פרולוג:
הבוקר שאחרי

הוא התעורר מצריבת השמש על פניו. וליתר דיוק, על לחיו הימנית, המנומשת כל כך. מעולם לא סבל את התחושה הזאת — האור שנוגע בעורו החיוור והופך לחום אדמומי, שורף כמעט. הוא ניסה לסוכך על עצמו, ורק אז הבחין שידיו אזוקות מאחורי גבו, כלואות בחישוקי ברזל מחוספס שלחץ על המפרקים, הכאיב, שרט ואיים לחתוך אותם אם יבצע תנועה חדה. הוא לא ניסה. אשמה שיפדה את קרביו, והוא פלט יפחה. חבלים עבים היו כרוכים סביבו במהודק, פטמותיו בערו, והוא לא היה יכול להניע איבר. כל גופו כאב כאילו עבר תאונה. מקץ שניות או דקות — הוא לא ידע לומר — הרגיש טפיחה על כתפו. ‘מר חלפי? ליאור חלפי? זה אתה?’ הוא הביט לשמאלו, הטה את צווארו מעלה בקושי, וראה שני שוטרים חמושים. היה קשה להתעלם מהנקישות המתכתיות של האקדחים באבזמי הנרתיקים. ‘כן,’ השיב להם בקול סדוק וחלוש, ‘זה אני. זה הגיע לי, הכול בגללי.’ אחד מהם כיסה את פניו בכובעו וסינן לעצמו, ‘אלוהים ישמור, איזה סירחון.’ השני לבש על ידו כפפת פלסטיק עבה, הושיט אותה מהמרחק המרבי שהיה יכול לשמור ממנו ועדיין לגעת בו, וניסה לעזור לו להתרומם, מה שהיה קשה בהתחשב בכך שגם קרסוליו, כך הבין ליאור חלפי ממש באותו הרגע, היו אזוקים. הוא לא הצליח לקום. ‘אדוני, אתה בסדר?’ שאל הגבוה מביניהם, זה שנשאר לעמוד לידו, בזמן שחברו שלף את נשקו והחל לסרוק את החצרות העזובות מעבר לכביש, היכן שבתי מלאכה, מוסכים ובתים נטושים, שבהם התקהלו פליטים, מהגרי עבודה, מסתננים — תלוי את מי שאלו — התאכסנו אחרי רדת החשכה. ריח הצחנה הסטנדרטי שאפיין את הסמטאות ליד התחנה המרכזית הישנה — שילוב של שתן, קיא, זרע, טבק, תבלינים עזים ואלכוהול זול — היה זניח לעומת הבאשה שעלתה ממנו. למרות חושיו המעורפלים, הריח עקץ את נחיריו. ‘זה אתה עשית, או שזרקו אותך לתוך זה, אדוני?’ שאל הגבוה. תחילה לא הבין מה הוא רוצה ממנו — מה עשה בדיוק — וכשהבין, עלו מיצי קיבה לגרונו. הוא בלע את הנוזל המריר שמילא את חלל פיו ונשם עמוק. ‘כן, כן, אני בסדר גמור, הכול טוב.’ הוא רצה לומר שהביא את זה על עצמו, שהוא האחראי היחיד למצבו, אבל התאפק ושתק.

‘זה לא נראה ככה, אדוני, מר חלפי, ליאור,’ גימגם הגבוה. היה ברור לליאור חלפי שהוא מנסה לרצות אותו. ‘אתה…’

‘גבר, אמרתי שאני בסדר אז אני בסדר,’ הוא ענה בתקיפות. ‘תעזור לי להשתחרר בבקשה מהחרא הזה, ואני אלך הביתה.’ בעוד הגבוה מנסה להתיר את החבלים שקשרו אותו ולפתוח את האזיקים בעזרת אולר רב־שימושי שהוציא מפק’ל הכיס שלו, ונועד בדיוק למקרים כאלה, חזר הנמוך עם שני מהגרי עבודה סודנים, ידו האחת מכוונת אליהם אקדח, וידו השנייה מנופפת בארנק עור. ‘תראה את המפגרים האלה שמצאתי. אפילו לא הספיקו להתרחק עם הארנק שלך,’ הוא זרק את הארנק לכיוון ליאור חלפי, שעדיין היה אזוק ולא הצליח לתפוס אותו. ‘יאללה, זהה אותם כאן על המקום, נוריד אותם בתחנה ונלך כולנו הביתה. אה, ותבדוק שהכול בפנים. אם לא, אל תדאג, נחזיר לך את מה שהם לקחו, בדוק.’

‘מה לעשות?’

‘תן לי פה חתימה שזה הם, נעביר אותם לתחנה, ומשם הם מגורשים. אפילו לא על מטוס, בקושי חמור ייקח אותם בחזרה לסודן, וגם זה אם יהיה להם מזל.’

‘לא ראיתי אותם בחיים שלי. הם לא עשו לי כלום.’ הוא רצה לצרוח שהוא אשם, אך התאפק. הזעקה הידהדה פנימה והוא רעד.

‘חלפי,’ קרא הנמוך בקול רם והרצין את טון הדיבור שלו. ליאור חלפי ידע לזהות את הנקודה הזאת אצל שוטרים, כשבן־רגע, רק כי זה מה שנוח להם, הם מסמנים אותך כאויב. ‘כולם יודעים שאתה מת על מסתננים,’ המשיך הנמוך, ‘ובחיים לא תוציא עליהם מילה רעה גם אם יראו לך צילום שלהם עוקרים לאמא שלך את הציפורניים, אבל בחיאת רבאק — יום שישי עכשיו, כולנו עייפים, בוא נסגור את הסיפור ונלך הביתה. אתה לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותך, כולם פה פלונים אלמונים, רק שהם הסתובבו עם הארנק שלך בחצר מאחורה.’

ליאור חלפי נשם עמוק. ‘בחיים אל תזכיר את אמא שלי,’ אמר, ‘וזה לא הם. שחררו אותי ורדו ממני.’

‘אם זה לא הם, אז מי כן?’

‘אין לי מושג, ולפני שאני מתחיל להרים פה טלפונים שיכניסו אותך למח’ש לכל הסופ’ש, שחרר אותם. ושחרר גם אותי. אני חייב להגיע הביתה, דחוף.’