחוני עד מופלאים, שמי יודע כמה אלפי שנים הקרח בהן קפוא לעד, וכמה זיכרונות של אלפי שנים הוא נושא בתוכו.

הקרח זוכר. זוהי עובדה מדעית: מדענים שחוצבים קרח בקטבים יכולים לבחון אותו ולדעת מה היו הטמפרטורות בשנים מסוימות, ואפילו על רעידות אדמה ועל התפרצויות געשיות שהתרחשו לפני אלפי שנים.

הטבע כאן מרהיב ביופיו. כששטים בתעלות והשמש זורחת ללא רוח, מתגלה פטגוניה – שמו של החלק הדרומי של צ’ילה וארגנטינה – במלוא הדרה: ההרים הנישאים, חלקם מושלגים, האיים הצרים, חלקם צחיחים וחלקם מכוסי עשב, הקרחונים הגולשים אל התעלות, והעיקר, מי הים השקטים והצלולים כראי, שבהם משתקף כל הפלא הזה. כשנושבת רוח חזקה, אין אמנם גלים סוערים, אך הכול הופך אפור, וגלי הים הקטנים עוברים באלכסון מצד אחד של התעלות אל הצד השני. מכיוון שהאיים כה קטנים ומבודדים, הרי שלאורך כל מאות הקילומטרים שלהם אין יישובים. למעשה, יש שם רק יישוב אחד, ששרד לאורך אלפי שנים, ושמו פוארטו־עדן.

המסע התאפשר לנו בזכות מסורת שהתפתחה שם במשך השנים, להעלות עד עשרים תרמילאים להפלגה תמורת סכום סמלי מאוד. בהפלגה זו שטתי עם עוד כחמישה־עשר תרמילאים מצפון לדרום, לעבר פוארטו נאטאלס.

רוב הזמן התרכזנו בחדר המועדון של התרמילאים, שהיה במפלס הגבוה של הספינה. הבטנו בנוף, מוגנים מהקור שבחוץ, שתינו ושיחקנו בקלפים כדי להעביר את הזמן. אני הצטרפתי לקבוצה של ארבעה: שתי בחורות יפות, בנות 35 מהולנד, אמנדה ואנקה; פול, בחור בלונדיני משבדיה, בן 40, שגר כבר עשר שנים בקולומביה ויש לו שם מטע קפה. פניו היו יפות, אבל הבעתו קצת מרירה; ואלפונס, חברו לעבודה, קולומביאני שחום וחייכן.

משחק קלפים הוא דרך טובה להכיר אנשים. בעבר חשבתי שזה סתם משחק מעצבן, עד שפעם בהודו, באודיפור, רציתי מאוד להכיר שתי מטיילות, ולא ידעתי איך להתיידד איתן. בערב ראיתי שמישהו משחק איתן קלפים וכולם צוחקים, ולמחרת הם כבר הכינו יחד ארוחות במטבח של הגסטהאוס. מאז אני מצטרף למשחקי קלפים כשאפשר.

אז שיחקנו ומדי פעם הערנו הערות, סיפרנו קצת על עצמנו והתבדחנו. שמתי לב שפול מנסה להרשים את אמנדה. אני, לעומתו, לא התכוונתי להרשים אף אחד, ואולי דווקא בגלל זה יצאו לי כמה הערות מצחיקות. בסך הכול, אני בן אדם רציני, אולי יותר מדי, אבל יש בי צד מצחיק לפעמים. הפעם ממש הופתעתי, אמנדה צחקה כמעט מכל הערה שלי, טפחה על גבי ואמרה, “גדול! גדול!” אפילו כשקצת הקנטתי אותה בהומור. גם אנקה הצטרפה אליה, ותגובתן עודדה אותי להמשיך. שמתי לב לכך שפול מקנא ומחייך באופן קצת מאולץ, אבל אני ממש נהניתי, הרגשתי כמו כוכב חברתי.

לאחר כשעתיים ירדנו לארוחת הצהריים בחדר האוכל. כאן ציפתה לנו הפתעה – הרבה סלמון. דגי הסלמון חיים בהמוניהם במים הקרים האלה, שהם מקור מחייתם הטבעי. לכן הם זולים מאוד – והכי טובים בעולם. בפעם הראשונה שטעמתי אותם נדהמתי. לא תיארתי לעצמי שהם יכולים להיות כל כך עסיסיים ומלאי דקויות של טעם מכל הסוגים. גם אמנדה ואנקה התלהבו. ניסיתי לחלוק איתן הגיג רציני.

“איזה חיים יש לסלמון?” שאלתי. “הוא חי שנה, ואחר כך חוזר להטיל ביצים ולמות. מה הטעם בחיים כאלה?”

כשראיתי שגם זה מצחיק אותן, הבנתי שכל מה שאגיד כבר יגרור תגובות נלהבות של צחוק, ודווקא די נהניתי מזה, אבל התחיל להפריע לי שפול נועץ בי מבט קצת מנוכר.

