החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המלאכית של עינב

מאת:
הוצאה: | 2013 | 213 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

שני לא ציפתה שנסיעה כה קצרה ממסיבת כיתה הביתה תסתיים כך. היא בטוחה שפגעה בעינב, ילדה בת 14, שמצאה מחוסרת הכרה בצד הכביש ואשר איבדה לחלוטין את זיכרונה, ומאז חיי השתיים נקשרים בקשר אמיץ ומיוחד. האומנם שני דרסה את עינב? מהיכן באה עינב ומדוע משפחתה לא מחפשת אחריה? ברומן נעורים מותח במיוחד זה, עוברת שני קיץ של מסע התבגרות דחוס ויוצא דופן?

זה ספרה השני של נורית פלג-וולברג, ילידת 1977, בוגרת תואר שני במידענות ותעודה בעיתונאות. ספרה הראשון, "אהבה על גלגלים" ראו אור ב-2006, זכה להצלחה רבה ואף הומחז להצגה בחטיבת ביניים בצפון הארץ. נורית, המתמודדת עם מוגבלות, פעילה מאוד בקרב קהילת בעלי המוגבלויות.

מקט: 4-129-052
מסת"ב: 978-1-61838-054-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

שני לא ציפתה שנסיעה כה קצרה ממסיבת כיתה הביתה תסתיים כך. היא בטוחה שפגעה בעינב, ילדה בת 14, שמצאה מחוסרת הכרה בצד הכביש ואשר איבדה לחלוטין את זיכרונה, ומאז חיי השתיים נקשרים בקשר אמיץ ומיוחד.


1 – באותו ערב יום ראשון יצאתי מהבית בטריקת דלת לאחר ויכוח רציני עם ההורים. קודם כל אני חייבת לציין שההורים שלי הם הורים בסדר גמור. הם מאוד פתוחים ומקשיבים. כרגיל, הם דווקא בעדי, ומאמינים שאני בוגרת מספיק. בגלל זה הופתעתי כשהם בהתחלה אסרו עלי לקחת את הרכב ולנהוג לאותה מסיבת קיץ. טענותיהם היו רבות. החל מ"רק עכשיו מותר לך לנהוג ללא הורה מלווה," "המסיבה במרכז תל־אביב," "הרכב חדש," וכלה ב"השעה מאוחרת" ו"יש אלכוהול במסיבה." הידיעה שרעות, חברתי הטובה ביותר תצטרף לא הרגיעה אותם, אלא להפך. הם חששו שרעות תסיח את דעתי בזמן הנהיגה. המומה, רק הסתכלתי עליהם. אבי הוא גבר גבוה במיוחד, שערו מתולתל ועיניו קטנות. האמת שלגילו נראה לא רע, אמי גם נראתה טוב. היא הייתה נמוכה בהרבה ורזה. שיערה היה ארוך ובלונדיני. היא בהחלט נראתה טוב לגילה וגם הייתה אישה חייכנית. בכל מקרה, עכשיו התחלתי אני לצעוק ולהגיד שאני בוגרת מספיק, ושיסמכו עלי. ציפיתי לוויתור ולהסכמה. תגובתם הייתה קצת שונה. אבא שלי כבר לא אמר כלום והניח את המפתחות על השולחן ואמר בשקט, "את באמת בוגרת מספיק ואני סומך עליך שתעשי את הדבר הנכון. את דברי כבר שמעת, תחשבי טוב לפני שאת מחליטה. לילה טוב." ופנה לחדר השינה.

אמי הביטה בי במבט מבוהל, קצת מתחנן והלכה בעקבותיו. אמי, בניגוד לאבי, בכלל לא אוהבת להתווכח, בעיקר עכשיו כשהמבט שלי אמר לה הכול. אין טעם בוויכוחים, אעשה מה שארצה. בעזיבתם את החדר הם פשוט הביעו אכזבה. שנאתי שהוריי עשו לי זאת, אך החלטתי שהפעם הם לא יהרסו לי את התכניות. חיכיתי הרבה זמן למסיבה. עכשיו, בלי לחשוב פעמיים, לקחתי את המפתחות, אמרתי להוריי "לילה טוב" עצבני ועזבתי בטריקת דלת.

