החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החבר'ה הטובים

מאת:
הוצאה: | 1971 | 141 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

ירמי, עוזי ויוסי הם שלושה נערים החיים במושבה קטנה בארץ. הזמן – שנים אחדות לפני הקמת המדינה.

קורים להם הרבה דברים משונים. לפעמים מעורבים בהם הוריהם ומבוגרים אחרים, לפעמים האנגלים, שהיו אז שליטי הארץ, או השכנים הערבים.

השלושה – וחבריהם – מצליחים להתגבר על כל הצרות והקשיים (כמעט). אחרי הכל, הם החבר'ה הטובים…

מקט: 1-36-08
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

אנחנו מצילים את המצב

הייתי שקוע, כנראה, בעולם החלומות. בחלומי הכה מישהו בפטיש כבד על דלת החדר שבו ישנתי וביקש להיכנס. אבל אני רציתי נורא לישון והחלטתי – בחלום, כמובן – לא לפתוח לו בשום אופן את הדלת. אך הדפיקות נמשכו, ואפילו גברו והלכו. פקחתי עין אחת והטיתי אוזן אחת. האומנם אני רק חולם?…

חיש קל התברר לי: הנקישות על הדלת חדרו לחלומי מבחוץ. טוק-טוק-טוק – הקיש מישהו בקצב עצבני על החלון, ומידי פעם גם לחש בקול רם את שמי. שכבתי והאזנתי וקצת פחדתי. בשעה כזאת? הרי עדיין חושך בחוץ. פתאום, בבת אחת, זיהיתי את הקול: ירמי! זינקתי ממיטתי ופתחתי בתנופה את החלון והתריס. ירמי, חברי הטוב, עמד לפני, בדמדומים שבין לילה ליום, ויכולתי לראות מיד – הוא היה נרגש.

"מהר, קום!" דיבר בקול פקודה, "קרה משהו".

"מה, כבר בוקר?" שאלתי שאלה טיפשית. הרי ברור שהבוקר לא הגיע עדיין. "מה השעה?"

"מה זה חשוב? עוד לא חמש", אמר בחיפזון, "ששש … שקט! אסור שישמעו אותנו. יש לך איזה מקום סתר בחדר שלך? מהר!"

מצמצתי בעיני. "מקום סתר?" גמגמתי, "אני יודע? אולי מתחת למיטה?"

"לא, זה לא נקרא מקום סתר", התרגז, "אני צריך להחביא משהו חשוב. מזוודה. מהר!"

עכשיו כבר הייתי ער. "מזוודה?" שאלתי. "טוב, הכנס אותה קודם כל, נמצא כבר איזה מקום. אבל", תמהתי בכל זאת, "איזו מזוודה פתאום? מצאת אוצר, או מה? בטח לא היית מעיר אותי באמצע הלילה אילו לא היה לך משהו יקר במזוודה שלך. אני מכיר אותך".

"הסברים תקבל אחר כך", פסק ירמי, "צא ותעזור לי!" והוא קפץ ונעלם מעבר לפינת הבית.

כעבור דקה חזר, בגררו אחיו את חמורו בוקי. הבחנתי במזוודה חומה, די גדולה, קשורה לאוכפו. למרות בקשתו של ירמי לצאת לעזור לו, נשארתי עומד כל הזמן בתוך החדר, ליד החלון, בפיג'מה, נדהם לגמרי. בכל זאת הושטתי ידי ועזרתי איכשהו לירמי לפרוק את המזוודה מבוקי ולהעבירה אל אדן החלון. היא הייתה כבדה. מה יכול להיות בה? – שאלתי את עצמי.

"נו, קדימה, יוסי", זירז ירמי, "עזור לי להרים אותה פנימה. מהר!"

בכוחות משותפים הרימונו אותה מאדן החלון וגררנו אותה פנימה. הערכתי את משקלה לפחות בחמישים קילו. מה יש בה, לעזאזל: סלעים, עופרת, בטון? ומדוע הביא אותה באמצע הלילה? ואלַי? ומה החיפזון הזה? ומאיפה?

ירמי עמד וסקר את חדרי הלוך ושוב. על הארון היו מונחות זו על גבי זו כמה מזוודות ישנות, ריקות. "כאן?" חתך ירמי והניע סנטרו כלפי מעלה.

"השתגעת?" אמרתי, "איך נרים אותה לשם?"

"אל תשאל שאלות", כעס ירמי, "קדימה! הרמה אחת וגמרנו, יוסי".

הרמה אחת וגמרנו… נאלצנו להרים את המזוודה בשלבים: קודם מהרצפה אל השולחן; אחר כך מהשולחן לכיסא, שהעמדנו על השולחן; ומשם – כששנינו עומדים על הכיסא שעל השולחן – אל הארון, למעלה. כמובן, שהקמנו רעש.

"יוסי, מה אתה עושה שם?" נשמע קול אִמי מן החדר השני.

"שום דבר…" מלמלתי במבוכה.

"מה זאת אומרת שום דבר?" התרעם הקול, "חמש בבוקר – ושום דבר? מה הרעש הזה? מה אתה גורר שם?"

"זה… ירמי בא אלי ואנחנו גוררים משהו. שום דבר…"

"אבל בשעה כזאת?" לא נרגעה אימי. שמעתי אותה קמה מן המיטה. מיהרנו לסדר מחדש את המזוודות על הארון, כך שהמוודה החדשה לא תבלוט ביניהן.

"מהר!" לחש ירמי.

קפצנו מן השולחן, הורדנו את הכיסא וניסינו להעמיד פנים תמימים. אמי פתחה את הדלת והציצה פנימה. "אני לא מבינה", אמרה. "אפילו שאתם חברים טובים – אז מוכרחים להתחיל את החברות בחמש בבוקר? ומה אמרה אמא שלך, ירמי, כשהסתלקת מהבית באמצע הלילה?"

"היא לא שמעה…" ענה ירמי.

אמי הניעה בראשה. "פראי אדם", מלמלה, "עושים מה שרוצים. איך בכלל נכנסת, תכשיט?" שאלה את ירמי, "מהחלון?"

"לא רציתי שיעיר אתכם, אמא", אמרתי. "אז…" המעניין הוא, שאני, משום מה, הגנתי על ירמי, בלי שאדע כלל במה הוא סיבך אותי.

"אבל מה היה הרעש של הגרירה?" שאלה אמי כנזכרת פתאום.

"אה … שום דבר", פרץ ירמי לפני שהספקתי לענות, "זה… פשוט הזזנו את השולחן".

"קודם נכנס דרך החלון כדי שלא להעיר, ואחר כך גוררים שולחן ברעש כזה…" אמרה אמי, הניעה בכתפיה ויצאה.

ירמי ממש נשם לרווחה. "מכשול ראשון עברנו", אמר, "אבל זה המכשול הקל…"

עמדתי והסתכלתי בו כשהוא מנגב את הזיעה ממצחו. "מה יש לך בתוך המזוודה, זהב?" שאלתי.

"משדר!" הסתפק במילה אחת ולא הוסיף.

נאלמתי לגמרי. "משדר?" שאלתי כעבור דקה ארוכה בקול צרוד, "איך? … משדר סודי?"

"אלא מה, לא סודי?" ענה ירמי בחוסר סבלנות, "אחרת הייתי סוחב אותו לכאן בשעה כזאת?"

אף על פי שהכרתי את ירמי וידעתי איזה תעלולן הוא, לא יכולתי להעלות בדעתי איך התגלגל משדר סודי לידו של ילד בן שתיים עשרה. עמדתי לשאול משהו, אך ירמי הקדים אותי: "זה משדר של ה'הגנה'", אמר. "בוא, נשב!" ישבנו על המיטה הלא מוצעת שלי.

"אתה יודע מה זו ה'הגנה'?" שאל ירמי והביט ישר בעיני.