בלילה חזרתי לתא שלי. לפני שנרדמתי חשבתי שבעצם אמנדה מתחילה למשוך אותי, אולי משום שהפגינה חיבה רבה כלפיי. הדבר חזר גם למחרת. ישבנו ושיחקנו קלפים והפכתי לבדרן של החבורה, אבל התפתחו גם שיחות רציניות יותר ביני לבינה.

ואז, לקראת אחר הצהריים של היום השני להפלגה, הודיע לנו הקפיטן כי אנו מתקרבים לפוארטו־עדן. שטנו בתעלות, מצידנו האחד היבשת ומהצד השני איים קטנים וארוכים, האחד אחרי השני, מעין שובר גלים טבעי. ואז החלה התעלה להתרחב, ובמרחק מה מלפנינו הפכה למעין לגונה שלתוכה התנקזה עוד לשון אדמה מכיוון היבשת. על לשון יבשה זו היו צריפים קטנים שנראו עשויים מפח אפור. ביניהם הייתה די הרבה צמחייה, עצים, שיחים וגם שטח שנראה מעובד. כשהתקרבנו ראינו כי יש שם מעגן קטן, וסירות מנוע קטנות וצהובות החלו לשוט לקראתנו.

ב.

הסירות הצהובות התקרבו, חורשות תלמי מים בלגונה, והערב החל לרדת. אורות נדלקו בצריפים. עמדתי עם האחרים על הסיפון וחשבתי איך בכלל יכולים אנשים לחיות במקום כה שכוח אל. זה היה מדהים, כיוון שהיה זה בעצם מין מדבר ימי באמצע שום מקום.

אבל לא הספקתי לחשוב הרבה, כי הרוח החלה מתגברת ומתגברת, שורקת בקול ושולחת אלינו קור אימים. כולנו עמדנו עטופים במעילינו, רועדים מקור. אנשי פוארטו־עדן חתרו לקראתנו בסירות המנוע הקטנות, עומדים קפואים אך מנפנפים, כאילו באו לפגוש אותנו מתוך הים או ממעמקי הקרחונים.

“מקום כזה מתאים לך!” קראה אמנדה באוזני, בעצם ממש צעקה, כדי להתגבר על הרוח השורקת.

“האמת שכן,” צעקתי בתשובה. “זה ממש עולם אחר…”

“ידעתי!” קינטר אותי פול. “אתה בא מעולם אחר. בגלל זה אתה משונה… אולי תישאר פה.”

“אולי,” צעקתי. “יותר טוב מלשמוע אותך כל היום.”

פול חייך ונראה קצת פחות עוין.

הספינה החלישה את המנועים, עצרה וייצבה את עצמה בלב המפרץ. המנופים שלה הורידו מכולות די גדולות לתוך חלק מספינות המנוע. הרוח הקפואה המשיכה לנשוב בעוד היום הוסיף והחשיך. תפסנו מחסה מאחורי קיר על הסיפון והמשכנו לצפות בהם עד שהגיע תורנו. ירדנו כולנו, כחמישה־עשר איש, לתוך אחת הספינות. ידיים אמיצות ומחוספסות הושטו לעברנו ועזרו לנו לשבת לאורך שולי הסירה. הרוח שככה מעט, וכך הפלגנו על הלגונה לעבר היישוב בשקט כמעט מוחלט. רק רעש סירות המנוע וגם כמה גנרטורים לייצור חשמל עבור הבתים, ניסר באוויר.

נכנסנו אל מימיו השקטים של מפרצון קטן, שבו עגנו עוד כמה סירות, וירדנו אל החוף, שם חיכה לנו איש כבן חמישים, פניו בצבע חום כהה־ברונזה ושערו השחור מבריק. הוא נראה שונה, מגזע אחר. הוא חייך ולחץ את ידו של כל מי שירד מהסירה אל החוף.

יצאנו לסיור בין בתי הכפר, וגילינו שברבים מהם לא היה דבר אותנטי. היו אלה צריפי עץ מודרניים שצופו בפח וחוזקו בעמודי פלדה, כדי שיעמדו ברוח החזקה. אך כשהגענו לביתו של המדריך, היה פנים הבית מרוהט באופן מסורתי. בסלון העגול ניצב ספסל אבן מעוגל לכל אורכו, מרופד בפרוות כלבי־ים, ועל הקירות היו תלויים עורות כלבי־ים. ישבנו והמדריך סיפר על פוארטו עדן:

“אנשי פוארטו עדן חיו אלפי שנים בבידוד מוחלט, ללא קשר עם היבשת. לא ניתן היה להגיע אליהם, והם נתגלו רק במאה התשע־עשרה, ואז סופחו לצ’ילה. עד אז הם חיו טוב: בנו בניינים מהאבנים המקומיות, גידלו פירות ייחודיים לאזור במשך הקיץ, צדו כלבי־ים וחיות אחרות, וצברו אוכל לחורף הקפוא (עד מינוס ארבעים מעלות) שבמהלכו הסתגרו בבתיהם. והדבר הייחודי – הם התהלכו ושחו עירומים רוב הזמן. הדבר חיסן אותם נגד מחלות והם היו בריאים מאוד.

“כשהגיעו הצ’יליאנים הראשונים, החלה המודרנה להשפיע: הם התלבשו, אכלו אוכל מיובא ובנו צריפי עץ ומתכת. אך לאסונם, אנשי צ’ילה הביאו איתם גם חיידק לא מוכר, שחיסל חלק גדול מאוכלוסייתם. בהדרגה החלו מעט אוניות להפליג בתעלות, וכמה אנשים מצ’ילה התיישבו במקום. הם התחתנו עם המקומיים, והגזע הייחודי של פוארטו־עדן הלך ונכחד.

“ברגע זה נשארנו רק שבעה אנשים, כולל אותי, מהגזע המקורי, בינינו רק אישה אחת. ייתכן מאוד שהיא תתחתן עם מישהו מצ’ילה, כי בתוכנו לא מצאה בן זוג. כך שבדור הבא, הגזע שלנו כנראה ייכחד. אנו הדור האחרון.”

דבריו, שנאמרו בעצב־מה אך גם בגאווה, הרשימו אותנו מאוד, וכך גם הילוכו הגאה ומבטו יוצא הדופן. הבטתי בחבריי לספינה. נראה שפול ואלפונס פחות התרשמו מסיפורו, ואילו אנקה ואמנדה התרגשו מדבריו. אני הייתי מרותק. קולו ותוכן דבריו כמו באו מעולם אחר. הוא הביט בנו כמסונוור, אולי זהו מבט שמפתח מי שכל הזמן מסתכל על שלג, ובמשך הדורות מבט זה עובר בירושה.

אך שמתי לב למשהו נוסף: כמעט שלא היה לו צל! רק עיגול אפור קטן של צל הקיף את רגליו. זאת, בניגוד לכל צל רגיל, שנזרק לאורך הרצפה בהתאם למקור האור. וכשהתקדם, נע עיגול זה מסביב לרגליו יחד איתו.

הופתעתי ונדהמתי, שכן הדבר נגד את חוקי הפיזיקה המוכרים לי. הבנתי שהוא באמת אחר, ובו ברגע החלטתי להישאר במקום מספר ימים. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי: שמי חוסה (יוסף בספרדית), ואני מתעניין בתרבויות של פעם. ומכיוון שהספינה תשוט בתעלות ותחזור צפונה בעוד כשבוע, אני מבקש להישאר עד שתשוב ולגור עימם כמה ימים.

הוא היה מופתע, אך הסכים ברצון, בייחוד כשהצעתי לו תשלום על האוכל ועל הלינה. לא סכום גבוה, אך במקום כזה, שבו אין שירותי תיירות, היה זה כנראה סכום נכבד. סיכמנו שאשאר לשבוע שבמהלכו אצא עם אנשי היישוב לדיג וארשום מפיהם חלק מסיפורי האגדות וההיסטוריה של פוארטו־עדן.

סיפרתי לחבריי לספינה על החלטתי. אמנדה התפלאה: “בשביל מה אתה נשאר בחור הזה? אין פה מה לעשות!”

לא גיליתי לה על הצל. נפרדתי ממנה ומאנקה בחיבוק, מתפלא כמה נקשרתי אליהן. אבל זה חלק מהמסעות – פוגשים מישהו ונוסעים איתו יומיים־שלושה, וממש נקשרים וקשה להיפרד. מפליא עד כמה נקשרים – הרבה יותר מהר מאשר בחיי היום־יום. לחצתי יד לפול ולאלפונס, וחשתי הקלה להיפטר מעינו הצרה של פול.

בעבר הדי רחוק, כשהייתי בשנות העשרה והעשרים שלי, קרה שרציתי “להתחיל” עם מישהי ועוד מישהו היה מעוניין בה. גם אז, אם הרגשתי שהוא כועס עליי, הייתי נוטה להירתע ולוותר. יש בזה משהו מאיים. אולי זה טבעי שזה קורה, אבל זה יכול להתפתח לריב ולאלימות פיזית, וזה מרתיע אותי. אני לא פוחד מעימותים (ואפילו טוב בהם), אבל משתדל לא להגיע לזה אף פעם. בשביל מה לריב עם אחרים? רק אם מוכרחים, ולפעמים מוכרחים.

ליוויתי אותם לספינה, הם הפליגו, ואני נשארתי באחד המקומות המבודדים על פני כדור הארץ. חשתי ריקנות.

ג.

הרגשתי טוב בחדר שהקצו לי, כאילו הגעתי למקום מוכר, וישנתי היטב. בחוץ שרקה הרוח בעוז. גם בפנים היה קר, ודאי כאפס מעלות, שזה חם יחסית לאזור זה. אל לשכוח, היה זה בכל זאת אוקטובר, אמצע האביב בחצי הכדור הדרומי.

התעוררתי בשעת צהריים מוקדמת והתחלתי להסתובב בין האנשים, לקשור עמם שיחה ולשאול על חייהם. הם ענו לי בחביבות, אך איש מהם לא היה מבני הגזע המקורי של פוארטו־עדן, והם לא חידשו לי משהו בתשובותיהם. לקראת אחר הצהריים, כשטיילתי בפאתי היישוב, מקום שבו ההרים ירדו לעברו ובמרחק כמה מאות מטרים החל להתנשא קרחון לא גדול, ראיתי אדם כבן ארבעים וחמש מהלך, וידעתי מיד שלפניי ניצב אחד מבני השבט המקוריים. כיצד ידעתי זאת? איני יודע. משהו בתנועותיו אולי.

