המשיח מת פעמיים

1) אגדת המשיח

בימי בית שני האמינו רבים שאחד התנאים ההכרחיים להכרה באדם כמשיח הוא מקום לידתו. על פי נבואת הנביא מיכה, חייב מקום זה להיות בית לחם אשר ביהודה:

‘ואתה בית לחם אפרתה…ממך לי יצא להיות מושל בישראל’ [5]

לפי המסופר באוונגליון של יוחנן, כאשר בסוף חג סוכות עמד ישו בבית המקדש והכריז: ‘כל הצמא יבוא אלי וישתה, הוא אשר מאמין בי’, תגובת חלק מן ההמון הייתה ספקנית עקב אי-העמידה של ישו בתנאי מקום הלידה, והם השיבו מייד:

‘היבוא המשיח מן הגליל? והרי כתוב שהמשיח הוא צאצא לבית דוד והוא בא מבית לחם, מקומו של דויד’, והכותב ממשיך ומסביר, ‘לכן בשל כך הייתה מחלוקת בעם לגביו.’ [6]

בעיני האליטה השלטת ביהודה נתפס מחוז הגליל כמקום נידח ונחות, אשר בוודאי אינו ראוי להצמיח מנהיגות רוחנית. כאשר ניסה חכם פרושי בשם נקדימון, (אחד מעשירי ירושלים, אשר על פי יוחנן הפך למאמין במשיחיות ישו), לטעון כי לדרשן מן הגליל מגיעה זכות השימוע, הוא נענה בדברי בוז מצד חבריו להנהגת הסנהדרין:

‘הגם אתה מן הגליל? חפש ותגלה שלא קם נביא מן הגליל.’ [7]

גם אגדת חז’ל מדגישה את חשיבותה של בית לחם כמקום לידתו של המשיח:

‘אמר אותו הערבי: יהודי, יהודי… נולד משיח, מושיעם של ישראל ! אמר לו: מה שמו? מנחם שמו. ואביו מה שמו? חזקיה. אמר לו: והיכן הוא מתגורר? אמר לו הערבי: בבירת ערבא של בית לחם יהודה.’ [8]

כאן המקום להבהיר את השימוש, התמוה לכאורה, שעושים המדרשים במבשר-משיח נלהב אשר מוגדר ‘ערבי’. התמיהה בנושא זה התעוררה כבר בזמן עריכת ספרות חז’ל:  

‘אמר ר’ בון, למה לנו ללמוד מן הערבי?’ [9]

ואולם כיום, לאור גילוי איגרות בר כוכבא במערות מדבר יהודה, ידוע לנו שבקרבת בית לחם התקיים יישוב יהודי חשוב בשם ‘קריית ערבייה’.

באחת מן האיגרות דורש מנהיג המרד האחרון ברומאים, הנשיא שמעון בר-כוכבא, לספק לו ממקום זה ערבות לצורך החג:

‘שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה… אתה שלח אחרים מאצלך ויביאו לך הדסים וערבות והתקן אותם ושלח אותם למחנה מפני שהצבא רב.  היה שלום.’ [10]

מתוכן האיגרת משתמע שפרוש שם המקום הוא ‘קריית הערבות’. כמו כן, מעצם שמו של המכותב – יהודה בר מנשה – ברור שמדובר ביישוב יהודי.

מכאן שבמדרשי חז’ל המספרים על לידת המשיח אין מדובר בערבי אתני נרגש שמפיץ בהתלהבות את בשורת לידת המשיח היהודי, אלא ביהודי תושב קריית ערבייה – ‘עיר הערבות’ אשר על יד בית לחם ושמה כיום ‘חורבת עין ערוב’.

במסורת חז’ל נשמר זכר היישוב הזה כמין פרוור של בית לחם, ולכן מובנים דברי המבשר על כך שהמשיח נולד ‘בבירת ערבא של בית לחם יהודה’.

היהודי שמקבל את הבשורה מבקש לברר שלושה נתונים לגבי זהותו של התינוק-המשיח: שמו, ייחוסו המשפחתי, ומקום מגוריו. התשובות הן: שמו ‘מנחם’, ייחוסו המשפחתי הוא ‘בן חזקיה’, ומקום לידתו הוא ‘בית לחם’ ביהודה.

נתונים יבשים אלה היו מן הסתם תמצית הגדרת זהותו של אדם, אולי על פי מתכונת השאלות של מיפקד האוכלוסין הרומי – census – הידוע לשמצה בקרב היהודים של ימי בית שני. הביטוי ‘בן חזקיה’ נועד לציין את חזקיה כשם האב המייסד של השושלת המשפחתית המשיחית.

גם התלמוד הבבלי מציין כך את שמו של המשיח:

‘ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו.’ [11]

באותו דיון תלמודי אודות שם המשיח מופיעה דעה מתמיהה:

‘רבי הלל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה.’ [12]

לשם ‘חזקיה’ הייתה משמעות רבה בעיני חוגים נרחבים של האוכלוסייה היהודית, כפי שמספר יוסף בן מתתיהו בספריו. חזקיה הגלילי עמד בראש תנועת ההתנגדות שלחמה כנגד הכיבוש הרומי בארץ ישראל מימי ראשיתו.

לשם חזקיה נקשרה ההלכה המהפכנית שאיפשרה ליהודים להילחם בשבת:

‘תני חזקיה: עד רדתה – אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת.’ [13]

יוסף בן מתתיהו, בתיאורו את נסיבות כיבוש ירושלים בידי הצבא הרומי, מבהיר את הצורך הדחוף להתיר ליהודים להילחם ביום השבת:

‘ואילו לא היה מנהג אבות בידינו לנוח בימות השבת, לא היתה הסוללה יכולה להיגמר מפני שהיהודים היו מונעים זאת; שכן החוק מתיר להתגונן כשהאויבים פותחים בקרב ותוקפים, ואוסר כשהם עושים דבר אחר…

הרומאים, כשנתנו את דעתם על כך, לא ירו ביהודים באותם ימים שאנו קוראים להם שבת ולא יצאו לקראתם לתגרות ידיים, אלא הקימו סוללה ומגדלים וקירבו את כלי המשחית שיהיו מוכנים להשתמש בהם ביום הבא.’ [14]

חזקיה, החכם הגלילי שלחם נגד הכיבוש הרומי, השתמש בתקדים של פעולות המצור אותן ביצע הצבא היהודי בפיקודו של יהושע בן נון, כאשר הקיף את חומת יריחו ‘עד רדתה’ במשך שבעה ימים רצופים – כלומר כולל ביום השבת.

חזקיה נהרג בפקודת הורדוס, אשר מונה בצעירותו למושל הגליל תחת חסות הרומאים. מאחר שחזקיה היה חכם תורה נודע ונערץ על ידי רבים, הריגתו ללא משפט עוררה זעם רב בציבור היהודי ואפילו את כעסם של חברי הסנהדרין הפרושית בירושלים, אשר ניסתה להעמיד את הורדוס לדין, אם כי ללא הצלחה.[15]

חזקיה הותיר בן בשם יהודה, המכונה אף הוא ‘הגלילי’ – ‘יהודה בנו של חזקיה ראש הבריונים’ כהגדרת יוסף – אשר המשיך ביתר שאת לפתח את ‘מפלגת החופש’ של אביו ופעל ‘מתוך להיטות אחר כבוד-מלכים’.[16]

יוסף מתאר את מיפקד האוכלוסין אותו ערכו הרומאים בשנת 6 לספירה הרגילה, כאשר בוטל ביהודה שלטון משפחת הורדוס והארץ הפכה לפרובינקיה מן השורה תחת מושל רומי. מיפקד זה, שנערך על ידי נציב סוריה קיריניוס ונועד למסד את שיעבוד האוכלוסייה לשלטון הרומי הישיר, עורר לדברי יוסף בן מתתיהו התנגדות עזה בקרב היהודים:

‘ יהודה, אשר סיפרנו עליו כי פיתה יהודים רבים לבלתי תת את הרומאים לפקוד את העם בעת אשר נשלח קויריניוס המעריך אל ארץ יהודה.’ [17]

יהודה הגלילי עמד בראש מרד מתמשך שסימן לדעת יוסף את ראשית התהליך שהסתיים בחורבן בית המקדש:

‘עד שמריבה זו איכלה גם את מקדש אלוהים באש האויב.’ [18]

ואולם במדרש חז’ל נחשב יהודה בן חזקיה לחסיד ולבן תורה:

‘א’ר זירא: כמה חסידים ובני תורה היו ראויין לימנות, כגון יהודה בר חזקיה.’ [19]

המרד נגד מיפקד האוכלוסין מתועד גם על ידי אבות הכנסייה הנוצרית, בספר ‘מעשי השליחים’ אשר כלול ב’ברית החדשה’. כאשר הועמדו נאמני ישו למשפט בפני הסנהדרין באשמת תעמולה משיחית, קם להגנתם ‘חכם פרושי בשם גמליאל, מורה תורה מכובד בעיני כל העם’, והכריז: ‘אנשי ישראל, היזהרו באנשים אלה’. הוא הזכיר באוזני ההנהגה היהודית את השתלשלות תנועות המרד נגד השלטון הרומי:  

‘…יהודה הגלילי קם בימי המיפקד ומשך אחריו חלק מן העם…כך שגם במקרה הזה אני אומר לכם, הישמרו מן האנשים האלה והניחו להם.’ [20]

גמליאל, המוכר היטב מספרות חז’ל בתואר ‘רבן גמליאל הזקן’, מתאר בדבריו אותם פעילים משיחיים המאמינים בישו כממשיכיה הישירים של תנועת המרד אשר החלה תחת הנהגתו של יהודה הגלילי(!). הוא אף מרחיק לכת ומסביר את זהירותו מפניהם:

‘אם תכנית זו או משימה זאת באה מבני אדם, היא תכשל. אך אם זה בא מאת האלוהים, לא תצליחו למנוע זאת ואף תהיו מתנגדים לרצון אלוהים.’ [21]

מיפקד האוכלוסין הרומי סיפק ללוקאס – אחד מארבעה מחברי האוונגליונים – את ההסבר הבסיסי לעמידת ישו הגלילי בתנאי הנבואה שקבעה את מקום לידת המשיח דווקא בבית לחם אשר ביהודה:

‘בימים ההם…כאשר קיריניוס היה נציב סוריה…כולם הלכו להירשם, כל אחד בעירו. ויוסף הלך מן הגליל…ליהודה, לעירו של דויד ששמה בית לחם, כי הוא השתייך לצאצאי דויד. הוא הלך לשם להירשם יחד עם מרים ארוסתו שעמדה ללדת.’ [22]

גם האוונגליון של מתי מציין את מקום לידתו של ישו כבית לחם, אולם לפי גרסתו משפחתו של ישו התגוררה שם תמיד והם עברו לגליל רק בהמשך. הורדוס המלך, החרד מפני השמועה על לידת המשיח, מכנס את ראשי הכוהנים ואת חכמי הסנהדרין ושומע מפיהם היכן ייוולד אותו תינוק המאיים על שלטונו:

‘בבית לחם של יהודה; כך כתב הנביא ‘ואת בית לחם, בארץ יהודה…ממך יבוא שליט שינהג את עמי ישראל’.’ [23]

בשונה מלוקאס, מתי אינו נזקק להסבר שקשור למיפקד של קיריניוס משנת 6 לספירה כדי לתאר את לידת ישו בבית לחם, והוא קובע את תאריך הלידה דווקא לשנה האחרונה של חיי הורדוס המלך – כלומר שנת 4 לפני הספירה הרגילה.  

מכל מקום, שני האוונגליונים – מתי ולוקאס – שמתארים את נסיבות לידתו של התינוק-המשיח אשר שמו ישו, קובעים את מקום האירוע בבית לחם של יהודה, בדומה למסופר באגדת חז’ל על מקום לידתו של מנחם, התינוק-המשיח אשר נולד ‘בבירת ערבא של בית לחם יהודה’.