הריקוד האיטי שלנו

1

ינואר 2006

ההזמנה לחתונה הגיעה ושַיילוֹ ענתה שכן, ברור שהיא תגיע.

מייקי היה מחבריה הוותיקים ביותר והיא לא הייתה בחתונה הראשונה שלו. לא היה לה כסף לטיסה לרוד איילנד אז. (גם היום לא היה לה כסף לטיסה לרוד איילנד.)

אבל הפעם הוא מתחתן כאן באומהה, שני מטר מפה — אז ברור ששיילו תהיה שם. כולם יהיו.

כולם אהבו את מייקי. הוא תמיד שמר על קשר עם אנשים. שיילו אף פעם לא ממש הבינה איך הוא מצליח לעשות את זה.

היא סימנה "כן" לאשר את ההזמנה וכתבה, אגיע בתופים ובמחולות!

שבוע לפני החתונה היא קנתה שמלה במכירת חיסול. בורדו כהה, פרחוני, עם מחשוף עמוק. השמלה הייתה אמורה להיות מידִי אבל עם הגובה של שיילו היא הגיעה רק עד הברכיים. גם השרוולים היו קצת קצרים מדי — היא החליטה פשוט ללבוש ז'קט ג'ינס מעל. (מותר ללבוש ז'קט ג'ינס לחתונה? לחתונה שנייה?) (יהיה בסדר. היא תשים סיכת פרח משי על החזה.)

החתונה נפלה על אחד מימי השישי של רַאיין. שיילו חיכתה שהוא יבוא לקחת את הילדים, ורק אחרי שהם הלכו היא התחילה להתכונן. היא לא רצתה שראיין יראה אותה עם איפור. ונעלי עקב. היא לא רצתה שהוא יראה אותה משקיעה.

אולי יש אנשים שרוצים להיראות טוב לקראת פגישה עם האקס, להראות לו מה הוא מפסיד או משהו. שיילו הייתה מעדיפה שראיין לא יחשוב עליה בכלל. שימשיך לחשוב שהוא היה טוב מדי בשבילה. שיחשוב ששיילו מוזנחת ומנוונת.

שיילו הייתה גרושה בת שלושים ושלוש עם שני ילדים מתחת לגיל שש — אולי היא באמת הידרדרה עד כדי כך.

ראיין איחר, גם אחרי שהיא אמרה לו שיש לה תוכניות. (זו הייתה טעות להגיד לו שיש לה תוכניות).

הוא איחר, ולילדים נמאס לחכות. הם היו רעבים ובמצב רוח רע כשהוא הגיע סוף־סוף, והתפרץ לסלון ברוח וצלצולים בלי שהוזמן להיכנס.

"הם רעבים," שיילו אמרה.

וראיין אמר, "למה לא האכלת אותם, שיי?"

ושיילו אמרה, "כי אתה היית אמור לקחת אותם לאכול."

ואז הוא אמר —

מאותו רגע כבר לא משנה מה הוא אמר. הוא פשוט ימשיך להגיד את אותם הדברים עוד חמש־עשרה שנים של הורות משותפת, ושיילו תיאלץ להמשיך להקשיב, כי… כי היא עשתה שורה של טעויות חמורות וחישובים לא נכונים.

היה כמעט מצחיק כמה גרוע שיילו בנתה את חייה — בעיקר כמישהי שפעם התגאתה ביכולת קבלת ההחלטות שלה.

זה משהו שהיא החליטה על עצמה כשהיא הייתה בתיכון. היא חשבה שהיא טובה בקבלת החלטות כי היא אהבה לקבל החלטות. החלטות היו נעימות, גרמו לה ריגוש. אם מישהו התייסר סביב החלטה או התלבט בין שתי אפשרויות, שיילו שמחה להתערב ולהכריע. העולם יסתובב מהר יותר והכול יהיה צלול יותר אם שיילו תנהל אותו.

אם שיילו הייתה יכולה לדבר עכשיו עם שיילו מהתיכון, היא הייתה אומרת לה שאין טעם בהחלטות אם את לא מקבלת החלטות נכונות — או אפילו קרובות לנכונות.

ראיין הלך סוף־סוף עם הילדים. ושיילו תלשה את תגי ההנחות מהשמלה שלה. התאפרה. עשתה תסרוקת גבוהה. התרוממה על קצות האצבעות כדי לסגור את הרוכסן של המגפיים.

היא כבר לא תספיק לטקס בכנסייה, אבל על המסיבה היא לא תוותר. אף אחד לא יוותר. כולם יהיו שם.

 

 

2

מסיבת החתונה נערכה באולם שכור בקומה השנייה של מועדון אִגרוף לנוער. מייקי התחתן עם מישהי מהשכונה הפעם, שלמדה שכבה או שתיים מתחתיהם בתיכון.

הארוחה הייתה בישיבה, עם מקומות מסומנים. סטייל.

"שיילו!" מישהי קראה ברגע שהיא נכנסה ללובי. "חשבנו שאת לא באה!"

בקי. שיילו ובקי היו פעם במערכת עיתון בית הספר ביחד. הן היו חברות צמודות — פעם אחת גם שותפות לפשע כשהן גנבו מחסום תנועה — ועדיין דיברו לפעמים. הן היו חברות בפייסבוק. (שיילו כמעט אף פעם לא נכנסה לפייסבוק.)

"אני פה," שיילו אמרה והתאמצה לחייך. יהיו הרבה התאמצויות הערב, היא כבר הרגישה.

"את בשולחן שלנו," בקי אמרה. "ממש מפגש מחזור של מגמת עיתונאות. כולם פה. אה, רגע — את היית בשולחן שלנו, אבל חשבנו שאת לא באה, אז נתנו את המקום שלך לארון קינג, את זוכרת אותו? הוא היה מתחתינו?"

"אני זוכרת אותו — זה בסדר."

"אבל תבואי להגיד שלום. כולם פה."

"אף אחד לא יכול להגיד לא למייקי," שיילו אמרה.

"את כל כך צודקת," בקי הסכימה. "וגם כולנו חשבנו שיהיה בר חופשי." היא צחקה. "לא נורא."

שיילו נכנסה עם בקי לאולם. היא זקפה ראש והקפידה על מבט קדימה, בכוונה בלי לסרוק את החדר לחפש פנים מוכרות. אנשים יצטרכו לכפות את עצמם על שדה הראייה שלה כדי שהיא תזהה אותם.

הן הגיעו לשולחן, שמסביבו ישבו בעלה של בקי וטניה — וואו, שיילו לא ראתה את טניה שנים. ובעלה של טניה, כן, הם מכירים, היי, היי. חיבוקים. היי. נִיָה. ורוני. שיילו שנאה את רוני. בכל אופן, פעם היא שנאה את רוני — היא עדיין שונאת אותו? היא חיבקה אותו בכל מקרה. אנשים, כל האנשים האלה. מאותו חלק זעיר בחייה של שיילו (שלא הרגישה שהוא כל כך זעיר בזמן אמת). כל האנשים האלה שהכירו אותה וזכרו אותה. כולם אכלו סלטים עכשיו והתנצלו שלא שמרו לה את המקום — אבל זה בסדר, לשיילו לא היה אכפת. היא תצרף כיסא אחר כך. טוב לראות אותם, היא אמרה — ובאמת היה טוב לראות אותם. טוב לדעת מי כאן, מהימים ההם.

ומי לא.

הגיוני שהוא לא יהיה פה — הוא גר בווירג'יניה, לא? זה הדבר האחרון שהיא שמעה עליו, שהוא בווירג'יניה. אולי מישהו יגיד משהו אחר כך…

ברור שהוא לא יהיה פה. הוא משרת בחיל הים. הוא בטח באמצע אוקיינוס זה או אחר. בטח לא מגיע הביתה הרבה. היא שמעה פעם שהוא לא מגיע הרבה הביתה…

הוא לא פה, ואנשים אחרים כן, ועכשיו היא יכולה להתחיל ליהנות. ליהנות מהם. ליהנות ממשהו.

שיילו לא רצתה להמשיך לעמוד מעל הראש של חבריה בזמן שהם אוכלים את הסלט. היא נגעה בכמה כתפיים והלכה לפלס את דרכה בין השולחנות הצפופים אל השולחן הפינתי שבו ארון קינג היה אמור לשבת. (היא לא זכרה אותו בכלל.) ליד השולחן המרוחק ישב זוג מוקף בכיסאות ריקים.

"יפריע אם אני אצטרף?" שיילו שאלה.

לא הפריע להם בכלל. הם הציגו את עצמם — דוד ודודה של מייקי — ואמרו לה שהם כבר אכלו את הלחמנייה שלה.

"אכלנו את של כולם," הדוד אמר. "חשבנו שאנחנו לבד בשולחן!"

הדודה צחקה בחום. "התכוונו לאכול גם את העוגה שלך."

"אתם עדיין יכולים," שיילו אמרה והתיישבה. ליד הצלחת שלה היה נר בצנצנת, עם הכיתוב מייק וג'נין, 20 בינואר, 2006.