התקרבתי וראיתי שצלו אכן קטן ומצטמצם לכדי עיגול המקיף את רגליו. בירכתיו לשלום והוא ענה בידידות שנמהלה בה גם גאווה. מבט אחד בעיניו הבהיר לי כי נהיה ידידים. הייתה בינינו כימיה. ואכן, שוחחנו בספרדית, שכבר ידעתי די טוב, והוא כמובן, בהיותו קשור לאנשי צ’ילה, ידע היטב. שמו היה מונינו, שפירושו בשפת פוארטו־עדן “הזאב הלבן”. הוא הזמין אותי לצעוד איתו לעבר הקרחון.

צעדנו, ולאחר כקילומטר הגענו למרגלות הקרחון, שאנשי המקום חצבו בו שביל. סיפרנו על עצמנו, ושאלתי אותו כיצד הצל שלהם כל כך קטן. הוא הופתע מהשאלה ושתק. אחר חייך וענה:

“לפי עדויות מעטות שיש לנו, זה התפתח במהלך הדורות. יש על כך כמה מיתוסים, אך קיים גם הסבר שאופיו הוא ברוח התיאוריה של דרווין. כידוע, לפי האבולוציה, חיות שהשתנו כדי לשרוד טוב יותר הן שהמשיכו לאורך הדורות ולא נכחדו. בימי קדם חיו באזור פוארטו־עדן חיות ענקיות דמויות דינוזאורים, שטרפו רבים מאנשי המקום. החיות זיהו את אנשי המקום בקלות, לפי הצל הארוך שהטיל גופם על השלג. עם השנים התקצר הצל אצל חלק מהאנשים, ואותם התקשו החיות לצוד. אנשים אלו הם ששרדו והתרבו. וכך, הלך הצל והתקצר, עד שנהיה לעיגול קטן מסביב לרגליים. זהו חוק הברירה הטבעית של דרווין: האנשים שצלם כמעט התבטל, שרדו.”

הסברו, על ההיגיון האבולוציוני שבו, נשמע לי מופרך למדי. חזרנו בשתיקה לעבר הכפר. השמש החלה לשקוע. עברנו על פני צריף עץ שעליו היה כתוב “ליבריה”, כלומר, ספרייה. מונינו אמר שזוהי הספרייה המקומית והציע לי לבקר בה.

ישנתי היטב, אך בלילה היו לי חלומות טרופים. חלמתי שאני עומד מול הקרחון ורואה בו פתח קטן, זוחל לתוכו ומוצא עצמי בתוך מנהרה חשוכה. אבל בקצה בוקע אור. אני זוחל ויוצא לתוך מערת קרח ענקית, שמוארת מאור שמש שחודר מלמעלה. אני צועד כמה צעדים ולפתע שומע מאחוריי צעדים רמים. איש שלג ענק ועצבני מתקדם לעברי. צעדיו גדולים וכבדים. אני רץ קדימה כדי לברוח, אבל אז מופיע לפניי זאב לבן ענק. אני מחליק בבהלה על השלג ונופל על גבי. הזאב נוהם באיום ומזנק מעליי לעבר איש השלג…

התעוררתי בבהלה. שחזרתי בראשי את החלום ונזכרתי ש”מונינו” פירושו “זאב לבן”. וכאן, בחלום, הזאב הלבן היה לטובתי. אני מאמין שחלומות אומרים לנו משהו. כבר קרה בעבר שחלמתי על מישהו שלכאורה היה חבר שלי, חלום מוזר שבו הוא מלגלג עליי, ובסוף התגלה שבכל אותו זמן שהחשבתי אותו לחבר הוא ניסה להכשיל אותי. והיו עוד מקרים כאלה. אז אולי זה לא הגיוני לפעול לפי החלומות, אבל טוב שמונינו היה טוב בחלום הזה, ולא נגדי. המשכתי לתת בו אמון, אחרת ייתכן כי מה שקרה בהמשך לא היה קורה.

ד.

למחרת בבוקר ניגשתי ל”ליבריה”. היו בה בעיקר תרגומים לכמה ספרי מופת של סופרים ידועים. היה גם ספר היסטוריה של המקום, שנראה כי הודפס במכונת דפוס ביתית לפני כמה עשורים. מעבר לאלו לא מצאתי שם כלום.

הגיעה שעת הצהריים, האוויר היה קר וצלול והשמש זרחה. צעדתי לעבר מרכז הכפר, וראיתי אותה, את האישה היחידה שנשארה מבני פוארטו־עדן. בעיניה היה ברק כהה ורך, פראי וגאה. הלכתי בעקבותיה. גם הצל שלה היה קטן ועגול.

והנה בא מונינו לקראתה. הם עצרו ודיברו. כשהגעתי אליהם, מונינו הציגני בפניה. שמה היה אולה.

