לפני שבעים שנה סימלו השמות בגין, שמיר, לבני, מרידור ולנדאו את המרד של אצ"ל ולח"י ואת הימין הנרדף והמבודד. השמות […]
פרק א
ילדים צרובי מורשת
הם נולדו לתוך עולם של מלחמות גדולות, הרות גורל, מיתולוגיות, בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. בין מלחמת עולם אדירת ממדים, שבלבה שואה בלתי נתפסת, ומלחמת תקומה הרואית של מדינה בראשית דרכה.
הוריהם, גברים ונשים ותיקי קרבות, שירתו באצ”ל ובלח”י ולחמו בשורותיהם בערבים ובבריטים. הם הקריבו את מיטב שנותיהם למען הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, וכשיצאו מהמערכה, פצועים וכואבים, נדהמו לגלות שתרומתם נמחקה בגסות בידי יריבים פוליטיים שהחזיקו בשלטון, ושהמלחמה על שמם ומורשתם רק החלה.
ההורים הללו, יוצאי המחתרות, היו אמהות ואבות צעירים בגילם אך זקנים בנפשם שנרדפו בידי שלטון מפא”י לפני ואחרי הקמת המדינה. הם ספגו השמצות ועלבונות, והודרו ממנגנוני השלטון, מהצבא, מהתקשורת ומהנרטיב הלאומי שנלמד בבתי הספר. הם לא התקבלו למקומות עבודה, וספגו שפע של כינויי גנאי בעיתונים: “כנופיות” “פשיסטים”, “חוליגנים”. מפקדם ומנהיגם של יוצאי המחתרות, מנחם בגין, נתקל בבוז והתמודד עם דמוניזציה בכנסת ובתקשורת המגויסת.
לכן העדיפו ההורים הללו להתגורר קרוב אלה לאלה, בריכוזים קטנים של משפחות של לוחמים לשעבר: בשכונות עירוניות צנועות של אז (כמו רחביה בירושלים, שיכון ותיקים ברמת גן וכמה שכונות בצפון תל אביב); ובשכונות תימניות מסורתיות (כמו התקווה, הכרם ומחנה יהודה).
עם קום המדינה, כשהבריטים גורשו והעצמאות הושגה, פשטו ההורים את מדיהם. הם החלו להקים משפחות ולגדל ילדים, וכאשר מפקדיהם לשעבר עברו לנהל את המערכה בזירה הפוליטית של מדינת ישראל הצעירה — במסגרת התנועה שהקימו, תנועת החרות — היו הם עסוקים עד מעל הראש במלחמת קיום על פרנסת המשפחה. אם לכל הישראלים החדשים בארץ הקטנה היה קשה, ליוצאי המחתרות היה קשה הרבה יותר. הם נאלצו להתמודד עם אותם קשיים בתוספת הרדיפה הממסדית. ובכל זאת הם נשארו נאמנים לשבועה שלא לזנוח את התנועה, ולשמור על כבוד הנופלים שהקרבתם בוזתה.
הבנים והבנות של יוצאי המחתרות היו דומים אלה לאלה לא רק בגורל המשותף שחלקו הוריהם, אלא גם בשמותיהם — שמות שהנציחו את ראשוני התנועה הרוויזיוניסטית, את האחים לנשק שנפלו בקרב ואת כינויי המחתרת של ההורים. כמו שמות צופן, המספרים את מצוות השליחות ואת חובת הזיכרון. השם הנפוץ ביותר, זאב (וזאבה), מנציח כמובן את שמו של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז’בוטינסקי. השמות בנימין, זאב והרצל מנציחים את אבי הציונות. יאיר ויאירה מנציחים את הכינוי המחתרתי של מפקד לח”י האגדי אברהם שטרן, רזיאל או רזיאלה נקראים על שם מפקד האצ”ל דוד רזיאל, ושלמה ויוסף נושאים את שמו של הרוג המלכות הראשון שלמה בן יוסף.
הנה הם ה”זאבים” וה”זאבות”: השר לשעבר בני (בנימין זאב) בגין נקרא גם על שם ז’בוטינסקי וגם על שם הרצל; זאב ז’בוטינסקי הנכד, מבכירי הזרם הימני בליכוד, נקרא על שם הסב והמנהיג; גם ח”כ בוים מנחלת ז’בוטינסקי היה זאב, וזאבה לבית אחימאיר היא האישה הראשונה בישראל שנקראה על שם ז’בוטינסקי; לזאב פרל, לשעבר ראש העיר צפת, שלושה דודים ואב שלחמו באצ”ל; זאב מילשטיין היה יו”ר סניף בני ברק בליכוד ובן למייסדי ההתיישבות הבית”רית; עוד זאב הוא זאב מחנאי מנחלת ז’בוטינסקי, פעיל מרכזי עם כל אחיו בליכוד, ושמה של בת דודתו הוא זאבה; והנה עוד זאבה: זאבה גיחון, פעילת ליכוד מרכזית ובתו של מנחם דרורי, ממפקדי האצ”ל וממקורבי בגין שהיה ח”כ מטעם חרות; זאב לבנת הוא אח לשי וצביקה לבנת, מבעלי חברת “תעבורה”, כולם בנים לאברהם (בונדי) לבנת, שעלה מסלובניה בגיל עשרים ולחם בשורות האצ”ל, שדד שתי משאיות מהבריטים, וכנהגו של ראש עיריית נתניה הבריח חומרי נפץ שהסתיר מתחת כיסאו של הבוס.
