בן ריצ'רדס זקוק נואשות לכסף. בתו בת השנה וחצי זקוקה לטיפול רפואי דחוף, ולא נותר לו עוד מה להפסיד. בלית […]
עוד 100
לשעת האפס…
היא צמצמה את עיניה למול המדחום באור השמש הלבנבן שחדר מבעד לחלון. מחוצה לו, מעבר לזרזיף הקל, התרוממו שאר רבי־הקומות של קוֹ־אוֹפּ סיטי כמו צריחי בית־כלא אפורים. מתחת, בפיר האוורור, התבדרה ברוח כביסה מרופטת על חבלי הכביסה. חולדות וחתולי רחוב שמנמנים הסתובבו סביב הררי אשפה.
היא הביטה בבעלה. הוא ישב אל השולחן, ובהה במָסָחִינָּמִי בארשת חלולה ומרוכזת. הוא צפה במסך הזה כבר שבועות. שלא כהרגלו. הוא שנא את המסך, מאז ומתמיד. מובן שבכל דירה בשיכון היה מסך כזה — על פי חוק — אבל כרגע עדיין היה זה חוקי גם לכבות אותו. הצעת החוק "חובת צפייה לטובת הכלל" משנת 2021 לא השיגה את הרוב הדרוש של שני־שלישים; למעשה, חסרו לה רק שישה קולות. אז המסך היה פשוט כבוי, בדרך כלל. אבל מאז שקֶתי חלתה, הוא צפה בעיקר במשחקים על הכסף הגדול. וזה עורר בה אימה.
על רקע הצווחות הכפייתיות של הכרוז, שעלה בזמן המחצית כדי לספר להם על הסרט החדש ביותר, קתי לא הפסיקה ליילל בקול צרוד משפעת.
"עד כמה זה חמור?" שאל אותה ריצ'רדס.
"זה לא כל כך נורא."
"אל תנסי לעבוד עליי."
"ארבעים מעלות."
הוא הנחית את שני אגרופיו על השולחן. צלחת פלסטיק זינקה באוויר, והרעישה כשצנחה בחזרה.
"נזעיק רופא. תנסה לא לדאוג יותר מדי. תקשיב —" החלה לקשקש בקדחתנות, בניסיון להסיח את דעתו, אבל הוא רק הסתובב והמשיך לבהות במסחינמי. המחצית הסתיימה, והמשחק התחדש. זו לא הייתה אחת מתוכניות הפּריים טיים, סתם עוד שעשועון יומי זול שנקרא "רצים לדולרים". לתוכנית התקבלו רק חולי לב, כבד או ריאות כרוניים, ופה ושם הוסיפו גם איזה נכה גפיים בשביל ההפוגה הקומית. על כל דקה שהמתמודד הצליח להישאר על ההליכון (תוך כדי פטפוט בלתי פוסק עם המגיש), הוא זכה בעשרה דולרים. כל שתי דקות היה המגיש מגדיל לעשות ושואל שאלת בונוס בקטגוריה שבחר המתמודד (הקורבן הנוכחי, בחור מהאקֶנסאק שסבל מאוושה בלב, היה חובב מושבע של היסטוריה אמריקאית), בשווי חמישים דולר. המתמודד היה מסוחרר וקצר נשימה, וליבו כבר עשה מן הסתם תרגילי אקרובטיקה בחזהו, אך אם פספס את השאלה, חמישים הדולרים היו מנוכים מסכום הזכייה שלו וההליכון היה מגביר את הקצב.
"אנחנו נסתדר. בן. באמת. אל תדאג. אני… אני…"
"את… מה?" הוא נעץ בה מבט אכזרי. "תמכרי את עצמך? מספיק עם זה, שילה. חוץ מזה, היא צריכה רופא אמיתי. לא את המיילדת השכונתית עם הידיים המטונפות וריח הוויסקי שיוצא לה מהפה. היא צריכה ציוד מודרני. ואני אדאג שהיא תקבל את זה."
הוא חצה את החדר, ועיניו שבו וננעצו כמהופנטות במסחינמי שנתלה על הקיר המתקלף, מעל הכיור. הוא הסיר מהוו את ז'קט הג'ינס הזול שלו ולבש אותו בתנועות חדות, נסערות.
