תארו לעצמכם שאתם נרדפים בעולם בלתי מוכר. ללא זהות. ללא משפחה. ללא כסף. יש איתכם רק צייד ראשים, יליד־מוות והבנה […]
החור
“אנחנו רק מבקשים שלוות נפש,” אמרה טֵלְיָה וַנְפָרִין והניחה את ידה על חזהּ. התנועה גרמה לשרשרת הכרוכה כמה פעמים סביב צווארה לצלצל.
רִימֶה כמעט צחק. כל אחד היה מזהה שזו הצגה, גם אם לא גדל במַנְפַלַה. שמלתה השחורה כפחם, ששרווליה השתלשלו עד הרצפה, הייתה מחזה דרמטי. היא הייתה לבושה כאלמנה, אף על פי שבעלה היה חי וקיים לצדה. האבל היה לא יותר מקישוט. אצטלה שמטרתה להתחנחן למועצה, שעמה הצליחה לקבוע פגישה בדרכה הערמומית.
“זה קורע אותנו לגזרים, רִימֶה־פַדְרִי. לא לדעת. לא להבין את מותו של אוּרְד.”
רִימֶה חש עווית בזווית פיו. שמו של אוּרְד עדיין עורר בו אי־נוחות, ולא היה כל סימן לכך שהתחושה תחלוף. לא כל עוד כיסאו נותר ריק. זה היה פצע פעור במעגל חברי המועצה שישבו סביב השולחן. מסוכן. נפיץ. נושא שלא ניתן להעלותו בלי להקים מהומה שתעיר חצי שְׁלוֹקְנָה.
“קיבלתם את תנחומינו,” השיב רִימֶה. “בכבודי ובעצמי ביקרתי את ראש משפחת וַנְפָרִין. היא יודעת מה קרה. את… בת אחותה?” הוא התבונן בטֵלְיָה, שהתקרבה מבלי שהתבקשה לעשות זאת לשולחן המועצה.
“נושא־העורב, אמנו זקנה,” התחמקה טֵלְיָה מהשאלה. “הזיכרון שלה אינו כבעבר. כיבדת אותנו בביקורך, אבל… חלק מהדברים שאמרה שסיפרת, הם… ובכן…” טֵלְיָה יישרה את השרשרת שלה.
“מדהימים,” השלים דַּרְקְדָגַר. “כה מדהימים שציפינו שהמשפחה תרצה לשמוע את עדותו של הגבר שנכח בעת מותו של אוּרְד.”
רִימֶה ראה את המתקפה מגיעה, אך לא ציפה שתהיה כה בוטה. הוא לטש מבט בחבר המועצה. “אתה רוצה לגרור אותי למשפט, דַּרְקְדָגַר?”
“ודאי שלא, נושא־העורב. משפחת וַנְפָרִין רק רוצה לברר את עניין עזיבת העולם.” חיוכו של דַּרְקְדָגַר נראה מת. התאורה שנפלה על פניו גרמה לו להיראות חסר־דם. מצומק. ניגוד מוחלט לקירות המוזהבים שמאחוריו. הם היו מחולקים ללוחות, שהציגו את אילנות היוחסין של שתים עשרה המשפחות. האילנות שהתפרשו מעלה אל התקרה הקמורה העניקו לרִימֶה את התחושה שהוא נמצא בכלוב. גב הכיסא ניצב כמו קיר מאחוריו והצמיד אותו לשולחן בחוזקה.
הוא היה לכוד. קשור למקום שלעולם לא ירגיש שייך אליו. זה היה הכיסא של אִילוּמֶה. סבתא שלו. הוא נשבע שלעולם לא ישב בו, ואף על פי כן עשה זאת. חבר מועצה. רִימֶה־פַדְרִי. נושא־העורב. מוקף אויבים שהשקיעו כל רגע מחייהם בתכנון מפלתו.
“עזיבת העולם?” סִיגְרָה קְלֵייב שילבה את זרועות הגבר החזקות שלה על חזה. “אוּרְד מצא את מותו ברַבֶנְהוֹב, וכל עוד הפראים האלה לא ישלמו על כך, הסוגייה לעולם לא תבוא על פתרונה.”