“שלום אורח!” אמרה במאור פנים. “מה אתה עושה פה?”

הסברתי שמעניין אותי מאוד לבלות כמה ימים ביישוב כל כך מרוחק ומיוחד.

“גם אתה נראה מעניין,” אמרה בחיוך. “יהיה נחמד להכיר.”

אולה הייתה נחמדה, כבת שלושים וחמש, בעלת מראה אינדיאני שיער שחור מבריק ועור בצבע חום אדמדם ודי מושכת לטעמי. מונינו חייך במבוכה, כי היה נראה שהיא קצת מפלרטטת איתי. היה נעים לדבר עם שניהם, אם כי קצת מוזר. הצל המוארך שלי נראה מוזר ליד הצללים העגולים שלהם. מונינו שאל אם מצאתי משהו בספרייה. הבעתי את אכזבתי ואמרתי:

“אני מאמין שכל תרבות אנושית תמיד תיעדה את הידע שלה. אני פשוט מאמין שהכול כתוב באיזה שהוא מקום. צריך רק למצוא – וגם לדעת לקרוא את זה…”

הם החליפו מבטים רבי משמעות, אך רק להרף עין. אולה הרימה את גבותיה בהפתעה לשמע דבריי, אחר חייכה שוב חיוך רחב.

“זו אמונה מעניינת,” אמרה. “אולי ניפגש לארוחת ערב ונדבר על זה?”

“כן,” אמר מונינו. “אנחנו בין הילידים היחידים ששרדו כאן. נספר לך סיפורים עתיקים שאנו מכירים. אני מזמין את שניכם לארוחת ערב מסורתית היום בביתי.”

“להתראות,” אמרה אולה ונופפה לשנינו, מלאת חיים ואנרגטית.

את יתר היום העברתי בשוטטות נעימה, ובערב הגעתי לביתו של מונינו. אולה הגיעה אחריי. הבית היה מוסק היטב ומואר באור נעים מהגנרטור שפעל בחוץ. באח הקטנה שבסלון בערה אש. ישבנו על דרגשים רכים, מרופדים בעורות לווייתנים, ואכלנו ארוחה של נתחי בשר כלב־ים עם ירקות מבושלים בשמן כלבי־ים. גם המרק היה מבוסס על ציר של כלבי־ים.

אני יודע שזה לא נשמע מפתה במיוחד, אבל הארוחה הייתה נפלאה. מונינו ידע לבשל תבשילים מסורתיים, וכך הוא תמיד עם תבשיל מסורתי: אם מבשלים אותו כראוי הוא יוצא מעדן, ואם לא, מתקבל תבשיל שמן, כבד או מתוק מדי. כאן הטעמים היו מעודנים, ומצב רוחנו עלה פלאים. מונינו ואולה שרו לי שני שירי־עם עתיקים בדואט, ואחר כך שתינו את היין המקומי: אלכוהול שבו הושרו דובדבנים מתוקים־חמוצים הגדלים מדי קיץ באזור.

היין החמוץ־מתוק הסעיר את דמי. הרגשתי טשטוש נעים, ואחר כך מעין מצב של טרנס. באופן מוזר, הזכירה לי התחושה את מה שחלמתי בלילה הקודם, ואת סערת הרגשות ההזויה שנלוותה אל החלום, הפחד ותחושת החרדה, האין־אונים והסקרנות הקדושה.

“אתה נראה קצת בהלם,” אמרה אולה בחיוך ואחזה בידי.

“קצת מטושטש. כנראה זה היין…” אמרתי. “אבל נעים לי.”

“בוא,” אמרה אולה, “כולנו קצת ככה. שים פה את הראש שלך,” היא התיישבה על השטיח, ואני שכבתי והנחתי את ראשי בחיקה. גם מונינו התיישב מולנו על השטיח, וכך דיברנו מעט, בעוד אולה מלטפת מדי פעם את שערי.

שוחחנו על ההיסטוריה של בני פוארטו־עדן, וכשהזכרתי את הצל הקצר נפלה לרגע שתיקה. הם הביטו שוב זה בזה במבטים רבי משמעות, ואז פתח מונינו ואמר:

“יש דברים שאנו שומרים בסוד בינינו, אלו שנשארו מתרבות פוארטו־עדן. אך אנו מאמינים שדברים לא קורים סתם. לא מתוך צירוף מקרים הגעת לכאן, ונראה לנו כאילו אנו מכירים אותך כבר שנים. אולי חיית פה בגלגול קודם, ואולי נפגשנו אז. בכל מקרה, אנו רוצים לשתף אותך במעט מסודות תרבותנו, העומדת בסכנת הכחדה. למעשה, אתה כבר פה ואין לך ברירה. ההחלטה נתקבלה ואתה תשותף בסוד. אך היזהר מלגלותו, כי אז תהיה נשמתך בסכנה. הדברים מורכבים מאוד, וחלקם אינו מובן לגמרי…”

חשתי פחד לשמע דבריו, אך יותר מכך, סקרנות וסערת רגשות. הנהנתי בראשי. הייתי חייב לשמוע על מה הוא מדבר.