"לא! לא, אני לא… מרשה לך. אתה לא יכול —"
"למה לא? במקרה הכי גרוע, תקבלי כמה דולרים ישנים כבעלת משק־בית חסר אב. ככה או ככה, את תצטרכי לדאוג שהיא תצא מזה."
היא מעולם לא הייתה אישה נאה באמת, ובשנים שחלפו מאז שבעלה איבד את מקום עבודתו, היא הפכה להיות כחושה ממש, אלא שבאותו רגע היא נראתה יפהפייה… ואדנותית. "אני לא אקח את הכסף. אני מעדיפה לתת לפדרלי סיבוב בשני דולר כשהוא יצלצל בדלת, ושילך לדרכו עם כספי הדמים המלוכלכים שלו בכיס. זה עדיף מאשר לקבל פרס על הראש של הגבר שלי."
הוא נפנה אליה, כשפניו קודרות ונטולות הומור, ונאחז בדבר ההוא שייחד אותו, בדבר הבלתי־נראה ההוא שהרשת חסרת הרחמים נבנתה עליו. הוא היה דינוזאור, שריד לעידן שהיה ואיננו. לא דינוזאור גדול, ובכל זאת תזכורת נוסטלגית, מביכה. אולי אפילו מסוכנת. עננים גדולים מתעבים סביב חלקיקים קטנים.
הוא החווה לה בראשו אל חדר השינה. "את מעדיפה שהיא תיקבר בקבר אביונים, בלי שום מצבה? זה נשמע לך יותר טוב?"
היא נותרה ללא שום טיעון משכנע, פרט לצער קהה חושים. פניה התעוותו, ואז התמוססו בדמעות.
"בן, זה בדיוק מה שהם מחפשים, אנשים כמונו, כמוך —"
"אולי הם בכלל לא ייקחו אותי," אמר, ופתח את הדלת. "אולי אין לי את מה שהם מחפשים."
"אם תלך עכשיו, הם יהרגו אותך. ואני אשב פה ואצפה בזה. אתה רוצה שאני אראה את הכול כשהיא נמצאת בחדר הסמוך?" הוא התקשה להבין את דבריה מבעד לדמעות ששטפו את פניה.
"אני בסך הכול רוצה שהיא תמשיך לחיות." הוא ניסה לסגור את הדלת, אבל היא חסמה אותה בגופה.
"אז תן לי נשיקה לפני שאתה הולך."
הוא נישק אותה. בהמשך הפרוזדור, גברת גֶ'נֶר פתחה את דלת דירתה והציצה החוצה. באפיהם עלה ריח עשיר, מגרה, מטריף, של קורנביף וכרוב כבוש. גברת ג'נר חיה טוב — היא עבדה בדראגסטור המקומי המוזל, והיה לה כמעט חוש שישי לגילוי בעלי תעודות מזויפות.
"אז תיקחי את הכסף?" שאל אותה ריצ'רדס. "לא תעשי שטויות?"
"אני אקח את הכסף," היא לחשה. "אתה יודע שאני אקח אותו."
הוא חיבק אותה בגמלוניות, ואז מיהר להסתובב חדות, בלי שמץ של חן, וצלל לתוך חדר המדרגות האפלולי והתלול להחריד.
היא עמדה בפתח הדירה, רועדת מבכי אילם, עד ששמעה את הדלת נטרקת חלולות חמש קומות מתחתיה, ואז טמנה את פניה בסינר שלגופה. היא עדיין אחזה במדחום ששימש אותה כדי למדוד את חומה של בתה הפעוטה.
גברת ג'נר התגנבה לעברה חרישית, ואז משכה בסינרה. "יקירה," היא לחשה, "אני יכולה לתת לך פניצילין מהשוק השחור ברגע שהכסף יגיע לכאן… הכי זול שיש… ובאיכות טובה —"
"תעופי מפה!" צרחה שילה.
גברת ג'נר נרתעה לאחור, ושפתה העליונה התרוממה אינסטינקטיבית וחשפה את הגדמים המושחרים של שיניה. "רק רציתי לעזור," מלמלה האישה, ומיהרה בחזרה לחדרה.