הנסיעה הלוך אכן הייתה חלקה וכבר ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. אפילו לא נתתי לרעות לדבר עמי, הייתי הנהגת הכי זהירה. הוריי יראו שאני בוגרת מספיק ויודעת מה אני עושה. בסוף גם מצאתי חנייה מושלמת ליד המועדון. רעות שרקה ואמרה שהיא גאה בי. לא היתה מאושרת ממני, ידעתי שהכול טוב ואפילו שלחתי לאבא הודעת טקסט שהגעתי בשלום ושלא ידאג. אבא כתב לי במהרה "מקווה שאת צודקת." כשאבא אומר זאת, ברור שהוא עדיין לא הסכים אתי אך החליט לתת לי ללמוד מטעויותי. לפחות זו לא הטפה, או התעלמות, חשבתי לעצמי.

רעות ואני נכנסנו למסיבה כשחיוך ענקי על שפתיי. בדיוק התנגן השיר האהוב עלי, שיר משנות השבעים. ענתיקה, אני יודעת, אבל בהחלט כיפי לרקוד בו. התחלתי לרקוד עם עצמי ועם רעות לסירוגין מזייפת את מילות השיר, כאשר הבלתי יאומן קרה. רפי התקרב ובא. אני דלוקה עליו נדמה לי מתחילת השישית ועכשיו כשאני נכנסת לשמינית, מיואשת כבר מכל קשר אתו, רפי ניגש אלי וחייך את החיוך הכי סקסי בעולם.

"הי שני," אמר לי "מזמן לא ראיתי אותך. איך עובר עלייך הקיץ עד עכשיו?"

הייתי המומה, ובהתחלה ממש לא הצלחתי לדבר.

אני מפנטזת עליו כבר הרבה זמן ולא עושה כלום. אני ביישנית מטבעי.

האמת, שאומרים לי שאני נראית טוב מאוד. שיערי ארוך ובלונדיני ועיני בצבע טורקיז מיוחד. אני גם די חטובה, למרות שעליתי קצת במשקל בזמן האחרון. הבעיה האמיתית היא שאני חסרת ביטחון, בעיקר ליד בנים.

בקיצור, רפי הפתיע אותי. עכשיו קלטתי שהוא שאל אותי על הקיץ… דווקא הרבה אירע עד עכשיו, אמנם עברו רק שבועיים וחצי מהחופש, אבל כבר הספקתי ליהנות מחופשה כיפית עם כמה בנות מהשכבה. אבל, הכול התגמד ונראה לא חשוב. פתאום נראה לי הכי חשוב רק אותו רגע, בו רפי ניגש אלי.

"היה נחמד," סוף סוף התעשתי. "אפילו הייתי ביוון עם ריקי, גל, רעות, טלי ומיכל."

"שמעתי על הטיול. למעשה רציתי לבוא, אבל אמרו שאין מקום לבנים."

"מה? מי אמר? מי…?" איזו טמבלית אני. זה היה הרעיון שלי, חופשת כיף, רק בנות. איזה רעיון גאוני… "חבל, היית נהנה."

"בטוח," המשיך, "כי את היית שם."

ברגע זה הסמקתי וכולי האדמתי. רפי ראה את אי־נוחותי ופשוט הושיט את ידו והתחיל לרקוד אתי. הייתי בעננים. ולחשוב שכמעט הפסדתי את הערב, רק בגלל הגוננות המוגזמת של הוריי. הריקוד נגמר כמובן מהר מדי ולאחר ריקוד שלישי, הציע לי רפי שתייה.

"אבל בלי אלכוהול," אמרתי מיד, "אני נוהגת."

"בסדר," משך בכתפו, "אביא לך רק פונץ', ילדה טובה שכמוך."

השפלתי מבטי לרגע, אבל מיד הרגעתי את עצמי. אפילו רפי יכול לחשוב מה שהוא רוצה. למי אכפת? לנהוג אחרי ששותים הוא איסור ידוע ואני לא אפר אותו.

אכן רפי חזר במהרה, שותה קוקטייל, ולי מגיש פונץ'. לא ידעתי, אלא רק מאוחר מדי, שהפונץ' לא היה נקי לגמרי , ואף כי לא חשתי כמעט בכלום, המשקה בהחלט היה מהול באלכוהול. רפי בוודאי לא אמר לי את העובדה הקטנה הזאת,גם במשקה השלישי או הרביעי שלי והסחרחורת התחילה להופיע.