לצד ה”זאבים” וה”זאבות” מצויים ה”יאירים” וה”יאירות”. כזה הוא יאיר שטרן, לשעבר מנהל הטלוויזיה הישראלית, הנושא את הכינוי המחתרתי של אביו, מפקד לח”י שנרצח בידי הבריטים. “הרגשתי חובה ללכת עם השם הזה,” אמר פעם בראיון, “כאילו אני נושא הלפיד”; יאיר עמיקם, עיתונאי ובהמשך סמנכ”ל משרד הבריאות, הוא בנו של לוחם לח”י אליהו עמיקם; עיתונאי אחר, הנקרא אף הוא יאיר עמיקם (ללא קרבת משפחה), הוא בנו של לוחם לח”י הרצל עמיקם; וישנם גם יאיר המבורגר, בנו של רוויזיוניסט מושבע שעלה מגרמניה, שהוא הבעלים של חברת הביטוח “הראל” (בפתח משרדו ניצב פסל של זאב ז’בוטינסקי), ויאירה גינוסר, בתו של המשורר פנחס גינוסר. יאיר שמיר — אל”מ במילואים בחיל האוויר, בנו של ראש הלח”י וראש הממשלה יצחק שמיר, ושר בממשלה השלישית של בנימין נתניהו — סיפר: “פעם שאלו אותי למה קוראים לי יאיר. אז אמרתי יאיר זה המחויבות לעבר ושמיר זה מחויבות לעתיד.”
את מאמן הכדורסל פיני גרשון פגשתי באפריל 2010, כשביקרנו חבר משותף שאושפז בבית החולים. יום אחד, בזמן שהמתנו יחד במסדרון, סיפרתי לו על המחקר שלי. הוא לא אמר מילה. רק הוציא בהתרגשות את תעודת הזהות שלו והראה לי את השם המופיע בה: פנחס יאיר גרשון. אחר כך סיפר על הבית בשכונת נורדיה בתל אביב, על אביו הרוויזיוניסט, ועל אחותו, רזיאלה גרשון, הקרויה על שם מפקד האצ”ל דוד רזיאל.
רבים נושאים שמות אחרים, שגם להם משמעות תנועתית ולאומית מחייבת: סלי מרידור, לשעבר יו”ר הסוכנות והשגריר בוושינגטון, נושא את הכינוי המחתרתי של אמו רעננה; אחיו הבכור, דן מרידור, נושא את הכינוי המחתרתי של אביו, הח”כ לשעבר אליהו מרידור; יעקב אחימאיר מהטלוויזיה נקרא על שם יעקב רז, שנרצח בידי ערבים בירושלים; אחיו, הח”כ לשעבר יוסי אחימאיר, נושא את שמו של הרוויזיוניסט וחבר “ברית הבריונים” יוסף כצנלסון; דוד נאור, אחיו של פרופסור אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה הראשון של מנחם בגין, נקרא על שם דודו, מפקד האצ”ל דוד רזיאל; גלעדה דיאמנט, בתו של ראש הממשלה שמיר, נקראת על שם הרי הגלעד; אלישע ילין־מור, בנו של אחד משלושת ראשי לח”י לאחר רצח אברהם שטרן, נושא את הכינוי המחתרתי של איש הלח”י ירחמיאל (אלישע) אהרונסון, שנרצח בידי הבריטים; אחיו של בנימין נתניהו, יוני (יונתן), נקרא על שם הסב, המנהיג הציוני נתן מיליקובסקי, ועל שם הקולונל ג’ון (ג’ונתן) פטרסון, מי שפיקד עם ז’בוטינסקי על הגדודים העבריים.
חדווה שפיגל, מוותיקות הליכוד, סיפרה לי שרבים מהוותיקים קראו לבנותיהם קרני, כשם גיבורת ספרו של ז’בוטינסקי “שמשון”. כך ד”ר קרני רובין־ז’בוטינסקי, נכדתו של ז’בוטינסקי ובתו של ח”כ חרות ערי ז’בוטינסקי, כך קרני מיץ, בתם של אסתר ואלכס רפאלי מאצ”ל, וכך בתו של איש אצ”ל יהודה בילו; כך גם נכדתה של שפיגל עצמה, שלנכד אחר שלה קורים יאיר. “שמשון” נמצא על המדף בבית במקום מכובד, אמרה שפיגל. הילדים קראו, אהבו ושוב קראו. לכן “כשהצעתי את השמות, הם ממש אהבו ואימצו”.
יורם ליברמן, בן אצ”ל, שינה את שמו ליורם ארידור (לימים ח”כ ושר אוצר). השמות ארידור ומרידור לקוחים שניהם מהספר “שמשון”. בספר מופיע גם השם סמדר, כשם אחותה של זאבה גיחון, בת ח”כ לשעבר מנחם דרורי.
עם השנים הכירו כולם אלה את אלה. הם נפגשו ברחוב, בתנועת הנוער, בטקסי הזיכרון. לפעמים למדו באותו בית הספר, לפעמים גרו באותה השכונה, ולפעמים היו ממש בני בית זה אצל זה. כשהמבוגרים היו נפגשים כדי לחלוק מצוקות, לדבר על פוליטיקה או להעלות זיכרונות, היו הילדים פורשים אל החצר לשחק, או נותרים לשבת בשקט בצד כדי להאזין לסיפורים.
הם טיילו יחד אל מבצר שוני ואל כלא עכו. למשפחת שטרן האח, דוד והינדה רעייתו, היה טנדר, שעליו הם נהגו להעמיס את החברים יצחק ושולמית שמיר. ההורים נסעו למצדה ולעבדת, וכאשר הם שוחחו בדרך על המרד ועל המדינה המנוכרת, היו הילדים, אבי ואמירה שטרן וגלעדה ויאיר שמיר, משחקים, מקשיבים, סופגים את הארץ שההורים לחמו עליה.
הם הכירו כמובן את כל החברים הוותיקים של ההורים ואת השמות האמיתיים והבדויים של ה”דודים” וה”דודות” מהמשפחה הלוחמת. במפגשים, שנה אחר שנה, שמעו סיפורים על ילדותם של ההורים, על המצעדים של תנועת הנוער בית”ר פולין, על האחים שנפלו בקרב או עונו והוצאו להורג; על יאיר שנתפס במסתור ונרצח כמו אחרון הפושעים; על רזיאל שנפל בעת שלחם בנאצים. דמויות גדולות מהחיים בסיפור שהמשיך להיכתב בכל יום.
הילדים החיו בדמיונם את הקרבות ואת הפעולות מלאות המסירות וההקרבה של הוריהם וחבריהם. הם חשו גאווה על היותם בנים ובנות לדור אמיץ של לוחמים. ההתנכרות של השלטונות רק העצימה את הערצתם להוריהם והחלישה את הצורך הרגיל של בני נעורים למרוד במבוגרים.
אחד מסיפורי הגבורה שנצרבו בתודעתם — ושיקף את שותפות הגורל של כל חברי המשפחה הלוחמת — היה הסיפור על “הרוגי המלכות” מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני. מאיר פיינשטיין היה לוחם אצ”ל בן תשע־עשרה ומשה ברזאני היה לוחם לח”י בן עשרים ואחת. בשנת 1947 נשפטו השניים על מעורבותם בפעילות נגד הבריטים ונידונו למוות. הם נכלאו יחד בצינוק, ורגע לפני עלייתם לגרדום הצמידו שני רימוני־יד שהוברחו אליהם בין חזותיהם, התחבקו ופוצצו את עצמם למוות. סיפורם היה לסמל מצמרר של אחדות לא רק בין לוחמי מחתרות אחיות, אלא גם של ברית דמים בין אשכנזים ומזרחים.
דור ההמשך היה חלק ממעגל מלוכד, שהגרעין הקשה שלו מנה ב־1948 כששת אלפים משפחות בלבד — חמשת אלפים של לוחמי אצ”ל, ואלף של לוחמי לח”י. היו שם מהגרים מאירופה, ארצישראלים יוצאי מושבות, ספרדים מירושלים ובני שכונות יוצאי תימן, וגם עולים חדשים מסוריה, עיראק, מצרים ולבנון. גברים ונשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, שהיו לחברי מחתרות, מפקדים ולוחמים, שסיכנו את חייהם בפעולות גרילה נועזות, בהברחת נשק ותחמושת, בהעלאת מעפילים, בהגנה על יישובים ובהסתרת חברים נרדפים. מתוך גרעין הלוחמים הזה נולדה משפחה מחוספסת וחדורת שליחות. רבים בתוכה היו שרידים למשפחות שנספו בשואה. הלחימה המשותפת במחתרת התיכה אותם לבשר אחד.
הבכורים שנולדו להם כונו “תינוקות המחתרת”, כפי שתיאר זאת בספרו1 איתן לבני, מי שהיה קצין המבצעים הנועז של האצ”ל. היו בהם מי שינקו חלב בשעה שאמותיהם עוד סייעו בהסתרת תחמושת או הזהירו מפני התקרבותם של כוחות עוינים, והיו מי שגדלו במשפחות מאמצות או בדירות מסתור. לרבים מהם לא היו זיכרונות ילדות מאבא. הוא היה האיש בתמונה מתחת לזכוכית השולחן בסלון. לפעמים חשבו שהוא גר בתיבת הדואר, כי בה מצאו את מכתביו.