היללות של קתי לא פסקו לרגע, וקירות העץ והטיח בקושי החניקו אותן. המסחינמי של גברת ג'נר המשיך לשאוג בקולי קולות. המתמודד בשעשועון "רצים לדולרים" החמיץ שאלת בונוס וחווה התקף לב בעת ובעונה אחת. הוא נישא מסט הצילומים על אלונקת גומי, שעה שהקהל באולפן מחא כפיים.
שפתה העליונה של גברת ג'נר התרוממה וצנחה כמו מטרונום, כששרבטה את שמה של שילה ריצ'רדס בפנקס שלה. "נחיה ונראה," מלמלה בינה לבין עצמה. "עוד נחיה ונראה, גברת יש־לי־ריח־מתוק."
היא סגרה את הפנקס בתנועה חדה ומרושעת, ומייד התיישבה כדי לצפות בשעשועון הבא.
עוד 098
לשעת האפס…
השעה הייתה כבר אחרי ארבע כשבן ריצ'רדס הגיע לדלפק הראשי, ונותב משם אל שולחן 9 (ק'־ר'). האישה שישבה ליד המדפסת הרועשת נראתה עייפה ואכזרית ואדישה בעת ובעונה אחת. היא הישירה בו מבט אבל לא ראתה אף אחד.
"שם משפחה, פרטי, אמצעי."
"ריצ'רדס, בנג'מין סטיוארט."
אצבעותיה התרוצצו על המקלדת. המדפסת המשיכה להרעיש צ'יק־צ'יק־צ'יק.
"גיל־גובה־משקל."
"עשרים ושמונה, 1.87, שבעים וחמישה קילו."
צ'יק־צ'יק־צ'יק.
הלובי הענקי של הבניין היה כמו קבר של צלילים מהדהדים. שאלות נשאלו ונענו. אנשים הוצאו החוצה בוכים. אחרים נבעטו החוצה. קולות צרודים הקימו קול מחאה. צעקה או שתיים. שאלות. כל הזמן שאלות.
"בית הספר האחרון שלמדת בו?"
"מלאכות יד."
"סיימת את הלימודים?"
"לא."
"כמה שנים, ובאיזה גיל נשרת?"
"שנתיים. כשהייתי בן שש־עשרה."
"סיבת הנשירה?"
"התחתנתי."
צ'יק־צ'יק־צ'יק.
"שם וגיל בת הזוג, אם יש."
"שילה קתרין ריצ'רדס, בת עשרים ושש."
"שמות וגילי הילדים, אם יש."
"קתרין שרה ריצ'רדס, בת שנה וחצי."
צ'יק־צ'יק־צ'יק.
"שאלה אחרונה, אדוני. ואל תטרח לשקר; הם יגלו את האמת בבדיקה הגופנית ויפסלו אותך בו במקום. האם אי־פעם השתמשת בהרואין או בסם ההזיות הסינתטי המכונה סן פרנסיסקו פּוּש?"
"לא."
צ'יק.
תגית שם מפלסטיק נפלה החוצה, והיא הושיטה לו אותה. "אל תאבד אותה, בחורצ'יק. אחרת תצטרך להתחיל את הכול מחדש בשבוע הבא." היא הביטה בו כעת כמו בפעם הראשונה, בחנה את פניו, את העיניים הזועמות, את הגוף הצנום. נראה לא רע. לפחות יש סימני אינטליגנציה. נתונים טובים.
פתאום היא חטפה את תגית השם בחזרה, קטמה את הפינה הימנית העליונה, והעניקה לתגית מראה משומש.
"למה עשית את זה?"
"לא משנה. מישהו כבר יסביר לך בהמשך. אולי." היא הצביעה מעבר לכתפו על פרוזדור ארוך שהסתיים בסוללת מעליות. עשרות גברים שעברו תשאול נעצרו כעת בדרכם למעלית, הציגו את תגיות הפלסטיק שלהם והמשיכו בדרכם. לעיניו של ריצ'רדס, אחד השוטרים עצר גבר רועד וחיוור למראה, ללא ספק מכור לפּוּש, והוביל אותו מייד החוצה. הנרקומן פרץ בבכי. אבל הלך.
"זה עולם קשוח, בחורצ'יק," אמרה האישה שמאחורי השולחן, בלי שמץ של אהדה. "תתקדם."
ריצ'רדס התקדם. מאחוריו כבר החל התשאול מהתחלה.