"בערך", היססתי.

"שמעת פעם שיש ארגון סודי, צבאי, של היהודים בארץ?" שאל.

"שמעתי משהו", אמרתי, "אבל אני לא יודע בדיוק…"

"בדיוק אתה לא צריך לדעת", אמר ירמי, "ופעם אסביר לך. אבל עכשיו אין זמן לכל הדיבורים. מספיק אם תדע, שה'הגנה' היא ארגון שמגן על היהודים גם מפני הערבים וגם מפני האנגלים. גם אבי וגם אביך, וגם רוב האנשים במושבה – הם חברים ב'הגנה'".

"ומאיפה אתה יודע את כל זה?" שאלתי בתימהון. לא יכולתי שלא להאמין, כי הרי משהו שמעתי וידעתי גם אני, אבל כמובן לא כל מה שידע ירמי. תמיד ידע ירמי יותר מאשר כולנו על כל מיני דברים מסתוריים.

"אז מאיפה השגת פתאום את המשדר הזה של ה'הגנה'? ולמה הבאת אותו הנה?" המשכתי ושאלתי.

"טוב", אמר ירמי, "אני רואה שאני מוכרח לגלות לך. אין ברירה. שמע, יוסי, ואל תוציא על כל זה אפילו מילה אחת, אתה שומע? אם תדבר, אתה מְסַכֵּן הכל".

"ספר", נתמלאתי בבת אחת עוז וסקרנות גם יחד, "אני אשתוק. אל תדאג".

"ובכן, שמע: במחסן שלנו יש 'סליק' מתחת לרצפה, כבר שנתיים…"

"סליק?" קטעתי אותו, "מה זה?"

"סליק זה מין בור קטן באדמה, מטויח בטיח, ששם מחביאה ה'הגנה' דברים חשובים שלה – רובים, כדורים או משדר. ב'סליק' שלנו היה מוחבא המשדר הזה. פעם אחת קמתי בלילה, אני כבר לא זוכר למה, ויצאתי לחצר. פתאום שמעתי זמזומים משונים. הצצתי למחסן וראיתי, שאבי מפעיל מכשיר ומתקשר עם מישהו, שעונה לו. נכנסתי פנימה, למחסן, ואבי נבהל נורא. אבל אחרי רגע אמר: 'שב וחכה בשקט'. אחר כך, כשגמר, הראה לי את ה'סליק' עם המשדר והשביע אותי שלא לספר שום דבר. ובאמת, עד היום לא גיליתי את הסוד לאף אחד".

"אתה יכול לסמוך עלי, ירמי", אמרתי, "אני אשתוק כמו דג".

"היום הייתי מוכרח לגלות לך, מפני שלא הייתה לי שום ברירה. המשדר היה בסכנה וכולנו יכולנו להיאסר".

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"אתמול בלילה", סיפר ירמי, "בא איזה איש אלינו הביתה ורצה לשוחח עם אבי. אבא לא היה. הוא הרי עובד עכשיו בבניית מחנות לצבא האנגלי ליד עזה, וחוזר רק לשבת. האיש הזה לקח את אמי הצידה ואמר לה בלחש: 'צריך לסלק את המשדר שאצלכם בחצר תיכף ומיד!' אמי נבהלה ושאלה: 'איזה משדר"' יכול להיות שבאמת היא לא ידעה בכלל על המשדר שבמחסן שלנו. ואז האיש ההוא התיישב והתחיל להסביר לה בשקט, שהוא מה'הגנה' ושל'הגנה' נודע, כי האנגלים יבואו לחפש נשק במושבה, וכי הם יודעים שיש פה משדר. ולכן מוכרחים לסלק מיד את המשדר מחצרנו. והוא הלך. ואמי, אחר שחשבה קצת, החליטה כנראה לטפל בכל העניין הזה בבוקר…

"אבל אני ידעתי", המשיך ירמי, "שאסור לחכות עד הבוקר. החלטתי לפעול לפני הבוקר. בארבע קמתי, נכנסתי למחסן, הרמתי את המרצפות שעל ה'סליק' ובעזרת חבל הוצאתי איכשהו את המזוודה עם המשדר. אחר כך כיסיתי את הבור, שמתי מחדש את המרצפות, פיזרתי עליהן חול והנחתי כלי עבודה מסביב – וזהו. אל תשאל איך שהזעתי עד שהעליתי את המזוודה על בוקי. עשיתי את זה עם לוח עץ, ששמתי אותו בשיפוע – מהרצפה ועד לאוכף. דחפתי את המזוודה באלכסון למעלה, לאוכף. זאת הייתה עבודה! הזעתי כמו סוס. כל פעם קרה לי משהו אחר. פעם זז הקרש. פעם התחלקה המזוודה. וכשכבר הכל היה כמעט גמור בוקי החמור הזה זז ממקומו והכל התחלק למטה. זה היה נורא …"

"מדוע לא באת לקרוא לי לעזור לך?" שאלתי בתרעומת.

"היה לי חבל על כל רגע", השיב ירמי, "ידעתי דבר אחד: אני מוכרח לסלק את המזוודה משם לפני הבוקר".

נשמתי עמוק. "ומה עכשיו?" שאלתי.

"עכשיו הכל בסדר. הם לא יעלו בדעתם לבוא לחפש דווקא כאן. הם בטח קיבלו ממישהו ידיעות דווקא על אבי ועל המחסן שלנו …".

"והם יאסרו את אביך?"

"סמוך", אמר ירמי, "כבר הודיעו לו שיסתלק. אני בטוח. בוא נרחץ פנים, נסתרק, נהיה נחמדים ונצא לראות אם האנגלים כבר הגיעו".

חמקנו מן הבית בלי שאמי הרגישה ורכבנו שנינו על בוקי לביתו של ירמי. כשהגענו לקרבת הבית כבר הרחנו, כי יש חדש. קרבנו וראינו: מספר מכוניות צבא אנגליות חנו מסביב לבית, וחיילים וקצינים הסתובבו בחצר. איזה מזל – הרהרתי – שירמי סילק את המשדר מה'סליק'!

קצין בריטי, כנראה מפקד החיילים, עמד ושוחח בהתרגשות עם שמריהו, מזכיר ועד המושבה. ירמי לחש לי: "אל תחשוב ששמריהו הוא רק מזכיר, הוא גם מפקד ה'הגנה' במושבה".

הכל הוא יודע, ירמי.

שמענו את שמריהו אומר בכעס: "אני אתלונן על מעשיכם בפני קצין המחוז בטול כרם! זוהי הפקרות. לבוא בשבע בבוקר, להעיר נשים וילדים – וכל זה למה?"

"כנראה שיש לנו סיבות טובות לכך, אם אנו עושים זאת", אמר הקצין. הוא דיבר עברית. "נודע לנו, שאתם מחביאים כאן, במושבה שלכם, נשק רב וגם משדר רדיו אחד. אני חושב שתודה, כי זהו מעשה בלתי חוקי".

"חבל על מאמציכם", אמר שמריהו, "לא תמצאו דבר".

"עוד נראה", סינן הקצין מתחת לשפמו הצהבהב והמטופח. "עוד מעט יגיעו לכאן שתי חוליות נוספות של חיילים, אחת עם מכשירים לגילוי נשק והשנייה עם כלבים, שמריחים ומגלים כל מתכת מוחבאת. שתי החוליות יגלו תוך דקות כל מה שהחבאתם".

"איזו נבזות", לחשתי לירמי.

"שתוק", הורה לי.

אמא של ירמי עמדה בצד ונראתה די שלווה. רק אחר-כך הסביר לי ירמי ששמריהו הרגיע אותה שאין מקום לדאגה.

שמריהו, שפניו אדמו מכעס, אמר לקצין: "אינני מבין אתכם. עכשיו מלחמה בעולם, לא? ואתם נלחמים בדיוק כמונו באויב הנאצי, בהיטלר. הלא אנחנו מתנדבים מרצוננו הטוב לצבא שלכם. עשרות אלפי יהודים מארץ ישראל כבר בצבא הבריטי. ומה אתם עושים? בתור תודה אתם מבצעים אצלנו חיפושים ומשפילים אותנו".

הקצין האנגלי שתק ואחר כך נגע במצחייתו כמו נבוך, ופלט "סורי (מצטער), קיבלתי פקודה ועלי לבצעה".

באותו הרגע הגיעו למקום שתי החוליות הנוספות. האחת גררה אחריה כמה מתקנים משונים והשנייה הלכה אחרי שני כלבי בולדוג ענקיים, שריר נטף מפיותיהם המפחידים. חיילים הסתובבו בחצר וערכו הכנות אחרונות לקראת החיפושים. מסביבם, במעגל רחב, נאספו כבר עשרות רבות מתושבי המושבה, שנזעקו ובאו הנה לשמע הידיעה, כי האנגלים מחפשים נשק בחצר ביתו של ירושלמי – הוא אביו של ירמי.

שתי החוליות התחילו בפעולה. החיילים הפעילו את מכשיריהם, שהיו דומים לכפות אווז, וקירבו אותם לקירות הבית, לרצפות, לארגזים שבחצר ולכל חפץ אחר. בקצהו של כל מכשיר היה שעון משונה, שצריך היה כנראה להראות אם נשק כלשהו, או אפילו סתם איזו מתכת מוחבא במקום.

גם הכלבים החלו בפעולה. כמה מתושבי המושבה, שחשבו את עצמם למומחים, אמרו, כי שום נשק אינו יכול להינצל מחוש ריחם המפותח של הכלבים, אפילו הנשק מוסתר היטב. אבל ירמי לחש לי: "אל תדאג. שיחפשו כמה שהם רוצים. הכלבים יחפרו שלושה מטר באדמה ולא ימצאו כלום".

קיוויתי, שירמי יצדק, אבל פתאום זקפו הכלבים את אוזניהם, תחבו חוטמיהם הלחים בקרקע והתחילו למשוך את מלוויהם אחריהם.

נשימתם של כל הצופים מסביב נעצרה. הכלבים התקדמו מטר אחרי מטר, עקפו את הלול הקטן והתקרבו אל השפנייה – זו גאוותו הגדולה של ירמי. השפנייה לא הייתה גדולה. היא הייתה בעצם, מעין כלוב, שבו אחסן ירמי את שפניו הלבנים. אפשר היה להזיז את הכלוב ממקומו ולהניחו בקלות בפינה אחרת.

ליד השפנייה יצאו הכלבים ממש מעורם. הם נבחו בקול צרוד, התחפרו ברגליהם ולשונותיהם האדומות השתלשלו מלועיהם. הם היו דרוכים ומוכנים לזנק בכל רגע לעבר השפנים המפוחדים, שהצטנפו להם בפינות ופחד נורא ניבט מעיניהם האדומות. המתח היה עצום. איש לא הוציא הגה. ואז נשמע קולו הרם של הקצין האנגלי, שפנה לשמריהו: "אתה רואה, הכלבים גילו משהו!"

"הם לא גילו כלום", קרע את השקט המתוח קולו של ירמי. "הם פשוט רעבים ורוצים לטרף את השפנים שלי. זה הכל". ובלי לשאול רשות קפץ ירמי ורץ אל כלוב השפנים, הרים אותו והעבירו למקום אחר, למרחק של עשרה מטרים, והציבו מחדש. "נו, נראה עכשיו לאן יימשכו הכלבים", אמר באדישות והביט הישיר בעיני הקצין.

כמובן שירמי צדק, כרגיל. הכלבים נפנו בבת אחת אל השפנייה, הריר מוסיף לנטוף מפיותיהם הגדולים, ומשכו את מלוויהם החיילים לאותו כיוון.

