פורד קולינס הוא החבר הכי טוב של אחי הגדול, וכוכב ההגנה של קבוצת ההוקי באוניברסיטת בקסלי. לרוע מזלי, הוא לא […]
הקדמה
טייטום
בגיל שתים־עשרה היה לי חבר ראשון. הקשר נמשך שלוש דקות.
הנשיקה הראשונה שלי הייתה כשהייתי בת שלוש־עשרה. למחרת נפוצה שמועה שיש לי ריח פה כל־כך נורא, שהוא התעלף אחריה.
בגיל שש־עשרה הבנתי שאני לא הבעיה. הבעיה היא שני המאבטחים הצמודים והמעיקים שלי.
פורד קולינס הפך לחבר הכי טוב של אחי כשלמדנו בבית ספר יסודי, ומשמעות הדבר, כברירת מחדל, שהוא היה עוד אחד מהמגינים שלי — ואני לא מתכוונת לתפקיד שלו בקבוצת ההוקי. אחי היה ועדיין צל שתלטני ומאיים שעוקב אחרי כל צעד שלי, וכשהרגשתי שפורד בעצם גר אצלנו בבית בפועל, קלטתי שהוא עושה בדיוק אותו הדבר.
אבל זה לא אומר שאמורי אחי ופורד היו נחמדים אליי. למעשה, הם היו ההפך הגמור. ואני, לעומת זאת, רק רציתי לבלות איתם ולעקוב אחרי כל מה שהם עושים, עד כדי כך שישבתי בחוץ שעות והתעלמתי מהחברות שלי, רק כדי לצפות בהם מתאמנים על תרגילים בהוקי.
אמורי ניחן בכישרון שלא מוצאים אצל הרבה אנשים. הוא היה זריז על הקרח, בקטע קטלני, עוד כשהיה רק בן עשר. פורד לא נפל ממנו בהרבה והפגין גם הוא דיוק וזריזות מרשימים. נוסף לכול, הייתה לו הבנה בהוקי שלא הייתה מביישת גם שחקנים מקצוענים.
הייתי בת תשע בפעם הראשונה שבה שניהם שילבו כוחות ודחו אותי.
אבא שלי בנה מגרש הוקי מאולתר לאחי ולפורד בחצר האחורית שלנו, ומובן שהם לא הרשו לי לעלות עליו. הם היו רצים לשם מייד אחרי הלימודים, ואני בעקבותיהם, אף על פי שאמורי היה ממלמל בשקט שאסתלק. הבנים היו פרועים וחזקים, ואני הייתי עדינה ושברירית. המשפט "זה לא מקום שבו את יכולה לשחק בלי להיפגע — זה מקום שבו הבנים מתאמנים", כבר נמאס עליי, אבל בכל זאת, עברו רק שבועיים עד שהפגנתי מספיק אומץ כדי לדלג מעל הדפנות ולחוש את הריגוש שבמרד. אמורי איים שיספר להורים שלנו, אבל ידעתי שפורד יגן עליי.
אלא שהעניינים השתבשו מהרגע שהחלקתי לאחור, ובאותו רגע פורד הפך לאויב שלי.
הצליל שראשי הפיק כשפגע בקרח, העיד על הטעות שלי.
"טייטום!" פורד הגיע אליי ראשון והחליק על ברכיו כדי לבוא לעזרתי.
הכאב היה עז כל־כך שלא הצלחתי להתאפק וצעקתי.
אמורי בדק אם נפצעתי בזמן שפורד החזיק אותי על ברכיו. אני זוכרת שספרתי את הנמשים הדהויים על פניו של פורד כדי להירגע, אבל כשהוא הוריד את היד מעורפי, האצבעות שלו היו צבועות באדום, וכולנו קפאנו במקום.
ההורים שלי פרצו החוצה, והלב שלי השתולל בפראות.
ניסיתי לחלץ את עצמי מלהסתבך בצרות, גם כשהדם נקרש ונדבק לשיער שלי. הבטתי בפורד בתקווה שיזרוק לי גלגל הצלה, אבל פניו היו חיוורות ואמורי לחש משהו לאוזנו. באותו רגע הבנתי שמשיכת החבל ביני ובין אחי נגמרה.
הוא ניצח.
פורד היה החבר הכי טוב שלו.
לא שלי.
הבזק של עלבון חלף על פניו הילדותיות של פורד רגע לפני שההורים שלי פנו אליו לשמוע את "הסיפור האמיתי" — כמו שתמיד עשו. וכצפוי, הוא זרק אותי לכלבים.
מאותו יום, פורד היה מבחינתי אויב ותו לא.
הוא לא היה החבר שלי. הוא היה החבר של אמורי.
ומאז, בכל יום, הוא ואחי התאחדו כדי למרר את חיי.