“בתרבות שלנו יש את מושג ‘האופק האחר’,” אמר מונינו. “‘האופק האחר’ הוא המקום שבו באמת נמצאת נשמתנו, אם נדמיין שאיננו כבולים ליום־יום. עצום את עיניך וחשוב על האופק האחר שבו אנו נמצאים. היכן אנו בדיוק?”

עצמתי את עיניי, אך לא הצלחתי לחשוב. הכול היה כל כך שונה ומסתורי, וגם מאיים. מי יודע מה אראה?

“אל תפחד,” לחשה אולה שישבה קרוב אליי ואחזה במרפקי לאות עידוד. “תחשוב ותראה איזו תמונה תבוא אליך…”

עצמתי את עיניי והרפיתי כדי להירגע. והנה ראיתי אותי ואת מונינו ואת אולה עטויים בגדי פרוות עבים, יושבים בשלג, בשולי הקרחון שליד הכפר.

היה חושך ואנו הבערנו מדורה קטנה וישבנו לידה, מביטים באש ושותקים. סיפרתי להם את זה.

“אם כך, שם אנו נמצאים באמת. נלך לשם,” אמר מונינו.

קמנו, לבשנו מעילי פרווה ויצאנו אל הלילה. הירח היה חצי מלא, ולאורו מצאנו את הדרך. הגענו אל תחילת הקרחון ושם, ליד גוש קרח ששימש לנו כמחסה, ישבנו במעגל שלושתנו על השלג, והקשבנו, וחיכינו.

“מה קורה כעת באופק האחר?” שאל מונינו.

עצמתי את עיניי והמתנתי. ואולי אפילו לא עצמתי אותן, שכן אנו נשארנו באותו מקום, גם כאשר עיניי היו עצומות. עדיין ראיתי מסביבי את אותו הנוף בדיוק. עברו כמה דקות, ואז שמעתי צעדים רכים מאחורי גוש הקרח שבצלו חסינו. מאחורי גוש הקרח הופיעה דמות־לא־דמות בעלת ממדים אדירים. היה זה מעין איש שלג כביר ואגדי, כמעט שקוף, שכמו נחצב מקרח. הוא ניגש לעברנו והביט בנו מלמעלה. פניו השקופות הביעו החלטיות או ביטחון רב. אז הרים את ידו הימנית, הסתובב והורה לנו לבוא אחריו.

סיפרתי זאת לחבריי, שישבו גם הם בעיניים עצומות.

“בוא…” לחשה אולה. “נלך אחריו.”

היא ראתה שאני חושש מהדמות העצומה, ונתנה לי את ידה. החזקתי אותה והיא לחצה את כף ידי בעידוד. וכך, יד ביד, התחלנו לצעוד בעקבותיו. הלכנו כמה מאות מטרים עד שהגענו להר שלג שדלת נחצבה בו. הדלת הייתה אטומה, אך האיש האדיר פסע ועבר דרכה כאילו היה אוויר, ואנו אחריו. מצאנו את עצמנו בתוך מערת קרח מוארת למחצה באור תכלכל וקצת אפלולית בירכתיה.

באותו רגע נזכרתי באימה בחלום שחלמתי בלילה. הייתה זו המערה שעליה חלמתי! גם זאת סיפרתי לחבריי, והם החליפו שוב מבטים.

“זה סימן שבאמת היית צריך להגיע לפה,” אמרה אולה. “לא חשבנו אחרת, אבל עכשיו אנחנו עוד יותר בטוחים.”

פסענו בעקבות איש השלג. המערה התרחבה והגענו אל חלל ענק ומואר, כולו עשוי קרח. הבטתי בו, הוא נמשך לאורך כמה מאות מטרים ולכל אורכו היו מסודרים בשכיבה, בשתי שורות, ארונות קבורה מקרח.

מונינו ניגש אל אחד הארונות, התכופף ומשך בידית שהייתה מחוברת אליו. חלקו התחתון של הארון החליק החוצה כמגירה. בתוך הארון לא הייתה גופה וגם לא היו עצמות, רק צל של אדם. צל רגיל, אפור ושקוף מעט. אך החלק התחתון של הצל נחתך בצורת עיגול קטן.

נדהמתי. פתחתי את פי כדי לשאול מה זה, אך מרוב תדהמה לא יכולתי לדבר. הדמות אדירת הממדים כמו שמעה את מחשבותיי, הסתובבה לעברי והצביעה על אחד מקירות המערה. ואז נעלמה.

התקרבתי אל הקיר. אותיות גדולות עשויות קרח, שמהן נטפו טיפות מים, התנוססו עליו.

“ליבריה”.

ה.

“ליבריה…” אמרתי. “ספרייה.”

ואז עלתה בי המחשבה שליבריה נשמע גם כמו “ליברטי”, חירות. האם יש קשר בין כתיבת ספרים לבין השגת החירות המיוחלת בחיים? הרהרתי.

המערה הייתה מוארת היטב. לא ידעתי מהיכן בא האור, אך ניתן היה לראות בבירור את גודלה העצום, את ארונות הקרח, ואפילו את הצללים הקצרים של אולה ומונינו, ואת הצל הארוך שלי. בשתיקה, פתחו אולה ומונינו עוד כמה מגירות של ארונות. בכולן שכב צל, גזור בקפידה בעיגול בחלקו התחתון.

