אמיל דורקהיים (1917-1858), הסוציולוג הצרפתי־יהודי, נחשב לאחד מאבות הסוציולוגיה המודרנית. בשתי המסות הכלולות בספר זה, שנכתבו בתגובה נסערת אך בה […]
הקדמת המתרגם
את שתי המסות הכלולות בספר זה, שנכתבו בין השנים 1898–1904, כתב הסוציולוג הצרפתי־יהודי אמיל דורקהיים, הנחשב לאחד מאבות הסוציולוגיה המודרנית ומי שהקים באוניברסיטת בורדו ב־1905 את המחלקה לסוציולוגיה — הראשונה בצרפת — ובכך הגדיר אותה כענף אקדמי, בשר מבשרם של מדעי החברה, שלו שיטות מחקר ייחודיות.
המסות נולדו בתגובה לתקופה המוכרת לנו כפרשת דרייפוס — האשמתו של הקצין הצרפתי־יהודי אלפרד דרייפוס בבגידה במולדת וגזירת דינו למאסר עולם בכלא הזעיר והמבודד, אי השדים (Île du Diable) באוקיינוס האטלנטי, סמוך לחופי גיאנה הצרפתית, ששימש כמושבת עונשין.
באותן שנים תססה צרפת והאומה נחלקה לשני מחנות: מצד אחד, מחנה ה”דרייפוסארדים”, “הרוויזיוניסטים”, כלומר מי שדרשו לערוך לאלפרד דרייפוס משפט חוזר וצודק בטענה שהוא הופלל על לא עוול בכפו ממניעים לאומניים ואנטישמיים — ומנגד, המחנה שקרא להגן על הסדר הציבורי, על מוסדות המדינה ועל הצבא ונתן בהם אמון מלא. באופן כללי, במחנה הראשון נמנו אליטות אינטלקטואליות, אנשי שמאל סוציאל־דמוקרטים ורפובליקנים, ואילו במחנה השני, שקם בתגובה לראשון, התרכזו אנשי ימין מקדשי ה־Raison d’État, לאומנים ופעילי ימין קיצוני, רובם ככולם גזענים ואנטישמים מוצהרים, שטענו לאי־שוויון בין הגזעים והאשימו את האליטות הסוציאל־דמוקרטיות, את היהודים השתלטנים, את הפרוטסטנטים ואת הבונים החופשיים במעורבות הרסנית בחיים הפוליטיים. מיותר לציין כי הללו פעלו למעשה נגד העקרונות הבסיסיים והמקודשים שעליהם הושתתה הרפובליקה הצרפתית: ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם והאזרח המהווה את הבסיס לחוקה וערכי החירות, השוויון והאחווה החרותים על דִגלהּ.
פרשת דרייפוס השפיעה עמוקות על דורקהיים ושתי המסות האלו, ואחרות שאינן נכללות בקובץ קטן זה, מעידות על כך ושופכות אור על התפקיד שמילאו האינטלקטואלים בפרשה זו. נוסף על כך, הן מבטאות את הקשר החשוב, שלא לומר החיוני, בין המחשבה האקדמית והאינטלקטואלית ובין עולם המציאות והפעולה החברתית־פוליטית. דורקהיים מתבטא הן כסוציולוג והן כמי שמכיר בנחיצות הפעולה המעשית להגנה על שלמות החברה והמדינה, המבוססות על סולידריות וצדק.
בשתי המסות האלו מנצל דורקהיים את טיעוני המתנגדים המאשימים את “האינטלקטואלים האינדיבידואליסטים” ביצירת אנרכיה כדי להעלות נימוקים פילוסופיים המעוגנים במציאות. דורקהיים מוכיח שלא רק שהאינדיבידואליזם והאינטלקטואלים אינם גורמים לאנרכיה, אלא שהם הערך היחיד המחבר בין הקשר החברתי והאחדות המוסרית.
חשוב לציין כי באותן שנים הגנה הרפובליקה הצרפתית על עצמה נגד התסיסה האנטישמית, הלאומנית והקְלֵריקָלית־קתולית שאיימו עליה ואשר אחד הביטויים הבולטים בה היה פרשת דרייפוס. מדיניות זו הביאה להפרדה בין הדת והמדינה (החוק מיולי 1905).
לסיכום, מרתק להיווכח עד כמה המחלוקת שפילגה את צרפת לפני יותר ממאה ועשרים שנה, והתארגנותם של שני מחנות בעלי תפיסות מנוגדות של המדינה, החברה, המוסר והצדק, יכולה ללמד על המתרחש כיום במדינת ישראל, ובדמוקרטיות נוספות בעולם, המאוימות על ידי כוחות לאומניים, גזעניים ודתיים פונדמנטליסטיים.
ראובן מירן
אפריל 2023
אין עדיין תגובות