החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החיים, רשימות מהגלות

מאת:
הוצאה: | 2014-04 | 322 עמ'
קטגוריות: עיון, פנאי
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"החיים, רשימות מן הגלות" הנו ספר של געגוע, כפי שהוא ספר של עמידה מנגד.

געגוע לחיים שאולי היו יכולים להיות לנו, ועמידה מנגד למה שהחיים הפכו להיות. געגוע למה שחשבנו שיהיו חיינו כשנתבגר, ומרידה בקונפורמיות; במוסכמות חשיבתיות וחברתיות סמויות של בינוניות ששיאן זה "להסתדר בחיים".

כתב על כך בחריפות פרופ' שלמה גיורא שוהם: "המערכות השלטוניות רוצות מאתנו שנוותר על הידע שלנו ונהפוך דוגמת הנוצרי של ימי הביניים, חסר ידע וחסר דעה, שאז הופך לטרף קל לכנסייה. המערכות הטורפניות רוצות גם שנוותר על חוט השדרה שלנו ושנהפוך לרכיכות".

(מתוך "פתח דבר לספר")

על המחבר

גבריאל רעם במקצועו הנו מרצה ומומחה לתקשורת אל-מילולית. כאדם ומחבר הינו הוגה והומניסט. הוא מחבר ספרי הגות ומודעות עצמית:

"אאוטסיידרים ומורדים" "אמנות השיחה", "שיחות תודעה" ועוד.

זהו ספרו התשיעי. ספריו הקודמים עסקו בשפת הגוף, וכאמור בנושאי הגות ומודעות עצמית. מאמרים ומסות רבות ניתן למצוא באתר של המחבר: www.hagut.net

מקט: 4-370-3
מסת"ב: 978-965-565-094-5
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


לדעת לחיות

האם אנו יודעים לחיות? האם האנשים סביבנו יודעים לחיות? ומה זה אומר בכלל: "לדעת לחיות"?

ובכן, אולי קיים הבדל בין "לחיות" לבין "לדעת לחיות". ישנם כאלה "היודעים לחיות" וכאלה שלא, ואולי לא די לחיות, צריך גם לדעת לחיות. הדבר נכון גם במישורים אחרים של התפקוד שלנו:

לא די לשמוע, כדי לקלוט את שנאמר – צריך להאזין, להקשיב.

לא די להסתכל, כדי לראות – צריך להתבונן.

לא די לדבר כדי להידבר – צריך לשוחח.

קל לחשוב כמובן מאליו כי שמיעה היא גם האזנה ("אתה מקשיב?" "ודאי שאני מקשיב, אני יכול לחזור על כל מילה"). כלומר, קל להתפתות ולקחת כמובן מאליו שכל מי שיש לו אוזניים – שומע, כל מי שיש לו עיניים – רואה, וכל מי שמדבר – משוחח.

על אותו משקל; לא כל מי שקיים – חי, וכפי שבהסתכלות שטחית קל להחמיץ את הליבה של מי שאנו מביטים בו, כך בחיים; קל להחמיץ אותם, לעבור דרכם בהיסח הדעת. קל להתייחס לקצפת שמעל, ובכך, אולי, להחמיץ את העיקר ואת הלב.

בחיים ישנן רמות; רמות של עומק, של הבנה, של מודעות. בדרך כלל אין לנו בעיה למהר ולשפוט אדם, אך בכל הנוגע להבדל שבין אדם שחי חייו מתוך מודעות ועומק לאדם שחי את חייו מתוך חוסר מודעות ושטחיות – לתחום זה בדרך כלל איננו נכנסים. הקִטלוג הזה לא נחשב מקובל, בין מי שחי מתוך מודעות עצמית למי לא.

מקובל לשפוט אדם בתחום המקצועי, בתחום הלימודים (מבחנים וציונים), בתחום החברתי ("הוא טיפוס חברותי, וההוא טיפוס מתנשא"), אך בתחום רמת החיים (הפנימית) ואופן החיים הפנימי – לא. הנחת העבודה המקובלת היא שכולם חיים, לכולם חיים מלאים, וכל אחד חי בסגנון שלו. וגם אם יש אנשים שאינם חיים מלאים, מלאי ידיעה – מי אנו שנשפוט?