“זוהי הספרייה שלנו,” אמר מונינו חרש. “נכון אמרת, שכל תרבות תיעדה בספרייה משלה את ההיסטוריה ואת הידע שלה. כל צל כזה הוא ספר. סיפור חייו של אותו אדם שנשא אותו, וכל החוויות והידע שצבר.”

נדהמתי. כשאני חושב על ספרייה, אני רואה בראשי ספרים מודפסים.

“מדוע דווקא צל?” שאלתי.

“אבות אבותינו שחיו כאן בתנאים קיצוניים, חוו הכול באופן קיצוני,” אמרה אולה. “כך גם גילו את טבעו של הצל. הצל הוא ישות שיש בה גם יש וגם אין. מצד אחד, זהו יש, כיוון שהוא קיים ושייך לאדם מסוים ורואים אותו, ומצד שני, הוא אין, כי אפשר לעבור דרכו, לעמוד עליו ועוד.

“עקב היותו ישות דואלית כזו, גילו אבותינו שהצל המלווה את האדם צובר לתוכו את כל זיכרונותיו. ראה…”

היא ניגשה איתי לאחד הארונות, שם הבחנתי בצל המונח על מגש קרח דק וארוך. אולה הוציאה בזהירות את המגש ועליו הצל מן הארון, וניגשה לעבר בריכה מרובעת ורדודה, מלאה מים. היא החליקה את הצל לתוכה.

והנה קרה דבר מדהים: בתוך הבריכה הופיעו תמונות וקולות, כמו סרט, שתיארו את כל מה שראה אותו אדם וחווה בחייו. צפינו בחייו כמו בסרט קולנוע.

“כאן מתועדים כל הידע וההיסטוריה שלנו,” אמרה אולה. “זוהי ספריית פוארטו־עדן.”

“אנו עוברים על הספרייה ומוצאים נקודות חשובות בהיסטוריה שלה, ואותם אנו רושמים,” אמר מונינו. “ראה, הנה אחד הגילויים הגדולים שגילינו…”

הוא הוציא את הצל מהבריכה והשיבו לארונו. אחר הוציא צל אחר והכניסו אליה. והנה הוקרן במים הסיפור הבא:

“אנשי פוארטו־עדן רואים במאה התשע־עשרה את אנשי צ’ילה מגלים את יישובם ויוצרים קשר בינו לבין היבשת. לאט־לאט מתגנב לליבם החשש פן ייכחדו. אז מתכנסת מועצת החכמים שלהם ומחליטה לנצל את הידע הייחודי שלהם על השלג ועל הקרח, ידע שאף תרבות אנושית לא הגיעה אליו מעולם. הם מעמיקים מתחת לשלג, למקום שבו הם יודעים כי האקלים נוח, ויוצרים שם מושבה תת־קרקעית. מושבה זו מוארת ומרווחת, ואליה עוברים רבים מאנשי פוארטו־עדן המקוריים. הם מקימים שם את בתי הקרח שלהם וממשיכים במנהגיהם ללכת בעירום ולשחות עירומים עם כלבי־הים…”

“זאת אומרת שהם לא נכחדו?” לחשתי בתדהמה.

“כנראה שלא. פוארטו־עדן ‘של מטה’ עדיין קיימת,” אמר מונינו. “אך עדיין אין לנו ידע כיצד להגיע אליה.”

במקום כלשהו עדיין קיימת פוארטו־עדן! אנשיה ברחו מאימת הציוויליזציה והצליחו להמשיך את קיומם ולחיות כבימים עברו…

“זוהי הספרייה שלנו,” חזר ואמר מונינו, ודבריו הדהדו בין קירות השלג.

המשכנו לפסוע לאורך המערה עד שהגענו אל קיר גדול. אולה ומונינו עצרו והסתודדו, ואז ראיתי שוב את איש השלג השקוף. דמותו הכבירה התקרבה אליי. משום מה לא מצא הדבר חן בעיניי. הוא התקרב יותר מדי. ואז, כשהיה ממש לידי, הניף את ידו מעליי, הורידה לעברי וצעק:

“ליבריה!”

עצמתי את עיניי בפחד והתכווצתי. הרגשתי שאני מיטלטל מעט ושמעתי קול כמו “קליק” ליד רגלי, אך לא חשתי שום כאב ושום דבר לא קרה. פקחתי את עיניי והבטתי למטה, ומה שראיתי הדהים אותי: הצל שלי נחתך בעיגול ליד רגלי. רק עיגול צל קטן נותר צמוד לרגלי, ויתר הצל שכב על הרצפה. איש השלג האדיר הרימו בזהירות והניחו על מגש קרח דק, ניגש לארון מגירה, פתח אותו והחליקו פנימה.

הבטתי חסר מילים במונינו ובאולה.

“אתה ראית סוד שמעטים ראו אי־פעם,” אמר מונינו בשקט. “לכן, אסור לך לגלותו בשום אופן, והצל שלך חייב להישאר אצלנו, כאן במערה.”

הייתי המום, אך ממילא לא ידעתי אם הכול חלום או הזיה, לכן שאלתי אותו:

“אבל איך אסתדר בלי צל כשאחזור לציוויליזציה?”

מונינו הביט באיש השלג השקוף והניד בראשו. היצור האדיר שלף משהו שנראה כמו גליל בד שחור מאחורי מדף קרח. כשהתקרבתי ראיתי שזהו צל מגולגל. הוא גזר מהצל דמות אדם, ואחר הדביקו ליד רגליי, במקום הצל המקורי שלי. ואז נעלם שוב.

“זהו צל מלאכותי. כעת לא יראו שחסר לך צל…” אמר מונינו, אותת לאולה והחל ללכת.

פסענו בעקבותיו יחד, אל תוך קיר השלג שחסם את המערה. עברנו דרך הקיר, כאילו אנו הולכים דרך אוויר, ומצאנו את עצמנו מחוץ למערה. השחר כבר עלה מעל הקרחון. שמש דרומית אדומה צבעה את הקרח בזהב חיוור. במרחק ראינו כמה אורות דולקים בצריפי הפח של פוארטו־עדן. צעדנו לשם בשתיקה ונפרדנו. הלכתי לחדרי וישנתי לפחות עשרים וארבע שעות.

ו.

בהמשך אותו שבוע, עד שחזרה האונייה לאסוף אותי, לא קרו עוד דברים מסעירים. מונינו די התעלם והתרחק ממני. לעומתו, אולה עשתה מאמצים להתקרב אליי. היא באה לחדרי כל ערב. בלילה הראשון היא סיפרה לי אגדות ומיתוסים שונים של אנשי פוארטו־עדן. אחר כך אמרה שאני נאה מאוד ומיוחד בעיניה. דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה, ואז היא נשארה לישון. ישנו באותה מיטה והתעוררנו חבוקים.

בלילה השני היא הביאה תבשיל נפלא, שתינו יין והחזקנו ידיים. היא רצתה שאשכב איתה. לדבריה, חשה שאני שייך לאנשי פוארטו־עדן באופן מסוים. חששתי לעשות זאת, כי לא רציתי שיהיו לי ילדים ממנה, אך תשוקתי אליה הלכה וגברה, ובאותו לילה וגם בלילה שאחריו עשינו אהבה. האם התעברה ויש לי כעת ילד בפוארטו־עדן? זאת לא אדע לעולם.

לאחר כשבוע חזרה האונייה “נבימאג” כמתוכנן, הפעם בדרכה צפונה, לפוארטו־מונט. נפרדתי בהתרגשות מאנשי היישוב המדהים והכמעט־בלתי־אפשרי הזה, וממש בדמעות מאולה.

נותרו לנו עוד יומיים לסיום ההפלגה. עמדתי על סיפון הספינה והבטתי בעשרות האיים הקטנים היוצרים את ה”תעלות”, ובקרחונים הגולשים מתוך חלק מהם אל הים. הרהרתי בליבי כי אי־שם, בתוך הקרח הזה, נמצא הצל שלי, בתוך ספרייה של צללים. האם אוכל לפעמים לעבור שוב אל “האופק האחר” במחשבותיי ובהכרתי, ולחזור לשם? האם פוארטו־עדן קיימת ברובה מתחת לקרח, כשאנשיה ממשיכים לשחות עירומים בינות לכלבי־הים? הבטתי בקרחון היפהפה. תמים היה למראה, אך אוצר בתוכו כל כך הרבה. ויש ודאי עוד הרבה מאוד לגלות.

חלק ממני נשאר בתוך הקרח.

ובהבזק של רגע ידעתי שזוהי אכן האמת: הקרח זוכר.

ז.

לפעמים, כשאני נזכר בפוארטו־עדן, אני תוהה: מה הייתי רואה אם הייתי שולף היום את הצל שלי מהמגירה? האם הייתי יודע יותר על עצמי?

קל לי להסכים עם הדברים הטובים שאומרים עליי, ואני מקבל, בלית ברירה, גם אם אני לא בדיוק מסכים, את הדברים הפחות טובים. למשל, שאני לחוץ. אני בכלל לא לחוץ! האם הדרך שבה אני תופס את עצמי, מבוססת על מה שאחרים חושבים עליי? ואולי במהות שלי אני אחר לגמרי?

הייתי שמח לראות את ילדותי. מה באמת היו אז היחסים עם אבי, שמאוד אהבתי, אבל גם רבתי איתו הרבה (אם צעקות נחשבות לריב). היינו חברים טובים בסך הכול, ונהניתי מחברתו. הייתי רוצה לראות את הדברים מבחינה אובייקטיבית. הרי לכל אחד יש בראש את הסיפור על מה שהיה, ולא בטוח שהסיפור הזה הוא אמיתי.

אולי פעם אחזור לפוארטו־עדן ואפתח את המגירה שבה שמור הצל שלי. אבל גם בלי זה, בכל מסע אני לומד עוד משהו על עצמי ועל עולם הצללים והאורות שבתוכו אני חי.