אסתר רזיאל־נאור — מ”אמהות” המשפחה הלוחמת, אחותו של מפקד האצ”ל דוד רזיאל, ומי שהיתה לימים חברת כנסת מטעם חרות — סיפרה: “כשנאסרנו, נשארו שני בנינו הקטנים, אריה ודוד, אצל הסבתא. במשך שבעת החודשים שהייתי בכלא לא ראיתי את שני בנַי. סירבתי שיביאו אותם אלי לבית הסוהר. בשום אופן לא רציתי שייחרט במוחם איזשהו זיכרון של גדרות תיל ובתי מעצר. כשדוד ראה אותי בפעם הראשונה לאחר ששוחררתי למעצר בית, הוא שאל: ‘זאת הדודה שקוראים לה אמא?'”2
היו גם ילדים שנולדו זמן קצר לאחר שאביהם הוצא להורג או נפל בקרב. יאיר שטרן היה בן שש כששמע לראשונה על אביו. “אחרי שאבא נרצח,” הוא מספר, “אמא לא מצאה עבודה. בתור אשתו של ‘טרוריסט’, אף אחד לא היה מוכן להעסיק אותה […] כשקמה המדינה, לקחו אותי לאזכרה והראו לי אבן גדולה שעליה נכתב ‘יאיר’. אמרו לי: ‘זה אבא שלך.’ מסביב היו מאות אנשים שמעולם לא ראיתי קודם לכן, ופתאום כולם היו הדודים שלי. הם ניגשו אלי וליטפו אותי ודיברו וסיפרו. עד היום הם משפחה עבורי.”
בתו של יצחק שמיר, גלעדה דיאמנט, סיפרה על אחיה יאיר שמיר: “כשיאיר היה בן שנה, אבא הוגלה על ידי הבריטים. אחר כך גם אמא נתפסה, ישבה בכלא בית לחם ושבתה רעב. יאיר היה שנה בלי הורים ושלוש שנים בלי אבא. הוא הכיר את אביו רק כשהוא חזר עם הקמת המדינה. זה השאיר בו חותם. יש בו הרבה דמיון לאבא. יש בו הרבה חוסן נפשי שעוצב לדעתי אז. בכלל, זה השאיר חותם על כל המשפחה.”3
שמיר עצמו סיפר: “אבא נאסר והוגלה לאריתריאה, ואמי הסתובבה בכל מיני חורים. היא לא יכלה לשכור בית או חדר בגלל מי שהיא. היא הסתובבה עם תינוק. גרנו לא מעט בחדרי הכביסה שהיו בגגות הבתים באזור רמת גן […] באיזשהו שלב היא נאסרה והלכתי למשפחה זרה שטיפלה בי.”4 כשישראל חגגה את שנות עצמאותה הראשונות, חווה שמיר הבן קשיים רבים בגלל הפעילות של אביו במחתרת: “הייתי הבן של הטרוריסט,” אמר לעיתונאית אמירה לם בכעס שלא פג גם אחרי שישים וחמש שנים: “היו לא מעט התכתשויות סביב העניין הזה […] אם מישהו היה מעיר הערה, הייתי מגיב. לא הייתי ילד שתקן. הלכתי מכות.”
שורשי הסכסוך בין המחנה הציוני־סוציאליסטי (תנועת העבודה, ההסתדרות, מפא”י ששלטה מאז אמצע שנות השלושים בסוכנות היהודית) והמחנה הרוויזיוניסטי (ימין אידיאולוגי, תנועת ז’בוטינסקי, תנועת החרות, האופוזיציה הנצחית) נעוצים עמוק באדמת אירופה. הניצנים לסכסוך התגלו כבר בעימותים החריפים שניהל זאב ז’בוטינסקי עם יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית, הציוני המדיני המתון, חיים ויצמן, וכשני עשורים לאחר מכן עבר העימות לשחקני המפתח בארץ ישראל: דוד בן גוריון, מנהיגה הכול יכול של מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא”י, לימים מפלגת העבודה) וראש הממשלה הראשון, ומנחם בגין, מפקד האצ”ל ומנהיג תנועת החרות (לימים הליכוד).
בשנים שקדמו להקמת המדינה היו ההורים הרוויזיוניסטים כמו כתם עיקש על מפה אדומה: אופוזיציה אידיאולוגית, פוליטית וצבאית להנהגתו הבלתי מעורערת של בן גוריון. בשנות המרד בבריטים הם סירבו לסור למרותם של בן גוריון ושל מפקדי ההגנה — הזרוע הצבאית הרשמית של היישוב היהודי בארץ ישראל — ומתחו ביקורת חריפה על תגובתם, הרפה לתפיסתם, לפרעות הערבים. לוחמי המחתרות ראו בבן גוריון משתף פעולה עם שלטון מנדטורי עוין שמנע את עלייתם של יהודים נרדפים לארצם. הכוח הצבאי שהקימו בתחילת שנות השלושים — אצ”ל, ראשי תיבות של “ארגון צבאי לאומי” — היה צבא מחתרתי מאורגן ונועז, שהתנגד ל”הבלגה” של הממסד והגיב לפרעות הערביות.
עם הקמת המדינה הוחזק השלטון בישראל בידי מפלגות השמאל, שדגליהן האדומים סימלו בעבור הרוויזיוניסטים את האויב הקומוניסטי העולמי של היהודים, וכעת ייצגו גם מנגנון דורסני שמחק והעלים את התרומה של לוחמי האצ”ל והלח”י להקמת המדינה. כשהבנים והבנות החלו לעמוד על דעתם, הם נחשפו לאמת צורבת ומשפילה: ההורים, אותם גיבורים נערצים ומסורים, הועלמו ונשכחו. המורים לא סיפרו עליהם בבית הספר, איש ברדיו לא דיבר על ההקרבה שלהם, והם נרדפו בידי מנגנון השלטון הסוציאליסטי בגלל השתייכותם הפוליטית. נציגיהם בכנסות הראשונות — מיעוט של ימין באוקיינוס של מפלגות שמאל — הושמצו בעיתונים ולא זכו להערכה ולכבוד שהיו ראויים להם. הילדים גמעו בכל ארוחה משפחתית את זעמם העצור של ההורים על גזילת כבודם. הם חשו בכל שיחה משפחתית־שבטית את התסכול העמוק של ההורים. הם לא שכחו, וגם לא מיהרו לסלוח.
הנידוי מגבש את “המשפחה הלוחמת”
מפא”י, ומנהיגה החזק בן גוריון, בנו חומות בצורות של בידוד ושנאה סביב דור ההורים, ועשו זאת תוך שימוש בכלי השלטון: עיתוני מפלגה, רדיו ממלכתי וצבא של עשרות אלפי מורים, פקידים וקצינים. עוד לפני הקמת המדינה הואשמו הרוויזניוניסטים באחריות לרצח המנהיג הסוציאליסטי חיים ארלוזורוב (1933), ולוחמי המחתרות הוסגרו לבריטים בימי הסזון (1945-1944) ונרדפו לאחר פיצוץ מלון המלך דוד (1946); הם הוצגו כרוצחים צמאי דם בעקבות הקרב בכפר הערבי דיר יאסין (1948), ולאחר מכן בודדו ונמנעה השתלבותם במנגנוני השלטון; הם קופחו כלכלית במשך ארבעה עשורים.
הזעם שחשו ההורים על מפלגת השלטון הנצחית הצטבר במשך שנים ארוכות. אם השלטון בנה חומות בידוד וקיפוח סביבם, באו הם עצמם והתכנסו מאחורי חומות בצורות וגבוהות, שחצצו בינם לבין השלטון הדורסני. מאחורי החומות שלהם הם ידעו חום, אחווה ותהילה.
הטבעת אוניית האצ”ל “אלטלנה” מול חופי תל אביב היתה הסמל שנצרב בבשר יותר מכל סמל אחר. זה קרה בצהרי ה־22 ביוני 1948, שבועות אחדים לאחר הקמת המדינה. האונייה, שנשאה מעפילים ונשק שנועד לשמש במלחמה בערבים, הופגזה בהוראת בן גוריון. הלוחמים הוותיקים ששהו עליה באותו יום גורלי, ואלה שצפו בחרדה במתרחש מהחוף, נהגו לספר שוב ושוב כיצד ראו את בגין על סיפון האונייה, כשהוא מסרב בתוקף להפצרות חבריו להשיב אש לעבר כוחות האחים היורים. זמן קצר לאחר מכן — כשלמפקדי ההגנה היה ידוע היטב כי מפקד האצ”ל נמצא על הסיפון — נורה פגז ישיר אל האונייה והיא החלה לעלות באש ולשקוע. בגין עצמו ניצל ממוות באותו יום (ולא בפעם הראשונה בחייו) כאשר יוסקה נחמיאס זרק אותו מהסיפון. לשישה־עשר מחברי האצ”ל ולשלושה חיילי צה”ל לא האיר המזל פנים. זה היה קציר הדמים של היום העגום ההוא. בראיון האחרון של יחיאל קדישאי, בשנת 2013, אמר האיש טוב המזג ונעים ההליכות — מי שהיה מזכירו של בגין במשך שנים ארוכות — ש”ההוראה של בן גוריון היתה המעשה המחריד ביותר שנעשה אי פעם בתקופה שלנו. זאת היתה תוצאה של שנאת חינם ושנאת אחים.”
