"כבוד הרב, כיצד בכלל אפרוץ חסימה מהגלגול הקודם?"
"או… עכשיו תרשום מה שאני אומר, גל היקר. צפוי לך מסע מוזר ביותר אבל גם מעניין עד מאוד. ליד הבית שלך יש תחנת אוטובוס. שים לב. בתחנה הזו עובר קו מאה ועשרים לכיוון דרום. תעלה על האוטובוס הזה ותרד בתחנה התשיעית. שם בתחנה הזו נמצא המקום שבו העברת את חייך בגלגול הקודם…"
גל פלג, רווק בן ארבעים וארבע, מתוסכל מהעובדה שאינו מצליח למצוא זוגיות, וחש שחייו הגיעו למבוי סתום. כדי להבין את משמעותו של סיוט חוזר, גל פונה לעזרתו של רב מקובל, אשר מסביר שהוא סובל מחסימה שמעכבת את מציאת בת הזוג. הרב מציע לגל לצאת למסע רגשי ורוחני בעקבות חייו הקודמים ולגלות מה התרחש בעברו אשר מונע ממנו להתקדם בהווה. מלא חששות וספקות נוסע גל לכפר סתרינה, מקום שבו – כך טוען הרב – הוא חי בגלגול הקודם. שם גל נחשף לסיפור ישן וקסום מלפני עשורים, על נערים צעירים שחייהם השתנו לעד בעקבות הגעתה של נערה יפהפייה לבית ספרם.
האם יצליח גל לפענח את זהותו בגלגול הקודם?
והאם יצליח סוף סוף להסיר את המחסום שמונע ממנו למצוא אהבה?
דרך סיפורם הטעון של הנערים שולח העבר את זרועותיו הארוכות והסבוכות אל ההווה של גל, וקורא לו לפרום אותן אט־אט מהתפתלויות ומשקעים המעכבים אותו. וכך בכתיבה סוחפת ובאווירה מיסטית ומסקרנת נשזרים יחדיו קצוות של עלילה באופן מרתק ומפתיע.
ראובן מסיקה, נשוי פלוס שניים, מתגורר ברחובות. בעל תואר ראשון במדעי התנהגות, כלכלה וניהול מאוניברסיטת בן גוריון. עסק רוב שנותיו בניהול הפצה ושיווק. זהו ספרו הראשון.
קטגוריות: סיפורת עברית
44.00 ₪
מקט: 9789655653427
פרק א'
כשהחלום הופיע בפעם השלישית באותו הלילה כבר לא יכולתי להירדם שוב.
מעולם לא חלמתי בלילה אחד את אותו חלום שלוש פעמים.
שטפתי את פניי וכיביתי את האור בחדר האמבטיה. האפלה הגמורה שנפלה על דירתי הזכירה לי שזה האור היחיד שאני מותיר לפני שאני נפרד מיום נוסף. במקום להדליק שוב את האור באמבטיה ניגשתי לסלון והושטתי את ידי למקום הקבוע של השלט, בקצה הימני של המזנון. מכשיר הטלוויזיה נדלק בצייתנות הרגילה ובפיפס האופייני, ואור המסך החל לרצד על הקירות, מרקד בגוני אור שונים של הסרט ששודר.
כשאתה בודד בדירה, הקולות והתמונות מהטלוויזיה מייצרים אשליה כאילו דירתך הומה אנשים. יש בזה משהו מנחם.