שיילו הרימה את הנר ורחרחה אותו. לוונדר.

עכשיו היא יכלה להסתכל בשקט על כולם — כשהיא כבר יודעת שהוא לא פה. הסכנה חלפה.

השולחנות סודרו בצד אחד של האולם, ובצד השני הייתה רחבת ריקודים. הזרקורים כבר התחילו להאיר כדור דיסקו בפינה. שיילו הייתה בשלוש או ארבע חתונות באולם הזה, אבל זה היה העיצוב היפה ביותר עד כה. מישהו עטף כל דבר בנוריות זעירות. הכיסאות נעטפו בטול.

שיילו אהבה חתונות. בניגוד לכל היגיון. עדיין. היא אהבה לראות אנשים לבושים במיטב מחלצותיהם. היא אהבה התחלות. אהבה את הפרחים ואת המתנות הקטנות שחילקו לאורחים ואת השקיקים הקטנים עם השקדים המסוכרים.

הרבה מהאורחים היו אנשים ששיילו פחות או יותר זכרה מהתיכון… כולם נראו קצת יותר מבוגרים ושמנים ומוכים בעוצמות שונות מהחיים.

היה קל לזהות את חבריו החדשים של מייקי מניו יורק. אנשים מעולם האמנות. הייתה אישה עם שמלה צהובה צמודה וגבר שלבש חצאית מכנסיים ונעל מגפיים עם פלטפורמות.

פעם, שיילו הייתה משקיעה הרבה מאמצים כדי לא להתלבש כמו אף אחת אחרת בחדר, אבל היא איבדה את החוש לזה. וגם כשהיא השקיעה זה לא התקרב לרמה של האנשים האלה. היא הרגישה אפורה ומיובשת לידם. מאולתרת. למרות שהיא לא השקיעה ככה כבר שנים.

היא חיפשה את מייקי. היא תצטרך להתנצל על היעדרותה מהטקס. אולי הוא לא שם לב. וברור שהיו לו הרבה דברים אחרים על הראש.

מישהו ליד שיילו התחיל להקיש על כוס יין במזלג, וכשאנשים שמעו הם פנו בשקיקה לראות את החתן והכלה מתנשקים. שיילו עקבה במבטה אחרי הגל עד לשולחן הכבוד.

וראתה את מייקי. עם תלתליו הבלונדיניים והחיוך הגדול והדבילי שלו. הוא לבש חליפה לבנה. ומן הסתם האישה בשמלת הכלה לידו הייתה ג'נין. עוד בשולחן היו השושבינות בסאטן ירוק בהיר. וגם השושבינים. וגם קֶרי.

קרי.

שיילו קפצה את כפות ידיה בחיקה.

קרי היה אחד השושבינים.

כן… בטח. הגיוני.

ברור שקרי פה.

ברור שהוא לא היה מחמיץ את זה.

 

 

3

שיילו דמיינה את הרגע הזה מאז שהיא קיבלה את ההזמנה של מייקי — אבל היא לא ידעה איך לדמיין את קרי. הוא לא היה בפייסבוק. הוא לא עלה בחיפושים בגוגל.

היא דמיינה אותו כמו שהוא היה בתיכון — במדי העתודה הצבאית שלו, משום מה — למרות העובדה שהיא כבר ראתה אותו מאז… בפגישת המחזור חמש שנים אחרי התיכון. הוא עמד אז מולה באותו מעגל חברים. היא וקרי בקושי דיברו באותו יום. שיילו באה עם ראיין למפגש. הם היו נשואים שנה. (הם לא הזמינו את קרי לחתונה.)

שיילו דמיינה את הרגע הזה — את הרגע שבו תראה את קרי שוב — במשך חודשים, אבל אפילו בדמיונותיה לפגישתם לא הייתה משמעות בעיניו כמו שהייתה לה בעיניה. קרי לא חשב על זה כל היום. קרי לא תהה, דאג, האם שיילו תהיה פה. הוא לא קנה שמלה חדשה, מטפורית, רק ליתר ביטחון.

קרי נראה טוב. כאן. עכשיו. מרחוק. הוא נראה חד יותר מכל השאר, פחות שחוק. הוא נראה שזוף. השיער שלו היה עדיין כל כך קצר…

הוא הסתובב, כמעט כאילו הרגיש את מבטה של שיילו עליו. היא הייתה רחוקה מדי בשביל לומר שעיניהם נפגשו — או אפילו לדעת אם הוא זיהה אותה — אבל היא חייכה קצת והרימה את ידה לנופף. קרי החזיר נפנוף. אולי הוא סתם נופף בחזרה בלי לדעת למי.

שיילו הורידה את היד. קרי המשיך להסתכל לכיוונה.

הוא קם והלך מאחורי החתן והכלה. אמר משהו למייקי. הוא הסתכל שוב על שיילו, נדחק בהליכה על הצד מאחורי הכיסאות של השושבינות ואל הרחבה, לכיוונה.

שיילו יישרה את ז'קט הג'ינס. (למה היא לובשת ז'קט ג'ינס?) קרי לבש חליפה בגוון כחול כהה. אנשים כנראה כבר לא שוכרים טוקסידו לחתונות. הוא הלך לכיוון השולחן שלה עכשיו, ושיילו קמה מהכיסא, ואז חשבה שאולי חבל שהיא קמה — כאילו היא הגבר והוא האישה — אבל יהיה מוזר מדי לשבת עכשיו. היא יישרה את הז'קט שוב. קרי הסתכל עליה במבט של, אני בא. והיא הנהנה בקטע של, אני רואה אותך, וחייכה. היא נופפה שוב, והוא נופף בחזרה. הוא כמעט הגיע — השולחנות היו צפופים מדי וההתקדמות איטית. שיילו התלבטה אם היא צריכה להתחבק איתו כשהוא יגיע אליה. היא התחבקה כמעט עם כולם בשולחן השני, ועם חלק מבני ובנות הזוג. היא השתפרה מאוד בחיבוקים חברתיים.

"שיילו," קרי אמר כשהוא הגיע אליה.

"קרי." היא חייכה אליו.

הוא חייך בחזרה.

הוא נראה טוב. אפילו מקרוב. לקרי היה שיער בלונד־חום ופנים בצורת לב עם לסת צרה וסנטר בולט. היא מעולם לא ראתה אותו לא מגולח. (מותר זקן בחיל הים?) היה לו מבנה גוף של חפיסת מסטיק בתיכון, אבל הוא התמלא יפה מאז. הוא נראה בוגר. מיושב. נראה כמו אחד שגדל בשכונת צפון אומהה.

"טוב לראות אותך," שיילו אמרה.

"כן," קרי הנהן. "לא היית בטקס."

"לא הייתי," היא הסכימה. "היה אילוץ עם הילדים." קרי יודע שיש לה ילדים?

הוא הנהן. הוא כנראה יודע.

"אתה שושבין," היא אמרה.

"הייתי כל כך מוצלח בפעם הקודמת, אז הזמינו אותי שוב."

שיילו צחקה במין המהום קצר. "אתה צריך לברך?"

"לא, זה השושבין הראשי עושה, בובי. הוא כבר שיכור, אז אני רוצה לראות איך יֵצא לו."

"אולי כדאי שתכין משהו רק ליתר ביטחון."

"אני אאלתר משהו."

שיילו הנהנה. והנהנה שוב. "חליפה יפה."

קרי הסתכל על החליפה. "תודה. בחתונה הקודמת לבשנו טוקסידו, אבל הפעם ג'נין אמרה, כאילו, אתם לא חייבים לשכור טוקסידו, פשוט תקנו חליפה בגוון כחול כהה שתמיד תוכלו ללבוש אותה שוב." קרי הרים את מבטו בחזרה אל שיילו. "אני לא חושב שהיא מבינה שלקנות חליפה זה הרבה יותר יקר מלשכור טוקסידו."

"סביר להניח שלא אכפת לה."

"כן, כנראה. זה היום הגדול שלה. אני רק אביזר."

"הגעת בטיסה?"

"כן." הוא הנהן. "כן."

"מווירג'יניה?" שיילו הצביעה מסיבה כלשהי.

"מסן דייגו, האמת."

"אה." שיילו הזיזה את ידה והצביעה לכיוון השני.

"צדקת בניסיון הראשון," אמר קרי, וסובב את ידה בחזרה.

היא צחקה במבוכה. "צפון, דרום…"

גם קרי צחק, קצת. "מזרח, מערב."

"נכון, נכון."

"באמת הייתי בווירג'יניה," הוא אמר. "אבל העבירו אותי לסן דייגו לפני שנתיים."

"חשבתי שאולי אתה באונייה איפה שהוא…"

"אני באמת עובד בספינה," הוא אמר.

"כן?"

"כן." הוא הנהן שוב. עדיין קצת צחק. "אבל אני גר בדירה."

"אז, כאילו, המשרד שלך בספינה?"

"כן."

גם שיילו עדיין צחקה קצת. אבל לא היה שום דבר מצחיק והכול היה מביך. "אין לי מושג איך חיל הים עובד," היא הודתה.