שייכתי אותה למוזיקה, לצפיפות, לערפל ובייחוד לרגשותיי כלפי רפי. ממש מדובר בחלום מתגשם, אז זה מפליא שאני מסוחררת? המשכתי לרקוד, לא בטוחה אפילו עם מי ובעת הקריוקי עליתי לבמה ושרתי בשיא הווליום את השיר החדש של עברי לידר. כולם התלהבו, חוץ מרעות שנראתה מעט מבוהלת. אף פעם לא התנהגתי כך, אף כששתיתי חצי בקבוק יין עם רעות. כנראה הפונץ' היה חזק. אני מניחה שכעת הייתה אמורה להידלק לי נורה אדומה כמו בכל הסרטים המצוירים, אך הייתי בשיכרון חושים. כן, די ברור שהמשקה היה מהול באלכוהול, משהו ששמתי לב אליו רק מאוחר, מאוחר יותר מדי.

המסיבה נגמרה בכייף ורפי ניסה לנשק אותי בחוזקה, הדפתי אותו. מוזר כמה התלהבתי בהתחלה, ופתאום הוא הגעיל אותי. ידעתי שמשהו לא בסדר. מזלי שרעות משכה אותי במהרה לרכב. לולא זה, אני חוששת ממה שהיה קורה לי. הלוואי שבזה הסיוט והבהלה, היו נגמרים, אך עדיין לא הייתי מודעת לגמרי למצבי. דחפתי את רעות למושב לידי והתנעתי את האוטו. רעות לא הצליחה לעצור בעדי ואני התחלתי לנהוג. כמעט כל הדרך לא הייתה בעיה, ואפילו לקראת הרמזור האחרון אמרתי לרעות שאני בסדר לחלוטין. אני חושבת שניסיתי לגרום לעצמי להאמין שאני בסדר גמור, הכי בסדר, יותר מבסדר, בסדר וחצי, ב… אילו שטויות אני חושבת עכשיו? איפה הייתי? מה בכלל קורה פה?

"הלוואי וזה היה נכון," לחשה או לפחות כך אני שמעתי זאת ואז הגבירה את קולה. "שני, חמודה, את לא עצמך."

"באמת?!" התרעמתי, "שתיתי רק פונץ, פונצ'י חמודי ונקי לגמרי…." אני כבר הבנתי שזה לא נכון.

"את יודעת איך זה במסיבות. כמעט תמיד יש את הגאון שמוסיף אלכוהול!"

ברגע קל של פיכחות הבנתי את מה אמרה, נבהלתי ומיד בלמתי בחוזקה. אני באמת שיכורה עכשיו? אחרי שבלמתי ועצרתי, ראיתי משהו לא רחוק מהאוטו. חתול? כלב? נו, זה בטח רק בקבוק או משהו. בעצם אני לא חושבת… כלומר… טוב, יצאנו מהרכב וראינו אותה שוכבת לא רחוק מהרכב. ילדה בת 14 לכל היותר שכבה על הכביש מכוסה בחבורות. אני…? אני. עשיתי…? אני דרסתי אותה? הילדה נראתה שלווה דווקא, עיניה עצומות, ונראתה מחוסרת הכרה. כמה טיפות דם נקוו על שערה הזהוב וחששתי שהיא מתה. אך כשהתקרבתי ראיתי שהחזה שלה עלה וירד בנשימות שטוחות וכשמיששתי את ידה חשתי דופק פועם חלושות. נשמתי לרווחה. רעות, מבוהלת לגמרי, הציעה שנזמין אמבולנס. בעודי מחכה לאמבולנס, הייתי בטוחה שרעות ניסתה להגיד לי משהו, אך הייתי שקועה במחשבותיי ושמעתי במקוטע משהו על סכין (חושבת כבר על אוכל?) וקרטה (סרט?). לאחר שלא הגבתי, היא פתאום נעלמה. נעלמה??? איך היא עשתה לי את זה? היא לא מבינה שמדובר כאן באסון? הרי אני חייבת לדעת שהילדה בסדר גמור. חייבת. כעסתי עליה מאוד. כנראה היא האשימה אותי. היא חשבה שהיא הזהירה אותי, ואני לא הקשבתי. בכל מקרה, זה לא משנה, היא כבר לא באופק.