המיית היונה מכיוון מרפסת המטבח הזכירה לי את זוג היונים המרגיז שבנה את הקן שלו על המשטח מתחת לחבלי הכביסה. כל ניסיון לגרש אותם הצליח רק באופן זמני. הם תמיד חזרו. על שולחן הזכוכית העגול היו מפוזרים עיתונים, ובגדיי מיום אתמול היו זרוקים על הספה הזוגית. בית קטן היה לי, אף פעם לא נקי, אף פעם לא מסודר. "חסר כאן מגע של אישה", הייתה אימא נוהגת לומר לי בקול נוזף, מיואש, ואבא היה מביט בי בשתיקה, עצוב. אף פעם לא הבין מדוע אני לבד. גם אני לא. לא הייתי מהאנשים שנהנים להיות לבד, תמיד ראיתי עצמי כאיש משפחה שיתחתן ויביא ילדים. לא האמנתי שבגיל ארבעים וארבע עדיין אהיה רווק ערירי. הכרתי נשים שעניינו אותי אבל זה מעולם לא הבשיל ליחסי זוגיות שיובילו לחתונה. שנאתי את עצמי על כך. לעיתים בעת שליבי נשבר ממצבי הייתי מפנה את צערי לבורא, הייתי מביט בתקרה וצועק כמו משוגע: "איך מכל האנשים סביבי דווקא אני לבד?! למה אני?! עשה משהו! אני יודע שאני לא צדיק, אבל אני גם לא רשע כזה גדול שמגיע לי לסבול כך. אנא עזור לי!"
כך הייתי זועק, לפעמים עד דמעות. אבל זה היה קורה לי לעיתים רחוקות.
ועכשיו החלום הזה שלא יוצא לי מהראש. חלום מוזר, מעט מפחיד, שהציק לי למרות שחינכתי את עצמי לא להיבהל מענייני מיסטיקה. שלוש פעמים חזר על עצמו, שלוש פעמים! חבורה של אנשים עומדים במעגל, וביניהם אני. תינוק אימתני עובר מיד ליד, נצמד לכל איש שאחז בו בתנועות מאיימות ואיטיות, כמו נחש. עוד רגע יגיע אליי. כולנו ידענו, בהכרה לא מובנת שקיימת לעיתים בחלומות, שמי שמפיל את התינוק גורלו יהיה מר, לכן כל אחד השתדל להיפטר מהיצור מהר ככל שניתן.
לא יכולתי לעמוד במתח. יצאתי מן המעגל וצעדתי במהירות, מתרחק בעודי מביט לאחור, שמא מישהו ינסה למסור לי את היונק המפחיד. במרחק של כעשרים מטרים מהחבורה קרה הדבר שממנו חששתי: אחד מהאנשים זרק את התינוק לעברי בתנועת הנפה. מבועת ורועד מפחד ניסיתי לתפוס אותו. אסור לו ליפול! אסור לו ליפול!
נכשלתי. התינוק נפל ארצה בקול דממה ונחצה לשניים כבמטה קסם. בחלק הפנימי של כל חצי היה כתוב משהו. התקרבתי וניסיתי לקרוא. זה היה גזר דין.
בחציו האחד של התינוק היה כתוב "מזל טלה". שוב באותה הכרה לא ברורה ידעתי שזה היה המזל שבו נולד האיש שהטיל את התינוק לעברי שלא כראוי. מתחת לכותרת המזל היה רשום גזר דינו: "מוות".
בחצי השני היה כתוב "מזל תאומים". זה היה המזל שבו אני נולדתי. ידעתי שהחצי הזה נועד לי ומכוון אליי. גם בחצי הזה היה רשום גזר דין. ניסיתי לקרוא אותו אולם ללא הצלחה. החצי הזה היה מוטל בזווית שלא אפשרה לי לקרוא.
באותו הרגע הבנתי שטעיתי קשות. אסור היה לי לעזוב את מעגל האנשים. רציתי לחזור אולם הדרך לחבורת האנשים נחסמה על ידי גבעה מסתורית שצצה משום מקום.
לפתע נפערה מנהרה קטנה בתוך הגבעה. היה ברור לי שהמנהרה מובילה חזרה לחבורת האנשים.
התחלתי לצעוד במהירות לעבר המנהרה, אבל היא הייתה חסומה! שני חצאי התינוק, שהפכו ענקיים, חסמו את פתח המנהרה. חשתי צער כבד ולא מוסבר שאיני יכול לחזור. לפתע יצאה יד מאחד מחצאי התינוק והחלה לדגדג לי את האף. התעוררתי.
