החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הלילה הוא לנצח

מאת:
הוצאה: | 2022 | 272 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

״הוא הציץ מהחלון, מעבר לרחבה הריקה של מגרש החנייה, וצפה בלילה העירוני הולך ומתעורר ברחוב תחתיו: שאון המוסכים, המפעלים ובתי המלאכה התחלף ברחשי תנועות של בליינים בודדים, מובטלים עלובים בדרכם לברים ולמועדונים המחתרתיים שפעלו בחללים מסחריים נטושים בשכונה. אלה ששייכים למי שכבר לא היה לו מה להפסיד. מצהלות הצחוק הוא הבין שהם כבר לא מפחדים להידבק. יש דברים שמפחידים אותם הרבה יותר.״

בתל אביב של עוד רגע, עיר מרקיבה ומסואבת, עורך שאפתן וחסר מעצורים מוכן לעשות הכול כדי לשמור על מעמדו; שתי יריבות מרות נאלצות לשתף פעולה כדי לנקום בגבר שפגע בהן; עיתונאי החוקר סם חדש שפותח במקור עבור הצבא האמריקאי ואנס סדרתי משחר לטרף.

הלילה הוא לנצח נע בין מועדונים שמגישים את הוויסקי שלהם נקי לחדרים אחוריים מטונפים, בין אנשי עסקים המתענגים על טקילה ארטיזנאלית וצדפות מיובאות לבלייניות בדיאטה של אלכוהול וקוקאין, ומתזמר עלילת מתח מורכבת החושפת שחיתות עמוקה וזוהר כוזב.

בספרו הראשון שוזר ניב הדס הון, שלטון ועולם תחתון לכדי רצועת ניאו־נואר אפלה ומנצנצת, המתייחדת בפרוזה רב־מרקמית ופועמת בקצב שאינו מרפה.

ניב הדס נולד בתל אביב וגדל ברמת השרון. הוא עיתונאי, עורך ודי־ג׳יי. מוזיקה, תרבות וחיי הלילה היו מאז ומעולם הצלעות של משולש חייו.

מקט: 15101401
״הוא הציץ מהחלון, מעבר לרחבה הריקה של מגרש החנייה, וצפה בלילה העירוני הולך ומתעורר ברחוב תחתיו: שאון המוסכים, המפעלים ובתי […]

פרולוג:
הבוקר שאחרי

הוא התעורר מצריבת השמש על פניו. וליתר דיוק, על לחיו הימנית, המנומשת כל כך. מעולם לא סבל את התחושה הזאת — האור שנוגע בעורו החיוור והופך לחום אדמומי, שורף כמעט. הוא ניסה לסוכך על עצמו, ורק אז הבחין שידיו אזוקות מאחורי גבו, כלואות בחישוקי ברזל מחוספס שלחץ על המפרקים, הכאיב, שרט ואיים לחתוך אותם אם יבצע תנועה חדה. הוא לא ניסה. אשמה שיפדה את קרביו, והוא פלט יפחה. חבלים עבים היו כרוכים סביבו במהודק, פטמותיו בערו, והוא לא היה יכול להניע איבר. כל גופו כאב כאילו עבר תאונה. מקץ שניות או דקות — הוא לא ידע לומר — הרגיש טפיחה על כתפו. ‘מר חלפי? ליאור חלפי? זה אתה?’ הוא הביט לשמאלו, הטה את צווארו מעלה בקושי, וראה שני שוטרים חמושים. היה קשה להתעלם מהנקישות המתכתיות של האקדחים באבזמי הנרתיקים. ‘כן,’ השיב להם בקול סדוק וחלוש, ‘זה אני. זה הגיע לי, הכול בגללי.’ אחד מהם כיסה את פניו בכובעו וסינן לעצמו, ‘אלוהים ישמור, איזה סירחון.’ השני לבש על ידו כפפת פלסטיק עבה, הושיט אותה מהמרחק המרבי שהיה יכול לשמור ממנו ועדיין לגעת בו, וניסה לעזור לו להתרומם, מה שהיה קשה בהתחשב בכך שגם קרסוליו, כך הבין ליאור חלפי ממש באותו הרגע, היו אזוקים. הוא לא הצליח לקום. ‘אדוני, אתה בסדר?’ שאל הגבוה מביניהם, זה שנשאר לעמוד לידו, בזמן שחברו שלף את נשקו והחל לסרוק את החצרות העזובות מעבר לכביש, היכן שבתי מלאכה, מוסכים ובתים נטושים, שבהם התקהלו פליטים, מהגרי עבודה, מסתננים — תלוי את מי שאלו — התאכסנו אחרי רדת החשכה. ריח הצחנה הסטנדרטי שאפיין את הסמטאות ליד התחנה המרכזית הישנה — שילוב של שתן, קיא, זרע, טבק, תבלינים עזים ואלכוהול זול — היה זניח לעומת הבאשה שעלתה ממנו. למרות חושיו המעורפלים, הריח עקץ את נחיריו. ‘זה אתה עשית, או שזרקו אותך לתוך זה, אדוני?’ שאל הגבוה. תחילה לא הבין מה הוא רוצה ממנו — מה עשה בדיוק — וכשהבין, עלו מיצי קיבה לגרונו. הוא בלע את הנוזל המריר שמילא את חלל פיו ונשם עמוק. ‘כן, כן, אני בסדר גמור, הכול טוב.’ הוא רצה לומר שהביא את זה על עצמו, שהוא האחראי היחיד למצבו, אבל התאפק ושתק.