או, לפי הגרסה שלהם, הם התאחדו כדי להגן עליי.
שזה בולשיט מוחלט.
1
טייטום
קשת הגוף שלי מעוצבת בצורה מושלמת, והבוהן שלי מצביעה לשמיים במהלך הערבסק. אני מרגישה שהמתיחה היא כמו משב אוויר צח, ואני מתענגת על הרגע שבו אני מחזירה את כף הרגל שלי אל הבמה המבריקה — אבל לוקח לי רגע להתרגל.
יש קמט קטן בין הגבות שלי, כי המחשבות בראשי גורמות לליבי להגביר את הקצב. תירגעי, טיי.
"הי, את בסדר?" הפנים של קלייר מופיעות מולי. אני לא עונה לה מייד, כי האמת היא שאני לא בטוחה, אבל אני יודעת שאני לא צריכה לשקר לחברה הכי טובה שלי או להסתיר ממנה שאני דואגת.
"כן, אני חושבת. פשוט הסתחררתי קצת."
היא מושיטה לי את בקבוק המים שלה, ואני לוקחת אותו ביד רועדת. אני מטה את הראש לאחור ולוגמת כמה לגימות לפני שאני מחזירה אותו ומהנהנת. "אני בסדר. אולי רק תביאי לי את ערכת החטיפים שלי, ליתר ביטחון."
היא מושיטה לי את התיק הוורוד הקטן שלי, שמעוטר כולו בלָמוֹת מרכיבות משקפי שמש. "רוצה שאקרא לאמורי?"
אני מגחכת בבוז. "ממש לא."
אני יודעת שלאחי יש כוונות טובות, אבל הוא וההורים שלי נוטים לשכוח שאני בת עשרים ושתיים, וכבר דאגתי לעצמי לא פעם, בעת הצורך.
"טיי, את בטוחה? אנחנו לא רוצות שִחזוּר של מה שקרה בבקס. איפה הגלוקומטר שלך? כדאי שנבדוק את ערכי הסוכר שלך."
אני מביטה בקלייר שעומדת מולי עם ידיים על המותניים ונושכת את שפתה התחתונה. היא הביישנית יותר מבינינו, אבל באותו ערב אני התביישתי הרבה יותר ממנה.
אין כמו ההרגשה שכל המסעדה מסתובבת סביבך אף על פי שהרגליים שלך נטועות חזק ברצפה, ואז, כעבור כמה שניות, כדי להחמיר את המצב, הפנים שלך פוגשות את הרצפה הדוממת — ואת מפילה איתך גם את החברה שלך.
אז כולם גילו שיש לי סוכרת נעורים מסוג 1, ומאז הסתיו, אני נוסעת על רכבת הרים של עליות ומורדות.
אני נושמת עמוק, והחדר מתייצב. "אני בסדר. באמת." רואים? לגמרי בסדר.
הלימודים באוניברסיטת בקסלי, אף על פי שאחי ופורד לומדים כאן, היו מעין משב רוח רענן עבורי. בפעם הראשונה הצלחתי להשתחרר קצת מהמעמד של "האחות הקטנה של אמורי" ולגלות עצמאות. הם עדיין ניסו להתערב ולדחוף את האף בכל פעם שהדרכים שלנו הצטלבו, אבל זה לא התקרב להשפלה שהרגשתי בתיכון.
אבל השנה אני שוב חווה גיהינום פרטי משלי.
אחרי שפינו אותי למיון כשכמעט מתּי בטיול לאגם בקיץ, ואובחנתי כחולת סוכרת סוג 1 — הכול חזר לקדמותו.
הדאגה של ההורים שלי מגיעה לרמות אובססיביות. אם אני לא עונה, הם מייד מחייגים לאמורי. אם הוא לא עונה, הם פונים לפורד, כי הם יודעים שהוא תמיד יענה להם, בכל מצב.
"אם את בטוחה," קלייר אומרת.
אני מהנהנת ופותחת את התיק. אני בודקת את התכולה: סוכריות, טבליות גלוקוז, קרקרים עם חמאת בוטנים. אחרי שאני ממיינת הכול, אני סוגרת אותו שוב. פיזית אני מרגישה בסדר, אבל קול קטן ומציק בראש גורם לי להסס.
פרופסור פטי מוחאת פעמיים בכפות ידיה, ואני דוחפת את התיק הצידה. קלייר ואני קמות ועוברות למרכז הבמה כדי לתרגל שוב את הריקוד להופעת סוף השנה.
ריקוד הוא לא האהבה האמיתית שלי כמו אצל רבות מהרקדניות בתוכנית, אבל זה הדבר היחיד שאני מכירה. מפני שלפורד ולאמורי הייתה תשוקה בוערת להוקי, שהשתלטה להם על החיים כבר מימי בית הספר היסודי, החלטתי שגם אני רוצה משהו כזה. בסוף יצא שזה בלט, והנה אני כאן, באוניברסיטת בקסלי, עם מלגה.
