ברחבי הגלקסיה מתפשטת שמועה על קיומו של המוסד האחר – גוף מסתורי שהקים הארי סלדון במקביל להקמת המוסד. אך מהו […]
ברוכים הבאים לעולמו של אייזק אסימוב
עכשיו כשהספר בידיכם, אני יכול לגלות לכם את האמת: לא בספר אחד אתם אוחזים, אלא בשער לעולם שלם חדש. זהו העולם שאסימוב ראה בעיני רוחו כאשר כתב לאורך 49 שנים — כל חייו הבוגרים – את סדרת ״ההיסטוריה של העתיד״, ובתוכה כל ספרי המוסד והרובוטים. בספרים אלו הוא שרטט את עתיד האנושות ב־25 אלף השנים הקרובות.
צריך הרבה ביטחון עצמי כדי לתאר עשרות אלפי שנים של עתיד, אבל לאסימוב הייתה סיבה טובה להאמין בעצמו. הוא היה אחד הסופרים הפורים ביותר של דורו, וכתב וערך יותר מ־500 ספרי מדע בדיוני, היסטוריה ומדע פופולרי. מתוכם, סדרת ״המוסד״ היא הזכורה ביותר, וברבות הימים גם הפכה לסדרת טלוויזיה פופולרית בפני עצמה. ומה הפלא? דרכה אנחנו מסוגלים להציץ קדימה, אלפי דורות לתוך העתיד, וללמוד כיצד עשוי להיראות גורלנו בין הכוכבים.
אתם עשויים לחשוש עכשיו ממסע הקריאה הארוך שלפניכם, אבל הרשו לי להרגיע אתכם: אתם תיהנו מכל רגע. שכן זה היה אחד מסודותיו הגלויים של אסימוב: הוא למעשה כתב ספרי בלשים. כל אחד מספרי הסדרה סוחף, מרתק ומותח בפני עצמו, ומכיל תעלומה קטנה שנפתרת רק בסופו. אבל החידה הגדולה יותר — הקו שמחבר בין כל הדמויות והאירועים לאורך אלפי שנים — נחשפת ומוסברת רק כשקוראים את הסדרה כולה. רק אז תקבלו את אותה תחושת 'אאוריקה' מופלאה, כשתבינו את חזונו המלא של אסימוב לעתיד האנושות.
אחד הקשיים העומדים בפני קוראים חדשים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולמו של אסימוב הוא להבין איפה להתחיל. הסדרה המלאה מונה יותר מעשרה ספרים, שמזנקים בין עידני ההיסטוריה השונים, מהעתיד הנראה לעין, שבו האנושות עדיין מרותקת לכדור הארץ – כור מחצבתה, ועד לתקופה שבה הצלחנו לאכלס את כל מרחבי הגלקסיה. איפה מתחילים מסע מופלא שכזה?
הנטייה הטבעית היא לפתוח בהתחלה — בספר שסוקר את העולם בעתיד הסמוך ביותר אלינו – ולהמשיך בסדר כרונולוגי. אם תלכו בדרך זו – אולי תצעדו בנתיב ההגיוני ביותר, אבל תעשו טעות גדולה. תאבדו את טעם המסתורין ואת התעלומה הגדולה יותר שאופפת את ספריו של העתידן. המסלול קדימה יהיה ברור ומובן היטב, עם תמרורים ואיתותים שיכוונו אתכם בכל שלב.
איפה הכיף בזה?
לכן ההמלצה שלי היא לפעול להפך. קראו את הספרים לפי הסדר שבו אסימוב כתב אותם, וכך תיחשפו לכל שאלה קטנה וגדולה בתורה, וכל רמז חדש שתגלו בכל ספר יעורר בכם את תחושת הגילוי וההבנה.
כדי לעשות זאת, התחילו בטרילוגיית המוסד, שאותה כתב אסימוב בין השנים 1951 ל־1953. בספרי 'המוסד השמימי', 'מוסד ואימפריה' ו'המוסד האחר' תבינו את משמעותו המלאה של המוסד, ואת רעיון 'המוסד האחר' שהיה אמור לספק חזון אלטרנטיבי לאנושות ולאזן את המוסד הראשון. תלמדו על העתיד מנקודת מבטו של עתידן שהוא גם היסטוריון ומבין כיצד דינמיקות אנושיות חברתיות חוזרות על עצמן גם זמן רב לאחר שכדור הארץ נזנח לאנחות.
כשתסיימו את הטרילוגיה, תעברו לסדרת הרובוטים: 'מערות הפלדה', 'השמש העירומה', 'רובוטים של שחר' ו'רובוטים ואימפריה'. לא נעשה ספוילר, אבל נגלה רק ששם ניטעו היסודות למוסד. איך? אם תקראו, תגלו את הרמזים ותתחילו לחבר אותם במחשבתכם. ואחרי שתעשו זאת, כשתרצו לגלות אם צדקתם, תזנקו לעתיד הרחוק שמגיע אחרי הטרילוגיה המקורית: 'פאתי המוסד' ו'המוסד והארץ'. רק בסוף, אחרי שחציתם בעיני רוחכם עשרות אלפי שנים של עתיד, תחזרו לספרים האחרונים שכתב אסימוב: 'בטרם המוסד' ו'לקראת המוסד'.
אז, ורק אז, תבינו את הסוד במלואו. אותה תעלומה חוצת־עידנים, שאיני מעז אפילו לרמוז עליה כאן, כדי לא להרוס לכם את חוויית הקריאה, הפליאה והגילוי.
ברוכים הבאים לעולמו של אייזיק אסימוב. אתם עומדים לבלות בו עשרות שעות מענגות של קריאה, והוא ילווה אתכם גם הרבה אחרי שתניחו את הספר מידיכם.
ד״ר רועי צזנה, עתידן
פרולוג
האימפריה הגלקטית הראשונה התקיימה עשרות אלפי שנים. היא הקיפה את כל כוכבי הגלקסיה במערכת של שלטון מרכזי שלפעמים היה רודני, לפעמים נוח — אך תמיד מאורגן ומסודר. המין האנושי שכח שאי פעם היה קיומו אחר.
כולם פרט להארי סלדון.
הארי סלדון היה אחרון המדענים הגדולים של האימפריה הראשונה. הוא־הוא שהביא את מדע הפסיכו־היסטוריה לכלל פריחה ושגשוג. הפסיכו־היסטוריה הייתה תמציתה של הסוציולוגיה — מדע ההתנהגות האנושית שצומצם לנוסחאות מתמטיות.
האדם היחיד אינו ניתן לחיזוי, אך תגובתו של המון בני אדם — כך גילה סלדון — ניתנת לחיזוי סטטיסטי. ככל שגדל ההמון, כך רב הדיוק. ומידותיהן של המאסות האנושיות שבהן טיפל סלדון היו טריליוני בני האדם אשר הרכיבו את אוכלוסיית הגלקסיה כולה.
היה זה סלדון שחזה, בניגוד להיגיון המקובל ולאמונות הנפוצות, את מצב הריקבון חסר המרפא שבו הייתה נתונה האימפריה הגלקטית המפוארת. הוא חזה (או פתר את המשוואות ופירש את תוצאותיהן — היינו הך) כי ללא התערבות חיצונית, עתידה הגלקסיה לצלול לתוך תקופה של שלושים אלף שנות אנרכיה וסבל לפני שתשוב ותתקיים ממשלה מרכזית חדשה.
סלדון החליט למצוא תרופה למצב זה, ליצור מערכת נסיבות אשר תשיב את הסדר והתרבות על כנם תוך אלף שנים בלבד. בקפדנות מדעית הקים שתי מושבות של מדענים שאותן כינה בשם "מוסדות". בכוונה תחילה, הקים אותן "בקצוות מנוגדים של הגלקסיה". מוסד אחד הוקם בגלוי ולאור זרקורי פרסומת. קיומו של השני, המוסד האחר, שקע בסודיות ובדממה.
המוסד השמימי וּמוסד ואימפריה מספרים על שלוש מאות השנים הראשונות לקיומו של המוסד הראשון. זה החל כקהילייה קטנה של אנציקלופדיסטים ששקעו אי שם בריקנות של שולי הגלקסיה החיצוניים. מפעם לפעם, נקלע המוסד למשבר שבו חברו נגדו משתנים של יחסי אנוש וזרמים חברתיים וכלכליים כדי להגביל את דרכו. בגללם, נאלץ לסלול לעצמו דרך אחת ויחידה, כיוון יחיד ומסוים. וכשפנה בכיוון זה, נפתחו בפניו אופקים חדשים להתפתחות.
המוסד הראשון, שהצטיין בעליונות מדעית, השתלט עד מהרה על כוכבי הברברים שהקיפוהו. הוא נאבק בשליטים הלוחמים שפרשו מן האימפריה הגוועת וגבר עליהם. הוא נאבק אף בשרידי האימפריה עצמה, באחרון הקיסרים החזקים ובאחרון הגנרלים הלוחמים — וגבר אף עליהם.
ואז מצא את עצמו נלחם בגורם שאותו לא יכול היה הארי סלדון לחזות מראש, כיוון שהייתה זו עוצמתו הגוברת־על־הכול של אדם יחיד, מוטנט. היצור שנודע בפי כול בשם "הַפֶּרֶד" נולד עם יכולת לעצב רגשות של בני אדם ולתת צורה למוחותיהם. את הגדולים שבאויביו הפך הפרד למשרתים נאמנים. צבאות לא יכלו, לא רצו להילחם בו. לפניו כשל ונפל אף המוסד הראשון, ותוכניותיו של סלדון ירדו בחלקן לטמיון.
המוסד האחר — המסתורי — נותר לבדו, מוסד יחיד שהפך מטרה לחיפושים. כדי להשלים את כיבוש הגלקסיה, חייב הפרד למוצאו ולהשמידו. ואילו נאמני המוסד הראשון תרים אחריו לצורך אחר לגמרי. אולם היכן מצוי המוסד האחר? זאת לא ידע איש.
זהו, אפוא, סיפור החיפוש אחר המוסד האחר.
חלק ראשון
חיפושיו של הפרד
הפרד — רק לאחר נפילת המוסד הראשון החלו ההיבטים הקונסטרוקטיביים של משטרו של הפרד לרקום עור וגידים. לאחר התמוטטותה המוחלטת של האימפריה הגלקטית הראשונה, היה הוא הראשון שהציג בפני ההיסטוריה נפח חלל מאוחד שהיה אימפריאלי בהיקפו. האימפריה הקודמת, זו של המוסד הראשון, הייתה רבגונית ורופפת, למרות שנתמכה בתחזיות הבלתי נמנעות של מדע הפסיכו־היסטוריה. לא ניתן היה להשוותה ל'ברית העולמות' שבה שלט הפרד בעוצמה רבה, ואשר הקיפה עשירית אחת מנפח הגלקסיה ואחד חלקי חמישה־עשר של אוכלוסייתה. בעיקר בתקופת החיפושים…
אנציקלופדיה גלקטיקה1
1
שני גברים והפרד
האנציקלופדיה מרבה לספר על הפרד וקיסרותו, אך כל אלה אינם מהותיים לנושא העומד לפנינו. רובם של הדברים אף יבשים מדי לצרכינו. בעיקרו, עוסק הערך שבאנציקלופדיה בתנאים הכלכליים שהביאו לעלייתו של "האזרח הראשון של הברית" — תוארו הרשמי של הפרד — ובתוצאות הכלכליות של עלייה זו.
אם בשלב זה או אחר מתמלא הקורא פליאה לנוכח עלייתו המסחררת של הפרד — מנבכי הנשייה לשלטון עצום ורחב ידיים תוך חמש שנים בלבד — אין הוא, הקורא, מגלה זאת ברבים. ואם מופתע הוא עוד יותר לנוכח העובדה שבתום חמש שנים חדל הפרד מכיבושיו והחליט לגבש את שלטונו — אף עובדה זו הוא שומר בסוד.
משום כך נוטשים אנו את האנציקלופדיה ובוחרים לנו מסלול משלנו — למען מטרה זו אנו נותנים את דעתנו להיסטוריה של עידן הביניים — בין האימפריה הגלקטית הראשונה והשנייה — בסוף תקופת החומש שבה גיבש הפרד את שלטונו.
מבחינה פוליטית שורר בברית שקט מוחלט. מבחינה כלכלית, היא משגשגת. מעטים מוכנים להמיר את השלום שבשלטונו היציב של הפרד בתוהו ובוהו שקדם לו. בעולמות שחמש שנים קודם לכן הכירו את המוסד, אפשר ושוררת חרטה נוסטלגית — אך תו לא. מנהיגי המוסד הומתו כאשר לא מצא בהם הפרד שום תועלת, הומרו כאשר החליט שיש בהם שימוש.
ובין המומרים, התגלה כמועיל ביותר האן פּריצֶ'ר, אלוף האן פריצ'ר. בימי המוסד היה האן פריצ'ר סרן וחבר במחתרת הדמוקרטית האופוזיציונית. כאשר נכבש המוסד בידי הפרד ללא קרב, המשיך האן פריצ'ר להילחם בפרד — עד שהומר, כמובן.
ההמרה לא הייתה מעשה שכנוע בכוח ההיגיון. האן פריצ'ר ידע זאת טוב מכולם. טעמו של האן פריצ'ר שונה משום שהפרד היה מוטנט בעל כוחות רוחניים מיוחדים, כוחות ששינו את איזונם הרגשי של בני תמותה רגילים בהתאם לרצונו של המְשַׁנֶה. אלא שהאן פריצ'ר היה שבע רצון לחלוטין. הדברים היו בדיוק כפי שצריכים היו להיות. ההמרה הביאה עימה סיפוק, שהיה אחד ממרכיביה העיקריים — והאן פריצ'ר עצמו שוב לא היה סקרן.
ועתה משחזר משליחותו החמישית אי שם במרחבים חסרי הקץ של הגלקסיה, התמלא ליבו מעין עליצות מוזרה; איש החלל הוותיק, סוכן הביון הקשוח, המתין בקוצר רוח לפגישה עם ה"אזרח הראשון". פניו הקשות שנחטבו בעץ כהה וחסר סיקוסים, שנראו כאילו אינן יכולות לחייך בלי להיסדק, לא גילו את המתרחש בקרבו, אלא שסימנים חיצוניים לא היו דרושים כלל. הפרד ידע לקרוא את הרגש שבפנים, עד לקלה שבנימותיו, כדרך שאדם רגיל יודע להבחין בגבה מתרוממת.
פריצ'ר החנה את מכונית האוויר שלו בהאנגר העתיק של המשנה לקיסר ונכנס רגלית לשטח הארמון, כנדרש. הוא פסע זקוף לאורך הכביש בן שני הקילומטרים — שהיה ריק ודומם. פריצ'ר ידע שבכל השטח רחב הידיים שהקיף את הארמון לא נמצא אפילו שומר אחד, חייל אחד, אדם חמוש אחד ויחיד.
הפרד לא נזקק להגנה.
הפרד הגן על עצמו טוב מכולם.
צעדיו של פריצ'ר טפחו חרש באוזניו שלו בזמן שהסתמן לנגד עיניו הארמון המואר באור יקרות. קירות מתכת רבי חוסן התרוממו מתחת לקשתות נועזות, מנופחות ופרועות קמעה, שציינו את האדריכלות האימפריאלית בתקופתה המאוחרת. דומה היה כי הארמון עומד לו מהורהר מעל גניו הריקים, צופה בעצב לעבר העיר ההומייה שבאופק.
בתוך הארמון התגורר לו אדם יחיד — בגפו — אדם שבתכונותיו המנטליות העל־אנושיות נתלתה האצולה החדשה, ומבנה הברית כולו.
השער העצום והחלק סבב על ציריו ונפתח חרש למראה האלוף המתקרב. הוא טיפס ועלה במדרון הרחב והגולש שנע קדימה תחת רגליו, התרומם במהירות במעלית נטולת רעש, ואז עמד לפני דלת קטנה ופשוטה שסגרה על חדרו של הפרד, בראש הגבוה שבמגדלי הארמון.
הדלת נפתחה-
בֵּייל שָניס היה אדם צעיר, בייל שָניס היה אדם שלא הומר. במילים פשוטות, המארג הנפשי של בייל שָניס לא כוונן מעולם בידי הפרד. הוא נותר כפי שהיה ונוצר בידי התורשה, כפי שעוצב בידי הסביבה. וגם בייל שָניס היה מרוצה.
בטרם מלאו לו שלושים כבר רכש לו בייל שָניס מעמד מכובד בבירה. יפה תואר וזריז מחשבה — בייל שָניס ניחן בכל הסממנים להצלחה חברתית. וכאדם בעל תבונה ושליטה עצמית, זכה להצלחה דומה אף אצל הפרד. שתי ההצלחות כאחת הסבו לו נחת רוח מרובה.
ועתה, לראשונה בתולדותיו, הזמין אותו הפרד לפגישה רשמית.