רִימֶה חש בכעסו גובר. היה עליו להכריח את עצמו להמשיך לשבת. “זו הפעם האחרונה שאני אומר את זה, סִיגְרָה. המלחמה בוטלה. קבלי את זה. רַבֶנְהוֹב לא תעמוד למשפט על מעשי הסוּמִים.”
סִיגְרָה שאפה אוויר כדי לענות, אבל דַּרְקְדָגַר הקדים אותה.
“ייתכן, אבל גם את הסומים אנחנו לא יכולים להביא למשפט, נכון?” הוא לגם מגביע היין בעוד קולות צחוק נשמעים מרחבי השולחן.
רִימֶה לטש מבט בטֵלְיָה וַנְפָרִין. לחייה היו סמוקות מהתרגשות. היא חשה את שינוי האווירה בחדר. זה נסך בה אומץ. מסכת האבל נפלה.
“יכולנו לעשות זאת, אלמלא העובדה שאף אחד לא ראה אותם,” אמרה בחיוך.
רִימֶה קם על רגליו. “אף אחד?”
החיוך של טֵלְיָה גווע על שפתיה. היא העיפה מבט לעבר דַּרְקְדָגַר, עם תחינה בעיניה. רִימֶה לא היה מופתע. היה זה דַּרְקְדָגַר שהסכים לפגישה, ורִימֶה תיאר לעצמו שערכו שיחות מקדימות לפניה. כמה זוויות מצאו לתקוף את הנושא, זאת עוד נותר לראות.
“אל תיקח את זה באופן אישי, נושא־העורב,” אמר דַּרְקְדָגַר. “טֵלְיָה רק מציינת את מה שידוע לכולנו. המאפיין הבולט ביותר בילידי־המוות הוא היעדרם המוחלט. מי אומרים שראו אותם? קומץ קוֹלְקַגָה? פלא שאנשים מדברים על הזיות? או הרעלה? אולי אכלתם משהו מקולקל? אולי הוטל עליכם… קסם?”
צחוק פרץ סביב השולחן. רִימֶה קפץ את אגרופיו והתקרב לטֵלְיָה. היא פסעה כמה צעדים לאחור. אמרת שמלתה השתרכה לאורך הרצפה. רִימֶה הצביע עליה.
“אתם נמצאים בחדר הזה רק מפני שרבים כאן חשים נאמנות למשפחת וַנְפָרִין. אני לא חולק עמם את התחושה הזו. לא יעזור לכם לקרוא לי ולאנשי שקרנים.”
מבטה של טֵלְיָה עבר בין רִימֶה לדַּרְקְדָגַר וחוזר חלילה. “אני מעולם… לא אמרתי… שברירית היא הנפש, נושא־העורב. אומרים שגברים חזקים רבים ראו חזיונות בערפל, ואנחנו…”
“חזיונות בערפל?” רִימֶה לכד את מבטה ולא הרפה. הקמטים סביב עיניה חשפו שהייתה מבוגרת מכפי שחשב לראשונה. אולי זו הייתה הסיבה לאומץ הלב שלה. היא ידעה שלא תהיה לה הזדמנות נוספת.
“דם ממה שאת חושבת שהוא מיתוס טפטף במורד החרב שלי. נעצתי בו את הפלדה וראיתי את החיים נוטשים את המבט הלבן. חשתי בהבל פיו. שמעתי את נהמתו. והרחתי את הצחנה שעלתה מהמדורה, כששרפנו אותם. ריח שהיית לוקחת איתך לשְׁלוֹקְנָה, טֵלְיָה.”
הצחוק פסק. טֵלְיָה בלעה את רוקה והשפילה מבט.
“בשם הנביא,” אמר דַּרְקְדָגַר. “הדרמטיות הזו באמת הכרחית? המשפחה רק מבקשת ארוכה לפצעה. הם איבדו חבר מועצה, נושא־העורב.”
כל מבט בחדר נפל על הכיסא הריק. לא היה ספק מה הארוכה אמורה לכלול.
רִימֶה שב והביט בטֵלְיָה. “באמת? הכיסא ייתן לך את התשובות שאת מחפשת? אתם תפסיקו לתהות איך הוא מת אם אחד מכם ישב בשולחן הזה?”
טֵלְיָה היססה, אך דבריו עוררו בה בושה והיא נענעה בראשה.
“כמובן שלא,” אמר דַּרְקְדָגַר. “אך לכל הפחות תהיה זו ערבות לכך שאוּרְד לא נהרג עבור מקומו במועצה.”
דומיה נפלה על החדר. הייתה זו האשמה גלויה ברצח, ובנוכחות עדים מבחוץ. רִימֶה העביר את מבטו על כל הנוכחים. גברים ונשים שהיו מבוגרים פי שלושה או ארבעה ממנו. הם נותרו דוממים. הרוב כי תמכו בדַּרְקְדָגַר. מעטים כי לא רצו להחמיר את המצב.
טֵלְיָה וַנְפָרִין פסעה צעד לעבר רִימֶה. “נושא־העורב, אתה חייב לסלוח לנו, אנו שרויים באבל! כל הדיבורים על סומים ושערי אבן… בעינינו זה בלתי ייאמן לחלוטין. אף אחד לא ראה הוכחה ש…”
“קשקוש!” התפרץ יַרְלַדִין. “היכל טקס מלא עד גדותיו ראה את קוֹלְקַגָה פורצים מבעד לשערים כשהקירות התבקעו. אם את רוצה הוכחה, את יכולה לקנות חתיכות מכיפת הארגמן למטה בנמל!”
טֵלְיָה התנפלה בחמדנות על ההזדמנות, כאילו היה זה משא ומתן. “היכל טקס מלא פירושו סיפורים שונים רבים, יַרְלַדִין־פַדְרִי. סלחו לנו, לא היינו שם. שמענו רק שהבניין רעד. חלק אומרים שהכיפה החלישה את הקירות. אחרים אומרים שהייתה זו רעידת אדמה.”
דַּרְקְדָגַר הניח את ידיו מאחורי עורפו. “מצער מאוד שאיננו יכולים להפיס את דעתך. זה עשוי להיות קל להחריד. אך האמת היא שהשערים מתים כעת כפי שהיו מזה אלף שנים, נכון, נושא־העורב?” הוא הביט ברִימֶה בלי לחייך. רק עיניו חשפו את חדוות הניצחון.
רִימֶה חשק את שיניו. זה הרחיק לכת יתר על המידה. הוא פתח את הדלת כדי סדק, ועכשיו הזאבים נדחקים פנימה. דיפלומטיה כבר לא תעזור לו.
“אנשים יכולים לדבר עד שיירקבו בשְׁלוֹקְנָה,” אמר. “כך תמיד עשו. זה לא משנה דבר. אני הייתי שם. אני יודע מה קרה. אוּרְד בנה לעצמו את מדורת הקבורה. הוא היה כלב שוטה.”
סִיגְרָה השתנקה במופגן. זיו ניצת בעיני טֵלְיָה. היא בקושי הצליחה לכבוש את חיוכה. היא נטלה צרור שחור שבעלה נשא והניפה אותו. הייתה זו גלימה שמישהו גזר. בחזה, היכן שאמור להיות סמל הנביא, לא היה דבר מלבד קרע. חור פעור מעל הלב.
“זה היה שייך לאחד הכוהנים, נושא־העורב. ראו אותו יוצא אל העוּרָה, היכן שהקרח היה דק. איש לא ראה אותו מאז. אומרים שיצא מדעתו. ושאינו הראשון. אני מכירה בכך שאוּרְד היה יוצא דופן, רִימֶה־פַדְרִי, אבל הוא לא היה משוגע. אולי אובדן הנביא דחק בו לזרועות הייאוש? אולי זו הייתה הסיבה למעשיו. ולכן אפשר לומר שכל מה שקרה היה… ובכן…”
רִימֶה לא האמין למשמע אוזניו. הוא לטש בה מבט. “באשמתי?”
היא נשכה את שפתה. אמדה אותו בעיניה.
בחילה עלתה בו למראה הגלימה. החור איים למשוך אותו פנימה. לבלוע אותו חי. לוע שחור.
הוא התקרב לטֵלְיָה. בעלה הרים לעברה יד מגוננת. רפלקס חסר־תוחלת. רִימֶה לפת את מפרק ידו ואילץ אותו לסגת בלי להעיף בו מבט. טֵלְיָה אחזה בחצאיתה, כאילו עמדה לנוס על נפשה.
רִימֶה רכן לעברה. “אוּרְד הרג את אִילוּמֶה לנגד עיני. את סבתא שלי. הוא פרץ את טבעות העורבים. שחרר את ילידי־המוות ביִימְסְלַנְדָה. איבד את שפיותו בגלל כשף־הסומים שרקח בעצמו. לא, אני לא הרגתי אותו. אבל אני יכול להבטיח לך שלו הייתה נקרית בידי ההזדמנות, הייתי עושה זאת בלי למצמץ. הביטי היטב בכיסא, טֵלְיָה, כי לעולם לא תחזי בו שוב.”
“מספיק!” סִיגְרָה הכתה באגרופה בשולחן. לֵייבְלוּן טָאִיד נרתע לצדה בבהלה, וסנטרו הכפול רטט. גביע היין נפל על צדו. הזקן התנמנם במהלך הפגישה ובקושי נגע בו. יין כהה זרם על פני השולחן. כיסאות חרקו לאורך הרצפה כשכולם קמו פן יירטבו גלימותיהם.
“הפגישה הסתיימה,” אמר רִימֶה. הוא דחף את דלתות המרפסת ויצא אל הקור. שאף את הכפור לריאותיו. הוא שם פעמיו לגשר ועצר. היה זה אחד הגשרים העתיקים ביותר באֵיסְוַלְדֶר. בעבר הוביל להיכל הטקס. כעת הזדקר מיותם כלשון קפואה. מהקצוות בלטו נחשים מפוסלים כאילו נצמדו לגשר בכל כוחם. התחוור לרִימֶה שהוא נוהג כמוהם, והוא הרפה מהמעקה המכוסה כפור לבן. כפות ידיו המיסו בו משקע.
למטה על האדמה ניצבה טבעת העורבים. עמודי אבן לבנים שחזו בחורף הראשון שלהם, אחרי אלף שנות מסתור בקירות. האבנים היו מתות. חסרות־ערך. לילה אחרי לילה חבק לצדן. שאב את העוצמה עד שראשו איים להתפוצץ, אך השערים סירבו להיפתח עבורו. גם בעיניו כבר נדמה שפתיחתם הייתה חלום בלבד. דַּרְקְדָגַר דיבר אמת. השערים גוועו ביום שהיא עזבה. כמו כל דבר אחר.
הוא שמע צעדים כבדים מאחוריו. יַרְלַדִין נעמד לצדו והתבונן בקצה הגשר. “אם פשוט תמשיך ללכת, תוכל לחסוך להם את הטרחה,” אמר. הרוח פרעה את זקנו הלבן.
רִימֶה צחק קצרות. “לא אעניק להם את העונג. אם הם רוצים במותי, הם יצטרכו לעשות זאת במו ידיהם.”
יַרְלַדִין נאנח. “ניצלת את אורך־רוחם עד תום, רִימֶה. אתה לא יכול להמשיך להתעלם מהם. אלא אם כן אתה רוצה להתעורר באחד הימים כבול לגרדום. דַּרְקְדָגַר חצה את הגבול, אבל אתה לא מנסה אפילו לאחד אותם מאחוריך. אם לא תרפה משנאתך, היא תוביל למפלתך, ולמפלתנו.”
רִימֶה היה יכול לומר שאינו שונא איש, אך זה יהיה שקר. הוא שנא אותם ששלטו תחת נביא כוזב. שנא אותם שעיוותו את המציאות כרצונם. תחבולות. שקרים. האמת המרה הייתה שאיש מהיושבים סביב השולחן לא חתר למטרה אחרת מלבד לשמור על מקומו.
יַרְלַדִין טפח על גבו, כאילו הוא עושה לו טובה. “מלבד זאת, הם מדברים דברי טעם. כמה כוהנים נטשו אותנו, ויהיו לכך השלכות.”
“לא אמרו לך שאתה לא יכול למנוע מאנשים לעזוב אותך?” המילים שיצאו מפיו גרמו לרִימֶה להרגיש עירום. הוא הסב את מבטו ממעגל האבנים. אגרופיו חבטו במעקה. “זה חסר־משמעות! הם ראו זאת בעצמם! הם ראו את הקירות מתקלפים. את האבנים בוקעות החוצה. הם יודעים שהסומים היו כאן. הם יודעים את האמת בדיוק כמוני, אבל הם מעלים ספקות כי זה משרת את מטרת המועצה.”
יַרְלַדִין לטש בו מבט. “זה מה שמניע אותך? להיות צודק? שטויות! מעולם לא היה לך אכפת ממעמדך. אחרת היית מחזק את משפחתך.”
רִימֶה פנה מעליו. יַרְלַדִין היה גבר דמוי פר, וידידו היחיד סביב השולחן. אך לא היה בכך כדי להעיד שקל יותר להתמודד עמו.
“אמרתי את כל מה שיש לי לומר בנידון. אני קוֹלְקַגָה. אנחנו לא מתחתנים.”
“חוקים, רִימֶה? אתה יכול להפוך את כל הספרייה ולא תמצא חוק אחד שלא הפרת כבר. תן לי לפחות סיבה שאוכל להאמין לה.”
“אתה חושב שאני מטומטם? המועצה רוצה שאקים משפחה כי זה יחזק אותם. לא אותי.”
יַרְלַדִין הניח את ידו על עורפו. אחיזה חסונה. כאחיזת אב. “רִימֶה… זה אמור להיות אותו דבר.”
רִימֶה עצם את עיניו. באוזנו שמע את קולו של הפר בעל הזקן הלבן.
“הקשב לי. אתה לא יכול להניח לה לשלוט בכל מעשיך. אתה קוֹלְקַגָה. אתה רִימֶה אַן־אֶלְדֵרִין. אתה נושא־העורב, למען הנביא! אתה לא יכול לחיות בצלה של בת אודין חסרת־זנב שאף אחד לא הולך לראות שוב. השתמש בראשך, ילד! אם אתה רוצה להעניק לאנשים תקווה, ולאחות את הקרעים במועצה, עליך להינשא. לערוך משתה. להראות להם שהמשפחות חזקות. ואם אתה ממש חייב להתריס נגדם, בחר מישהי מחוץ למשפחות המועצה. נצל את ההזדמנות לאחד בין הצפון לדרום. זה מה שאתה רוצה. קח לך נערה מהצפון. אני יודע שסִילְיָה גְּלִימֶרוֹסֶן לא תתנגד.”
יַרְלַדִין לא המתין לתשובה. הוא הרפה מרִימֶה ופנה חזרה להיכל המועצה. “האבנים מתות,” קרא, “אבל אנחנו עדיין בחיים!” הוא נכנס להיכל המועצה וסגר את הדלת מאחוריו.
רִימֶה נותר במקומו בתחושת סלידה שהכבידה עליו. הקור כרסם באצבעותיו. הוא תחב את ידו לכיסו ושלף מקור עורב. לוֹסְנִיאַן מצא אותו בהר־הסער. לפני שהאש איכלה את האבנים. זה כל מה שנותר מאוּרְד. מקור. אפילו לוחש־האבנים לא הבין מה פירוש הדבר.
הוא נראה קודר. זר. צבעו הלבן כעצם הלך והשחיר לקראת הקצה. דם יבש הצטבר בשריטות.
רִימֶה חש במשקלו בכף ידו. כבד מכפי שגודלו יעיד. הוא העביר בו חלחלה, ועם זאת הפנט אותו. המקור היה הדבר היחיד שנראה אמיתי. שהעניק לו את התחושה שהכול באמת קרה. ושזו הייתה רק ההתחלה.
אין עדיין תגובות