הרבה מעבר

פרק 1
הווה

'אני? גמילה? איך? אני? צריכה גמילה?'

כמה סימני שאלה במשפט אחד, הרהרתי לעצמי. היא צריכה גמילה מסימני השאלה. חיוך קטן עלה בזווית פי. למזלי היא לא שמה לב לחיוך והמשיכה במונולוג עם עצמה.

היא הייתה אישה בשנות העשרים המאוחרות, שערה היה בלונדיני עם גוונים חומים. לפי הגבות החומות הבנתי שזה לא הצבע הטבעי שלה. פסים שחורים היו סביב העיניים, האיפור היה מוגזם ולא סימטרי. על שפתיה אודם ורוד בוהק. היא לבשה חולצה אדומה צמודה, ומכנסי ג'ינס עוד יותר צמודים. היא נעלה נעלי פלטפורמה שחורות מפלצתיות שהדגישו את חוסר הפרופורציה בין גופה לבין הנעליים.

'מנשה כל הזמן רוצה שאני אלך לגמילה או טיפול, לכן אני פה,' היא חזרה על המשפט הזה כל הפגישה הראשונה בווריאציות שונות.

'אני רואה שמנשה חשוב לך מאוד.'

התבוננתי בה. מיכל התעסקה עם התליון של השרשרת שלה ללא הפסקה.

'זה ממנשה.' היא נדנדה מולי את התליון הכסוף, שהיה בצורת לב בנאלית.

'יפה מאוד,' חייכתי.

'את חושבת שאני צריכה טיפול?' היא לפתע שאלה אותי.

'אם הגעת לכאן את בחרת לטפל בעצמך.'

'אני לא בחרתי, מנשה אמר לי שאני חייבת.'

מנשה, מנשה, די עם המנשה הזה, רציתי לחקות את קולה הצפצפני. טיפת מודעות עצמית לא תזיק לה. רציתי לנער אותה מהבועה של מנשה. ניחשתי שבקבוק ה'מים' שהיא לוגמת ממנו כל רגע עם וודקה או משהו דומה. המשכתי להקשיב לסיפורי מנשה. מחשבותיי נדדו. בטח קשה לה להודות שהיא צריכה טיפול, לכן היא כל הזמן מזכירה את מנשה. היא מפילה את הרצונות שלה עליו.

יום שלישי. השעה 14:00. ציפיתי לשמוע את דפיקותיה של מיכל בדלת הקליניקה. הדייקנות שלה הראתה נכונות להגיע לטיפול, למרות ההסתייגות שהביעה לאורך המפגשים. זאת הפעם הראשונה זה חודשיים שהיא לא מגיעה בדיוק בשתיים אפס-אפס.

עברו חמש דקות והיא לא נראית באופק. זה קצת הדאיג אותי. התלבטתי אם להתקשר. החלטתי להמתין עוד חמש דקות לפני שאתקשר. קמתי, עשיתי סיבוב בקליניקה, יישרתי את תמונת הנוף של חוף הים, הסטתי את הווילון הלבן הפונה לכיוון הרחוב. נעמדתי מול המראה שבפינת החדר, העברתי יישור נוסף לקצוות הפוני השחור שנפלו ברכות על מצחי, הבטתי בקצוות שערי שכבר עברו את אורך הכתפיים, הזכרתי לעצמי לקבוע תור לספר שלי. הבטתי לתוך עיניי הירוקות דרך המראה, והעליתי חיוך קטן לסיום.

ואז בשעה 14:09 ראיתי אותה נכנסת בשביל הגישה בריצה, שערה הארוך התנופף ברוח כאילו הוא רודף אחריה. היא דפקה דפיקה אחת ונכנסה אדומה ומתנשפת. היא התיישבה בנחיתה, מנסה להסדיר נשימה עם מילות התנצלות לא ברורות.

'שיט, שכחתי את הבקבוק שלי.' היא טפחה לעצמה על המצח.

'למזוג לך מים?' שאלתי וכבר התחלתי לפתוח את בקבוק המים, שעמד על השולחן הנמוך שהפריד בינינו.

היא הנהנה בהסכמה. מזגתי והגשתי לה. היא שתתה את כל הכוס בלגימה אחת.

