למה אנחנו אומרים 'אני יגיד לך' ו'זה מרגיש לי'? מה מספרים לנו קיצורי דרך כמו 'סתלק מכאן' או 'חַדְמָשׁ'? מה […]
פתח דבר
היכן חיה העברית? האם היא חיה בספרים ובעיתונים? בכתבי הקודש? בחוקי הדקדוק והתחביר? בהחלטות האקדמיה ללשון? במילונים? בשיעורי הלשון בבתי הספר?
ואולי היא חיה בשיחת יומיום, במקומות העבודה, בראיונות רדיו וטלוויזיה, ברשתות החברתיות, בשפת הילדים והנערים, בשפה הצבאית?
התשובה המתבקשת היא: גם וגם. העברית חיה בכל אלה וברבים אחרים, יש מקום לכולם. אבל זו תשובה חלקית. בין שפת הספרות והעיתונות לבין שפת הדיבור החופשית יש מתח מובנה. זו אותה שפה, אבל היא מושכת לכיוונים שונים, מחדשת וקופאת, נוקשה וחסרת גבולות. על כן ישראלי באשר הוא חי באותו מתח, נמצא במעין פיצול אישיות: ישראלים חשים תמיד שהם מדברים בשגיאות, חוששים מאיזו סמכות לשונית שתנזוף בהם, ובו בזמן מתעבים את מי שמתקן להם את העברית, ומלגלגים על מי שמקפיד בקלה כבחמורה. המתח המובנה הזה הוא סיפורה של העברית המודרנית, והוא שהוליד את מונח המפתח המלווה היום את החקר הבלשני: "עברית ישראלית".
הספר שלפניכם עוסק במתח הזה, ומנסה לשרטט את גבולות הגזרה של העברית הישראלית. הוא נולד מתוך עיסוק נמשך בשלושת העשורים האחרונים בשפתם של הישראלים בכל אתר ובכל סביבה חברתית או מקצועית. קהיליית הבלשנים לקחה על עצמה לחקור את העברית הישראלית, והספר ניזון ממחקרים אלה, ולצד זה מהאזנה לישראלים הדוברים וכותבים עברית כל חייהם, ורוצים ללמוד אותה ולהבינה.
בתהליך הכתיבה נועצתי עם חוקרות וחוקרים רבים וביקשתי את הערותיהם לפרקים השונים. עם זאת האחריות על הטקסט ועל כל שגגה שנפלה בו היא שלי בלבד. זה המקום להודות להם על ההיענות, בסדר אלף־ביתי (ובמחילה, ללא תארים): צור ארליך, שמואל בולוצקי, גבריאל בירנבוים, ניצה בן דב, גילי בר הלל, נרי גבריאל סבניה, רועי גפטר, יהודית הנשקה, כרמל וייסמן, בוריס זיידמן, מוטי זעירא, זהר לבנת, רפי מן, בני מר, תמר סוברן, אסף סעדון, גד קינר, אורה שורצולד, יעל רשף.
תודה לעורכת המסורה איילת שני, לעומדת בראש ההוצאה רוני מודן, ולהוצאת כתר מודן, שהיא לי בית אוהב כבר למעלה מחצי יובל שנים.
רוביק רוזנטל
תל אביב, ינואר 2026
פרק ראשון
לשוננו זו אינה המשך חדש גרידא
באיזו שפה אנחנו מדברים?
עברית, כמובן. אבל איזו עברית?
זו לא העברית של התנ"ך. עברית יפהפייה, פיוטית, אבל איננו מדברים בה. זו לא העברית הלמדנית של המשנה והתלמוד. זו לא העברית של ביאליק ועגנון. זו לא העברית של מהדורות החדשות. זו עברית אחרת. עברית המאתגרת את חוקי הדקדוק שנוסחו ונקבעו לפני אלף שנים ויותר. עברית, שהמשורר יהודה עמיחי נדרש בה להשתמש "רַק בְּחֵלֶק קָטָן מִן הַמִּלִּים בַּמִּלּוֹן", אבל היא מחדשת את המילון על בסיס יומיומי.
השפה שבה אנחנו מדברים היא תערובת מרהיבה ומבלבלת. סלט של סלנג פרחחי, נדידות טעם בין מלעיל למלרע, עברית שבה הלעז והעברית מן המקורות מתערבבים לבלי הכר. השפה שבה אנחנו מדברים אינה קודקס של הוראות דקדוק, תחביר וסגנון. אוצר המילים שלנו אינו מילון נעול בהגדרות ובציטוטים. העברית שבה אנחנו מדברים היא התרחשות מתמדת. היא משתנה לנו, כל הזמן משתנה לנו. ויש לה גם שם: עברית ישראלית.
עברית ישראלית. השם הזה לא ניתן לה עם יציאתה לאוויר העולם. הרבה זמן נדרש לַיצור החדש הזה עד שזכה בהכרה המאפשרת להעניק לו שם. העברית הישראלית נולדה ביום שבו החל הצבר הראשון לדבר עברית. הילד איתמר, סמל רומנטי של דור הצברים, שסיים את חייו דחוי ונשכח מעבר לים, דיבר עברית ישראלית, וגם כתב בה בעיתונים שערך. הוא לא היה לבדו. דיברו בה ילדי ראשון לציון בבית הספר חביב ובגן של אסתר שפירא, התינוקות של דגניה ונהלל, ופרחי הגימנסיה הרצליה, שהפכה את תל אביב מפרוור מנומנם ללב התרבות העברית החדשה.
הורי הצברים דיברו בשפה זרה. דיברו ברוסית, דיברו ביידיש. בלדינו. גם העברית שלהם הייתה שפה זרה, שעדיין הדיפה את ריח הספרים הקדושים. הם קראו את ספרות המשכילים שניסו לכתוב בשפת הנביאים. העיתונים של היישוב המתחדש נאבקו בשפה החדשה, חיפשו מילים, דרכי ניסוח. בעיתון ההשקפה נכתב ב־1913: "באמריקה, ארץ הקדמה, החלו לכונן בכל רכבות המדינות המאוחדות סחרחוק לכל עגלה": טלפון בכל קרון, הכתיב במקור. אבל ברחובות הערים והכפרים הצטופף כבר הדור החדש, שיחק בכדור ובמחבואים ובגוגואים ועג'ואים, ישב על כיסאות עץ קטנים וקשים בבתי הספר, ובהפסקות התקוטט ופטפט בשפה חדשה. השירים שנועדו לגייס אותו למפעל הציוני ולחג היהודי נכתבו בלשון גבוהה, נמלצת, רצופה דפוסי שפה תנכיים בנוסח "אאמינה גם באדם", "מי יַעַל מים מן הבור", "בתוף מי יַךְ", ומילים מקראיות שהעלו אבק כמו "תְהִי זיעתנו למטר רביבים". הילד העברי לא דיבר כמעט בשפה שבה שר. השירים היו אנדרטה חיה לשפה גוססת. הילדים למדו תנ"ך בשקידה, אבל לא דיברו בשפת האבות. גם המעטים ששקעו בדפי תלמוד לא דיברו בשפת התנאים, ובוודאי לא בשפת רבני התלמוד, שבה התערבבו העברית והארמית ללא הכר.
השיירה, כמאמר השיר, נמשכת. גלים גלים הסתערו היהודים על ארץ הקודש, חלקם באמונה לוהטת, חלקם אחוזי אימת הרודף, ובפיהם מגוון שפות. שפה יהודית בבית ובשוק, שפת תרבות מתרבויות אירופה, עברית של חול במרחב הציבורי, בספרים ובעיתונים, עברית של קודש בבתי המדרש. בניהם ובנותיהם גדלו במרובע הלשוני הזה, ונחלצו ממנו אל הרחוב, גן הילדים ובית הספר. כשפרצה המדינה הצטרפו אל השפה החדשה דוברי טורקית ובולגרית ולדינו, דוברי ערבית יהודית מבגדד ומרוקו. יש מקום לכולם. ככל שחלפו השנים הלכה עברית החול והתרחקה מעברית הקודש, והדיבור הלך והתרחק מהשפה האצורה בכתובים.
*
או קיי, עברית ישראלית. הבַנו. ועברית "סתם", בלי "ישראלית"? האם מתה ביום הולדתו של איתמר? אולי, כפי שטוען הבלשן הישראלי־אוסטרלי גלעד צוקרמן, כלל איננו מדברים עברית אלא "ישראלית"?
אז זהו, שלא. העברית בהחלט לא מתה, והיא שלנו, נכס שבלעדיו אין לנו קיום. העברית הישראלית אינה יכולה בלי "העברית". היא יונקת ממנה, מוצצת את לשדה, מאתגרת אותה וחוזרת אליה. "עברית" היא חבֵרה מכובדת במשפחת השפות. שפה עתיקה, שלמה, מתועדת במאות אלפי כתבים, בני אלפי ומאות שנים. יסודות העברית הם בטון יצוק של דקדוק טברני סדור, שבעה בניינים, מאות משקלים ואלפי שורשים. ויש לה שומר סף נאמן: הכתב. אלא שרק מעטים שמו לב לסדק שנבקע והתרחב בין קדושת הכתב לבין חולין הדיבור. הבלשן חיים רבין טען כי מְחַיֶיהָ של העברית לא היו מודעים לכך שלשון מדוברת היא עניין שונה מאוד מלשון כתובה. הם ראו את החריגות מלשון התקן כעניין זמני, והוא יתוקן עם הלימוד. הלשונאי יצחק אבינרי כתב בשנות השלושים של המאה העשרים רשימות על תופעות אחדות בדיבור המתפתח בארץ. הוא עשה זאת תחת המסווה של כתיבה על לשון הילדים, וגם הוא ראה בהן לא יותר מסטיות מהאידיאל הלשוני. השפה המדוברת לא נחקרה, לא תועדה, בוודאי לא נלמדה. בת בלי שם, יתוש טורדני המזמזם על "העברית הנכונה והיפה" ומטיל עליה את צרכיו. יעל רשף, שערכה מחקרי חלוץ על לשון הדיבור לפני קום המדינה, נאלצה לחצוב עדויות על אודותיה מן הסלע.
בתי הספר, חוקרי הספרות והלשון, העיתונאים והסופרים טיפחו את יראת הכבוד לעברית היפה, לחוקי הדקדוק ולעליונות הטקסט הכתוב על פני הדיבור החופשי. הם הורישו אותה ליישוב הקטן, ובעיקר לבניו ובנותיו. שפת הדיבור הייתה בעיניהם כלי הרס מתמשך של השפה. הבלשן חיים בלנק, שעוד נשוב אליו, מספר על מפגש של מפקח מטעם המנדט עם מורה לערבית בימים שלפני קום המדינה. המורה נמנע ככל האפשר לפנות אל תלמידיו בערבית, ולא דרש שיענו לו בשפה זו. שאל המפקח: "כלום לא היה רצוי שהתלמידים ישתמשו בשפה הנלמדת שימוש של ממש?" על כך השיב הלז בתימהון כלשהו: "אדוני אינו יודע שכאשר משתמשים בשפה מקלקלים אותה?" בשינויים מתבקשים, כך היה גם הלך הנפש של קברניטי תחיית העברית.
*
מי שפרץ את החומה והעניק לשפה החדשה את שמה היה בלשן רב מוניטין, חיים ברוך רוזן. את גרמניה עזב סמוך למלחמה, והפך לאושיה בשדה הבלשנות העברית. הוא כתב בשפה מדעית קשה, נפתלת, מגורמנת, אבל כל אלה היו הסוואה להדיוטות. רוזן לא רק שקע בכתובים, אלא כרה אוזן. הוא הקשיב, קרא בין השורות, ואף העניק לשפה החדשה את שמה: עברית ישראלית. מרחב לשוני ייחודי, ראוי במחקר, נבדל מ"עברית" כמונח גנרי, ובכל זאת: עברית.
כך הוא כותב: "ב'עברית ישראלית' מבינים אנו את הלשון העברית, המקובלת לצרכים חינוכיים, מנהליים, מסחריים ודומים במדינת ישראל." ועוד הוא מוסיף: "השם עברית ישראלית בא לרמוז, שלשוננו זו אינה המשך חדש גרידא של הלשון העתיקה, אלא לשון מחודשת על רקע עתיק." בספרו 'העברית שלנו' הוא מתמקד בדיבור הצברי, הילידי, בדרך שבה הישראלים מממשים בדיבור את העברית שאותה למדו מההורים והמחנכים. גם הם דיברו עברית, אבל זו הייתה "עברית למוּדה", כהגדרתו. מדוע קבע רוזן שמדובר דווקא ב"לשון מדינה"? מוזר מעט. העברית הישראלית לא נולדה ביום קום המדינה אלא עם הצבר הראשון, ובוודאי לא קפאה לאורך שנותיה של המדינה, עד היום.