רובי ריבלין, עוזי לנדאו, אהוד אולמרט וגדעון גדות — שהיו כולם ילדים בעשור הראשון לחייהם בעת הקמת המדינה, והיו לימים ח”כים מטעם הליכוד — העידו בבגרותם על הפער העצום בין סיפור “אלטלנה” והתותח שהטביע אותה כפי ששמעו אותו בילדותם מהוריהם ו”דודיהם” חברי המחתרות, ובין הסיפור כפי שסופר רשמית; על הפער בין הסיפור על “תותח הדמים”, ככינויו בפי חברי המחתרות, ובין הסיפור על “התותח הקדוש”, ככינויו בפי בן גוריון בישיבה מיוחדת של מועצת המדינה הזמנית, שָם תואר התותח כמי שמנע מלחמת אזרחים. הביטוי האומלל, “התותח הקדוש”, הוצא לימים מהפרוטוקולים הרשמיים בידי מנגנון מפא”י, אבל הזיכרון הצורב של האירוע נותר והונחל הלאה. אחרי הכול, על הספינה היו כמה מבכירי האצ”ל, ואחדים מהם היו גם הוריהם של מנהיגים בני הדור הבא. בין השאר היו שם מנחם בגין (מפקד האצ”ל ואביו של בני בגין), אליהו לנקין (מפקד האונייה ודוד אמו של ח”כ יריב לוין) ויחיאל קדישאי (מזכירו של בגין שלושה עשורים, שהיה באונייה עם רעייתו במבי, שנמלטה מהשואה). היו שם גם מרטין לוקר ואחיו, שני פליטי שואה (אביהם ודודם של האלוף במילואים יוחנן לוקר והראל לוקר מנכ”ל משרד ראש הממשלה נתניהו); עמם הגיע נציב בית”ר רומניה, שבתאי נדיב, שאחיו טבע באונייה “סטרומה”. אח שני שלו, צבי חרמון (אביו של עמוס חרמון, מראשי הסוכנות היהודית) היה על חוף כפר ויתקין, שם פרק חלק מהנשק בתפקידו כמפקד באצ”ל. שישה מבין מי שנטלו חלק באירועי אותו יום בשני הצדדים, כיהנו אחר כך כחברי כנסת. שלושה מהם כיהנו כראשי הממשלה ושניים כרמטכ”לים (דוד בן גוריון, יגאל ידין ויצחק רבין, ומנגד מנחם בגין, אליהו לנקין ויעקב מרידור).
ההורים שבו וסיפרו לילדים על ההבלגה של בגין, על “נאום הדמעות” שנשא מיד לאחר שירד לחוף, וכיצד קרא לפקודיו “לא תהיה מלחמת אחים”. בן גוריון ודובריו ברדיו הממלכתי לעגו לדמעות של בגין. הזיכרון התנועתי שימר את הלעג ואת דבריו של בן גוריון, שהמשיך להכות ללא רחם. כאילו לא די היה בפגזים הרצחניים, הוסיף ראש הממשלה מילים קשות, בלתי נסלחות: “מבורך הוא התותח שהפציץ את האונייה הזאת.”
כאשר הייתי ילד סיפר לי אבי כיצד הוא וחבריו, יוצאי המחתרות ששירתו בצה”ל בזמן פרשת “אלטלנה”, נדרשו להישאר בבסיסים שלהם בהיותם חשודים פוטנציאלים במרד. ואילו משה רונן, כיום מראשי יהדות קנדה, סיפר כיצד שינתה פרשת “אלטלנה” את חיי משפחתו. אביו ודודו, מרדכי ושלום מרקוביץ’, היו ציונים חברי בית”ר בהונגריה. האב מרדכי היה על “אלטלנה”, ראה את הדם וחמתו בערה. הוא וחבריו רצו להשיב אש. בגין מנע זאת מהם. בזיכרון האב נותרה צרובה האמת שלו (אם כי ללא אישוש של עדים אחרים) ובה תמונתו של בגין על האונייה, כשהוא מניף אקדח באוויר ומכריז כי יירה במי שישיב אש. שני האחים לחמו במלחמת העצמאות, אך לא יכלו לשכוח את הזוועה של פליטי שואה נורים בידי אחים יהודים. הם הרגישו מסומנים על ידי השלטון, הרגישו שאין להם סיכוי בישראל הצעירה, וכמו עוד כמה אנשי מחתרת, עזבו את הארץ שעליה חלמו. חצי מאה אחר כך, כשהבן משה רכש דירה בארץ, הוא סיפר בגאווה שבחר בדירה על חוף תל אביב, בדיוק מול המקום שבו טבעה “אלטלנה”.
תחושת הנרדפות של דור ההורים לא היתה תחושה חסרת בסיס שנולדה במוחם של אנשים רדופי קונספירציות. כל בני המשפחה הלוחמת ידעו מה קרה למפקד ה”אלטלנה” אליהו לנקין. בשנת 1944, בשיאה של “עונת הציד” (הסזון), נתפס לנקין בידי ההגנה והוסגר לבריטים. הוא הוגלה לאריתריאה, אבל ברח מהמעצר שם ונמלט לאירופה. כאן הצליח במאמצים עילאיים לארגן את בואה של ה”אלטלנה”, על עוליה ונשקה. בהגיעו אל חוף כפר ויתקין הוא עמד גאה על סיפון האונייה, עד לשעה שבה ראה את חבריו נופלים סביבו מאש כוחות צה”ל. על אף הפרשה, ואף שבסיום הפרשה הוא נשלח למעצר של חודשיים, נענה לנקין לבקשתו של בגין והתגייס לצה”ל. בתמורה הוא זכה לטקס חניכה משפיל: המפקד הבכיר נאלץ לעבור קורס קצינים כדי לזכות בדרגות. שישים ושלוש שנים אחר כך העלה נצר של המשפחה, ח”כ יריב לוין, את היוזמה לשלות מהים את “אלטלנה”, למען תשמש סמל לכך שלעולם לא יירו יהודים על יהודים.
משגדלו ילדיהם של יוצאי המחתרות ופתחו לראשונה את ספרי ההיסטוריה של המדינה הצעירה, הם גילו לתדהמתם כי ההקרבה והגבורה של הוריהם נמחו מקורות עצמאות ישראל. תרומתם של ההורים ופועלם זכו לבוז, כאילו היו קומץ שולי, סהרורי, מטורף, קיצוני ומסוכן. ספרי הלימוד הרשמיים תיארו אותם כחברי כנופיות אלימות, וכחברים בתאים צמאי דם. המורים בבתי הספר הסבירו כי לוחמי אצ”ל ולח”י לא רק שלא היו שותפים למערכה להשגת העצמאות, אלא אף פגעו במאבק.
אפילו מושגים תמימים לכאורה, כמו “צבא ההגנה לישראל”, היו טעונים משמעות כאובה. הבחירה לאזכר את שמו של ארגון ההגנה במרכז שמו הרשמי של צבא המדינה התפרשה כסטירת לחי מצלצלת מבית מפא”י. האבות היו חוזרים מהמילואים גאים בשירותם, אך בינם לבינם העדיפו להשתמש בכינוי “צבא ישראל”, ולא בשם הרשמי. בנאומיו דיבר בגין על “צבאנו המפואר”, כדי שלא לומר את השם המפורש.
העיתונים של תנועת העבודה וההסתדרות, לפני ואחרי קום המדינה, כיבדו את ההורים במנות גדושות של בוז. הרדיו (ובהמשך הטלוויזיה) הממשלתי המגויס הציג את בוגרי תנועת בית”ר כחניכיו של זרם פשיסטי־לאומני רדיקלי. קראו להם “פורשים” ו”טרוריסטים” וייחסו למנהיגיהם קרבה מטרידה ואהדה חשודה לפשיזם האירופי. עיתונאים סוציאליסטים הצביעו על הדמיון בין המדים החומים שלבשו ההורים בנעוריהם בתנועת בית”ר והמדים הידועים לשמצה של תומכי מוסוליני. היו גם מי שטענו שמנהיג לח”י אברהם שטרן שיתף פעולה עם הנאצים (שטרן ניסה להעביר לגרמניה הנאצית את המסר שקיימת דרך אחרת מפגיעה ביהודים, והיא לשלוח את היהודים לארץ ישראל). את כל ההשמצות האלה שמעו וקראו הילדים. שמעו, קראו ולא האמינו.
ההצטרפות למשפחה הלוחמת היתה טבעית לדור הבנים והבנות. הם התגייסו ברצון ובדבקות. הם גדלו בין ה”דודים” וה”דודות” בתחושה שהסיפורים של ההורים הם הסיפורים שלהם. שהאמת של ההורים אינה ה”אמת” של הרדיו והעיתונים וספרי ההיסטוריה הרשמיים.
ילדותם נעה בין שני קטבים — הערצה והשפלה.
כשילדים בני גילם יצאו עם הוריהם לים, יצאו הם לטיולים שבהם שובצו טקסי זיכרון לעולי הגרדום. כבר בהיותם תינוקות הם ינקו את מילותיו של “שיר בית”ר”, שאותו שרו באזכרה השנתית להרוגי “אלטלנה” בבית העלמין בנחלת יצחק בגבעתיים: “מִגּב רִקָּבוֹן וְעָפָר, בַּדָּם וּבַיֶּזַע יוּקַם לָנוּ גֶזַע, גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר […] לָמוּת אוֹ לִכְבּוֹש אֶת הָהָר — יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר.”
מחוץ לבית היו רודפים, ואילו בתוך הבית נצמדו הנרדפים אלה לאלה. מחוץ למעגל הידהד קולה המעוות והמשקר של תקשורת מפלגתית מגויסת, ואילו בתוך המעגל נשמע קולה הברור של האמת שלהם. מחוץ לגבולות השבט פעלו כוחות הממסד הרודף, ואילו סביב מדורת השבט נשמעו סיפורים מסמרי שיער על אומץ לב וגבורה.
בחוץ שלטו “האדומים”, שנתפסו כאוהדי הבולשביקים והקומוניסטים, כמי שהסגירו יהודים, רדפו אחים וירו על ניצולי שואה ולוחמי חופש. דגלם נתפס כדגל שהניפה ממלכת הרשע, ברית המועצות, שחימשה את צבאות ערב מיד לאחר הקמתה של מדינת ישראל. בעיני ההורים לא היה אפשר לסלוח על שירת “האינטרנציונל”, המנון הפועלים ששרו סטלין, ברז’נייב וחרושצ’וב. לא היה אפשר לסלוח על ציונו של האחד במאי, חג הפועלים מבית היוצר המרקסיסטי־קומוניסטי.
ככל שהלכו וגבהו חומות הבידוד והניכור סביב המשפחה הלוחמת, כך גבר הלהט האידיאולוגי מבית. אמונה בארץ ישראל השלמה, מהים ועד עבר הירדן. בכל בית של יוצאי האצ”ל ניצבה פינה שבה נתלה סמל הארגון: מפת ארץ ישראל השלמה, שתי גדות לירדן, ועליה זרוע אוחזת ברובה. בחלק התחתון נחרתו המילים המחייבות: “רק כך”.
