הנערים מבילוקסי

1

לפני מאה שנה, בּילוׄקסי הייתה עיירת דיג ונופש הומה אדם לחופי המפרץ. בין שנים־עשר אלף תושביה היו שעבדו בבניית ספינות, אחרים במלונות ובמסעדות, אך פרנסתו של הרוב המכריע הגיעה מהאוקיינוס ומשִׁפְעַת הדגה. הפועלים היו מהגרים ממזרח אירופה, רובם מקרואטיה, שם דגו אבות אבותיהם מאות שנים בים האדריאטי. הגברים עבדו על סיפוני מפרשיות וספינות מכמורת ושלו פירות ים ממימי מהמפרץ, ואילו הנשים והילדים פתחו אויסטרים וארזו חסילונים תמורת עשרה סנט לשעה. ארבעים מפעלי שימורים עמדו זה לצד זה באזור המכונה בֶּק בֵּיי. ב-1925 ייצאה בילוקסי עשרים מיליון טונות של פירות ים לשאר חלקי המדינה. הביקוש היה כה אדיר, וההיצע כה רב, שהעיר התפארה ובצדק בתואר ״בירת פירות הים העולמית״.

המהגרים התגוררו בצריפים משותפים או בבתי קרון צרים וארוכים בפּוֹינט קאדֶט, חצי אי שנמתח בקצה המזרחי של בילוקסי ונשק לחופי המפרץ. הוריהם וסביהם היו פולנים, הונגרים, צ’כים וגם קרואטים, וכולם מיהרו להיטמע באורחות חייהם של בני ארצם החדשה. הילדים למדו אנגלית, לימדו גם את הוריהם לדבר בשפת המקום, ורק לעיתים רחוקות מאוד שוחחו בבית בשפת אימם. פקידי המכס התקשו להגות את רוב שמות המשפחה שלהם, והם עברו אמריקניזציה עוד בנמל ניו אורלינס ובאליס איילנד. בבתי הקברות של בּילוֹקסי עמדו מצבות עם שמות כמו יוּרקוביץ’, הוֹרבאט, קונוביץ’, קאסיץ’, רודאק, בּאבּיץ’ ופֶּראניץ’. הם היו מפוזרים בין מצבותיהם של מנוחים כמו סמית, בראון, אוֹקיף, מאטינָה ובֶּלאנד. המהגרים היו שבטיים מטבעם וגוננו על עצמם, אך בני הדור השני כבר נישאו נישואי תערובת עם בני המתיישבים הראשונים מצרפת ועם כל מיני אנגלוסקסים.

חוקי היובש היו עדיין בתוקף, וברחבי הדרום העמוק ניהלו הבפטיסטים והמתודיסטים חיים צדקניים ונטולי אלכוהול. אלא שלאורך קו החוף, התושבים ממוצא אירופי שהיו גם קתולים לא ראו בעין יפה את ההתנזרות משתייה. למעשה, בבילוקסי מעולם לא הונהגו חוקי היובש, על אף התיקון השמונה־עשר לחוקה. וב-1920, כששטפה תקופת היובש את ארצות הברית, בבילוקסי כמעט לא הרגישו בכך. הברים, מאורות השתייה וההוֹנקי־טוֹנק, הפאבים השכונתיים ומועדוני היוקרה של העיירה נותרו כולם פתוחים, ואף שגשגו עוד יותר מתמיד. לא היה שום צורך בפתיחת מסבאות סודיות, שכן האלכוהול זרם בלי שזה הפריע לאיש, בטח לא למשטרה. בילוקסי נעשתה יעד פופולרי לתושבי הדרום המיובשים. הוסיפו לזה גם את החופים המפתים, את פירות הים הנפלאים, את האקלים המתון ואת המלונות הטובים, ותבינו מדוע פרחה התיירות. לפני מאה שנה נודע חוף המפרץ בכינוי ״הריביירה של העניים״.