"זה היה ערבסק נהדר, טייטום!" אומרת לי אחת הרקדניות הצעירות יותר כשהיא מתמקמת על הבמה, ואני מחייכת אליה.
"כן, חוץ מהנחיתה. אולי כדאי שתלכי להתאמן, במקום לנסות להתחבר עם הבנות הוותיקות יותר?" החום זוחל לצווארי למשמע קולה הצורם של קייט שיורדת עליה. "ואת" — היא פונה אליי, ואני רוצה לצבוט את האף המחודד שלה — "לא היינו רוצות שהפנים שלך ייפגשו שוב עם הרצפה, אז אולי גם את צריכה להתאמן."
אני חושפת שיניים. "תסתמי כבר את הפה המז —"
הפנים של קלייר מזנקות מולי. העיניים שלה פעורות, וכשהיא מניחה את הידיים על הכתפיים שלי, היא לוחשת בזעף, "טייטום!"
"מה?" אני מושכת בכתפיים. "היא לא יכולה לדבר אליי או אל שאר הבנות ככה. זה לא אודישן לילדות רעות."
קייט מגלגלת עיניים ומסתובבת ברקיעת רגליים.
יש לי אמנם אזורים מסוימים של חוסר ביטחון, אבל זה לא הופך אותי לפסיבית בשום צורה.
"היא צריכה לקבוע פגישה עם המציאות," אני רוטנת.
"ואת צריכה לנשום עמוק," קלייר מזכירה לי. היד שלה נופלת על היד שלי, והיא לוחצת אותה בעדינות. "רקדניות בלט אמורות להיות מאופקות, זוכרת?"
צחוק מתוח מתגלגל מפי, לפני שאני נסוגה לאחור כדי להתכונן לפירואט. "אני בכלל נכנסתי לבלט כי קינאתי בזה שאמורי ופורד היו טובים במשהו. רציתי להוכיח שגם אני טובה במשהו. זה לא קשור לאופי שלי."
קלייר צוחקת כשהיא מתכופפת כדי למתוח את השרירים. "ברור." היא מזדקפת לאט ואומרת, "כנראה טוב שאת בבלט. אם היית בענף ספורט אחר, נגיד משהו יותר תחרותי, היית יותר מדי מאיימת."
"כמו הוקי?" אני שואלת. "את יכולה לדמיין שני אולסונים בקבוצה?"
לאחי הגדול יש פתיל קצר — כמו לכל שוער הוקי, כנראה.
קלייר עושה סוֹטֶה מהיר ונוחתת בגראנד ז'טה. "זה יכול היה להיות מפחיד."
שתינו צוחקות ומתרגלות עוד כמה סיבובים בזמן שאנחנו ממתינות שפרופסור פטי תסיים להעיר לחלק מהרקדניות הצעירות. אני מתרגלת שוב את הערבסק, כי העקיצה של קייט עצבנה אותי. הנחישות זורמת לי בדם בעוצמה לא פחותה מזו של אמורי, ואם נותנים לנו הזדמנות להוכיח משהו למישהו — אנחנו הולכים עליה בכל הכוח.
הפעם אני מקמרת את הגב יותר לעומק ומאריכה את הצוואר. המיקוד שלי יציב, והרגל השמאלית שלי נצמדת לקרקע לפני שאני משלימה את התנועה ומיישרת את היציבה. אני סוף־סוף נושפת אוויר, ורק אז אני מבינה שהחדר שוב מסתחרר. נקודות שחורות מכסות לי את שדה הראייה, ועוברת בי ההרגשה המוכרת מדי של עקצוץ בכפות ידיי הלחות.
שיט.
כמו סיוט מתקרב, אני יודעת מה הולך לקרות עכשיו.
טעיתי קודם.
אני לא בסדר.
אני יוצרת קשר עין עם קלייר, והיא מייד מבינה שאני עומדת לקרוס. היא מזנקת לכיווני, אבל לפני שאני מספיקה לראות אם היא מתכוונת לבצע שוב את הקטע ההרואי שלה מהמסעדה, הכול מחשיך.
"זה לגמרי מוגזם," אני נוהמת, ומבטי הזועף גורם לפרמדיק לגחך מתחת לשפם.
"אמרו לך פעם שאת מטופלת נוראית?" הוא שואל.
אני עוצרת ומסיטה את המבט, כי התשובה חיובית.
"רק כל פעם מחדש," קול נוסף נשמע.
אני מרימה את הראש ומבטי מתמקד בפרמדיק כהה השיער, שלצערי כבר טיפל בי בעבר. הוא מסתובב בחיוך קל וחוזר לבדוק את הערכים שלי על המוניטור. קמט מופיע בין גבותיו — וזה אף פעם לא סימן חיובי.