למרות המוניטין של רוזן, ההכרזה על החבר החדש במשפחת העברית לא התקבלה על דעת קהיליית הבלשנים, המחנכים וקובעי הטעם. לעזרת חיים רוזן התגייס חיים אחר, שכבר נזכר כאן. חיים בלנק. במלחמת השחרור נפצע והתעוור, אבל אובדן הראייה לא מנע ממנו לעסוק בעבודה בלשנית מגוונת ומפוארת. הוא קנה לו מוניטין בחקר הדיאלקטים של הערבית, אבל אוזנו הייתה כרויה לשפה החדשה. לצד העבודה הבלשנית כתב בלנק רשימות בעיתונות הישראלית תחת השם ח. קבלן, השתמש בדימויים, ועל כתיבתו היה שפוך חיוך. בלנק נתן דרור לרגשותיו כלפי אויבי השפה החיה, כעס עליהם ובז להם. ברשימותיו הוא יוצא לקרבות נגד מי שהוא רואה כטהרני השפה, כמו פלוני י. פרץ, בעל "פינת הלשון" בעיתון דבר, הקובע למשל באחת מרשימותיו שאין לומר "מגרד לי" אלא "אני חש עִקצוץ".
הזמן עשה את שלו. רעיונותיהם של חיים א' וחיים ב' חלחלו לחזית הבלשנית, למערכות החינוך ולעיתונות, ובמאה ה־21 הפכו כבר לקונצנזוס: עברית ישראלית. שפה שאינה חתומה בכתובים אלא מתרחשת בכל אתר, בממשל ובמשפט, במרחב הציבורי, ובראש ובראשונה בשיחת בני אדם. שפה המדברת, כשם ספרו של חיים בלנק, ב"לשון בני אדם".
פרק שני
מה לעשות, יש להם את ההרגל הזה
כמעט בכל פעם שפוגש בי אדם לא מוכר באירוע חברתי, בהרצאה או בקרן רחוב, אני שומע את המשפט החוזר: "אני מפחד (או מפחדת) לדבר על ידך". אני מרגיע, אבל המשפט הזה מספר סיפור. דוברי עברית ילידית, ואני ביניהם, סובלים בלי דעת מפיצול אישיות. תמיד נרגיש שאנחנו שוגים, משבשים את העברית הנכונה, ובאותה שעה נפחד ואולי אף נשנא את מי שאמור להשיב אותנו לדרך הישר.
"אני מצפה ממך שתכניס להם לראש שלא אומרים 'נראָה לי' אלא 'נראֶה לי'," אמר לי מנהל בית ספר למשחק כשגייס אותי לקורס לעברית לתלמידיו. לא שמעתי בעצתו, אבל הבקשה שלו מסמנת את גבולות הגזרה. "נראָה לי" השגוי הוא ברירת המחדל, נוהג לשוני נפוץ. אבל האם זו שגיאה נוראה, הממוטטת את יסודות העברית? האם היא מניחה מוקש שאינו מאפשר לשומע להבין את כוונת הדובר? לא נראֶה לי. או נראָה.
"נראָה לי" לא לבד. מדובר במערכת הפעלים העברית. הספרים משרטטים ארמון בנוי לתלפיות, ובו אולמות וחדרים, בניינים, זמנים, גזרות ומגדרים. העברית הישראלית אינה מבקשת להרוס את הארמון הזה. היא זקוקה לו, ואם יקרוס היא תקרוס איתו. אבל היא צצה בפינות, בחדרים פנימיים, בחומות הארמון, מפילה לבנה פה ולבנה שם, מגרדת את הקירות שיד אדם לא נגעה בהם שנים רבות.
"אני לא מֵכּיר אותך. למה אתה מָעיר לי?"
מֵכִּיר ומָעיר מעידים שלכל שיבוש יש סיבה. הראשונה שבהן היא "פרדוכס השיבוש". אנחנו משבשים את הסדר הלשוני כי אנחנו רוצים להשליט סדר בשפה. לוח הפעלים עמוס בחריגים, יוצאים מן הכלל, היררכיה של חוקים המתכתשים אלה עם אלה. דובר העברית הישראלית מנסה לעשות סדר. אומרים מֵבין — אז למה לא מֵכּיר? אומרים מַציג, אז למה לא מָעיר? סדר דו־ראשי: שתי האפשרויות, בצירה ובפתח, חיות זו לצד זו בשלום.
חיים בלנק כתב על כך בספרו. הוא התעכב על הפועל "מריח": "הבה נשאל את פי הקורא, הדובר עברית מלידה, כיצד הוא הוגה את הפועל 'מריח':. ..יש סיכויים רבים שיבטא אותה במ"ם פתוחה — מָריח, ולא במ"ם צרויה — מֵריח, כפי שדורש הדקדוק המסורתי." יעל רשף מביאה ציטוט מחיתוליה של העברית הישראלית, מ־1911: "כאשר הייתי חולה נתנו לי הרבה כסף ואחכך נתנו להלוות — אבל לא מָשיבים."
"רָאִיתֶם את הסרט החדש של טרנטינו?"
המורה לדקדוק שקנה לו שביתה בשיפולי התודעה מתקומם. יש לומר רְאִיתֶ'ם, במלרע. אבל אנחנו רוצים סדר. אומרים רָאִ'יתי, רָא'ינו, בקמץ ובמלעיל, מהיכן צצו רְאית'ם? אנחנו מבקשים סדר, פשטות, או במונח הבלשני, אנלוגיה. ואין מדובר בדורות חדשים של משבשים. נחשול של שיבושי פעלים מתועד כבר בדיבור של ראשוני הצברים. "הוא לא יָכַל לעבוד, הוא שכב חולה" (1926). "כולנו היינו יושנים, פתאום שמענו רעש" (1935). למה לא ישֵנים, גדֵלים, יָכוֹל? למען הסדר הטוב. אם נכון לומר "כותבים" נאמר "יושנים", ואם אומרים "הָלַך" נאמר "יָכַל", מה גם ש"יכול" מבטל את ההבדלה בין עבר והווה. כבר שנים לא שמעתי, בשיחת חולין ואפילו ברדיו ובטלוויזיה מי שאומר, למשל, "בשנה שעברה הוא יכול לשנות את המצב", כפי שדורש התקן הלשוני. רק יָכַל.
"חיים שלי, תעבור בסופֶּר ותביא חלב וביצים."
תעבור? תביא? לשם מה המציאו בעברית את הציווי? למה לא "יקירי, עבור בסופר והבא חלב וביצים?" ברור למה. המשפט בנוסח הזה הוא עילה לגירושין. העתיד דחק בעברית הישראלית את הציווי מן השפה לפינות נידחות, וכאן אין מדובר בתהליך חדש. יצחק אבינרי מספר שצורות העתיד מחליפות את הציווי כבר במקורות. "וְאַתָּה אֶת־בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (בראשית יז, 9), "בבקשה תרחם על הזקן הזה" (מדרש). אבינרי סבור שזו תופעה משנית וכפופה להתניות. היום זו בוודאי אינה תופעה משנית.
הבלשן שמואל בולוצקי מקדיש לתופעת הציווי הנכנע בפני העתיד מאמר נרחב, וטוען שהיא נפוצה בעברית הישראלית. הסבר מקובל לתופעה, כותב בולוצקי, הוא האופי האגרסיבי של הציווי. העתיד מאריך מעט את הפועל, וכך מעדן את האפקט של הפקודה. לא תמיד ההסבר הזה תקף. "תצא בחוץ" המיתולוגי של הרב עובדיה או "תיסע! תיסע!" של מירי רגב בשערוריית "הנהג והמאבטח" נשמעו אגרסיביים למדי.
אפילו בלשון הצבא, הצהלית, שבה הציווי אמור לבטא את הפקודה החד־משמעית, הציווי נשכח כמעט לגמרי. במחקר הצהלית של החתום מעלה התגלה שאין למעשה דרך מוסכמת ומונחית למתן פקודה בצה"ל. כל מפקד בוחר בדרך המתאימה לו, וכמעט אף פעם לא נבחר הציווי. פקודות בעתיד, פקודות בעבר ("שלושים שניות הייתם פה!") ועוד, רק לא ציווי. הציווי משמש בעיקר במצבים חוזרים כגון טקסים, מסדרים ופקודות קבועות: "הַכְתֵף שֶק! הצג שֶק!", "השמֵאל השמֵאל", "צמצם רווחים", ובל נשכח את אם הפקודות הצהלית: "הקשב!".
"שמעתי על שגיאה חדשה של הנוער: 'אני יגיד לך'. זה נורא," כותבת לי קוראת מזועזעת.
נורא? אולי. חדשה? ממש לא. "אני יגיד לך" הוא מלך שיבושי הליגה, השיבוש הוותיק והיציב ביותר בעברית הישראלית. יעל רשף הצביעה על הופעותיו בשנות השלושים של המאה העשרים: "יקנו לי אופניים אז אני ירוץ בשוק, יחפש גנבים וידרוך עליהם" (1932). רב סבא ונין מדברים יחדיו ב"אני יגיד", "אני יאכל", "אני יבנה". איש לא טוען שזה נוהג דיבור תקין, אבל הוא כאן כדי להישאר. כאן אין מדובר באנלוגיה אלא בכוח המשיכה. קוראים לזה "הידמות". "אני" המסתיים בחיריק מושך אל י' העתיד, י' זורמת עם החיריק שלפניה. אין שיבושי חינם, סתם כי בא לנו לשבש.
*
"לא אוכלים עם הידיים. אוכלים עם סכין ומזלג".
"ניצחנו את המשחק".
"האחיין שלי עשה שגיאה בעברית ותיקנתי אותו".
פעמון ההתראה מצלצל. לא אוכלים עם סכין ומזלג, אוכלים בסכין ומזלג, מה זאת הגרמנית הזו? לא ניצחנו את המשחק, ניצחנו במשחק. מה זאת האנגלית הזאת? לא תיקנתי אותו, תיקנתי לו. מה הוא, מקולקל?
מילות ואותיות היחס הן הנוודים של השפה. הן נעות ונדות בין שימושים מתחלפים, תפקידים משתנים, מתמודדות על מקומן לפי חוקים מזדמנים. לא רק אצלנו. יודעי ח"ן לומדים להבחין בין in, on ו־at באנגלית, או בין תוויות היידוע die, der ו־das בגרמנית. ואצלנו?
"הילד מנגן על כינור. גאון".
גאון אולי, אבל האם לכינור שלום? נא להכיר: "על". מילית רבת מעללים. עדנה אפק ועירא כהנמן כתבו שהשימוש ב"על" התפתח בעברית הישראלית לכיוונים רבים. כבר במקורות "על" מגוונת מאוד, ומשמשת בין היתר לציון מה שלמעלה (קול דודי מדלג על ההרים), מה שעל יד, מה שעומד כנגד, מה שבנוגע ועוד, כולם מתארים יחסי מקום וכיוון. בעברית הישראלית "על" זוכה לפיתוחים נוספים. היא משמשת ביחסי בני האדם: עובדים עלינו, יורדים עליך, הם מצפצפים על כולם, הוא חולה עליה והיא לא שמה עליו קצוץ. "על" משמשת לתוארי פועל — על בטוח, על ריק, על אמת ועל עיוור. היא מכריזה על אחריות נחרצת: "עלַי!"
"על" מרבָה להחליף בעברית הישראלית מילות יחס אחרות, בראשן ב': "סגרה את הדלת על מפתח", "עולים על המדרגות", "מנגן על כינור". היא מחליפה את "עבוּר": "כמה אתה מבקש על המכונית?" לעיתים היא מחליפה את "אֶת" — "הוא שכח על היום הולדת שלי". היא מחליפה את ל': "מה אתה משקר עליי?!". לשימוש־שיבוש הזה מקור בערבית היהודית.
"שבוע שעבר הייתי חולה, אבל שבוע הבא יהיה בסדר".
אות היחס "ב־" מהדסת אחרי "על", ויש לה תכונה שעליה מצביע יצחק אבינרי: היא נוטה להיעלם בלי סיבה. אבינרי מדגים: "יסודר [ב]משך הזמן", "[ב]גלל חוסר אמצעים". אבינרי כועס: "מה מרוויחים הכותבים הללו? מנהג הוא שנהגו לקצץ בימינו, ומשהונף הקוצץ אינו מבחין בין טוב לרע." הבלשנית אורה שורצולד מקדישה בעניין זה מאמר בכתב העת 'חלקת לשון', ומתמקדת בצמד "שנה שעברה"־"שנה הבאה" שבהם נפלה ב' מיודעת: "שנה שעברה למדתי דקדוק", "שנה הבאה עוברת לרמת גן". שורצולד מצאה שהתופעה מתייחסת בעיקר לביטויי זמן, והיא נפוצה מאוד בדיבור, ובאחוזים גבוהים. הסיבה לכך לדעתה היא שביטויי הזמן האלה שכיחים מאוד והדוברים, בעיקר בני נוער, חשים שהתוספת "ב" מיותרת. אם אומרים "אתמול" ו"מחר", אפשר גם לומר "שבוע הבא".
אין עדיין תגובות