הסתבר לי שהדגדוג שחשתי באפי היה מציאותי לגמרי. היה זה הפרפר הלבן שהתנחל בביתי בשבוע האחרון והתעופף חסר מנוחה ברחבי החדר, ובאופן חצוף גם נגע באפי מדי פעם. אחרי שפקחתי את עיניי הוא חזר עד מהרה אל מקומו הקבוע בקיר הלבן של חדרי בפינה השמאלית העליונה.
זו כבר הייתה הפעם השלישית שחלמתי את החלום המוזר הזה, שהותיר בי תחושה לא טובה ומעיקה. כעת ניסיתי לפענח את פשר החלום, אבל אני לא יוסף פותר החלומות. אני בסך הכול מנהל הפצה בחברת משקאות קטנה שאוהב את החיים שלי פשוטים. אני לא מבין את עולם המטאפיזיקה ואף פעם לא גיליתי בו עניין. בכל זאת, כבר כשהייתי בן שלושים לא מעט דודות חטטניות וחסרות טקט ניסו לשכנע אותי שדבקה בי עין רעה ולכן אני לבד, ושעליי לרפא את עצמי באמצעות מיני רבנים ועושי נפלאות שהכירו וסייעו להן בבעיות שונות ומשונות.
ניגשתי אל המרפסת בביתי שהייתה מעל רחוב מרכזי בעיר באר שבע. גרתי בקומה השנייה מעל בתי קפה ופאבים שתמיד היו פעילים לאורך הלילה ובמשך היום. השעה הייתה חמש לפנות בוקר והלחלוחית של אור הזריחה האירה מעט את השמיים השחורים.
משהו בזמן הזה תמיד קסם לי, אולי היה זה המפגש המוזר בין הבליינים של הלילה שיוצאים חזרה לביתם מבושמים ממשקאות שכר, לבין אנשי הבוקר שמתחילים את עמל יומם ומגיעים לספק לחמים ועוד מיני סחורות למכולות השונות לכבוד היום החדש.
הייתי אמור להגיע למרכז ההפצה בשעה שש. השעה הייתה כבר רבע לשש, אני אאחר באופן משמעותי. לא נעים. שתיתי קפה, הנחתי תפילין ויצאתי מביתי.
מדלת הכניסה ממול יצא השכן הנחמד שלי, ראובן עזרא, לתפילת שחרית. בחור דתי, מזוקן, רזה וחייכן בשנות השלושים לחייו. "בוקר טוב, גל".
"בוקר טוב, ראובן".
"מה העניינים, עוד יום חדש, אה?"
"כן, יום חמישי זה היום האהוב עליי".
"נו, גל היקר, אולי מחר בערב תגיע לתפילת ערבית, קבלת שבת, יהיה כיף".
"אני חושב על זה הרבה, ראובן. עדיין לא מרגיש שהגיע הזמן".
ראובן חייך אליי ואמר, "טוב, לא נעורר את האהבה עד שתחפץ, העיקר ברכה והצלחה, ברכה והצלחה".
הגעתי למרכז ההפצה באמצעות האוטובוס הרגיל בשעה שש וחצי. זמן הליכה של חמש דקות מהתחנה. שער חשמלי צהוב ומתכתי נפתח לקראתי.
השומר בכניסה נפנף לי לשלום מהבוטקה הלבן הסמוך לשער. הנהנתי לו בראשי.
כעשרה נהגים המתינו לי וכחמישה־עשר עוזרי נהגים ישבו בצד וחיכו לשיבוץ עם הנהג שאליו אחליט לצוות אותם אליו. מכל עבר קידמו אותי קריאות של "בוקר טוב, גל", "מה שלומך, גל".
בכניסה עמד רפי, עוזר ההפצה שלי. איש מבוגר וממושקף בעל שיער שיבה מלא.
"גל, הכול בסדר? כבר שש וחצי".
"מצטער, רפי, היה לי לילה חצי לבן, אספר לך אחרי שנוציא את הנהגים לחלוקה".
"זה בסדר, שיבצתי לרובם את עוזרי הנהגים והם מוכנים לצאת".
"מעולה", אמרתי, "אני אסיים את העבודה".
"יופי, לא הספקתי אפילו לשתות קפה מהבוקר. איכנס למשרד לנוח קצת".
"כן, לך תנוח, רפי".
כעבור רגע ניגש אליי אסף אלוש, שהיה נהג צעיר, נמוך וחסון. "גל, מה קורה? אני צריך שני עוזרים, קו החלוקה שלי קשה היום, שלושים נקודות, ממש השתגעתם".
לקחתי מאלוש את דף המסלול שלו. "מספיק עוזר אחד". פסקתי לאחר עיון קצר. עוזרי הנהג היו פורקים בחנויות יחד עם הנהג את ארגזי המשקאות, וברוב המקרים היה מספיק עוזר אחד. אולם הנהגים היו נלחמים על עוזר נוסף שיקל באופן משמעותי את העבודה גם כשלא באמת היה בו צורך.
"גל, בחייך".
"אלוש, קח את ג'רבי וצא לדרך, חבל על הזמן".
לפתע נדחף בינינו שרעבי, שהיה נהג תימני מבוגר. "חייב שני עוזרים, גל".
"שרעבי, מה אתה מפריע, אני מדבר איתו!"
"מה אתה אומר, גל?" המשיך שרעבי בכל זאת, קולו צרוד ודיבורו מהיר ולחוץ תמיד. הוא נתן לי את דף מסלול הקו שלו.
"שתבוא עליך ברכה", זרק אלוש בכעס לעבר שרעבי.
אלוש קיבל על עצמו בראש השנה להפסיק לנבל את פיו, ובמקום זאת בכל פעם שרצה לקלל היה אומר, "שתבוא עליך ברכה". הסתכלתי על מסלול החלוקה של שרעבי.
"בסדר, קח את העוזרים שלקחת אתמול". אמרתי לשרעבי שמשך ממני את דף הקו, מרוצה למדי, והסתלק לדרכו.
"למה לו אתה תמיד נותן שני עוזרים?"
"אלוש, מסלול החלוקה שלו ממש קשה, וחוץ מזה, כשתהיה בגילו אני מבטיח לתת לך שני עוזרים".
"זה לא בסדר". רטן והפנה לי את גבו.
"ג'רבי!" קרא לעוזר הנהג ששיבצתי עבורו. ויקטור ג'רבי התרומם באיטיות מכיסאו בין כל עוזרי הנהגים האחרים, מבוגר ותשוש מעבודה שוחקת של שנים.
כעת ניגש אליי יפרח, נהג נוסף. יפרח היה גבוה ורזה, עם זיפי זקן שעיטרו את פניו וקול בס צרוד.
"כן, יפרח, קיבלת שני עוזרים באופן קבוע, למה אתה לא יוצא?"
"אלוש קילל אותי". אמר במבט חמור סבר כרגיל.
"אין מצב, אלוש לקח על עצמו להפסיק לקלל", אמרתי.
"הוא אמר לי שתבוא עליי ברכה".
הסתכלתי על יפרח בהשתוממות. "יפרח, מה קורה לך, זו לא קללה".
"זה כן קללה. בכל פעם שהוא רוצה לקלל הוא אומר שתבוא עליך ברכה. ככה שבעצם הוא מתכוון לקלל".
הסתכלתי עליו. עיניו היו ממוקדות בעיניי בהבעת כעס, הוא היה רציני להחריד. "טוב, אני מבין. צא לדרך, חבל על הזמן, אני כבר אדבר איתו". יפרח הנהן בראשו והסתלק.