יודעים מה עוד אף פעם לא סימן חיובי? כשהפרמדיקים של הקמפוס מתחילים לזהות אותך.
אני מובכת בטירוף, וממשיכה לקלל את הלבלב הדפוק שלי כל הדרך לבית החולים, שם מר שתלטני מסרב לתת לי ללכת ברגל, ומאיים לקשור אותי לאלונקה אם אעז אפילו להוריד רגל אחת ממנה.
אני מטיחה את עצמי חזרה על הריפוד הלא נוח ומשלבת ידיים. הפרמדיק השני, הידידותי יותר, טופח לי על הזרוע, אבל כהה השיער מתכופף אליי ולוחש לי באוזן, "תירגעי, נסיכה. תני לנו לטפל בך."
משהו חם מציף לי את הבטן, והלחיים שלי מתלהטות. אלוהים, טייטום. אני כל־כך מנותקת ממגע עם המין השני — בזכות אמורי והחברים שלו, שעכשיו הם מעורבים אפילו יותר במעגל החברתי שלי, כי קלייר יוצאת עם הקפטן שלהם — שאני מדמיינת שהפרמדיק החתיך הזה מפלרטט איתי.
הוא לא.
הוא פשוט עושה את העבודה שלו.
קייט כנראה עושה עכשיו מסיבה עם קונפטי ועוגה לרגל ההיעלמות הפתאומית שלי מהאימון. אני בטוחה שהיא אפילו הקימה עמדת תצפית שבה אפשר לשחזר את הרגע שבו הפרצוף שלי פגש את הרצפה.
כשדלתות המעלית נפתחות, אני מייד נדרכת. אנחנו בדרכנו לחדר המיון, ואני מקווה שהם לא ייקחו אותי למחלקת טיפול נמרץ. אני משוכנעת שדוקטור מקארתי פשוט גר שם. אני יכולה לדמיין אותו ישן במסדרון עם החלוק הלבן שלו כשמיכה מעליו, מוכן לכל דבר. חופשה בשבילו זה ללכת לבית הקפה הסמוך ולחזור.
"טוב, חברים," אני אומרת. "תהיו כנים. מה הייתה רמת הסוכר שלי?"
שני הפרמדיקים מחליפים מבטים לפני שהם מסיטים את עיניהם למשמע צעדים מהדהדים בקרבת מקום. אני נשענת קדימה ואז מייד נרתעת לאחור כדי להסתתר. הבחור החתיך מהדק את שפתיו כדי להסתיר חיוך.
דוקטור מקארתי עובר לידנו, ואני נאנחת בהקלה כשהוא מחוץ לטווח הראייה. אבל אז הוא נסוג צעד אחד לאחור, מסובב את הראש אליי וממצמץ פעם אחת. "טייטום…"
לעזאזל.
"מצטערת, דוקטור. לא יודעת מי זאת הטייטום הזאת בכלל." אני מסתכלת לאחור ורואה חיוך קטן על פניו של הפרמדיק השני. הוא מנסה להחניק צחוק, אבל שנינו מתאפסים על עצמנו כשדוקטור מקארתי נאנח.
"מה קרה?"
"היא התעלפה במהלך האימון, אבל חזרה להכרה מהר כשסטודנטית אחרת בדקה לה את רמת הסוכר. אנחנו המשכנו משם, ובסוף שכנענו אותה לעלות על האלונקה."
אני משלבת ידיים. "אם האיום להתקשר לאחי הוא ההגדרה שלכם למילה 'לשכנע', אז כן."
דוקטור מקארתי מצקצק בלשונו — אות האזהרה הקבוע שלו, שהכרתי כבר בשבוע הראשון שהייתי בטיפולו. הוא לא הרופא הכי לבבי שפגשתי, אבל הוא האנדוקרינולוג הטוב ביותר באזור, והוא באמת לוקח בחשבון את הדעה שלי, גם אם ההורים שלי מתעלמים ממנה. "קחו אותה לחדר. אני רוצה עדכון לגבי המדדים והבדיקות ומה החברה נתנה לה, אם בכלל."
הוא מוציא את הטלפון, ואף שאני נדחפת קדימה במסדרון הארוך, אני מסובבת את הצוואר לאחור.
"אני מקווה שאתה לא מתקשר למי שאני חושבת שאתה מתקשר. אני בסדר, דוקטור מקארתי."
העיניים שלנו מתלכדות במבט קצר, אבל הוא מפנה לי את הגב ברגע שהוא מצמיד את הטלפון לאוזן.
אני נופלת לאחור על האלונקה ומשלבת ידיים. לא עובר הרבה זמן עד שאני מרגישה שוב כמו ילדה קטנה, ואני יודעת שזה הולך רק להחמיר.
אין עדיין תגובות