"עכשיו אתה מרוצה"? שאל שמריהו את הקצין. "סוף סוף גיליתם משהו רציני – נשק, תחמושת, אה … בדיחה מצוינת: שפנים"! שמריהו פרץ בצחוק וכל תושבי המושבה, הצופים במחזה, הצטרפו לצחוק. פניהם של החיילים והקצין החווירו. הם כעסו, אך מיהרו למשוך את הכלבים לאחת המכוניות, שחנתה ליד הבית.

החוליה השנייה, עם המכשירים, המשיכה בינתיים בשלה. מידי פעם קיפץ המחוג שבמכשיר קפיצה משונה והחיילים התעכבו ונברו באדמה. אך לבסוף היו מעלים איזה מסמר חלוד או יתד עקומה. החיילים לא הסתירו את אכזבתם מן ה"מציאות", אבל הקצין הורה להם להמשיך. ואז הגיעו למחסן.

הצצתי בירמי. הוא עמד שקט ורגוע, ורק "הרביץ" לי קריצה קלה.

רצפת המחסן הייתה מאובקת וכמה כלי עבודה היו פזורים עליה ללא סדר. על שולחן ישן, ליד הדלת, היו מונחים משור, פטיש ופלאייר. "מישהו מהם הספיק כבר ל'פלח' לנו את הצבת", לחש לי ירמי. "בבוקר השכם עוד ראיתי אותה בין שאר הכלים".

קולו של אחד החיילים קטע את דבריו. "Attention (שים לב!)", צעק החייל. מחוג השעון במכשירו קיפץ בעצבנות מצד לצד, כאשר נעו כפות האווז הגדולות בנקודה אחת שעל רצפת המחסן.

"יש משהו בפנים, מתחת לרצפה", פסק הקצין, "הביאו מיד כלי עבודה"!

אחד החיילים מיהר אל המכוניות, אך הקצין הבחין בינתיים בכלי העבודה המצויים במחסן וציווה על חייל אחר לקחת מעדר ולהרחיק את החול מעל המרצפות, שהמכשיר "חשד" בהן. תיכף ומיד הבחין, שאלו אינן קבועות במקומן כמו האחרות.

תשע מרצפות הוצאו בנקל מן הרצפה. אפשר היה לראות ללא קושי שהן הותקנו במיוחד, כדי שאפשר יהיה להסירן ולהניחן בצד. העפתי מבט על שמריהו. זיעה כיסתה את מצחו ופניו היו מתוחים. גם ירמי הסתכל בו. לא קשה היה לנחש מה מתרחש בליבו של שמריהו, שבוודאי ידע מה צריך להיות באותו מקום.

מתחת למרצפות היה מכסה עשוי עץ. חייל ניסה לשלוף אותו, אך המכסה נצמד למקומו בעקשנות. שני חיילים נוספים עזרו לו, ובסופו של דבר, ניתקו את המכסה מפתח ה'סליק'. לעיניהם התגלה תא לא גדול, מטויח ו… ריק. על קרקעיתו נחה לה בשלווה – הצבת של ירמי…

האנגלים כמעט שהתפוצצו מזעם. הם קיללו בקול רם. הקצין טען באוזני שמריהו, כי כאן היה המחבוא הסודי של המשדר, אך זה סולק כנראה ממש לפני בואם. הוא אמר, שהצבת הונחה בכוונה על הקרקעית של המחבוא, כדי "לבלבל" את המכשירים העדינים.

פניו של שמריהו התרחבו. בעיניו פיזז שחוק עליז. בשקט רב, אך בהדגשה, אמר לקצין: "האינך מתבייש, אדוני, עוד לבוא בטענות? אזרח תמים החליט לבנות מתחת לרצפת מחסנו תא קטן – אז מה, אסור? האם אין לאזרח רשות לעשות ברשותו ככל העולה על רוחו? הייתי מציע לך, אדוני הקצין, לשמור בסוד את הצלחותיכם הגדולות כאן, היום. אם יתפרסמו הידיעות, שהכלבים שלכם גילו נשק בצורת שפנים, והמכשירים העדינים רק צבת אמיתית – הלא תהיו ללעג ולקלס בכל הצבא הבריטי…"

הקצין שתק בזעף. הוא נעץ מבטו בנעליו המצוחצחות ולא הגיב אפילו במילה אחת. כעבור עשר דקות לא נראה חייל אנגלי במושבה. האנשים חזרו איש–איש לעניינו.

אחרי שסידרנו קצת את המחסן וכיסינו את ה'סליק' מחדש אמר ירמי: "בוא, ניגש אל שמריהו. הוא בטח מודאג נורא". הבנתי למה, שהרי שמריהו לא ידע על מעשהו של ירמי.

כשבאנו למשרד ועד המושבה שאל אותו ירמי: "שמריהו, מה פתאום באו האנגלים דווקא לבית שלנו?"

"אני יודע?" השיב שמריהו בשאלה והעביר יד בתוך שערו הדליל. הוא השתדל מאוד להיראות שליו לעינינו.

"אתה יודע שאתמול בלילה בא מישהו אלינו הבית והזהיר את אמי מחיפוש?" שאל ירמי.

"אמך סיפרה לי זאת בזמן החיפוש. אני לא מכיר את האיש".

"ובזמן החיפוש לא חששת לגורל המשדר?" ירה בו ירמי.

"משדר?" היתמם שמריהו, "איזה משדר?"

ירמי לא השיב, רק קרב ומשך אותו בידו. "בוא", אמר, "אני אביא אותך אל המשדר. אתה חושב שאנחנו תינוקות? עוד מעט תראה. הוצאתי את המשדר בלילה ויוסי ואני החבאנו אותו בבית של יוסי".

שמריהו לא ידע אם להאמין או לא. בכוח כמעט גררנו אותו לביתי ושם הורדנו מהארון את המזוודה החומה. אז האמין. ירמי סיפור לו מיד איך שהכל התרחש, ועיניו של שמריהו התרחבו מרוב התפעלות.

"כל הכבוד לכם, בחורים (שימו לב – היינו בני 12!)!" אמר, אתם עשיתם מעשה גדול באמת. הבוקר, כשהגיעו האנגלים ישר לחצר של ירושלמי, הייתי מאד מודאג. הייתה, כנראה, הלשנה אם הם באו ישר לשם. עוד נבדוק את העניין הזה. הייתי בטוח, למעשה, שהמכשירים והכלבים יגלו את המשדר. אבל אתם, חבר'ה, הייתם זריזים ופיקחים מהם. ועוד איך!"

אימי נכנסה לחדר ונעצרה נדהמת. "מה קורה פה?" שאלה, "בחמש בבוקר חודר הפרא אדם הזה, ירמי, דרך החלון… יוסי נעלם איתו ולא מראה את פרצופו לאכול משהו, ועכשיו יושב פה שמריהו בכבודו ובעצמו ומדבר עם שני ה'תכשיטים' האלה. מה מתרחש פה הבוקר הזה עם האנגלים ועם הכל?"

שמריהו קם לקראתה: "גברת דרור", אמר, "בכל אני בעצם אשם במקצת. לצערי אני לא יכול להסביר הכל ברגע זה, אבל במשך הזמן תדעי. סמכי עלי: החבר'ה האלה היו בסדר הכי גמור. את עוד תתגאי בבנך, כשם שמשפחת ירושלמי תתגאה בירמי. כן, ואל תתפלאי בבקשה אם אצא עכשיו מביתכם עם מזוודה ביד. המזוודה לא שייכת לכם. היא שייכת למישהו אחר. תסלחי לי, שאני לא יכול לפרש יותר. תביני בעצמך…"

"אני כבר לא מבינה שום דבר", מלמלה אמי. אבל יחד עם זאת כנראה הבינה, שהיא לא צריכה להפריע, ויצאה.

כעבור רגע יצא שמריהו מביתנו עם המזוודה היקרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החבר'ה הטובים”