במבט חטוף ראיתי שברכב אין כל סימן, לפחות זה… על מה אני חושבת? העיקר שהילדה תהיה בסדר! מבחינתי, אין צורך להסתבך. אני לא הייתי אשמה בכלל, כי לא ידעתי על האלכוהול, לא….

"את זו שחייגת?" הפרמדיק קטע את מחשבותיי. "ראית מה קרה?"

"לא," בלעתי רוק ונגעלתי מעצמי, "ראיתי אותה ככה."

הפרמדיק נגע בצווארה, הקשיב לדופק ואמר לי "את הצלת את חייה בכך שטלפנת, את גיבורה!"

טלפנתי לאבא, שיבוא לאסוף את הרכב.

סיפרתי לו שמצאתי ילדה פצועה בכביש, וביקשתי שיבוא לאסוף את הרכב. אמרתי לו שאני רוצה לעזור לילדה, והוא אמר שהוא גאה בי וברור שיבוא לאסוף את הרכב.

נכנסתי לאמבולנס. רציתי לוודא שהיא בסדר, לפחות עד שנדע מי היא והוריה יגיעו.

התיישבתי באמבלונס והרגשתי שהשפעת האלכוהול התחילה לעבור. ראיתי שאני חוזרת לעצמי, והתשישות והטשטוש כמעט עברו.

"מה עשית פה בשעה כזו?" שאל הפרמדיק, מרגיע את הילדה באמצעות משככי כאבים.

"הייתי במסיבה," לא ראיתי טעם לשקר, "מסיבת קיץ כזאת."

"הכייף של הצעירים," חייך, "אני מקווה שלא שתית ונהגת."

"רק פונץ'," מיהרתי להשיב, "לא נגעתי באלכוהול" לא שיקרתי… בדיוק…

"את נראית בחורה אחראית, אפילו מוכרת לי." בחן אותי. "הי, את הבת של יעקב?"

תמהתי איך הוא מכיר את אבי ואותי.

"שירתנו יחד בצבא," התלהב, "אני זוכר אותך מגיל אפס."

עכשיו הוא נראה קצת מוכר, אך כלל לא הייתי במצב רוח לשיחת חולין.

"טוב," משך כתפיים, "אעזוב אותך לנפשך, בכל מקרה, נראה לי שהיא לא נפגעה קשה מדי. אם אכן מדובר בתאונה, אז הפגיעה היתה מאוד קלה."

זו הפעם הראשונה שבאמת נשמתי לרווחה. לא עשיתי דבר רע… טוב, יותר נכון, התברר שהרע הוא לא אסון. זו באמת לא הייתה ממש אשמתי. לא ידעתי שאני מסוממת, ולולא זעקתה של רעות, מן הסתם לא היה קורה כלום. אני סך הכול…. נו, העיקר שתהיה בסדר. הילדה התחילה לזוז, בדיוק כשצלצל הטלפון שלי. היה זה אבא.

"היי," ניסיתי לדבר הכי רגיל שאפשר, בזמן שאני מחכה לדעת שאכן הכל בסדר עם הילדה.

"לקחתי את האוטו, חמודה," אמר "אני באמת גאה בך."

אבא המשיך ושיבח אותי. הוא אמר שאני הרבה יותר בוגרת ממה שחשב. הילדה השתעלה, הסברתי לאבא והשיחה נותקה.

"חמודה?" ליטף משה את הילדה "את בסדר עכשיו?"

"מה קרה?" הביטה בנו בעיניים מבוהלות "איפה אני? מי אתם?"

"נפגעת, ייתכן שבתאונת דרכים," אמר בקול רגוע. "שני פה מצאה אותך והזעיקה אותנו."

"תודה," אמרה ועדיין לא נראה שקלטה משהו "אני חושבת…"

"ואיך קוראים לך, ילדונת ?" שאלתי עכשיו אני.

"לי….?" היא נראתה מבולבלת "השם שלי? חושבת שזה… יו! אני ממש לא זוכרת."

עכשיו קפאתי. היא איבדה את הזיכרון? מה זה אומר? בטח מקרה רגעי, עד שתחזור לעצמה ותרגע. משה ליטף אותה ואמר שאנו נדאג שהיא תהיה בסדר.

שאר הנסיעה עברה בשקט. אני עצמי הייתי מאוד לחוצה. אני גרמתי לילדה הזאת לאבד זיכרון? אני??? הייתי צריכה להקשיב לאבא ולא לנסוע למסיבה הזאת, אבל היה מאוחר מידי.

עכשיו ראיתי את בית החולים. הגענו למקום.

בבית החולים משה הזעיק רופא ונפרד ממני לשלום, מבקש שאעדכן אותו במתרחש. ככה נשארתי בבית החולים עם הילדה שאפילו את שמה לא ידעתי.

האחות הציעה לי כוס קפה ויחד בדקנו את תכולת התיק של הילדה, שתיתן לנו מידע מי זו. מלבד מחברת ריקה בה היה כתוב – שייך לעינב – לא היה כלום. בעצם היה גם דובי מרופט, אך זה בטח לא עזר לנו להבין כלום. "ההורים היום," אמרה האחות בכעס. "משאירים ילדים באמצע הרחוב בלי שום דבר מזהה. חוצפה. טוב, לפחות נראה ששמה עינב… גם כן משהו."

האחות הביאה לי עיתון וחזרה לעמדתה. אולי כדאי שאלך כבר, עינב בבית חולים, והם כבר ידאגו לה. כמובן שלא יכלתי לזוז. חיכיתי חצי שעה, שעה, שעתיים ובסוף הרופא ניגש אלי. אולי לא תאמינו לי, אך היה העתק די זהה של ד"ר דרק שפרד מ"האנטומיה של גריי," אבל בעצם – כנראה העייפות גרמה לי לראותו כך.

"את מצאת אותה?" שאל ולאחר שהנהנתי המשיך "הילדה – "עינב" – כנראה סובלת מטראומה וזעזוע ראש קל. בהתחלה, למעשה, לא מצאנו כלום, אפילו לא בבדיקת אם־אר־איי. את בטוחה שהיא נפגעה מרכב? היא נפגעה ממש קלות… היא איבדה את זיכרונה כנראה מהלם. אני מאמין שזה זמני, אך אין לי מושג מתי זיכרונה יחזור. בינתיים נשאיר אותה פה להשגחה ובדיקות, בתקווה שתתחיל להיזכר בדברים. אבל אם לא תיזכר בדברים בזמן הקרוב, נערב כבר עובדים סוציאליים לרווחת הילד."

הנהנתי. רעיון טוב. נזק אמיתי לא קרה פה ובטח זכרונה ישוב אליה בימים הקרובים. עשיתי כבר מעל ומעבר. כבר מאוחר ואני עייפה, יכולה ללכת ולשכוח מאותה תקרית מצערת. התחלתי לנוע לעבר היציאה כשהאחות עצרה אותי פתאום.

"היא מבקשת אותך," אמרה "היא רוצה לדבר רק איתך."

אתי? בלית ברירה הובלתי על־ידי האחות לחדרה של עינב, מצפה לגרוע מכול: שהיא זוכרת שאני זו שדרסתי אותה.

"הי," חיוכה החמוד הרגיע אותי מחששותי "הבנתי שאת הצלת אותי."

"לא עשיתי כלום, באמת."

"ובכל זאת," התעקשה "לולא מצאת אותי, מי יודע מה היה קורה."

השפלתי מבטי, לו ידעה את האמת…

"אני חייבת לבקש משהו," המשיכה "אני שכחתי הכול, מי אני, מי הוריי, בת כמה אני, מאיפה אני, את מי אני מכירה… רק את מוכרת לי, למעשה, את המלאכית שלי. תוכלי לבוא לבקר אותי ולעזור לי? אני צריכה פנים מוכרות, אני צריכה אותך."

"בטח, אני פה בשבילך."

"תודה" אמרה וקרבה אלי, מחבקת אותי "אני בטוחה שיחד נצליח להתגבר על המצב שלי, את תעזרי לי לדעת מי אני."

"את עינב," חיזקתי ידה "זה שמך."

"עינב… תודה," עיניה נצצו. "ומי את, מלאכית?"

כמעט אמרתי שאני זו שדרסה אותה, אך בסוף רק אמרתי לה "אני שני."

"שמחה להכיר אותך ושוב, תודה על הכול."

ובכך הקשר עם עינב נפתח, מוביל לעולם של מיסתורין וחששות מהלא נודע, ועוד יותר מהכן נודע, מהתאונה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המלאכית של עינב”