אך האם אכן אלה החיים? החיים בה"א הידיעה? או שמא התחליף הזול והזמין שמצאנו, למה שאולי חשבנו פעם שיהיו חיינו?

האמת היא שקל מאוד להעביר את ימינו משיא קטן אחד לאחר, שיאים שביניהם משתרעים מדבריות של ישימון ותהומות של נפילה. אותם שיאים קטנים של ריגוש, עניין, אהבה, גירוי ותהומות של מצוקה – יכולים לפצות על הכלום שאולי שורר ביניהם ומתחתם. ואולי אכן אלה הם חיינו. כל אותם משטחים עקרים וסתמיים שבהם לא מתרחש דבר. והשיאים (גם שיאי הגאות וגם תהומות המצוקה) הם מה שמחלץ אותנו מלהודות בקיום המאסיבי של ההיעדרות ושל הריקנות, שהם הם, כאמור, רוב הזמן, חיינו.

כך ש"לדעת לחיות" אינו אומר בהכרח למלא את החלל המתמשך הזה שבין השיאים מכל הבא ליד; סעודת החג המשפחתית, מריבה קשה, סטוץ, מאכל חדש, תוכנית מרתקת בטלוויזיה, ספר טוב או אוברדראפט – אף לא בתוכן, במשמעות או בערכים; אלא במודעות, בידיעה, בחדירה לסאבטקסט, בהפקת פרשנות וחוכמה ממה שהתרחש. הידיעה הינה עיבוד של מה שפוגשים, ממצב של חומר גלם חווייתי לתוצר של הפקת ידיעה ומשם – עיבודה להפקת לקח או לחוכמה.

אם כן, ב"לדעת לחיות" הכוונה היא, שוב, לדעת במובן התנ"כי, של להפרות ולהיות מופרה. של תודעה רוחשת חיים, מעניקה חיים; תודעה שידיעתה מלאה בנוכחות לא אינטלקטואלית, אלא נוכחות דינמית; לדעת במובן של ליצור חיים. והאספקט הזה – של לחיות את החיים מתוך יצירה מתמדת שלהם, יש מאין – די חסר.

אנו בעיקר נראים חיים; פועלים, משתוקקים וכו', אך כל זה מונע ומופעל יותר מהיעדרם של החיים מאשר מן הנוכחות שלהם. היעדרות כמו עירום שחושף אותנו לעיניים הלא נכונות, כזה שזורק אותנו לכסות את עצמנו במשהו ומהר, עירום מבייש בפרהסיה.

ואז אנו מכסים את העירום מכל הבא ליד, למשל בהתאהבות או בריגוש הבא, אך כל אלה מתרחשים פחות ופחות ככל שאדם מתקרב לגיל העמידה. כי מגיל מסוים ואילך, החיים מספקים פחות ופחות גירויים וריגושים. עד גיל העמידה (או לפני כן) הגירויים שנועדו לצעירים כבר מתחילים לפוג. מה שנותר הוא לחיות את החיים באופן מכני, אוטומטי או סמי-אוטומטי; כשבין פעולה לפעולה מחכים לגודו (סמואל בקט), מסדרים את הכיסאות לאורחים שכבר לא יבואו (יוג'ין יונסקו) או יורדים זה לחיי זה (ז'אן פול סארטר, חנוך לוין).

ובתוך כל זה, קיימת, תודה לאל, דמותו של הילד הקטן ב"בגדי המלך החדשים", מישהו שיצביע על העירום האקזיסטנציאלי של "אלה הם חיי". אך השאלה היא, האם אותו ילד קטן קיים גם בחיים או רק בסיפור של אנדרסן? שהרי איש לא ישאל את האחר משהו כמו: "מה? אז אלה הם חייך?" או "האם לכך ציפית (שיהיו חייך)?" או גם "האם לחיים שלך אתה קורא חיים? או שזה הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות בהיעדרם?"

יש אנשים שעושים מאמצים כדי לא לשקוע לתוככי הכלום, כאמור. הם קוראים ספרים, הולכים לסדנאות או מטפסים על האוורסט ורצים מרתונים וכו', אך משום מה, כנראה, אף אחד מעיסוקים אלה לא מסובב את המפתח במצת של מכונית חייהם, שמדליק את המנוע של החיים הפנימיים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החיים, רשימות מהגלות”