"זה בסדר," הוא אמר. "למה שתדעי?"

כן. למה ששיילו תדע איך קרי מעביר את ימיו ואת לילותיו? או איפה הוא היה? מה הוא עשה, מה הוא הרגיש… "כלומר, אני משלמת לך את המשכורת," היא אמרה. "אז כדאי שאני אהיה יותר בעניינים."

"התכוונתי לדבר איתך על זה…"

שיילו נשפה נשיפת צחוק. "מה אתה אומר."

הוא חייך ישר לתוך עיניה. שיילו הייתה על עקבים ולכן טיפה יותר גבוהה ממנו. "מייקי אמר שאת עדיין באומהה," קרי אמר.

היא הסיטה קווצת שיער מאחורי אוזנה. "נכון."

"הוא אמר שאת בתחום התיאטרון."

"אני לא בתחום התיאטרון," היא אמרה מהר. "אני עובדת בתיאטרון הילדים."

"זה בתחום התיאטרון."

"אני מתעסקת בעיקר באדמיניסטרציה."

"זה נשמע מעניין."

"זה…" שיילו הנידה את ראשה. "מאוד לא רווחי."

"ויש לך ילדים. כלומר, משלך."

"נכון, יש לי," היא אמרה. "שניים. בת ובן."

קרי הנהן.

"שש וכמעט שלוש," שיילו אמרה.

"הייתי צריך לשאול בני כמה הם."

"זה לא חובה."

"יש לך תמונות?"

"אה…" יש לה? היא הורידה את עיניה לתיק שלה.

"זה בסדר," קרי אמר בנימת התנצלות. במבוכה. "סליחה. חשבתי שאת רוצה שאני אשאל."

"אני לא עושה את זה — מציעה לאנשים לראות תמונות. כי אני אף פעם לא יודעת מה להגיד כשאנשים מראים לי תמונות של הילדים שלהם, ואני אימא."

"אני בדרך כלל אומר, 'תראו מה זה'."

"משפט טוב." שיילו צחקה. בטבעיות יותר. "זה לא שהילדים שלי לא חמודים או משהו. הם חמודים מאוד — אתה פשוט צריך לסמוך עליי בעניין הזה."

"אני סומך עלייך." קרי חייך שוב. פיו נשאר סגור, ונוצרו קמטים עמוקים בלחייו. תמיד היו לו פנים מלאות קמטים — בלחיים, מתחת לעיניים, במצח. אפילו בתיכון. כאילו היו לו יותר מדי פנים לשטח הנתון. לקרי היו קמטי צחוק כשהוא היה שמח וקמטי דאגה כשהוא כעס.

הוא היה כל כך מוכר לשיילו.

הקרבה שבה הם עמדו הייתה מוכרת.

כמו לעמוד ליד הלוקרים. לעמוד ליד הסטיישן של אימא שלו. לעמוד בתור לכרטיסים בקולנוע.

"זה מה־זה מוזר לדבר איתך," שיילו אמרה. היא ניסתה לצחוק כשהיא אמרה את זה — בקטע של, נכון שזה מוזר? נכון שזה מצחיק?

קרי נראה נעלב. "כן?"

שיילו הרגישה שהפנים שלה נופלות. "זה מה־זה מוזר לדבר איתך," היא אמרה שוב בלי לצחוק, "בלי לדעת, אתה יודע… כלום."

לשונו של קרי הגיחה מעל שפתו התחתונה.

ובלי לדעת הכול, שיילו חשבה.

מלצרית הגיעה עם עגלת הגשה. היא לקחה שתי צלחות ופנתה לזוג המבוגר. "עוף? עוף?"

שיילו הסתכלה על קרי. רצתה לצאת מהמבוכה. היא לא רצתה שהשיחה הראשונה שלהם אחרי ארבע־עשרה שנה תיגמר ככה. היא לא רצתה שהיא תיגמר בכלל. "בא לך אולי לדבר, להשלים פערים…"

"עוף?" המלצרית הצביעה על שיילו.

"כן," שיילו ענתה. "תודה."

"עוף," קרי אמר והרים את ידו.

המלצרית הניחה שתי צלחות מולם על השולחן.

שיילו פנתה אליו. "אתה לא צריך לשבת בשולחן הכבוד?"

"אני לא אחסר שם לאף אחד," הוא אמר.

"נראה לי שאתם מקבלים אוכל מיוחד שם…"

"עוף מיוחד?"

"ובירה חופשי."

קרי משך עבורה את הכיסא שלה. "אני לא אחסר שם לאף אחד," הוא אמר שוב.