ואז, כמו שקורה תמיד, חטאים בלתי מרוסנים התגלו כמידבקים. אל השתייה הצטרפו גם ההימורים כפעילות בלתי חוקית ופופולרית מאוד. בברים ובמועדונים צצו בתי קזינו מאולתרים. משחקי הפוקר, הבּלֶק ג’ק והקוביות נעשו גלויים, והיה אפשר למצוא אותם בכל מקום. בלובי של כמה מהמלונות האופנתיים ביותר הוצבו שורות של מכונות מזל שפעלו תוך התעלמות בוטה מהחוק.

בתי בושת היו מאז ומתמיד, אבל רובם פעלו במסתרים. לא כך בבילוקסי. הם היו בעיר בשפע, ושירתו לא רק את קהל הלקוחות הנאמן אלא גם שורה של אנשי משטרה ופוליטיקאים. רבים מבתי הבושת פעלו באותם בניינים לצד הברים ושולחנות ההימורים, וכך נזקק כל צעיר שחיפש ליהנות ממנעמי החיים לתחנה אחת בלבד.

אף שאיש לא נופף בהם כמו בסקס או באלכוהול, קל היה להשיג גם סמים כמו מריחואנה או הרואין, במיוחד במיוזיק הוֹלס ובמועדונים.

עיתונאים לא פעם התקשו להאמין שפעילות בלתי חוקית ענפה שכזו נעשתה גלויה כל כך במדינה כה שמרנית מבחינה דתית. הם כתבו אינספור כתבות על אורח החיים החופשי והפרוע בבילוקסי, אך שום דבר לא השתנה. נדמה שאת הרשויות זה לא עניין כהוא זה. הלך הרוח הנפוץ היה פשוט מאוד: ״ככה זה בבילוקסי״. פוליטיקאים יצאו למסעי צלב נגד הפשיעה, ומטיפים התרעמו ממרומי הדוכנים, אך מעולם לא נעשה שום מאמץ רציני ״לנקות את קו החוף״.

המכשול הגדול ביותר שעמד בפני כל ניסיון לבצע רפורמות היה השחיתות ארוכת השנים שפשתה במשטרה ובקרב נבחרי הציבור. השוטרים ואנשי השריף עבדו תמורת שכר זעום, ולכן גם לא היססו לקבל מזומנים ולהעלים עין. פוליטיקאים מקומיים ששוחדו בקלות עלו ופרחו. כולם הרוויחו כסף וכולם נהנו מהחיים, אז למה להרוס דבר טוב? איש לא הכריח את השתיינים ואת המהמרים להגיע לבילוקסי. מי שלא אהב את אווירת החטאים היה מוזמן להישאר בבית או לנסוע לניו אורלינס. אבל מי שבחר לבזבז את כספו בבילוקסי ידע שהמשטרה לא תפריע לו לבלות.

הפעילות הפלילית קיבלה דחיפה משמעותית בשנת 1941, כשהצבא בנה בסיס אימונים גדול על קרקע שהייתה פעם הקאנטרי קלאב של בילוקסי. הוא נקרא בסיס חיל האוויר קיסלֶר, על שם גיבור ממיסיסיפי מימי מלחמת העולם הראשונה, ועד מהרה הוא הפך לשם נרדף להתנהגות נלוזה מצד עשרות אלפי החיילים שהתכוננו למלחמה. מספר הברים, בתי ההימורים, בתי הבושת ומועדוני החשפנות זינק דרמטית. וכך גם שיעור הפשיעה. המשטרה המקומית הוצפה בתלונות מצד חיילים: מכונות מזל שעברו ״טיפול״, רולטה ממוגנטת, דילרים רמאים, חומרים אסורים במשקאות וזונות ארוכות ידיים. בעלי מקומות הבילוי, מנגד, מיעטו להתלונן משום שהרוויחו הון תועפות, אבל היו גם שלל תגרות, ניסיונות תקיפה של הבנות, ואינספור מקרים של חלונות ובקבוקי בירה שבורים. כמו תמיד, השוטרים גוננו על אלו ששימנו את גלגלי המערכת, ובבית הכלא המקומי היו דלתות מסתובבות של חיילים שהושלכו למעצר. מעל חצי מיליון מהם עברו בקיסלר בדרכם לאירופה ולאוקיינוס השקט, ולימים גם לקוריאה ולווייטנאם.

החטאים של בילוקסי נעשו רווחיים כל כך, שמטבע הדברים הם משכו אליהם גם שלל דמויות מהעולם התחתון: פושעים מקצועיים, פורעי חוק, יצרני משקאות אסורים, מבריחים, נוכלים, מתנקשים, סרסורים, בריונים להשכיר, ומעמד שלם ושאפתני במיוחד של ברוני פשע. בסוף שנות החמישים התיישב בבילוקסי ענף שלם של כנופיית בריונים אלימה שזכתה לכינוי הדיקסי מאפיה, וחבריה תכננו לסמן לעצמם טריטוריה ולהשתלט על נתח רציני מתעשיית החטאים המקומית. לפני בואה של הדיקסי מאפיה היו תמיד יריבות וקנאה בין בעלי המועדונים, אבל כולם הרוויחו הון תועפות והחיים היו טובים. פה ושם היה איזה רצח, ואיומים היו עניין שבשגרה, אבל לא היו ניסיונות של ממש מצד קבוצה אחת להשתלט על אחרות.

מלבד שאפתנות ואלימות, לדיקסי מאפיה היה מעט מאוד במשותף עם הקוזה נוסטרה האמיתית. חברי הכנופיה לא היו בני משפחה, ונאמנותם הייתה רופפת בלבד. באף־בי־איי מעולם לא הצליחו לקבוע מי היה חבר ומי לא, או כמה היו בסך הכול — אבל חברי הכנופיה היו ערב רב של בחורים רעים וטיפוסים משונים שהעדיפו את חיי הפשע על פני עבודה מכובדת. לא היו להם ארגון מסודר או היררכיה ברורה. לא היה איזה דון שעמד בראש הכנופיה, לא היו חיילים פשוטים בתחתית הסולם, וגם לא היו בריונים בדרג ביניים. עם הזמן הצליח בעל מועדון אחד לבסס את אחזקותיו ולגבש השפעה רבה יותר על שאר חברי הכנופיה. הוא הפך להיות ״הבוס הגדול״.

דבר אחד היה לדיקסי מאפיה: זיקה לאלימות שאף הדהימה לא פעם בעוצמתה את אנשי האף־בי־איי. לאורך כל תולדותיה, שעה שעברה גלגולים והתפשטה דרומה עד לקו החוף, היא הותירה אחריה שובל בלתי נתפס של גופות, וכמעט אף אחד ממעשי הרצח הרבים מעולם לא פוענח. לכנופיה היה רק כלל ברזל אחד, שבועת דם אחת שהייתה יצוקה באבן: ״לא תלשין למשטרה״. אלו שעברו על הכלל התגלו מתים בתעלה, או שלא התגלו כלל. השמועות סיפרו על ספינות חסילונים מסוימות שהשליכו גופות קשורות למשקולות לתוך מימיו העמוקים והחמימים של מצר מיסיסיפי, במרחק של כשלושים קילומטר מהחוף.

על אף המוניטין שלה כעיר מופקרת והוללת, נותרה הפשיעה בבילוקסי תחת שליטה של בעלי מקומות הבילוי ותחת עינה הפקוחה של המשטרה המקומית. עם הזמן התרכזה תעשיית החטאים בחלק אחד של העיר, למעשה מקטע של קילומטר וחצי לאורך כביש 90, שנמתח לאורך קו החוף. ״הסטריפּ״ היה גדוש בתי הימורים, ברים ובתי בושת, והאזרחים שומרי החוק נמנעו ממנו בקלות רבה. החיים הרחק ממנו היו נורמליים ובטוחים. אם מישהו חיפש צרות, לא הייתה לו שום בעיה למצוא אותן. ומנגד, היה גם קל מאוד להימנע מהן. בילוקסי שגשגה בזכות מאכלי הים, המספנות, התיירות, ענף הבנייה ומוסר העבודה האדיר שתדלקו המוני מהגרים שחלמו על חיים טובים יותר. העיר בנתה בתי ספר, בתי חולים, כנסיות, כבישים מהירים, גשרים, שוברי גלים, פארקים, מתקני שעשועים וכל דבר שנדרש כדי לדאוג לרווחת תושביה.