צעדתי במהירות לעבר אלוש שבדיוק טיפס על המשאית. "אלוש!" קראתי.
הוא ירד חזרה למטה. "מה, גל, התחרטת? אתה נותן לי עוד עוזר, נכון?"
"ממש לא. רק רציתי לבקש ממך להפסיק להגיד ליפרח שתבוא עליך ברכה".
"למה?" תמה, "הוא מעצבן אותי. אז מה לעשות, לקלל אותו באמת?"
"השתגעת?! בשום פנים ואופן לא. לא מקללים יותר".
"אז מה לעשות כשהוא מעצבן? מה אתה רוצה שאגיד לו?"
חשבתי כמה שניות. לפתע נזכרתי בראובן עזרא השכן שלי. "תגיד לו ברכה והצלחה".
"ברכה והצלחה?" הוא פער את עיניו בהתלהבות.
"כן, ברכה והצלחה".
"יאללה סגרנו", אמר וטיפס שוב על המשאית. "ברכה והצלחה, ברכה והצלחה", מלמל. היה ברור לי שמעכשיו אני עומד לשמוע את הביטוי הזה לעיתים קרובות גם בעבודה ולא רק מהשכן בבית.
נכנסתי למשרד המשותף שלי ושל רפי, שהיה רחב ידיים עם שני שולחנות. השולחן שלי, שהיה גדול ורחב, ניצב סמוך לקיר הפנימי. השולחן הקטן יותר היה של רפי, שישב סמוך אליו ולגם מהקפה שלו.
"אז מה קרה, גל?" שאל מייד כשנכנסתי.
"היה לי חלום מפחיד", אמרתי בעודי מתיישב מאחורי השולחן שלי.
"חלום מפחיד. נו, אז מה? בגלל זה לא ישנת כל הלילה?"
"כן, אבל אותו חלום מפחיד תקף אותי כבר שלוש פעמים".
"מה אתה אומר, על מה היה החלום?"
סיפרתי לו.
"שמע, לא יודע אם זה חלום מפחיד, אבל הוא ללא ספק מוזר".
"הוא עשה לי הרגשה רעה". התאכזבתי קצת מהאדישות היחסית של רפי.
"תגיד, שמעת על הרב חיזקי?"
"לא", עניתי.
"איך לא? מי לא מכיר אותו? הוא הכי מוכר באזור!"
"עובדה שלא שמעתי עליו, אבל מה אתה רוצה להגיד בעצם? שהוא יכול לעזור לי?"
"בטח, הוא חזק מאוד. בדוק ומנוסה".
"זה חלום, רבנים בדרך כלל נותנים ברכה וכאלה, לא נראה לי שהוא מתעסק בפתרון חלומות".
"קודם כול, מה רע בברכה? אולי זה יסלק לך את ההרגשה הרעה. אבל הוא יכול גם לפתור לך את החלום. הוא רב מקובל".
"טוב, איך מגיעים אליו?" הרגשתי צורך להיעזר בכל מי שאפשר.
"הוא מקבל קהל בימים ראשון עד חמישי אחרי תפילת שחרית בין תשע לאחת־עשרה בבוקר. לך אליו ביום ראשון הקרוב, אני אסתדר כאן לבד".
"תודה, רפי".
הוא תלש דף מהמחברת, כתב דבר מה והושיט לי את הדף. "זו הכתובת שלו. אני מקווה שיש לך לב חזק", הוא הוסיף בחיוך מסתורי.
"לב חזק?" לא הבנתי. "למה?"
"צפויה לך חוויה מפחידה". ענה.
"חוויה מפחידה? מה כבר יכול להיות מפחיד בלפגוש רב?"
"הוא לא רב רגיל בכלל".
"זה שווה את זה, גל", אמר כשראה את ההיסוס על פניי. "אתה חייב ללכת אליו".
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הניגון של הנוריות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות