החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המורדת מהחולות

מאת:
מאנגלית: דורית בריל-פולק | הוצאה: | 2019-05 | 322 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אמאני היא נערה יתומה שחיה בעיירה שביל־אבק עם דודהּ ודודתה. בשביל־אבק יש מחסור כמעט בכול. מזון. מים. בגדים. רק שני דברים יש בה יותר מדי: חול ורובים. אמאני חולמת לברוח משביל־אבק ולהגיע לאיזְמן עיר הבירה שעליה סיפרה לה אימהּ. איזמן – העיר בעלת אלף כיפות הזהב, שצריחיה מגרדים את תכלת השמיים, ושמכילה סיפורים כמניין האנשים המתגוררים בה. המקום שבו נערה יכולה להיות אחראית לגורלה.

אמאני, צלפית מעולה, פוגשת את ג׳ין, זר צעיר ומסתורי, בתחרות ירי, ועד מהרה היא מבינה שהוא יוכל לעזור לה לברוח משביל־אבק ולהגיע לאיזמן.

השניים יוצאים ביחד אל המדבר, ובהדרגה מתגלות מטרותיו ושאיפותיו האמיתיות של ג׳ין, ועל אמאני להחליט האם להמשיך לבדה אל איזמן או להצטרף לג׳ין ולהיות מעורבת בקבוצת מורדים בהנהגת הנסיך המורד אחמד.

אלווין המילטון יוצרת עולם מרתק ומלא קסם – עולם של סוסים קסומים, של בני כלאיים, של שדים, בני אנוש ועוד. ובמרכז עולם זה ישנו סיפורה של נערה אחת והמסע שלה להכרת עצמה והכוחות הטמונים בה.

מקט: 4-20-53511
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

היו שנהגו לומר שהאנשים היחידים הנמצאים בעיירה יריית־מוות אחרי רדת החשכה הם אלה בעלי הכוונות הרעות. לי לא היו כוונות רעות. אבל מצד שני, גם לא היו לי כוונות טובות במיוחד.

החלקתי מהאוכף של ‘כחול’ וקשרתי אותו לכלונס, מאחורי פונדק בשם ‘הפה המאובק’. הנער שישב שם, שעון על הגדר, סקר אותי במבטו בחשדנות. ואולי זה רק נראה לי ככה בגלל זוג העיניים השחורות שלו. כשיצאתי מהחצר הנמכתי את התיתורת הרחבה של הכובע שלי. את הכובע וגם את הסוס גנבתי מהדוד שלי. ליתר דיוק, לקחתי אותם בהשאלה. ממילא כל מה שהיה שייך לי היה רכושו של דודי על פי החוק, כולל הבגדים שלגופי.

דלתות הפונדק נפתחו בחבטה. אור ורעש נשפכו החוצה, בלוויית גבר שמן ושיכור אשר זרועו הייתה כרוכה סביב גופה של נערה יפה. לפני שהספקתי לחשוב פעמיים, ידי התרוממה אל השִימָה שלי. בדקתי אם היא עדיין מהודקת היטב כדי שפרצופי יהיה מכוסה כמעט לחלוטין. הייתי עטופה עד העיניים, ואפילו אחרי רדת החשכה הזעתי מתחת לשכבות הבגדים כמו חוטא בזמן תפילה. תיארתי לעצמי שנראיתי דומה יותר לאיזה נווד אבוד מאשר לצלף, אבל כל עוד לא נראיתי כמו נערה זה לא היה ממש חשוב. עמדתי להסתלק משם באותו הלילה – לפחות אציל את החיים שלי – ועדיף היה שאעשה את זה גם עם כמה מטבעות בכיס.

לא היה קשה לאתר את זירת הירי מן העבר האחר של העיירה יריית־מוות. זה היה המבנה הרועש ביותר בעיירה, וזה לא היה דבר של מה בכך. המטווח שכן באסם ענקי שרוקן מתכולתו וניצב בקצה רחוב מאובק. הוא היה הומה אדם, זהר באור יקרות וניצב סמוך לבית תפילה, שדלתו חסומה בקרשים. ייתכן שהאסם שימש בעבר סוחר סוסים הגון כלשהו, אבל נראה שזה היה לפני הרבה שנים.

ההמון נעשה דחוס יותר ככל שהתקרבתי. כמו בזים עטים על פגר טרי.

שני גברים הצמידו לקיר גבר שדם זב מאפו, בעוד גבר אחר הולם שוב ושוב בפרצופו. מהחלון נשמעו קריאות כלפי נערה אחת, במילים שהיו גורמות גם לפגיון ברזל להסמיק. חבורת פועלי ייצור, לבושים עדיין בבגדי העבודה שלהם, התגודדה סביב נווד אחד שישב בעגלה מפורקת וצעק משהו על דם ג’ינים למכירה – דם המגשים את משאלות ליבם של אנשים טובים. אין פלא כי גיחוכו הרחב נראה נואש באור המנורה השמנוני. חלפו שנים מאז ראה מישהו בחבל הארץ הזה ישות ראשונה, ובטח לא ג’יני. חוץ מזה, הוא היה צריך לדעת שאין טעם לחשוב ששוכני המדבר יאמינו שג’ינים זבים דם ולא אש טהורה, או שמישהו מתושבי יריית־מוות יראה את עצמו כאדם טוב. כולם במחוז האחרון הלכו מספיק פעמים לתפילות כדי לדעת ששני הדברים מופרכים מיסודם.

השתדלתי להביט קדימה, כאילו כבר ראיתי הכול קודם.

אם הייתי מטפסת מעבר למבנים הייתי יכולה להשקיף אל מעבר לחול ולסבך השיחים על כל הדרך הביתה, אל העיירה שביל־אבק, אף שאין שם דבר מלבד בתים חשוכים. העיירה שביל־אבק התעוררה ונרדמה עם השמש. התנהגות טובה והגונה אינה נחלתן של השעות האפלות של הלילה. אם היה אפשר למות משעמום, כל תושבי שביל־אבק היו גופות המוטלות בחול.

אבל יריית־מוות הייתה חיה ותוססת.

איש לא הקדיש לי תשומת לב רבה כשנכנסתי בחשאי לאסם. קהל גדול כבר התגודד בזירת הירי עם אקדחים. עששיות נפט ענקיות השתלשלו בשורות מהמרזבים, ושיוו לפני הצופים זוהר שמנוני. ילדים כחושים העמידו מטרות והתחמקו מהחבטות של גבר רחב־גוף, שצעק עליהם לזוז מהר יותר. יתומים, על פי מראם. אלה היו מן הסתם ילדים שאבותיהם עבדו בבית החרושת העצום לנשק, ששכן בעיבורי שביל־אבק, עד שהתפוצצו לחתיכות בגלל ציוד מכאני פגום, או עד אותו יום שבו הלכו שיכורים לעבודה ונכוו אנושות. העבודה עם אבק שריפה לא הייתה בטיחותית במיוחד.

הייתי עסוקה מדי בהתבוננות, וכמעט התנגשתי בגבר הענק שעמד ליד הדלת. ‘מלפנים או מאחור?’ שאל. ידיו היו מונחות ברשלנות על החרב מעוקלת־הלהב שעל ירכו השמאלית ועל האקדח שעל ירכו הימנית.

‘מה?’ ברגע האחרון נזכרתי לעבות את קולי. כל השבוע התאמנתי על חיקויים של חברי טַמיד, אבל בכל זאת נשמעתי כמו נער ולא כמו גבר. נראה שלבריון שבכניסה לא היה אכפת.

‘זה עולה שלוש פאוּזוֹת לעמוד מאחור. וחמש מלפנים. ההימורים מתחילים בעשר.’

‘כמה עולה לעמוד באמצע?’ לעזאזל. לא התכוונתי להגיד את זה. דודה פארה השתדלה כבר שנה לסתום בנחת זרועה את הפה הגדול שלי, אבל ללא הועיל. הרגשתי שיכאב לי יותר אם האיש הזה ינסה לעשות את זה.

אבל הוא רק הזעיף את פניו, כאילו היה נדמה לו שאני רפת שכל. ‘מקדימה או מאחורה. אין באמצע, ילד.’

‘לא באתי להסתכל,’ אמרתי לפני שאאבד את שארית אומץ ליבי. ‘באתי לירות.’

‘אז למה אתה מבזבז לי את הזמן? לך לחסן.’ הוא דחף אותי לעבר גבר כבד־גוף, לבוש במכנסיים אדומים, מבהיקים ונפוחים, ובעל זקן שחור שהוחלק על סנטרו. הוא עמד מאחורי שולחן נמוך, מכוסה בערימות של מטבעות אשר קיפצו כשתופף באצבעותיו על השולחן.

נשמתי נשימה עמוקה תחת השימה, והשתדלתי להיראות כמי שתכולת קיבתו לא מנסה לצאת מפיו. ‘כמה עולה כניסה?’

בגלל צלקת על השפה נראה פיו של חסן כאילו התעקל כלפי מעלה בהעוויית לעג. ‘חמישים פאוזות.’

חמישים? זה היה כמעט כל הכסף שהיה ברשותי, כל הכסף שחסכתי במהלך השנה החולפת כדי לברוח לאיזְמן, בירת מיראז’י.

אפילו עם פרצוף מכוסה מהאף ומטה, חסן ודאי ראה שאני מהססת. תשומת ליבו כבר עברה הלאה, כאילו הניח שאני עומדת להסתלק.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. שמטתי את הכסף על השולחן בערימה מצלצלת של לאוּזים וחצאי לאוזים שחסכתי אחד לאחד בשלוש השנים החולפות. הדודה פארה אמרה תמיד שנראה שלא אכפת לי להוכיח שאני מטומטמת, אם ככה אוכיח למישהו אחר שהוא טועה. אז אולי הדודה פארה צדקה.

חסן נעץ מבט מפקפק במטבעות. אבל אחרי שמנה אותם במהירות של גזלן כספים מקצועי, הוא לא היה יכול להכחיש שכל הסכום נמצא שם. הסיפוק הפיג את העצבנות שלי לרגע חטוף.

הוא דחף לעברי חתיכת עץ, שהשתלשלה משרוך, כמו תליון. המספר עשרים ושבע היה כתוב עליה בשחור. ‘היה לך הרבה ניסיון בשימוש באקדח, עשרים ושבע?’ שאל חסן כשהשחלתי את השרוך מעל ראשי. התג קיפץ מהרצועות כשאימצתי את החזה שלי כדי להשטיח אותו.

‘קצת,’ התחמקתי. בשביל־אבק היה מחסור כמעט בכול. בכל המחוז האחרון, למעשה. במזון. במים. בבגדים. היו רק שני דברים שהיה לנו יותר מדי מהם: חול ורובים.

חסן פלט נחירת לעג. ‘אז אתה בטח יודע שרצוי שתקפיד שהידיים שלך לא ירעדו.’

כשנכנסתי לזירת הירי הצמדתי את כפות ידיי אל גופי כדי לייצב אותן. אם לא אצליח להחזיק אקדח ביציבות, לא תהיה חשיבות רבה לעובדה שלמדתי לכוון לפני שלמדתי לקרוא. נעמדתי על החול, סמוך לגבר שנראה כאילו יש רק עור ועצמות מתחת לתלבושת הפועל המלוכלכת שלו. גבר נוסף הגיע ונעמד מעברי האחר. המספר עשרים ושמונה היה תלוי סביב עורפו העבה.

העמדות שמסביבנו אוישו. המהמרים צעקו סיכויים ומספרים. לו הימרתי הייתי מתערבת על כך שאין לי שום סיכוי. שום אדם שפוי בדעתו לא היה שם כסף על נער כחוש וחסר אומץ אפילו להסיר את השימה ולחשוף את פרצופו. אולי אצליח לגרום לאיזשהו שיכור מטורף או לאדם עני כלשהו לזכות בהון תועפות כשאוכיח שכל השפויים בדעתם טעו.

‘ערב טוב, רבותיי!’ קולו של חסן נישא מעל הקהל והיסה אותו. עשרות ילדים התרוצצו בינינו והושיטו לנו את האקדחים. ילדה יחפה עם צמות הושיטה לי את האקדח שלי. כובדו נסך מייד רוגע בכף ידי. פתחתי במהירות את המחסנית: היו בה שישה קליעים מסודרים יפה בשורה. ‘כולם יודעים את הכללים. אז כדאי שתצייתו להם, או שאלוהים עדי שאשבור את הפרצופים השקרנים שלכם במו ידיי!’ פרץ צחוק עלה מהעמדות, ונשמעו גם כמה צעקות. בקבוקים כבר הועברו סביב־סביב, וגברים הורו עלינו באצבעותיהם באופן שהיה מוכר לי מעסק המסחר בסוסים של דודי. ‘סיבוב מספר אחת: יש לכם שישה קליעים ושישה בקבוקים. אם יישארו בקבוקים בסוף, אתם בחוץ. עשרת הראשונים, עמדו בשורה.’

יתר המתחרים עמדו ללא זיע, כשהמספרים אחת עד עשר דשדשו אל מקומותיהם וקבעו את אצבעות רגליהם על הקו הצבוע לבן שבעפר. הערכתי שיש בערך שלושה וחצי מטרים בינם לבין הבקבוקים.

ילד היה מסוגל לעשות את זה.

שני גברים הצליחו בכל זאת להחטיא את הבקבוקים הראשונים שלהם. בסוף רק מחצית מהגברים פגעו בכל מטרותיהם.

אחד מהם היה גבוה פי שניים מכל שאר המתחרים. הוא היה לבוש בבגדים שפעם אולי היו מדי צבא, אף שהיו בלויים מכדי לדעת בבירור אם היו זהובים וזוהרים או סתם מלוכלכים מאבק המדבר. הספרה אחת הייתה כתובה בקו נטוי עבה על פיסת העץ שעל חזהו. הוא זכה לתרועות העידוד הרמות ביותר. נשמעו קריאות: ‘דחמד! דחמד! אלוף!’ כשהסתובב ותפס את אחד הילדים שהתרוצצו בזירה כדי לאסוף את שברי הזכוכית. דחמד דיבר בקול נמוך מכדי שאשמע מה הוא אומר, ודחף את הילד. הילד חזר עם בקבוק מלא משקה חום. דחמד התחיל ללגום במהירות, כשהוא נשען על הסורגים שחצצו בין הזירה לספסלי הצופים. הוא לא יישאר אלוף לאורך זמן אם הוא מתכוון להישפך ככה.

הסיבוב השני היה עלוב אפילו יותר. רק צלף אחד פגע בכל המטרות שלו. כשהמפסידים הסתלקו, יכולתי לראות בבירור את פניו של המנצח. לא יודעת מה ציפיתי לראות – אבל זה לא היה את הבחור הזה. הוא לא היה מהסביבה. בזה לא היה ספק. זה היה הדבר הראשון שראיתי. כולם בסביבה היו מהסביבה. אחרת שום אדם שפוי בדעתו לא היה בוחר להיות במחוז האחרון.

הוא היה צעיר, אולי מבוגר ממני בכמה שנים, ולבוש כאחד מאיתנו. שימה ירוקה הייתה כרוכה כלאחר יד סביב צווארו, ובגדי המדבר שלו היו רפויים כך שהיה קשה לראות אם הוא באמת רחב גוף כפי שנראה. שערו היה שחור כשערו של כל בחור מיראז’י, ואפילו עורו היה שחום מספיק כדי שייראה כאחד מאיתנו. אבל הוא פשוט לא היה אחד מאיתנו. היו לו תווי פנים חדים ושונים, כאלה שמעולם לא ראיתי קודם – עצמות לחיים גבוהות וזוויתיות, לסת רבועה וישרה, וגבות שנראו כלוכסנים שחורים מעל העיניים הכי תמימות שראיתי מימיי. הוא גם בהחלט לא היה מכוער, בנוסף לכול. כמה מהגברים שניצח ירקו לרגליו. זווית פיו של הזר הצעיר התעוותה, כאילו הוא מנסה להתאפק מלצחוק. ואז, כאילו חש שהעיניים שלי נעוצות בו, הוא שלח מבט לעברי. הסבתי במהירות את מבטי.

נשארנו אחד־עשר, ודחפנו זה את זה כדי להתרווח לאורך השורה עם יתר המתחרים, אף על פי שגודלי היה מחצית מגודלו של כל גבר כאן.

‘זוז, עשרים ושבע!’ מרפק ננעץ בצלעותיי. ראשי התרומם, וכבר הייתה לי תשובה מוכנה על הלשון, אבל התגובה גוועה בפי כשזיהיתי את פַזים אל־מוֹטֶם שהתקדם לצידי.

נאבקתי בדחף לקלל. פזים לימד אותי את כל הקללות שידעתי, כשהוא היה בן שמונה ואני הייתי בת שש. כשתפסו אותנו מקללים, שפשפו את הפה שלי בחול, והוא האשים אותי בכול. שביל־אבק הייתה עיירה קטנה. הכרתי את פזים כל חיי, ושנאתי אותו מאז גדלתי מספיק כדי שיהיה לי קצת שכל בראש. בזמן האחרון הוא בילה את כל זמנו בביתו של דודי, שם נאלצתי גם אני לגור, וניסה לדחוף ידיים מתחת לבגדיה של בת דודתי שירה. לעיתים קרובות מאוד הוא ניסה לשלוח ידיים גם אליי, כששירה לא הסתכלה.

מה, לעזאזל, הוא עשה כאן? למעשה, עם האקדח בידיים שלו, יכולתי פחות או יותר לתאר לעצמי.

שילך לעזאזל.

זה דבר אחד אם יזהו שאני נערה, אבל זה יהיה דבר אחר לגמרי אם פזים יזהה אותי. הסתבכתי בהמון צרות מאז תפסו אותי מקללת, אבל חטפתי מכות רצח רק פעם אחת. זה היה ממש אחרי שאימא שלי מתה, כשניסיתי לקחת בהשאלה את אחד מסוסיו של דודי ולברוח משביל־אבק. הצלחתי להגיע לחצי הדרך לעיר־הערער לפני שתפסו אותי. לא יכולתי לשבת על סוס חודש אחרי שדודה פארה והשוט שלה גמרו לעבוד עליי. אם דודה פארה תגלה שהייתי ביריית־מוות והימרתי בכסף גנוב, היא תרביץ לי עד שתפרח לי הנשמה.

הדבר החכם ביותר היה להסתובב ולהסתלק מהמקום. אבל זה אומר שאהיה ענייה יותר בחמישים פאוזות, וכסף קשה יותר להשיג משכל.

קלטתי שאני עומדת כמו נערה, וזקפתי את קומתי לפני שהתייצבתי מול המטרות. הילדים עדיין התרוצצו סביב־סביב וסידרו את הבקבוקים בשורות. פזים עקב אחרי תנועותיהם בקנה האקדח שלו, קרא: ‘בום! בום! בום!’ וצחק כשנרתעו. התפללתי שתיפלט מהאקדח שלו ירייה לכיוונו, שתמחק לו את החיוך מהפרצוף.

הילדים התפנו במהירות, ונותרנו רק אנחנו, הצלפים, והבקבוקים שלנו. היינו הקבוצה האחרונה לפני סיום הסיבוב הראשון. האקדחים כבר התחילו לירות סביבי. התרכזתי בששת הבקבוקים שלפניי. יכולתי לירות בהם אפילו בעיניים מכוסות. אבל הייתי זהירה. בדקתי את המרחק, יישרתי את הקנה, בדקתי את הטווח. כשהייתי מרוצה, משכתי בהדק. הבקבוק הרחוק ביותר מימיני התנפץ, וכתפיי התרפו קצת. שלושת הבקבוקים הבאים התנפצו ברצף מהיר.

אצבעי לחצה על ההדק בפעם החמישית. צעקה קטעה את הריכוז שלי. לא הייתה שום אזהרה נוספת לפני שגוף התנגש בי.

הירייה שלי החטיאה את המטרה.

אחד הצלפים דחף את פזים הצידה. הוא התנגש בי במהלך הנפילה, וצלף אחר נפל מעליו. קריאת בוז עלתה מהקהל כשפזים התכתש עם הגבר האחר על החול. הגבר הגדול מהדלת כבר הפריד ביניהם. פזים נגרר הצידה בעורפו. חסן צפה בהם בהבעה משועממת כשסולקו משם, ולאחר מכן פנה שוב אל הקהל: ‘המנצחים בסיבוב הזה…’

‘הי!’ קראתי בלי לחשוב פעמיים. ‘אני רוצה עוד כדור!’

צחוק הדהד מסביבי. עד כאן לגבי אי משיכת תשומת לב לעצמי. העורף שלי בער בגלל כל העיניים שהיו מונחות עליי. אבל זה היה חשוב מדי. חשוב מכדי לא לבקש. הלעג ניכר היטב בפרצופו של חסן, וחשתי שתערובת של השפלה וכעס עולה בגרוני כתשובה. ‘זה לא הולך ככה, עשרים ושבע. שישה כדורים. שישה בקבוקים. אין הזדמנות שנייה.’

‘אבל זה לא הוגן! הוא דחף אותי.’ הוריתי באצבעי על פזים, שאחז בלסת שלו ליד הקיר.

‘זה לא חצר של בית ספר, ילד. אנחנו לא צריכים להיות הוגנים. עכשיו תוכל להשתמש בקליע האחרון שלך ולהפסיד, או שתוותר ותצא מהשורה.’

אני הייתי היחידה שנשארו לה קליעים. הקהל התחיל לקרוא אליי בלעג שאסתלק, וסומק של זעם עלה בפניי המוסתרות תחת השימה.

עמדתי לבדי בשורה והרמתי את האקדח. חשתי במשקלו של הקליע היחיד שבמחסנית. נשפתי נשיפה ארוכה אחת, שהזיזה את השימה שנדבקה לשפתיי.

קליע אחד. שני בקבוקים.

צעדתי שני צעדים ימינה וחצי צעד לאחור. פיתלתי את גופי וניסיתי לראות את הכול במוחי. אם אכוון קרוב מדי לאחד הבקבוקים, לא אפגע בבקבוק השני. אם אכוון רחוק מדי, אף אחד מהבקבוקים לא יישבר.

חמישים פאוזות.

אטמתי את עצמי מפני כל הצעקות וההקנטות שמסביבי. התעלמתי מהעובדה שכל העיניים היו נעוצות בי ושהרסתי את כל הסיכויים שלא יבחינו בי. הפחד חלחל לקיבתי. אותו פחד שרבץ עליה במשך שלושת הימים החולפים. מאז הלילה שזחלתי בו סביב ביתו של דודי אחרי החשכה, בדרכי לטמיד, ושמעתי את דודה פארה אומרת את שמי.

‘…אמאני?’

לא הספקתי לשמוע מה נאמר לפני השם שלי, אבל היה די בזה כדי לגרום לי לעצור.

‘היא צריכה בעל.’ קולו של דודי עסיד היה רם מקולה של אשתו הראשונה. ‘גבר יוכל להכניס לה סוף־סוף קצת שכל לראש בעזרת כמה מכות טובות. בעוד פחות מחודש תמלא שנה למותה של זחיה. ואמאני תהיה מטוהרת ומותרת לנישואים.’ מאחר שתלו את אימא שלי, אנשים הפסיקו בהדרגה לומר את השם שלה, כאילו היה קללה. כעת דודי הזכיר את מותה כאילו הוא מדבר על עניין עסקי.

‘לא קל בכלל למצוא בעל לבנות שלך.’ דודה פארה נשמעה מרוגזת. ‘ועכשיו אתה רוצה שאמצא בעל גם לפרחחית של אחותי?’ דודה פארה לא אמרה אף פעם את שמה של אימא שלי. לא מאז שתלו אותה.

‘אז אם ככה, אני אתחתן איתה.’ דוד עסיד אמר את זה כאילו הוא מדבר על סוס העומד למכירה. הזרועות שלי כמעט קרסו לתוך החול.

דודה פארה פלטה שריקת בוז גרונית. ‘היא צעירה מדי.’ הייתה בקולה נעימה של קוצר רוח, שבדרך כלל חתמה את השיחה.

‘היא לא צעירה יותר מאשר נִידָה הייתה. היא ממילא גרה בבית שלי ואוכלת את האוכל שלי.’ כיוון שהייתה האישה הראשונה, דודה פארה היא זו שניהלה בדרך כלל את הבית, אבל מדי פעם בעלה היה עומד על שלו, ובאותו רגע דוד עסיד התחיל להתלהב מהרעיון במהירות מטרידה. ‘או שהיא תישאר כאן בתור אשתי, או שהיא תלך לגור אצל מישהו אחר. ואני מחליט שהיא תישאר.’

אני לא החלטתי להישאר.

אני החלטתי להסתלק, או למות במהלך הניסיון לעשות את זה.

ובמהירות הבזק הכול התבהר. אני והמטרה שלי. שום דבר לא היה חשוב חוץ מאשר לכוון.

משכתי בהדק.

הבקבוק הראשון נשבר מייד. השני התנודד לרגע על שפת קורת העץ. ראיתי את הסדק בזכוכית העבה, במקום שפגעתי בו. עצרתי את נשימתי כשהבקבוק התנועע קדימה ואחורה.

חמישים פאוזות שאולי לא אראה שוב.

חמישים פאוזות שאפסיד – ואיתן את דרך המילוט היחידה שלי.

הבקבוק פגע בקרקע והתנפץ.

הקהל שאג. פלטתי נשיפה ארוכה.

כשהסתובבתי, חסן נראה כאילו הייתי נחש שהתחמק ממלכודת. הזר, שעמד מאחוריו, הביט בי בגבות מורמות. לא הצלחתי להפסיק לחייך מאחורי השימה. ‘איך הייתי?’

שפתו של חסן התעקלה. ‘עמוד בשורה לסיבוב השני.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המורדת מהחולות”