‘זה לא נראה ככה, אדוני, מר חלפי, ליאור,’ גימגם הגבוה. היה ברור לליאור חלפי שהוא מנסה לרצות אותו. ‘אתה…’

‘גבר, אמרתי שאני בסדר אז אני בסדר,’ הוא ענה בתקיפות. ‘תעזור לי להשתחרר בבקשה מהחרא הזה, ואני אלך הביתה.’ בעוד הגבוה מנסה להתיר את החבלים שקשרו אותו ולפתוח את האזיקים בעזרת אולר רב־שימושי שהוציא מפק’ל הכיס שלו, ונועד בדיוק למקרים כאלה, חזר הנמוך עם שני מהגרי עבודה סודנים, ידו האחת מכוונת אליהם אקדח, וידו השנייה מנופפת בארנק עור. ‘תראה את המפגרים האלה שמצאתי. אפילו לא הספיקו להתרחק עם הארנק שלך,’ הוא זרק את הארנק לכיוון ליאור חלפי, שעדיין היה אזוק ולא הצליח לתפוס אותו. ‘יאללה, זהה אותם כאן על המקום, נוריד אותם בתחנה ונלך כולנו הביתה. אה, ותבדוק שהכול בפנים. אם לא, אל תדאג, נחזיר לך את מה שהם לקחו, בדוק.’

‘מה לעשות?’

‘תן לי פה חתימה שזה הם, נעביר אותם לתחנה, ומשם הם מגורשים. אפילו לא על מטוס, בקושי חמור ייקח אותם בחזרה לסודן, וגם זה אם יהיה להם מזל.’

‘לא ראיתי אותם בחיים שלי. הם לא עשו לי כלום.’ הוא רצה לצרוח שהוא אשם, אך התאפק. הזעקה הידהדה פנימה והוא רעד.

‘חלפי,’ קרא הנמוך בקול רם והרצין את טון הדיבור שלו. ליאור חלפי ידע לזהות את הנקודה הזאת אצל שוטרים, כשבן־רגע, רק כי זה מה שנוח להם, הם מסמנים אותך כאויב. ‘כולם יודעים שאתה מת על מסתננים,’ המשיך הנמוך, ‘ובחיים לא תוציא עליהם מילה רעה גם אם יראו לך צילום שלהם עוקרים לאמא שלך את הציפורניים, אבל בחיאת רבאק — יום שישי עכשיו, כולנו עייפים, בוא נסגור את הסיפור ונלך הביתה. אתה לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותך, כולם פה פלונים אלמונים, רק שהם הסתובבו עם הארנק שלך בחצר מאחורה.’

ליאור חלפי נשם עמוק. ‘בחיים אל תזכיר את אמא שלי,’ אמר, ‘וזה לא הם. שחררו אותי ורדו ממני.’

‘אם זה לא הם, אז מי כן?’

‘אין לי מושג, ולפני שאני מתחיל להרים פה טלפונים שיכניסו אותך למח’ש לכל הסופ’ש, שחרר אותם. ושחרר גם אותי. אני חייב להגיע הביתה, דחוף.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הלילה הוא לנצח”