אף על פי שהצליחה להימלט מציפורניו של ד”ר ווהן אשבי, ריין יודעת שהזמן שנותר לה לחיות הולך ואוזל. ד”ר אשבי עורך ניסויים בבני אדם כדי למצוא תרופה שתחסל את הווירוס הממית כל אישה שמלאו לה 20 וכל גבר שמלאו לו 25 שנה – ולשם כך הוא מוכן להקריב את חייהם של צעירים רבים. אך ריין מסרבת להיכנע לייאוש. היא בטוחה שאחיה התאום, רוואן, יוכל למצוא את התרופה שתציל את האנושות מן הווירוס הקטלני, ויוצאת לחפש אותו. כאשר הם נפגשים, רוואן מכריח אותה לחזור איתו לעבר, ושם מתברר שמה שקרה עד כה שונה לחלוטין מכל מה שחשבה. היא מגלה במה עסקו הוריה לפני שנהרגו ומוצאת את עצמה בהתלבטות הקשה מכול: האם לשתף פעולה עם מי שהיה עד עתה אויבה הגדול ביותר. שלכת הוא ספר עוצר נשימה הסוגר את הטרילוגיה “הגן הכימי” של לורן דסטפנו, שראתה אור בהוצאת מודן. “בדיוק הספר שהשתוקקתי לקרוא.” (ניו־יורק טיימס)
קטגוריות: ילדים ונוער, מד"ב ופנטזיה
78.00 ₪
מקט: 4-20-52919
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
בָּאטלס הנהר עדיין זורם. קו דק הנושא את מטענו למקום שכבר איננו. יש לנו אותו שם, לי ולנהר, ואם היתה לכך סיבה מיוחדת, הוריי לקחו אותה עימם אל הקבר. גם בחלומות שלי הוא עדיין קיים. אני מדמיינת אותו נשפך אל מרחבי האוקיינוס, ניגר על ערים ששקעו, נושא עימו הודעות ישנות בבקבוקים.
ביזבזתי יותר מדי זמן בעמוד הזה. אני אמורה בעצם להיות באמריקה הצפונית, להתוות את הדרך מקו החוף של פלורידה לפרובידנס, רוד איילנד, שם פוצץ אחי התאום בית־חולים בגלל מחקר מדעי שנערך שם בעוברים.
אני לא יודעת לכמה מיתות הוא אחראי.
לינדן נע במקומו בקוצר רוח. “בכלל לא ידעתי שיש לך אח,” אמר כשסיפרתי לו לאן מועדות פניי. “אבל רשימת הדברים שאני לא יודע עלייך הולכת ומתארכת מיום ליום, לא?”
הוא מריר בגלל הנישואים שלנו והדרך שבה הסתיימו. מפני שבעצם זה עוד לא נגמר.
אחותי הרעיה צופה החוצה מהחלון, שערה בצבע האור החודר מבעד לעלי השלכת. “עומד לרדת גשם,” היא אומרת בשקט. היא נמצאת כאן רק מפני שהתעקשתי. בעלי לשעבר עדיין לא באמת מאמין שנשקפה לה סכנה בבית אביו ווהן. ואולי הוא כן מאמין, אני לא בטוחה, הוא בקושי מדבר איתי בימים אלה, מלבד כדי לשאול איך אני מרגישה ולומר לי שבקרוב אשתחרר מבית־החולים. יש לי מזל. רוב החולים כאן דחוסים במסדרונות או תריסר בחדר, אם לא שולחים אותם הביתה. יש לי נוחיות ופרטיות. אשפוז ברמה כזאת שמור לעשירים בלבד, ובמקרה יצא שחמי הוא הבעלים של כמעט כל מרכז רפואי במדינת פלורידה.
מאחר שאף פעם אין מספיק דם לעירויים, ואני איבדתי כל כך הרבה כשחפרתי ברגליי מתוך הזיות טירוף, לקח לי הרבה זמן להחלים. כעת, משהתחדש נפח הדם שלי, הם רוצים להקיז אותו ממני טיפין־טיפין ולבדוק אותו כדי לוודא שאני באמת מחלימה. הם יוצאים מתוך הנחה שהגוף שלי לא הגיב לניסיונותיו של ווהן לרפא את הווירוס. אני לא בטוחה מה בדיוק הוא אמר להם, אבל יש לו יכולת להיות בכל מקום בלי להימצא שם באמת.
יש לי סוג דם מעניין, לטענתם. לא היו מצליחים למצוא התאמה גם אם יותר אנשים היו תורמים מדמם בתמורה לסכום הפעוט שמשלם בית־החולים.
ססילי הזכירה את הגשם כדי להסיח את תשומת ליבו של לינדן מהאח שבדיוק חיטא את זרועי. זה לא עבד. עיניו הירוקות של לינדן נעוצות בדמי הממלא את המזרק. האטלס מונח בחיקי על השמיכה, ואני מדפדפת בו.
אני מוצאת את דרכי חזרה לאמריקה הצפונית – היבשת היחידה שנותרה, וגם היא לא שלמה; יש שרידים בלתי ניתנים ליישוב שנקראו פעם קנדה ומקסיקו. פעם היה שם עולם שלם מלא אנשים וארצות, אבל כולם הושמדו במלחמות כל כך מרוחקות שכמעט אף פעם לא מדברים עליהן.
“לינדן?” אומרת ססילי ונוגעת בזרועו.
הוא מפנה את ראשו אליה אך לא מביט בה.
“לינדן,” היא מנסה שוב. “אני צריכה לאכול. מתחיל לכאוב לי הראש.”
עכשיו הוא מתייחס מפני שהיא בחודש הרביעי להריונה ונוטה לאנמיה. “מה מתחשק לך, מותק?” הוא שואל.
“ראיתי קודם בראוניז בקפטריה.”
הוא מזעיף פנים, אומר לה שהיא אמורה לאכול דברים מזינים יותר, אבל בסופו של דבר נכנע לפרצופים שלה.
אחרי שהוא יוצא מהחדר ססילי מתיישבת על קצה מיטתי, מניחה את סנטרה על כתפי ומביטה בדף. האח יוצא גם הוא, דמי בעגלת הכלים שלו.
זו הפעם הראשונה שאני לבד עם אחותי הרעיה מאז הגעתי לבית־החולים. היא עוברת באצבעה על גבול המדינה, משרטטת את קו החוף ונאנחת במקביל.
“לינדן כל כך כועס עלי,” היא אומרת, בחרטה מסוימת, אבל לא בבכיינות הרגילה שלה. “הוא אומר שהיית עלולה להיהרג.”
שהיתי חודשים במעבדה של ווהן שבמרתף, ועברתי אינספור ניסויים בזמן שלינדן הסתובב למעלה ולא היה לו מושג. ססילי, שביקרה אותי ואמרה שתעזור לי לברוח, לא סיפרה לו כלום.
זו לא הפעם הראשונה שהיא בוגדת בי, אבל כמו בפעם הקודמת, אני מאמינה שהיא ניסתה לעזור. היא קילקלה את ניסוייו של ווהן בכך שהוציאה את העירויים וחיבלה בציוד. אני חושבת שהיא ניסתה לעורר אותי מספיק כדי שאוכל לצאת מהדלת האחורית. אבל ססילי רק בת ארבע־עשרה וילדותית, היא לא מבינה שהתוכניות של אבי בעלנו גדולות על המאמצים שלה. לשתינו אין סיכוי מולו. אפילו לינדן האמין לו כל השנים האלה.
ובכל זאת אני שואלת, “למה לא סיפרת ללינדן?”
היא מתנשמת ברעד ומזדקפת במקומה. אני מביטה בה, אבל היא נמנעת ממבטי. אני לא רוצה לעורר בה רגשי אשמה שירתיעו אותה, ומפנה מבט לאטלס הפתוח.
“לינדן היה כל כך שבור אחרי שעזבת,” היא אומרת. “כועס, אבל גם עצוב. הוא לא היה מוכן לדבר על זה. הוא סגר את הדלת שלך ואסר עלי לפתוח אותה. הוא הפסיק לצייר. שמחתי שהוא מבלה הרבה איתי ועם בוואן, אבל ראיתי שזה מפני שהוא מנסה לשכוח אותך.” היא נושמת עמוק והופכת עמוד.
אנחנו בוהות בדרום אמריקה כמה שניות, והיא ממשיכה, “ואז, אחרי זמן־מה, מצבו התחיל להשתפר. הוא אמר שייקח אותי לתערוכת האביב המתקרבת. ואז חזרת, ואני חשבתי שאם הוא יראה אותך זה יחזיר אותו אחורה.” עכשיו היא מביטה בי, עיניה החומות נוקבות. “ואת לא רצית בכלל לחזור. אז חשבתי שאוכל לעזור לך לברוח שוב, והוא לא צריך בכלל לדעת, וכולנו נהיה שוב מאושרים.”
היא אומרת את המילה האחרונה, “מאושרים”, כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם. הקול שלה נשבר. לפני שנה היא היתה מתחילה עכשיו לבכות. אני זוכרת שביום האחרון לפני שברחתי השארתי אותה צורחת ומתייפחת בשלג כשהבינה איך בגדה באחותה הרעיה הבכורה ג’נה, כשסיפרה לאבי בעלנו שהיא עוזרת לי לברוח, ותרמה בכך להחלטתו להיפטר ממנה.
אבל ססילי התבגרה מאז. האמהות ואובדנה של לא אחת אלא שתיים משותפותיה לנישואים ביגרו אותה.
“לינדן צדק,” היא אומרת. “יכולת להיהרג, ואני…” היא בולעת רוק, אבל לא מתיקה את עיניה מעיניי. “לא הייתי סולחת לעצמי בחיים. אני מצטערת, ריין.”
אני מחבקת את כתפה והיא מתכרבלת בחיקי.
“ווהן מסוכן,” אני אומרת באוזנה. “לינדן לא רוצה להאמין בזה, אבל נראה לי שאת מאמינה.”
“אני יודעת,” היא אומרת.
“הוא עוקב אחרי כל תנועה שלך כמו שעשה לי.”
“אני יודעת.”
“הוא הרג את ג’נה.”
“אני יודעת. אני יודעת את זה.”
“אל תיתני ללינדן לשכנע אותך לבטוח בו,” אני אומרת. “אל תיתני לו להיות איתך לבד.”
“את יכולה לברוח, אבל אני לא,” היא אומרת. “זה הבית שלי. זה כל מה שיש לי.”
לינדן מכחכח בגרונו בפתח. ססילי מזנקת אליו ומתרוממת על קצות אצבעותיה לנשק אותו, ולוקחת מידו את הבראוני. אחר כך היא מסירה את העטיפה, מתיישבת בכיסא ומשעינה את רגליה הנפוחות על אדן החלון. היא מקפידה להתעלם מהרמזים של לינדן שהיה רוצה להישאר איתי לבד. כשהיינו נשואים זה היה קצת מרגיז, אבל עכשיו אני שמחה. אני לא יודעת מה לינדן רוצה לומר לי, אבל מהעצבנות שלו ניכר שהיה רוצה לעשות זאת בפרטיות, וזה מפחיד אותי.
אני מסתכלת על ססילי מכרסמת את שולי הבראוני שלה ומעיפה פירורים מחזית חולצתה. היא מבחינה באי השקט של לינדן, אבל יודעת גם שלא יבקש ממנה לצאת. מפני שהיא בהיריון, ומפני שהיא הרעיה היחידה שנותרה שבאמת אוהבת אותו.
הוא מרים את פנקס הרישומים שהשאיר על הכיסא, מתיישב ומנסה להעסיק את עצמו בדפדוף בתוכניות הבתים שלו. אני מרחמת עליו. אין לו מספיק סמכות לבקש מה שהוא רוצה. אף שאני יודעת שהשיחה שהוא משתוקק לנהל איתי תגרום לי אומללות ורגשי אשמה, אני מרגישה שאני חייבת לו את זה.
“ססילי,” אני אומרת.
“מממ?” היא שואלת, ופירורים נושרים משפתיה.
“תני לנו כמה דקות לבד.”
היא מעיפה מבט אל לינדן, שמביט בה ולא מתנגד, ואז חוזרת אלי.
“בסדר,” היא נאנחת. “אני ממילא צריכה פיפי.”
אחרי שהיא הולכת וסוגרת אחריה את הדלת, לינדן סוגר בחבטה את המחברת שלו. “תודה,” הוא אומר.
אני מזדקפת במיטה, מחליקה את השמיכה על ירכיי ומהנהנת, מתחמקת ממבטו. “מה העניין?” אני שואלת.
“משחררים אותך מחר,” הוא אומר, ומתיישב ליד מיטתי. “יש לך איזושהי תוכנית?”
“אף פעם לא הייתי טובה בתוכניות,” אני אומרת. “אבל אני אמצא משהו.”
“איך תמצאי את אחיך?” הוא שואל. “רוד איילנד רחוקה מכאן מאות קילומטרים.”
“אלפיים ותשעים קילומטרים,” אני אומרת, “פחות או יותר. קראתי על זה קצת.”
הוא מקדיר את מצחו. “את עדיין מתאוששת,” הוא אומר. “את צריכה לנוח עוד כמה ימים.”
“עדיף לי כבר לצאת לדרך.” אני סוגרת את האטלס. “אין לי מקום אחר להיות בו.”
“את יודעת שזה לא נכון,” הוא אומר. “יש לך…” – הוא מהסס – “מקום להיות בו.”
הוא עמד לומר “בית”.
אני לא עונה, והשתיקה ספוגה בכל הדברים שהייתי רוצה לומר. מילות רפאים, רוחות הרודפות את חלקיקי האבק המרצדים בקרני האור.
“או,” הוא פותח שוב, “שיש אפשרות אחרת. דוד שלי.”
אני מסתכלת עליו, כנראה בסקרנות מופרזת, מפני שהוא נראה משועשע. “אבא שלי התכחש לו לפני שנים, כשהייתי ממש קטן,” הוא אומר. “אני אמור להעמיד פנים שהוא לא קיים, אבל הוא גר לא רחוק מכאן.”
“הוא אחיו של אביך?” אני שואלת בספקנות.
“רק תחשבי על זה,” אומר לינדן. “הוא קצת מוזר, אבל רוז חיבבה אותו.” את המילים האחרונות הוא אומר בצחוק, לחייו מסמיקות מעט, ומשום מה אני מרגישה טוב יותר.
“היא פגשה אותו?” אני שואלת.
“רק פעם אחת,” אומר לינדן. “היינו בדרך למסיבה והיא רכנה אל הנהג ואמרה, ‘נמאס לי מהאירועים המשעממים האלה. קח אותנו למקום אחר.’ אז מסרתי לנהג את הכתובת של דוד שלי ובילינו איתו את הערב באכילת עוגת הקפה הגרועה ביותר שטעמנו מעודנו.”
זו הפעם הראשונה מאז מותה שהוא מזכיר את רוז בלי להתכווץ בכאב.
“העובדה שאבא שלי שונא אותו רק הגבירה את החיבה שלה כלפיו,” ממשיך לינדן. “הוא קצת יותר מדי מתומכי דרך הטבע לטעמו של אבי, ואני מודה שהוא קצת מוזר. נאלצתי לשמור את הביקורים שלי אצלו בסוד.”
יש בלינדן צד מרדני. מי היה מאמין. הוא שולח יד ומסרק קווצת שיער מאחורי אוזני. התנועה נעשתה מתוך הרגל, והוא ממהר להרחיק את ידו כשהוא קולט את הטעות.
“מצטער,” הוא ממלמל.
“זה בסדר,” אני אומרת. “אני אחשוב על זה.” אני מדברת במהירות, בגמגום. “כלומר, על מה שאמרת – אני אחשוב על זה.”
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הגן הכימי 3 – שלכת”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות