החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הכלה ממומביי

מאת:
מנורווגית: שירה חפר | הוצאה: | 2012 | 307 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

רווק בודד בשנות החמישים לחייו, המתגורר בכפר קטן בנורווגיה, מחליט לשאת אישה. הוא נוסע להודו ובניגוד לכל הציפיות מוצא לא רק כלה, אלא גם אהבה. בבית מלון במומביי הוא פוגש את פונה, מלצרית רווקה, ונרקם ביניהם רומן עדין ומהוסס. כעבור ימים אחדים הם נישאים וגונדר יומאן שב לבדו לנורווגיה כדי להכין את ביתם המשותף. פונה אמורה להצטרף אליו כעבור כמה שבועות.
אלא שביום שבו נוחתת פונה בנורווגיה הכול משתבש. גונדר לא מצליח להגיע לשדה התעופה ושולח נהג מונית שיאסוף את אהובתו, אבל הנהג לא מוצא אותה. ובכל זאת היא עלתה למטוס. כשגופת אישה זרה נמצאת בצד הדרך המובילה משדה התעופה אל הכפר החרדה של גונדר גוברת. האם זוהי פונה? האם נרצחה הכלה ממומביי שעות לאחר נחיתתה, ומי רצח אותה?
הכלה ממומביי הוא הרומן המרגש ביותר באחת מסדרות המתח המצליחות בעולם בשנים האחרונות, שבמרכזה מפקח המשטרה הנורווגי קונרד סייר. יוצרת הסדרה, קארין פוסום, נחשבת לבכירת סופרות המתח בסקנדינביה, ספריה תורגמו לעשרות שפות וזכו באינספור פרסים בינלאומיים.

מקט: 277980
מסת"ב: 978-965-07-2066-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


נביחות של כלב מפלחות את הדממה. האֵם מרימה את עיניה מהכיור ומביטה בעד החלון. הנביחות בוקעות ממעמקי גרונו של הכלב. גופו השחור והשרירי רועד בהתרגשות.

דמותו של הבן מופיעה בחצר. הוא יוצא ממכונית גולף אדומה ושומט מידו שקית כחולה. הוא מציץ בחטף אל החלון, מבחין במעומעם בקווי המתאר של אמו. הוא מתקרב אל הכלב ומשחרר אותו מהרצועה. החיה מזנקת עליו. השניים מתגוששים על הארץ, אבק מתעופף באוויר לכל עבר. הכלב רוטן ונוהם והבן צועק עליו ומקלל אותו באהבה. מדי פעם נפלטת מפיו צווחה והוא מכה את הרוטוויילר על אפו בחוזקה. לבסוף הכלב נשכב על הארץ. הבן קם על רגליו באיטיות. מנקה את מכנסיו מאבק ומבוץ. שולח שוב מבט אל החלון. הכלב מתרומם בהיסוס ונעמד מולו בראש מורכן. הבן מרשה לו להתקרב אליו בכניעה וללקק אותו סביב פיו. הוא קם, הולך אל הבית ונכנס למטבח.

"אלוהים, תראה איך אתה נראה!"

האם מסתכלת על חולצתו הקצרה. החולצה הכחולה מוכתמת בדם. ידיו פצועות. הכלב פצע גם את פניו.

"אני לא מאמינה," היא מושכת באפה בכעס. "תשאיר כאן את השקית. אני עושה כביסה עוד מעט."

הוא משלב את זרועותיו השרוטות. הן שריריות, כמו יתר גופו. מאה קילוגרמים, אף לא גרם אחד של שומן. זה עתה השתמש בשריריו, הם חמים.

"תירגעי," הוא ממהר לענות. "אני אטפל בזה."

היא לא מאמינה למשמע אוזניה. הוא מתכוון לכבס בעצמו?

"איפה היית?" היא שואלת לבסוף. "הרי לא התאמנת משש עד אחת-עשרה?"

הבן ממלמל משהו בגבו אליה.

"הייתי עם אוּלָה. שמרנו על הילדים."

היא בוחנת את גבו הרחב. שׂערו הבהיר מזדקר מראשו כמו שׂערות של מברשת. קווּצות קטנות בתוכו צבועות אדום. נראות כמו להבות. הוא יורד במדרגות אל המרתף ונעלם. היא שומעת את מכונת הכביסה הישנה מתחילה לפעול. היא חולצת את הפקק בכיור ובוהה בחצר. הכלב הניח את ראשו על כפותיו. דמדומי האור האחרונים בחוץ נמוגים. הבן עולה מהמרתף ומודיע שהוא הולך להתקלח.

"להתקלח, עכשיו? הרי חזרת מאימון."

הוא אינו עונה. כעבור זמן קצר היא שומעת את קולו בוקע מהמקלחת, צווחות של צעיר חסר מנוח מהדהדות בחדר המרוצף. הוא שר. הדלת בארון התרופות נטרקת. הוא בטח מחפש פלסטרים, הטיפשון.

האם מחייכת. האלימות הזאת שלו, זה בסדר בסך הכול. הרי הוא גבר. אחר כך היא כבר לא תוכל לשכוח את זה.

רגעים אחרונים של אושר.

*

הכול התחיל בנסיעתו של גוּנְדֶר יוּמַאן. עד הודו נסע כדי למצוא לעצמו אישה. כששאלו אותו לא סיפר לאיש שזו מטרת הנסיעה. בקושי הודה בזה בינו לבין עצמו. אני נוסע כדי לראות עולם, הסביר בתשובה לעמיתיו בעבודה. איזו פזרנות! הוא מעולם לא הוציא על עצמו הרבה. לבלות יצא רק לעתים רחוקות, להזמנות שקיבל למסיבות חג המולד מעולם לא נענה ותמיד היה עסוק, עם הבית, עם הגינה, עם המכונית. גם אישה לא הייתה לו מעודו, למיטב ידיעתם של הסובבים אותו. גונדר לא התרגש מהשמועות. הוא היה אדם בעל מטרות. אדם איטי אמנם, אבל הוא השיג את מבוקשו, בשקט, בלי לעשות עניין גדול. היה לו זמן, כל הזמן שבעולם. בשעות הערב, בשנה החמישים ואחת לחייו, ישב ודפדף בספר שקיבל מאחותו הצעירה, מָריֶה, "כל עמי העולם". מכיוון שלא נהג להרחיק לכת מעבר למסלולו הקבוע בין ביתו למקום עבודתו, רצתה אחותו שיראה לפחות מה עוד ישנו בעולם. גונדר קרא ודפדף. להודו נמשך יותר מכול. נשים יפות שמצחן מנוקד באדום. עיניהן משוחות בצבע, חיוכיהן שובבים. אחת מהן הישירה אליו מבט מדפי הספר והוא נִשבה מיד בחלומות מתוקים. איש לא חלם כמו גונדר. הוא עצם את עיניו והחל להפליג. היא קלה כמו נוצה במלבושיה האדומים. עיניה עמוקות עד אינסוף, כהות כמו זכוכית שחורה. שׂערה מוסתר תחת רדיד ששוליו רקומים בחוט זהב. חודשים בהה בתמונה הזאת. הוא ידע בבירור שאישה הודית היא מה שהוא רוצה. ולא כי ביקש אישה כנועה וצייתנית, להפך, הוא רצה אישה שיוכל להוקיר ולהעריץ. נשים נורווגיות לא רצו שיעריצו אותן. מעולם לא הבין אותן בעצם, לא הבין מה הן רוצות באמת. הרי כלום לא חסר לו, כך חשב על עצמו. יש לו בית וחצר ומכונית ועבודה, ומטבח מאובזר. רצפה מחוממת בחדר הרחצה, טלוויזיה, וידאו. מכונת כביסה ומייבש, מדיח כלים, תנור מיקרוגל, רצון טוב וכסף בבנק. גונדר הבין שיש עוד גורמים בחיים, מופשטים יותר, שקובעים אם תצליח בחיי האהבה, הלוא טיפש לא היה. אבל זה לא עזר לו הרבה, כי אלה דברים שאי אפשר ללמוד או לקנות. זמנך יגיע, אמרה אמו כשגססה באיטיות במיטת בית החולים הגדולה. אביו נפטר מזמן. גונדר גדל בחברת שתי הנשים הללו, אמו ואחותו מריה. כשהייתה אמו בת שבעים התפתח גידול במוחה ותקופות ארוכות לא הייתה היא עצמה. הוא חיכה בסבלנות עד שתשוב להיות אותה אישה שהכיר ואהב. זמנך יגיע. אתה בחור טוב, גונדר. באחד הימים תבוא אליך אישה.

אבל שום אישה לא באה אליו. לכן הזמין כרטיס טיסה להודו. הוא ידע שזו ארץ ענייה. אולי הוא ימצא שם אישה שלא תוכל להרשות לעצמה לסרב להצעתו להתלוות אליו לנורווגיה, אל הבית היפה שבבעלותו. בני משפחתה יוכלו לבוא לבקר אותה על חשבונו אם ירצו. הוא לא רוצה להפריד בין אנשים. ואם היא מאמינה באיזו דת מסובכת כזו או אחרת, הוא כמובן לא ימנע ממנה לקיים אותה. מעטים היו סבלנים כמוהו. לו רק מצא כבר אישה!

היו בנמצא פתרונות אחרים. אבל הוא לא העז לעלות על אוטובוס לפולין עם קבוצה של גברים. ולא היה לו שום חשק לעלות על מטוס לתאילנד. שמועות רבות כל כך מתרוצצות בנוגע למה שמתרחש שם. הוא רצה למצוא אישה בעצמו. המחשבה שישב וידפדף בקטלוגים של תמונות ותיאורים של נשים שונות, או יביט במסך טלוויזיה כשהן מציגות את עצמן זו אחר זו, עוררה בגונדר חלחלה. הוא בשום פנים לא היה מצליח לבחור.

האור שבקע ממנורת הקריאה חימם את ראשו מחוסר השיער. הוא פתח אטלס ומצא את הודו ואת עריה הגדולות. מדראס, בומביי, ניו דלהי. עיר ליד הים משכה אותו יותר מכול. הודים רבים מדברים אנגלית, זו עובדה שהרגיעה אותו. היו בהם אפילו נוצרים, קרא גונדר ב"כל עמי העולם". אם במקרה הוא יפגוש אישה שתהיה נוצרייה ואולי אפילו תדבר אנגלית, זה בכלל יהיה מזל גדול. פחות חשוב אם תהיה בת עשרים או חמישים. הוא לא תכנן להביא ילדים לעולם, הוא לא היה תובעני, אבל אם יהיה לה כבר ילד הוא יוסיף אותו לעסקה. ייתכן שיצטרך לשאת ולתת. המנהגים בארצות אחרות הם כה רבים ושונים ממה שהוא מכיר, אם זה יעלה כסף הוא ישלם. הירושה שקיבל לאחר מות אמו הייתה גדולה.

קודם כול הוא צריך לחפש סוכנות נסיעות. היו ארבע סוכנויות לבחירתו. הייתה אחת במרכז הקניות, ושם צריך לעמוד בדלפק ולדפדף בקטלוגים. אבל גונדר רצה לשבת. הרי מדובר בהחלטה חשובה, לא משהו שעושים בעמידה, בפזיזות. הוא יצטרך לנסוע לעיר, שם יש שלוש סוכנויות נוספות. הוא פתח את ספר הטלפונים. פתאום נזכר שמריה השאירה פעם בביתו מגזין טיולים ונופש כדי לפתות אותו. מריה הזאת, כל כך מתאים לה, חשב לעצמו, ופתח באות I. איאליסוס. איביזה. אירלנד. איך אין להם טיולי נופש להודו? הוא מצא את באלי בקבוצת האיים האינדונזיים אבל מיד זנח את הרעיון. או הודו או כלום. לא נותר לו אלא להתקשר היישר לשדה התעופה כדי להזמין את הכרטיס. הוא ימצא את דרכו, זה קורה תמיד, ובעיר גדולה אנשים רגילים לתיירים. אבל עכשיו היה ערב, מאוחר מדי לצלצל. במקום זה פתח שוב את "כל עמי העולם". זמן רב ישב ובהה ביפהפייה ההודית. כמה יפה יכולה אישה להיות, זהובה וחלקה, עדינה ושובת לב. בידה הדקיקה סגרה את הרדיד שלה תחת סנטרה. היא ענדה תכשיטים על פרקי ידיה. האישון שלה היה כמעט שחור לגמרי והשתקף בו הבזק קטן, אולי מהשמש, והיא הישירה מבט אל גונדר. אל עיניו העורגות. הן היו גדולות וכחולות, ועכשיו הוא עצם אותן. היא באה בעקבותיו אל תוך החלום. הוא נרדם בכיסא והחל לשייט עם יפהפייתו הזהובה בידיו. משקלה היה אפסי. כנפי הבגד האדום כדם שלבשה התנופפו ברכות על פניו.

*

הוא יתקשר מהעבודה, בשעת ארוחת הצהריים. ייכנס למשרד הריק שלעתים רחוקות בלבד השתמשו בו. הוא הוסב למחסן. קופסאות של תיקיות ומסמכים נערמו ליד הקיר. בפוסטר ססגוני שהיה תלוי על הקיר נראה גבר מחוספס נוהג בטרקטור בלב שדה. השדה היה רחב כל כך עד שנמוג כמו הים בקו האופק הכחול המטושטש. "בלי החקלאים שלה, נורווגיה לא קיימת" היה כתוב עליו. גונדר חייג. אם ברצונכם לטוס לחו"ל אנא לחצו שתיים, אמר הקול מן העבר האחר. הוא לחץ על שתיים והמתין. קול חדש נשמע. הנכם מספר תשע-עשרה בתור, אנא המתינו. ההודעה חזרה על עצמה. הוא שרבט על דפדפת שנחה לידו. ניסה את כוחו בשרבוט דרקון הודי. מבעד לחלון הבחין במכונית מתקרבת. הנכם מספר שש-עשרה בתור, מספר עשר, מספר שמונה. הוא הרגיש שהוא נתון בספירה לאחור לקראת הכרעה גורלית. הלמות לבו גברה והוא שרבט ביתר כוח את הדרקון המשונה. ואז הבחין בחקלאי סְוַרְסטַד היוצא ממכונית הפורד השחורה. הוא היה לקוח קבוע ותמיד ביקש את גונדר, ונוסף לזה הוא שנא לחכות. גונדר החל להרגיש דחיפות גוברת. עתה התנגנה מוזיקה מבעד לשפופרת והקול הודיע שבעוד רגע הוא יועבר לנציג השירות. בדיוק אז התפרץ בּיוֹרנסוֹן אל החדר. אחד המוכרים הצעירים בחנות.

"סוורסטד," אמר, "מחפש אותך. ומה אתה עושה פה בפנים?" הוסיף בחשדנות.

"אני כבר בא. תפטפט אתו קצת בינתיים. יש מזג אוויר יפה כל כך." הוא האזין לשפופרת. קול נשי דיבר אליו.

"אבל הוא מתעלם ממני, הוא מתייחס אלי בזלזול."

גונדר עשה בידו מחווה של סילוק. ביורנסון, שהבין זאת לבסוף, הלך משם. סוורסטד נשקף מבעד לחלון, קצר רוח ונרגן. ההצצה הקצרה בשעונו פירושה שאין לו כל הזמן שבעולם ושאינו מרוצה מכך שהעובדים אינם מצייתים לו מיד.

"כן," אמר גונדר, "אני רוצה לטוס לבומביי, הודו. בעוד שבועיים."

"משדה התעופה גַרְדֶרְמוּאֶן?" שאל הקול.

"כן, אני רוצה לטוס ביום שישי בעוד שבועיים."

הוא שמע את אצבעות הפקידה המקלידות והתפעל ממהירותן.

"כן, יש לך טיסה לפרנקפורט בשעה עשר ורבע בבוקר," אמרה. "מפרנקפורט הטיסה שלך יוצאת בשעה שלוש-עשרה ועשרה, ואתה נוחת בשעה אפס-אפס ארבעים, זמן מקומי."

"זמן מקומי?" שאל גונדר. הוא רשם הכול בחיפזון.

"הפרש השעות הוא שלוש שעות ושלושים דקות," הסבירה.

"בסדר גמור. אני רוצה להזמין את הכרטיס. כמה הוא עולה?"

"הלוך וחזור?"

הוא היסס רגע. ואם הם באמת יהיו שניים בדרך חזרה? הרי לזה פילל, על זה חלם, את זה הוא מבקש לעצמו.

"אפשר יהיה לשנות את הכרטיס?"

"אפשר."

"אם כן, אני קונה כרטיס הלוך-חזור."

"המחיר הוא ששת אלפים תשע מאות קרונות נורווגיות. אתה יכול לבחור אם לקבל את הכרטיס בשדה התעופה או בדואר. מה תעדיף?"

"בדואר," ענה מיד ומסר את שמו ואת כתובתו, בְּלינדֶוֶיֶן 2.

"עוד עניין קטן," הוסיפה האישה. "כבר לא קוראים לזה בומביי."

"אה, לא?" שאל גונדר בתמיהה.

"משנת 1995 קוראים לעיר מוֹמבַּיי."

"אני אזכור את זה," אמר גונדר בנימה רצינית.

"חברת SAS מאחלת לך טיסה נעימה."

הוא הניח את השפופרת במקומה. פתאום נפתחה דלת המשרד לרווחה וסוורסטד הביט בו בכעס. הוא רצה לקנות מַקצֵרה והחליט כנראה להתעלל בגונדר כמה שרק יוכל באותו יום. בגלל הקנייה הזיע עד שורשי שערותיו. סוורסטד נאחז בקנאות בחוות המשפחה שלו ואיש לא העז להשתתף אתו בקניית מכונה חדשה. הוא פשוט היה אדם שאי אפשר לשתף אתו פעולה.

"סוורסטד," אמר גונדר וקפץ על רגליו. לחייו היו סמוקות אחרי כל מה שקרה. "בוא נתחיל."

בימים שבאו לאחר מכן היה גונדר חסר מנוחה. הוא התקשה להתרכז ונשאר ער בלילות. הוא התקשה להירדם. הוא שכב במיטה וחשב על הטיסה הארוכה, על האישה שאולי יפגוש. בתוך כל שנים-עשר מיליון התושבים בבומביי, סליחה, מומביי, תיקן את עצמו, חייבת להיות אחת בשבילו. אחת שמתהלכת לה בעיר ולא מעלה על דעתה דבר. הוא יקנה לה מתנה קטנה. משהו מנורווגיה, משהו שטרם ראתה כמותו. סיכת נוי אולי, לבגד האדום שלה. או לכחול, או לירוק. בכל מקרה, סיכה. הוא ייסע מחר לעיר כדי לחפש כזאת. לא משהו גדול וראוותני, משהו קטן ויפה. משהו לקשור בעזרתו את הרדיד, אם היא תלבש רדיד. אולי היא תלבש מכנסיים וחולצה, מה הוא יודע? דמיונו התפרע והוא נשאר ער לחלוטין. תהיה לה נקודה אדומה במרכז המצח? במחשבותיו הניח עליה את אצבעו והיא חייכה אליו מבוישת. "וֶרי נַייס," אמר גונדר אל תוך החשכה. הוא יצטרך להתאמן קצת על האנגלית שלו. "תֶ'נְק יוּ וֶרי מַאץ', סי יוּ לֵייטֶר." היה לו בסיס.

סוורסטד הגיע להחלטה. הוא רוצה Dominator של Claas מודל 58S.

גונדר הסכים אתו. "רק הטוב ביותר מספיק טוב בשבילך." הוא חייך והתקשה להכיל את השמחה שנבעה מהסוד ההודי שלו. "מנוע של פֶּרקינס בעל שישה צילינדרים ומאה כוח סוס. תיבת הילוכים תלת-שלבית ובורר מהירויות הידראולי. זרוע קצירה באורך שלושה מטרים ושישים סנטימטר."

"והמחיר?" שאל סוורסטד בטון עגום משהו, אף על פי שידע שהפלא הזה עולה 570 אלף קרונות. גונדר שילב את זרועותיו. "אתה צריך גם קומביין חבילות חדש. תשקיע אחת ולתמיד ותקנה לך גם מכונת Quadrant. אין לך מספיק מקום אחסון."

"אני חייב חבילות קש עגולות," ענה סוורסטד. "אני לא מסתדר עם הקוביות הענקיות."

"שאלה של הרגל, לא יותר," ענה גונדר ולא נבהל. "עם הכלים הנכונים אתה מפחית את מספר העובדים השכירים שלך. גם העובדים הפולנים שלך עולים כסף, לא? עם דומינייטור חדש וקומביין תוכל לעשות את העבודה בלעדיהם. אתן לך מחיר שאיש לא יוכל להתחרות בו. תאמין לי."

סוורסטד לעס גבעול. החריץ העמוק במצחו חרוש הקמטים והכאב בעיניו השקועות פינו אט-אט את מקומם לחלום זוהר. שום מוכר אחר לא היה מנסה למכור מכונה נוספת לאדם שבקושי רב הסכים להשקיע במקצרה אחת. אבל גונדר הימר, וכהרגלו, ניצח.

"זו השקעה לעתיד," אמר. "אתה עדיין צעיר, למה שתסתפק בכמעט הכי טוב? הרי אתה גומר את עצמך בעבודה. תן ל'קוודרנט' לאסוף לך חבילות חציר מרובעות, הן קלות ותופסות פחות מקום. אף אחד באזור עוד לא העז לייצר קוביות. אתה תראה באיזו מהירות אנשים יבואו ללטוש עיניים."

המשפט האחרון פגע כמו חץ במטרה. מצא חן בעיני סוורסטד הרעיון שקבוצה של שכנים סקרנים תבוא אל השדה שלו ותתעניין במעשיו. אבל לפני כן צריך היה לעשות שיחת טלפון. גונדר הלך להכין את החוזה, מבחינתו המכירה נסגרה. יותר מזה לא היה אפשר לבקש; מכירה גדולה לפני הנסיעה – הוא יכול לטוס במצפון שקט לחלוטין.

סוורסטד יצא מהמשרד.

"יש אור ירוק בבנק," אמר ביובש. פניו היו סמוקים כמו סרטן מבושל אבל עיניו נצצו תחת גביניו השעירים.

"מצוין," אמר גונדר.

אחרי שסיים לעבוד נסע העירה ומצא חנות תכשיטים. הוא לטש את עיניו בדלפק הזכוכית וראה בו רק טבעות. הוא ביקש מהזבנית להראות לו את תכשיטי הכסף של התלבושת הלאומית הנורווגית, והיא ביקשה לדעת מאיזה סוג. גונדר משך בכתפיו.

"לא משנה. סיכה, לא יותר. זו מתנה. אבל אין לה תלבושת לאומית."

"לא עונדים סיכה של התלבושת הלאומית בלי התלבושת," הודיעה לו הגברת בטון של מורה.

"אבל אני רוצה משהו מנורווגיה," אמר גונדר. "משהו נורווגי טיפוסי."

"לאישה זרה?" שאלה הזבנית.

"כן. חשבתי שהיא תוכל לענוד אותה עם התלבושת הלאומית שלה."

"ואיזה מין תלבושת זו?" שאלה הזבנית בסקרנות גוברת.

"סארי," ענה גונדר בטון מלא חשיבות.

מאחורי הדלפק השתרר שקט. ככל הנראה התנהל בנפשה של הזבנית מאבק פנימי בשאלה איך ראוי להגיב. היא דווקא התרשמה מהנחישות המקסימה של גונדר, והרי לא יכלה למנוע ממנו לקנות את מה שהוא רוצה. ואולם, למועצה הנורווגית לצורפות לאומית יש חוקים בנוגע למותר ואסור. אבל אם אישה כלשהי בהודו תתהלך לה ענודת סיכה של התלבושת הלאומית על הסארי הכתום הבהיר שלה, איש מן המועצה לא יגלה זאת. היא ניגשה אל המגירה של הסיכות המיוחדות ומצאה אחת בגודל בינוני, בלי שידעה אם הגבר העיקש יודע בכלל כמה זה יעלה.

"והמחיר?" שאל גונדר.

"אלף וארבע מאות קרונות. אני יכולה גם להראות לך את זאת מהַרדַנגֶר, יש לנו סיכות הרבה יותר גדולות מזאת וגם קטנות יותר. אבל בדרך כלל יש בסארים האלה רקמת זהב, לכן כדאי אולי שהסיכה תהיה פשוטה, אם זה בכלל יתאים מלכתחילה."

נימה עוקצנית מעט התגנבה למשפט האחרון של הזבנית, אך כשראתה את גונדר עמעמה אותה. הוא הרים את הסיכה המצלצלת מבד הקטיפה ואחז בה בידיו הגסות. הוא הגביה אותה כדי להביט בה באור. על פניו התפשטה ארשת חולמנית. לבה של הזבנית התרכך. היה משהו בגבר הגדול, המגושם, האיטי והמבויש הזה שבכל זאת המיס אותה. הוא היה בעיצומו של חיזור.

גונדר לא רצה לראות עוד סיכות. הוא חשש שזה רק יבלבל אותו. לכן קנה את הסיכה הראשונה, שהייתה גם הסיכה הטובה ביותר, והמוכרת ארזה לו אותה. בבית יפתח את החבילה ויתפעל שוב מיופיה. במכונית בדרכו הביתה תופף על ההגה ודמיין את האצבעות החומות כשהן פותחות את החבילה. נייר העטיפה היה שחור עם נצנוצי זהב קטנים, וסביבו נכרך סרט אדום כדם. הקופסה נחה במושב לצדו. אולי כדאי שישיג לו תרופות לנסיעה. בשביל הבטן. כל האוכל הזר הזה, חשב לעצמו. אורז וקארי. וחריף כמו הגיהנום. ומטבע הודי. האם הדרכון שלו בתוקף? פתאום התמלא דאגות. מוטב שיתקשר למריה.

לכפר שגונדר גר בו קראו אֶלוֶסטַד. היו בו 2,347 תושבים. כנסייה בנויה מעץ ששופצה בשנת 1970. תחנת דלק, בית ספר, סניף דואר ובית קפה-מסעדה. בית הקפה היה שילוב סתמי למדי של בית עץ ומחסן בנויים על עמודים, וגרם מדרגות תלול הוביל אל הכניסה שלו. בכניסה עמדה מכונת מוזיקה ישנה מסוג Wurlitzer שעדיין השתמשו בה. על הגג היה שלט: "הקפה של אֵינָר". בערב נהג אינר להדליק את אורות השלט.

אינר סוּנדֶה ניהל את המקום זה שבע-עשרה שנה. היו לו אישה וילדים והוא היה שקוע בחובות עד מעל לראש בגלל הווילה המפוארת שבנה למשפחתו ממש מחוץ לכפר. עתה הצליח לשלם את חובותיו הודות לרישיון למכור בירה. מהסיבה הפשוטה הזאת היה הקפה של אינר מלא אנשים תמיד.

הוא הכיר את כל תושבי הכפר וניהל את המקום ביד ברזל. עד מהרה ידע מה שנת הלידה של מרבית הצעירים, ואם ניסו בגיל צעיר מהמותר לקבל בירה, היה מניח את ידו וחוסם את ברז החבית. בכפר היה גם מרכז קהילתי שנחגגו בו חתונות ומסיבות הקונפירמציה של הנערים. מרבית תושבי הכפר היו חקלאים. נוסף להם היו כמה תושבים שבאו מן החוץ, אנשים שברחו מהעיר ובלבם חלום רומנטי כזה או אחר על חיים שקטים בכפר. הם בהחלט קיבלו זאת. הים היה רק במרחק של חצי שעה נסיעה, אבל האוויר המלוח לא הגיע עד הכפר, וריחות של בצל וכרישה עמדו בו, או ריחו הכבד של הדשן באביב, או ריח מתקתק של תפוחים בסתיו. אינר הגיע מעיר הבירה, אך הוא לא התגעגע אליה. הקפה היה בבעלותו הבלעדית. כל עוד ניהל את המקום לא העז איש במרחק קילומטרים רבים אפילו לנסות לפתוח מקום נוסף. הוא תכנן לנהל אותו עד שייפול מרגליו. מכיוון שהצליח למנוע השתכרויות ומהומות, יכלו כל אנשי הכפר לבוא לשבת בקפה. הנשים באו לקפה ומאפה, בני הנוער לקולה ונקניקייה והצעירים לחצאי ליטר של בירה. הוא היה מאוורר את המקום דרך קבע, מנקה ומסדר אותו, מרוקן מאפרות ומחליף את הנרות שעל השולחנות ברגע שכבו, ואשתו הייתה מכבסת במכונת הכביסה הביתית שלהם את המפות המשובצות באדום ולבן. המקום אמנם לא היה מעוצב במיוחד, אבל לא היה בו שום דבר מזויף. פרחים עשויים מפלסטיק בכדים למשל – לא היו שם. לאחרונה הוא גם השקיע כסף בקניית מכונה גדולה יותר לשטיפת כלים, כדי לא לשטוף את הכוסות ידנית. המפקח מטעם משרד הבריאות היה מוזמן בשמחה לבוא ולבדוק את המטבח שלו; בכל הנוגע לציוד ולניקיון הייתה רמת התחזוקה מעולה.

הקפה של אינר היה המקום ששם התעדכנו התושבים על המתרחש בכפר. מי יוצא עם מי, מי בהליכי גירושים ממי, ומי מהחקלאים יהיה מוכרח למכור את שטחו. מונית אחת ויחידה עמדה לרשות תושבי הכפר. קאלֶה מוּאֶה נהג במרצדס לבנה, וכללית היה ניתן להשגה בטלפון נייח או נייד, פיכח ומוכן ומזומן. אם לא היה פנוי, היה מזמין מונית מהעיר שתבוא במקומו. כל עוד הפעיל קאלה מואה את המונית שלו, לא היה מקום להפעלה של שום מונית נוספת. גילו היה מעל שישים ורבים חיכו בתור להחליפו.

אינר סונדה עבד בקפה שלו שישה ימים בשבוע עד עשר בלילה בימי החול. בימי שבת סגר בחצות ובימי ראשון היה המקום שלו סגור. הוא היה אדם חרוץ, בעל שיער אדמוני קצת, וגופו הרזה עם זרועותיו הארוכות התנועע בחלל בזריזות. מגבת מטבח הייתה תלויה על חגורת מכנסיו והוחלפה ברגע שהוכתמה. אשתו ליליאן, שכמעט לא ראתה אותו אלא בלילות, חיה את חייה בנפרד, וכבר לא נותר ביניהם דבר משותף. אפילו כוח לריב לא היה להם. לאינר לא היה זמן לחלום על משהו טוב יותר, הוא היה צריך לעבוד. הווילה המפוארת שלו עלתה לו 1.6 מיליון כולל סאונה וחדר כושר, שאף פעם לא היה לו פנאי להשתמש בו.

בקפה של אינר ישב הגרעין הקשה של הכפר, או חלק ממנו, שהיה מורכב מבחורים צעירים בגילים שבין שמונה-עשרה ושלושים, עם או בלי חברה. מאחר שהגישו שם בירה הם בכלל לא נסעו לעיר כדי למצוא בחורות מבחוץ. אפשר היה ללכת מהקפה הביתה ברגל, כל כך קטן היה הכפר. הם העדיפו לשתות עוד שני חצאים של בירה מאשר לתפוס מונית יקרה מהעיר. וכך הם התחתנו עם בחורות מקומיות ונשארו שם. אלא שלפני זה עשו הבנות סיבוב על כולם. וכך נוצרה אחווה משונה ובה הרבה חוקים לא כתובים.

אחרי ויכוחים ציבוריים רבים הוקם לבסוף באלווסטד קניון, ועקב כך הלכה וקמלה חנות המכולת של גוּנוַלד שעמדה ליד תחנת הדלק. בתוך הקניון החליט מישהו אמיץ להציב שתי מיטות שיזוף, מישהו אחר פתח חנות פרחים ומישהו שלישי פתח חנות בשׂמים קטנה. בקומה למעלה היו מרפאות של רופא משפחה ושל רופא שיניים, וכן "הסלון לעיצוב שיער של אנֶה". איש מבני הכפר הצעירים לא הסתפר שם. תספורת זה דבר שעושים בעיר. גם עגילים וטבעות בטבורים ובאפים היו דבר שעושים בעיר. אנה הכירה את הורי הילדים והייתה עלולה לסרב לבקשותיהם. אך תושבי הכפר המבוגרים המשיכו בנאמנות לקנות אצל גונוולד. הם באו עם עגלות הקניות שלהם ותיקי הגב האפורים והישנים וקנו מחית איברים פנימיים ונקניק דם, וגבינה מסורתית, רכה וחמוצה. זה היה מצוין לאולֶה גונוולד, שאת חובותיו שילם כבר מזמן.

גונדר לא ישב בקפה דרך קבע אבל אינר ידע היטב מי הוא. לעתים רחוקות היה קונה גביע של גלידה עם תותים ואוכל אותו בחוץ בישיבה ליד שולחן מפלסטיק, כשמזג האוויר היה נאה. אינר הכיר את הבית של גונדר, הוא ידע שהוא שוכן כארבעה קילומטרים מחוץ למרכז הכפר, בדרך לרַנְדְסקוּג. חוץ מזה, כל החקלאים בכפר קנו ציוד אצל גונדר. והנה הוא בדיוק נכנס מבעד לדלת, ידו כבר טמונה בכיסו הפנימי.

"רציתי רק לדעת," הוא אמר בביישנות, ובעצם קצת בעצבנות, שלא כרגיל, "כמה זמן אורכת נסיעה באוטו מכאן לשדה התעופה הגדול באוסלו?"

"לגרדרמואן?" שאל אינר. "קח בחשבון כשעה וחצי. אם אתה נוסע לחוץ-לארץ אתה צריך להיות שם כשעה לפני הטיסה. כלומר, תחשב שעתיים וחצי. ואני במקומך הייתי מוסיף עוד חצי שעה ליתר ביטחון."

הוא ניגב בנמרצות מאפרה.

"טיסת בוקר?" שאל בסקרנות.

גונדר בחר גלידה מתוך המקפיא.

"עשר ורבע."

"אתה צריך לקום מוקדם."

הוא הפנה אליו את הגב והמשיך לעבוד. הוא לא היה ידידותי ולא חייכן. הוא נשמע כמו אדם שנפגע ולא הביט בעיניו של גונדר. "אני במקומך הייתי יוצא בשבע."

גונדר הנהן ושילם. הוא העדיף לשאול את אינר מאשר לחשוף את בורותו בפני האישה מחברת התעופה. אינר מכיר את גונדר ולא היה רוצה להביך אותו. עם זאת, עוד הערב יֵדעו כולם על הטיסה שלו.

"אתה נוסע רחוק?" שאל אינר כבהיסח הדעת וניגב מאפרה אחרת.

"רחוק מאוד," ענה גונדר בקלילות. הוא קרע את העטיפה של גביע הגלידה והלך לדרכו. הוא אכל אותה בשעת הנהיגה בקילומטרים האחרונים עד ביתו. נו, שיהיה לו על מה לחשוב, לבעל הקפה. אין לו לגונדר שום בעיה עם זה.

מריה לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות. היא רצתה להיכנס לאוטו תכף ומיד ולבוא לביתו של גונדר. בעלה קָרסְטֶן היה בנסיעת עבודה, היה לה משעמם והיא רצתה לשמוע הכול. גונדר התפתל קצת, כי מריה הייתה חדת הבחנה, ולא מצאה חן בעיניו הידיעה שהוא עתיד להיחשף. אבל לא היה אפשר לעצור את מריה. כעבור שעה עמדה מחוץ לדלתו. גונדר בדיוק סידר את הבית. אם הוא יחזור לכאן עם מישהי, חשוב שהבית יהיה נקי. מריה עשתה קפה וחיממה ואפל אפוי בתנור. היא הביאה שמנת חמוצה וריבה בקופסת פלסטיק. זה נגע ללבו של גונדר. הם היו קרובים זה לזה, אבל לא ביטאו זאת בגלוי כלפי חוץ. הוא לא ידע אם היא מאושרת בנישואיה לקרסטן, היא אף פעם לא הזכירה את שמו, כאילו לא היה קיים. לא היו להם ילדים, אבל היא נראתה טוב. שחומת עור ויפה, כמו אמם. נמוכה ומעט רחבה, אך עדינה וחריפה. לדעתו של גונדר היתה יכולה להשיג כל גבר שרצתה, אך היא הסתפקה בקרסטן. היא מצאה את הספר "כל עמי העולם" על השולחן והתיישבה אתו בחיקה. הוא נפתח מעצמו בתמונתה של היפהפייה ההודית. היא הביטה באחיה וצחקה.

"עכשיו אני מבינה למה אתה רוצה לנסוע להודו, גונדר. אבל הספר הזה ישן. היא בטח כבר בת חמישים, מקומטת ומכוערת. אתה יודע שהנשים ההודיות נראות כאילו הן בנות חמש-עשרה עד גיל שלושים? ואז הן מזדקנות בבת אחת. זה בגלל השמש. אולי כדאי שתמצא לך מישהי שכבר עברה את התהליך, ככה לא יהיו לך הפתעות."

היא צחקה כל כך עד שגונדר לא יכול להתאפק וגם הוא החל לצחקק. הוא לא פחד מקמטים. מריה כנראה פחדה. לא היה לה ולו קמט אחד, אף על פי שהייתה בת ארבעים ושמונה. הוא מרח שמנת חמוצה על הוואפל.

"מה שהכי מעניין אותי זה האוכל והתרבות," אמר. "אמנות, מוזיקה, כאלה דברים."

"כן, אין לי ספק," צחקה מריה. "בפעם הבאה שאבוא לכאן לארוחת ערב אקבל בוודאי תבשיל שיגרום לי להוציא עשן. והקירות בטח יהיו מלאים בדרקונים."

"אני לא שולל את האפשרות הזאת," הוא חייך. ואז הם שתקו זמן רב ואכלו ואפלים ושתו קפה.

"שלא תסתובב שם עם הארנק בכיס האחורי," אמרה אחרי הפסקה ארוכה. "תקנה לך חגורת בטן כזאת. לא, בעצם אל תקנה, קח את שלי. הצבע שלה ניטרלי לחלוטין, בכלל לא נשי."

"אני לא יכול להסתובב שם עם תיק," אמר גונדר.

"אתה חייב. ערים גדולות כאלה מלאות כייסים. תאר לעצמך איכר כמוך לבד בעיר בין שנים-עשר מיליון איש."

"אני לא איכר," התקומם גונדר.

"ועוד איזה איכר אתה," אמרה מריה והתעלמה מהתקוממותו. "אתה לא פחות איכר מכל איכר אחר. ויותר מזה: זה ניכר עליך. כשאתה יוצא לטייל, אסור לך להיראות כמו משוטט."

"להיראות כמו משוטט?" תמה גונדר.

"אתה צריך ללכת בביטחון כאילו אתה בדרך לפגישה חשובה, ולהיראות עסוק מאוד. אתה איש עסקים בנסיעה חשובה, וחשוב מכול: אתה מכיר את בומביי כמו את כף ידך."

"מומביי," תיקן אותה. "כמו את כף ידי?"

"אתה מסתכל לאנשים שבאים מולך בעיניים. אתה הולך ישר בצעד בטוח. תכפתר את המעיל כדי שהתיק שלך לא יבלוט."

"אי אפשר ללבוש שם מעיל," אמר. "יש ארבעים מעלות בחוץ בעונה הזאת של השנה."

"אתה חייב," אמרה מריה. "אתה צריך להגן על עצמך מפני השמש." היא ליקקה כתם של שמנת חמוצה בזווית פיה. "או שתצטרך להשיג לך טוניקה."

"טוניקה?" צחקק גונדר.

"איפה אתה מתכוון ללון שם?"

"בבית מלון כמובן."

"כן, אבל איזה מין בית מלון?"

"בית מלון יפה."

"אבל איך קוראים לו?"

"אין לי מושג," ענה גונדר. "אני אדע כשאגיע לשם."

היא פקחה את עיניה בפליאה. "לא הזמנת מלון?"

"אני יודע להסתדר," אמר ועכשיו נעלב מעט. הוא הביט בה בחטף, במצחה הלבן ובגבותיה הדקות הצבועות בצבע איפור.

"נו, בוא נשמע," אמרה ולגמה מהקפה שלה ברעש. "בוא נשמע מה תגיד. אתה יוצא משדה התעופה העצום, המסובך, החם, המבולגן והומה מאדם, ומחפש לך מונית-אופניים, או מה שזה לא יהיה. ואז ניגש אליך בחור, נאחז בחולצה שלך ומקשקש משהו לא מובן כשהוא מתנפל על המזוודה שלך ומתחיל ללכת לאיזה כלי רכב בלתי אפשרי. ואתה מותש כל כך, ומזיע ומבולבל ובקושי יודע איך קוראים לך, והשעון שלך לא מכוון בגלל הפרשי הזמנים. ואתה עייף וכל מה שאתה רוצה זה מקלחת קרה. בוא נשמע מה אתה אומר, גונדר, לבחור השחום הקטן הזה."

מרוב בהלה הוא שמט את חתיכת הוואפל שלו. מה, היא צוחקת עליו?

ואז התעשת, יישר את גבו והישיר את מבטו אל אחותו.

"קח אותי בבקשה למלון הגון!" אמר באנגלית רהוטה.

מריה הנהנה. "בסדר, אבל לפני זה. מה אתה עושה לפני כן?"

"אין לי מושג," אמר גונדר.

"אתה בודק כמה זה עולה! אסור לך להתיישב בתוך מונית לפני שאתה מסכם מחיר עם הנהג. תשאל בשדה התעופה. אולי לחברת לופטהנזה יש שם דלפק, הנציגים שם יהיו לטובתך."

הוא הניד בראשו וחשב לעצמו שהיא בוודאי מקנאה בו. הרי מעולם לא הייתה בהודו. רק באיים הקנריים ובכרתים ובמקומות מהסוג הזה. שם כולם היו שוודים או נורווגים והמלצרים המקומיים קראו אל הבחורות "הי, סוֶנְסקָה פְליקָה1" והיא לא אהבה את זה. לא, לא, הודו זה אחרת.

"מה עם חיסונים נגד מלריה?" שאלה. "אתה צריך לקבל?"

"אני לא יודע," ענה.

"אתה צריך לצלצל לרופא. אתה לא חוזר הביתה עם מלריה או שחפת או צהבת או משהו דומה. ואסור לך לשתות שם מי ברז. אל תשתה מיץ ואל תאכל פירות. תוודא שהבשר שאתה אוכל עשוי היטב. תימנע גם מגלידה, אני יודעת שאתה אוהב גלידה וזה יופי, אבל אל תאכל גלידה בהודו."

"מותר לי לשתות משקה אלכוהולי?"

"כן, מותר לך. אבל תעשה לי טובה, אל תשתכר. אחרת באמת תהיה בצרות."

"אני אף פעם לא משתכר," אמר גונדר. "לא השתכרתי כבר חמש-עשרה שנה."

"אני יודעת. ותתקשר הביתה, כן? אני צריכה לדעת שהגעת בשלום. אני יכולה לקחת את הדואר שלך. ולהשקות את העציצים. הדשא שלך בטח צריך שיכסחו אותו פעם או פעמיים בשבועיים האלה. אתה יכול להעביר את הכספת שלך אלינו אם אתה רוצה. כך היא לא תעמוד כאן ותפתה גנבים. אתה מתכוון להחנות את האוטו שלך בשדה? זה בטח עולה הון תועפות."

"לא יודע," ענה גונדר.

"אתה לא יודע? אתה הרי צריך להזמין מקום מראש לחניה לטווח ארוך," הסבירה לו בקוצר רוח. "אתה צריך להתקשר אליהם מחר. אתה לא יכול פשוט לנסוע לשדה התעופה ולהחנות את האוטו שלך איפה שמתחשק לך."

"כן, אה," אמר. דווקא טוב שהיא באה. הוא הרגיש מסוחרר וניגש בנחישות אל הארון כדי להוציא משם בקבוק קוניאק. בהחלט היה מגיע לו.

מריה ניגבה את פיה וחייכה. "יהיה לך כיף, גונדר. תחשוב על כל מה שיהיה לך לספר כשתחזור. יש לך סרט צילום במצלמה? עשית ביטוח למקרה של ביטול? כתבת רשימה של כל מה שאתה צריך לזכור?"

"לא," ענה ולגם מן הקוניאק. "אולי את תעשי את זה בשבילי, מריה?"

מריה נמסה מיד ואצה רצה להביא עט ונייר. בעוד גונדר מחמם את הקוניאק בפיו כתבה מריה את רשימת הדברים שהוא צריך לזכור. הוא התבונן בה בהיחבא. היא מצצה את קצה העט, נקשה בו על שיניה כדי לחדד את מחשבותיה. הכתפיים שלה כה עגולות וטובות. טוב שיש לו את מריה. לא היו ביניהם שום בעיות לא פתורות.

יקרה מה שיקרה, מריה תהיה לו תמיד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכלה ממומביי”