רגליו נשאו אותו במעלה הכביש הארוך ורחב הידיים שהוביל אל מגדלי ספוג האלומיניום אשר פעם שימשו למגוריו של המשנה לקיסר בקָלָגַן, זה אשר שלט בשמם של הקיסרים האדירים. לאחר מכן, קבעו בו את מושבם נסיכי קלגן העצמאיים, אשר שלטו בשמם שלהם. עתה שימש הארמון את האזרח הראשון של הברית, אשר שלט על קיסרות משלו.
שָניס פיזם חרש לעצמו. הוא לא פקפק במחשבה שמטרת הפגישה הרשמית ידועה לו היטב. המוסד האחר, כמובן! אותו שד חובק כול, שרק עצם המחשבה על קיומו היא שהורידה לטמיון את החלטתו המקורית של הפרד. לא עוד כיבוש אינסופי. המונח הרשמי היה "גיבוש".
שמועות רבות ריחפו באוויר לאחרונה — ושמועות הרי אי אפשר לחסל בצו: שהפרד עומד לתקוף שנית; שהפרד גילה את מקומו של המוסד האחר, והוא מתכוון לצאת נגדו למלחמה; שהפרד הגיע להסכם עם המוסד האחר על חלוקת הגלקסיה בין השניים; שהפרד החליט סופית כי המוסד האחר איננו קיים, והוא עומד להשתלט על הגלקסיה כולה.
לא היה טעם רב בהאזנה לכל השמועות השונות והמגוונות שהילכו להן בחדרי ההמתנה. לא הייתה זו הפעם הראשונה ששמועות כאלה נפוצו ברחבי הבירה. אלא שבאחרונה קנו להן השמועות יותר ממשות, וכל אותן נשמות שאפתניות שאהבו את המלחמה ואת ההרפתקאות הצבאיות, שחשו עצמן מתנוונות בעִתות של שלום ויציבות — כל אלה התחילו לפרוח.
בייל שָניס נמנה על האחרונים. הוא לא פחד מן המוסד האחר המסתורי. למען האמת, אף מהפרד לא פחד — ואמר זאת בקול רם. היו רבים שלא ראו בעין יפה את הצלחתו של אדם כה צעיר, המתינו בקדרות ליום שבו ייקרא רודף השמלות השובב לתת דין וחשבון על האופן הגלוי שבו הוא מלגלג על חיצוניותו של הפרד הכול יכול ועל חיי הנזירות שלו. איש לא העז לעשות זאת, ורק מעטים העזו לצחוק מכך, אולם משחלפו הימים ושָניס לא נענש, גדל פרסומו ורבו המוניטין שלו.
שָניס אלתר מילים לנעימה שפיזם. מילים של שטות שבהן חזר הפזמון: "המוסד האחר קורא למרד — נגד הפרד".
וכך הגיע אל הארמון.
השער העצום והחלק סבב על ציריו המסיביים בהתקרבו. שָניס טיפס ועלה על המדרון רחב הידיים שנע קדימה תחת רגליו. הוא התרומם במהירות במעלית נטולת רעש, ואז עמד לפני דלת קטנה ופשוטה שמאחוריה נמצא הפרד עצמו, בראש הגבוה שבמגדלי הארמון.
הדלת נפתחה-
האיש שלא נודע בשם פרט ל"פרד", ושלא היה לו תואר פרט לאזרח הראשון, הביט מבעד לקיר שהיה שקוף רק מצידו האחד אל האור, אל נופה של העיר המרוחקת.
אור הערביים האפיל, הכוכבים החלו להגיח במסילותיהם ולא היה בהם אחד שלא היה נתון לשלטונו.
הוא חייך במרירות חולפת. השלטון, ידע, היה מותנה באישיותו של אדם יחיד — אדם שכמותו לא ידעה הגלקסיה מימיה.
הפרד לא הצטיין במראהו החיצוני — מעטים הביטו בו בלי ללגלג. שישים קילוגרם שהיו פזורים לאורך 170 סנטימטרים. איבריו דמו לגבעולים גרומים שבלטו מתוך רזונו בזוויות חסרות חן. ופניו הצנומות כמעט וטבעו בצילו של מקור בשרני שבלט כדי שמונה סנטימטרים.
רק עיניו לא תאמו את הבדיחה שהייתה גופו של הפרד. ברכותן — רכות מוזרה במבטו של הגדול בכובשי הגלקסיה — לא נעדר מעולם שמץ של תוגה.
בעיר שבפאתי האופק יכול היה אדם למצוא את כל התענוגות והעליצות של בירה עשירה של עולם עשיר. אמנם יכול היה לקבוע את בירתו במוסד, החזק שבכל אויביו שהובסו, ברם זה היה מצוי הרחק בשולי הגלקסיה. קלגן, הכוכב המרכזי, בעל המסורת של שעשועי אצולה, היטיב — מן הבחינה האסטרטגית — לענות על צרכיו.
אולם בעיבורם של התענוגות המסורתיים, בתוך שגשוג שלא נודע כמותו, לא מצא הפרד מנוחה לנפשו.
הם פחדו ממנו וצייתו לו ולפרקים אף כיבדו אותו — ממרחק ניכר. אולם היכן האדם שיוכל להביט בו בלא בוז? פרט לאלה שהומרו, כמובן. ואיזה ערך היה לנאמנותם המלאכותית? שהרי זו חסרה את הרגש. יכול היה לאמץ לעצמו תארים מתארים שונים, אבל גם אלה לא היו משנים דבר וחצי דבר. מוטב — או, לפחות, עדיף — להתכנות בשם האזרח הראשון, ולהסתתר.
פרץ של מרדנות התעורר בו לפתע — רב עוצמה ואכזר. אף שמץ אחד של הגלקסיה לא יימלט מידיו. חמש שנים שקט על שמריו וקבר עצמו בקלגן בשל איום נצחי, מסתורי, הטמון אי שם בתוך החלל — המוסד האחר, שאיש לא ראה אותו, לא שמע אותו, לא ידע אותו. הוא עצמו היה בן שלושים ושתיים, לא אדם זקן, אך משום מה חש עצמו זקן. גופו, למרות כל העוצמה הרוחנית, היה חלש.
כל כוכב! כל כוכב שיכולות עיניו לראות — וגם אלה שאינו יכול לראות — כולם יהיו שלו!
נקמה בכולם. בכל האנושות שהוא, הפרד, לא היה חלק ממנה. בגלקסיה שלתוכה לא התאים.
אות האתראה הצונן שמעל לראשו הבהב. בעזרתו יכול היה לעקוב אחרי התקדמות האדם שנכנס לארמון, ובו זמנית התחדד חושו המוטנטי באור הערביים הבודד, והוא חש כיצד שוטף התוכן הרגשי את סיבי מוחו.
את הזהות הכיר ללא מאמץ. פריצ'ר.
סרן פריצ'ר, לשעבר מן המוסד. אותו סרן פריצ'ר שנשכח ולא זכה בהעלאה בדרגה אצל הבירוקרטים של ממשלת המוסד המתנוונת. אותו סרן פריצ'ר שקוּדם בידי הפרד ממעמד של מרגל עלוב. אותו סרן פריצ'ר שהיה תחילה לסגן אלוף ואחר כך לאלוף; שפעל עתה בשם הפרד ברחבי הגלקסיה כולה.
האלוף פריצ'ר, לשעבר מורד מחושל, וכיום נאמן לחלוטין לאדוניו. אך נאמנותו לא נבעה מן החסדים שלהם זכה, לא מהכרת תודה, לא כתמורה הוגנת — אלא אך ורק בשל מעשה ההמרה.
הפרד היה מודע לאותו רובד רב עוצמה, בלתי ניתן לשינוי — ושטחי — של נאמנות ששלט על המערכת הרגשית של האן פריצ'ר — רובד שהוא עצמו שתל שם חמש שנים קודם לכן. עמוק מתחתיו הסתתרו שרידים של אינדיווידואליות עיקשת, מרדנית, אידיאליזם — אבל אפילו הוא עצמו כמעט שלא הבחין בהם.
הדלת מאחוריו נפתחה והוא סב לאחור. שקיפות הקיר גוועה והייתה לאטימות, ואור בין הערביים הארגמני פינה את מקומו לתאורה אטומית בוהקת.
האן פריצ'ר התיישב. קידות, כריעות ברך ושאר מיני כיבודים לא היו נהוגים בפגישות פרטיות עם הפרד. הוא לא היה אלא "האזרח הראשון". הפנייה הנאותה אל הפרד הייתה "אדוני". הישיבה הותרה בנוכחותו, ואפילו הפניית גב לא הייתה משום חטא.
האן פריצ'ר ראה בכך עדות לעוצמתו רבת הביטחון של השליט — עוצמה שמילאה אותו, את פריצ'ר, סיפוק וחום נעים.
"הדוח הסופי שלך הגיע אליי אתמול," אמר הפרד. "איני יכול להכחיש שהוא נראה לי מדכא למדי, פריצ'ר."
גבותיו של האלוף התכווצו. "כן, גם אני חושב כך — אבל אינני רואה לאיזו מסקנה אחרת הייתי יכול להגיע. פשוט אין דבר כזה המוסד האחר, אדוני."
הפרד הרהר מעט ונענע בראשו לשלילה, כשם שעשה כבר פעמים רבות בנסיבות דומות: "אל תשכח את הראיות שמצא מיס. לעולם אל תשכח את הראיות שמצא מיס."
הסיפור לא היה חדש, ופריצ'ר הגיב מייד, "ייתכן שמיס היה הגדול בפסיכולוגים של המוסד, אך בהשוואה להארי סלדון לא היה אלא תינוק בן יומו… בשעה שחקר את עבודתו של סלדון, היה נתון להשפעה של השליטה המוחית שלך. ייתכן שדחקת בו יותר מדי. ייתכן שטעה, אדוני. הוא ללא ספק טעה."
הפרד נאנח, פניו הנוגות נשלחו קדימה על צווארו דמוי הגבעול הדק. "אילו רק היה נותר בחיים רגע נוסף. הוא עמד לספר לי היכן נמצא המוסד האחר. הוא ידע, אני אומר לך. אילו חי, לא הייתי צריך לסגת, לא הייתי צריך לחכות ולחכות ולחכות. כל כך הרבה זמן אבד. חמש שנים בוזבזו לריק."
פריצ'ר לא יכול היה למתוח ביקורת על גילויי החולשה של שליטו. המארג הרגשי שנכפה עליו לא אִפשר תגובה שכזאת. תחת זאת, חש עצמו מוטרד ונבוך ללא פשר. "אבל איזה הסבר אחר יכול להיות לכך, אדוני?" אמר. "חמש פעמים יצאתי לחפש. אתה עצמך התווית את המסלול. אפילו כוכבון אחד לא הנחתי ללא הופכין. לפני שלוש מאות שנה היה הארי סלדון, מן האימפריה הישנה, אמור להקים שני מוסדות שיהוו גרעין לאימפריה חדשה אשר תחליף את זו הגוועת. מאה שנים לאחר סלדון נודע המוסד הראשון — זה שאנו מכירים היטב — ברחבי הפריפריה הגלקטית. מאה וחמישים שנה אחרי סלדון — בעת הקרב האחרון עם האימפריה — כבר נודע המוסד בכל הגלקסיה. ועתה חלפו כבר שלוש מאות שנה מאז סלדון — ועדיין לא שמע איש על המוסד האחר, המסתורי. אפילו בפינותיה הנידחות ביותר של הגלקסיה לא שמעו עליו מעולם."
"אבלינג מיס אמר כי המוסד האחר שומר על קיומו שלו בסוד. רק הסודיות היא שיכולה להפוך את חולשתו לעוצמה."
"סודיות כה עמוקה היא בלתי אפשרית — אלא אם כן אין הוא קיים כלל."
הפרד הרים את מבטו. עיניו היו גדולות וזהירות. "לא. הוא קיים." אצבעו הגרומה התרוממה בתנועה חדה. "אנחנו עומדים להכניס שינוי קטן בטקטיקה."
מצחו של פריצ'ר נחרש קמטים. "אתה מתכוון לצאת בעצמך לחיפושים? לא הייתי מייעץ לך."
"לא, מובן שלא. אתה תצטרך לצאת שוב — בפעם האחרונה. אבל את הפיקוד תחלוק עם אדם נוסף."
בדממה שהשתררה היה קולו של פריצ'ר קשה וחד, "מי, אדוני?"
"אדם צעיר הנמצא כאן, בקלגן. שמו בייל שָניס."
"מעולם לא שמעתי עליו, אדוני."
"לא, אני חושב שלא שמעת. אבל יש לו מוח חריף, הוא שאפתן — ואינו מומר."
לסתו הארוכה של פריצ'ר רעדה להרף עין. "אינני רואה מהו היתרון שבכך."
אין עדיין תגובות