עוד 097
לשעת האפס…
יד קשה ומיובלת צנחה על כתפו בקצה הפרוזדור שמעבר לשולחנות הקבלה. "תעודה מזהה, חבר."
ריצ'רדס הראה לו את תגית השם. השוטר נרגע מעט, ועל פניו עלתה ארשת קפואה ומעודנת של אכזבה.
"אתה נהנה להעיף אותם החוצה, נכון?" שאל אותו ריצ'רדס. "זה עושה לך טוב בלב, הא?"
"אתה רוצה לעוף ישר לבית המעצר, חתיכת אפס?"
ריצ'רדס חלף על פניו והמשיך בדרכו, והשוטר לא זז.
הוא נעצר באמצע הדרך אל סוללת המעליות והעיף מבט לאחור. "היי, שוטר."
האיש נעץ בו מבט חד.
"יש לך משפחה? בשבוע הבא גם אתה יכול להיות בדיוק באותו מצב."
"תתקדם!" צעק השוטר בזעם.
ריצ'רדס חייך, והתקדם.
ליד המעליות נוצר תור של כעשרים מועמדים. ריצ'רדס הראה את תגית השם לשוטר התורן, והלה בחן אותה מקרוב. "אתה חושב שאתה קשוח?"
"בדיוק כמו שהיית אתה בלי האקדח הזה שתלוי לך על החגורה, ואם המכנסיים שלך היו למטה," ענה לו ריצ'רדס, שהמשיך לחייך. "רוצה לנסות?"
לרגע נדמה היה שהשוטר מתכוון להלום בו באגרופו. "הם כבר יטפלו בך," אמר לו האיש. "ועוד לפני שיסיימו איתך, אתה תזחל על הברכיים."
השוטר פנה בהילוך יהיר אל שלושה מועמדים חדשים, ודרש לראות תעודה מזהה.
האיש שעמד לפני ריצ'רדס הסתובב אליו. על פניו הייתה הבעה אומללה ומתוחה, ושערו המתולתל הסתיים על מצחו בצמד מפרצים ושפיץ. "אחי, עדיף לך שלא תכעיס אותם. שמועות עוברות פה מהר."
"מה אתה אומר?" השיב לו ריצ'רדס, והביט בו בשוויון נפש.
האיש הפנה לו שוב את גבו.
דלתות המעלית נפתחו בפתאומיות, ושוטר שחור עם כרס ענקית עמד בפתח וסוכך על שורת הכפתורים. בירכתי המעלית הגדולה עמד תא קטן וחסין כדורים, בגודל של תא טלפון, ובו שוטר שני שישב על שרפרף קטן ועלעל בירחון סוטים בתלת־ממד. בין ברכיו של השוטר נח רובה ציד קצוץ־קנה. על המדף שלצידו, ובהישג יד, עמדה שורה של קליעים.
"תיכנסו עד הסוף!" צעק השוטר השמן בנימה של שעמום מהול בחשיבות עצמית. "עד הסוף! תיכנסו עד הסוף!"
כולם נדחקו זה אל זה עד שקשה היה לנשום נשימה עמוקה. בשר עלוב למראה עטף את ריצ'רדס מכל עבר. הם עלו לקומה השנייה. הדלתות נפתחו. ריצ'רדס, שהתנשא לגובה של ראש שלם מעל כל הנוכחים במעלית, ראה מייד חדר המתנה עצום בגודלו, עם שורות של כיסאות ומסחינמי ענקי. בפינת החדר עמדה מכונת סיגריות.
"כולם החוצה! החוצה! הציגו תעודה מזהה מצד שמאל!"
הם יצאו מהמעלית, והושיטו את תגיות השם אל עדשת המצלמה האדישה. שלושה שוטרים עמדו בקרבת מקום. מסיבה כלשהי, זמזם החל מצפצף למראה כתריסר מתגיות השם, ובעליהן נגררו החוצה מהתור ללא שום גינונים מיותרים.
ריצ'רדס הציג את תגית השם שלו והתקדם. הוא ניגש אל מכונת הסיגריות, בחר חפיסה של בְּלאמס והתיישב כמה שיותר רחוק מהמסחינמי. הוא הצית אחת, נשם לתוכו את העשן, והשתעל. הוא לא עישן סיגריה זה שישה חודשים כמעט.
אין עדיין תגובות