'איחרתי כי…' היא הפסיקה את המשפט כי יצא ממנה חצי גרפס, 'כי לא שמעתי את השעון המעורר.' היא התנצלה כאילו אני מורה בבית הספר.

'קורה שמאחרים.' הנהנתי בהבנה.

'פשוט אתמול חזרתי מחתונה מאוד-מאוד מאוחר ולא הצלחתי לקום,' סיימה בקול בכייני ולא ניסתה להסתיר את הפיהוק שחשף את הלוע שלה.

לאחר חמש דקות חזרנו למתכונת הרגילה. 'אז מה שלומך? איך עבר השבוע?' שאלתי.

היא נאנחה כמו תמיד. ציפיתי לסיפור צבעוני על מנשה. אבל היא שיתפה שבלילה האחרון היא חלמה על אימא שלה. התפנית הזאת סקרנה אותי. היא חלמה שאימא שלה מעשנת על ידה ונושפת את כל העשן לתוך העיניים שלה.

'הרגשתי שעוד רגע אני מתעוורת,' אמרה בדרמטיות. 'ואז,' היא הנמיכה את קולה, 'התעוררתי בבהלה!' הטון שלה עלה. נבהלתי בעצמי לרגע. מיכל שמה לב לזה וגיחכה.

לאחר הדרמה הקטנה הזאת מיכל נפתחה בפניי. 'אימא שלי השאירה אותי לבד, אבל תמיד הייתה איתי.'

כיווצתי את גבותיי, ניסיתי להבין את כוונתה.

'היא שתתה ועישנה כל הזמן, ובזמן שלא, היא הלכה להשיג שתייה וסיגריות.'

הנהנתי בהבנה. התמונה על ההתמכרות התבהרה.

'היא תמיד הייתה בבית, על הספה, עם עיניים אדומות.' לחלוחית עלתה בעיניים של מיכל.

'ומי דאג לך?' שאלתי באכפתיות.

היא חשבה לרגע. 'אחי הגדול עמוס,' השיבה. ואז התחילו סיפורי עמוס. לאחר רבע שעה בלעתי פיהוק שכמעט ברח לי. 'ואז עמוס נעלם,' היא הרימה את קולה והתנערתי.

'עמוס נעלם?' חזרתי אחריה.

'כן. איך את חושבת שהוא הביא לחם וחלב לבית?' היא התחילה לכעוס עליי.

הבנתי שפספסתי משהו בסיפור שלה. הצטערתי שלא הייתי מספיק קשובה אליה.

היא בלעה את רוקה והמשיכה, 'יום אחד תפסו את עמוס פורץ למכולת השכונתית, חבר מניאק הלשין עליו.'

'אז הוא הלך לכלא?' שאלתי.

'איזה כלא בראש שלך? אמרתי כלא?' היא נהמה עליי בסימן שאלה. 'הוא היה נער בן שש-עשרה. לקחו אותו לחינוך מחדש.' היא חייכה בציניות. 'זה היה מוסד סגור לטיפול בנוער עברייני.'

'באיזה גיל זה היה?' רכנתי קדימה טיפה.

היא גלגלה עיניים. נלחצתי ששוב פספסתי פרט. 'כשהייתי בת עשר.'

הנהנתי בהבנה. 'איך אימא הגיבה?'

גיחוך עלה על פניה. 'היא חגגה עם עוד בקבוק. סוף-סוף מישהו יחנך את הילד הזה.' מיכל חיקתה את קולה של אימה, שהיה צרוד מסיגריות.

'ואז מה קרה איתך?' תחושת מתח לא ברורה עלתה בי.

'אני?' עוד פעם סימן שאלה.

'כן,' הנהנתי בסבלנות.

'העבירו אותי למשפחה עם ילדים ג'ינג'ים מנומשים.'

ליבי החסיר פעימה. עיניי ביקשו לשמוע עוד על המשפחה ההיא. אבל היא לא הוסיפה יותר מדי פרטים עד סוף המפגש.

'נתראה בשבוע הבא.' חייכתי למיכל כשפסעה מחוץ לחדרי.

'נתראה.' היא חייכה לעברי חיוך מאולץ.

סגרתי את הדלת וקרסתי לכורסה.