האפליה וביזוי החללים
תחת שלטון שנקרא בפיהם “הדמוקטטורה של מפא”י” היו הבידוד והרדיפה למציאות היומיומית של ההורים. “כשחזרנו הביתה מחופשות היינו מוצאים בבית סימני טיח טריים בכל מיני מקומות שבהם התקינו האזנות,” סיפר לימים אריה אלדד, בנו של בכיר הלח”י ישראל אלדד (שייב). שנים רבות לאחר מכן נודע לאריה אלדד, תת־אלוף וחבר כנסת מטעם סיעת הימין האיחוד הלאומי, שבילדותו הציב השב”כ מעקב על בית הוריו.
בכל מפגש של ההורים צץ סיפור חדש על עוול, מעשה מקומם או אטימות בלתי נסלחת של “האדומים”. הילדים הקשיבו ולמדו על המכות, הגידופים והקרבות האבודים מול עשרות אלפי עובדי מנגנון מפא”י, ההסתדרות, הסוכנות, הקיבוצים, הממשלה והצבא. בעיניהם זה היה המון אטום ונקמני, שנקט כל דרך כדי לשבור את מתנגדיו.
הורים רבים לא מצאו פרנסה משום שלא החזיקו ב”פנקס האדום”, שהעיד על חברות בהסתדרות ועל קרבה למפא”י, ואילו אחרים פוטרו לאחר שנחשפה זהותם הפוליטית. משה ארנס, לימים שגריר ושר, היה בן עשרים כאשר עלה לישראל בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא היה צעיר משכיל, בעל ניסיון נדיר בתחום ההנדסה (בזכות שירותו בחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית), אך בקשתו לעבוד בתעשייה הצבאית נדחתה שוב ושוב מסיבות פוליטיות. מרטין לוקר נאלץ לעבוד באירופה בשנים שבארץ היה כמעט בלתי אפשרי לקבל עבודה ללא הפנקס האדום.
ממשה סבוראי, שהוא ורעייתו טובה לחמו בלח”י והסתירו את יאיר בביתם שבו גם נרצח, נשללה תעודת ההוראה, נשללה הפרנסה. סבוראי נאלץ לעבוד כנהג עד שהשלים את לימודי המשפטים והיה לעורך דין שאינו תלוי בשלטון לפרנסתו. מקרהו של ישראל (שייב) אלדד היה ידוע יותר ואבסורדי יותר. ממנהיג לח”י לשעבר נשללה הזכות להיות מורה במדינה שעל הקמתה לחם.
כשאמירה לם מ”ידיעות אחרונות” ראיינה את יאיר שמיר, בנו של יצחק שמיר, היא תיארה את זעמו בעת הראיון על מה שהתחולל שישים שנה קודם לכן: “הוא זוכר את מצוקת ההורים שבעיניו היו גיבורים. [ההורים] לא קיבלו עבודה […] גם כשהאב הקים חברה, הוא מספר, החברה הוחרמה, לא זכתה לעבודה.” אחותו, גלעדה דיאמנט, העידה על אביה ש”לא הצליח להיטמע בממסד הישראלי, לא נתנו לו… הוא ניסה למצוא עבודה ציבורית, אבל היתה החלטה חד־משמעית לא לקבל אותו לשום משרד ממשלתי. זה היה הקו של בן גוריון, שאמר שאת אנשי לח”י צריך להשאיר בחוץ […] היתה תחושת נידוי.”
אחרי מות שמיר סיפר נחום ברנע ב”ידיעות אחרונות” כיצד “בתחילת שנות החמישים עבר שמיר תקופה כלכלית קשה. למעשה, נותר ללא פרנסה. הוא מצא מודעה באחד העיתונים שבישרה על פתיחת קורס לפקידי הדרכה במשרד הפנים. הוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה, השתתף בקורס וסיים אותו. כאשר עמד להתקבל כפקיד במחלקת ההדרכה, קרא שר הפנים דאז, משה שפירא (מפד”ל), למנכ”ל משרדו, עו”ד אליהו מירון. לאחר שנעל את דלתות הלשכה הציג למירון פתק בחתימת ראש הממשלה ‘את הטרוריסט הזה אין לקבל לעבודה,’ כתב בן גוריון. מה אתה מייעץ לי לעשות, שאל שפירא. ‘לאחר שהאיש עבר את הקורס, לא יעלה על הדעת לא לקבל אותו,’ השיב מירון. שפירא לא שעה לעצתו: יזרניצקי (שמיר) לא התקבל לעבודה.” ברנע סיכם: “הסיפור ממחיש את הפן הכוחני, הבולשביקי, בשלטון מפא”י בשנות המדינה הראשונות. המפא”יניקים, ובראשם בן גוריון, ידעו להדיר את אויביהם הרבה לפני שהמונח ‘הדרה’ נודע ברבים.” בסופו של דבר, כעבור כמה שנים, גויס שמיר, ועוד לגוף החשאי ביותר ה”מוסד”, אבל זה קרה רק לאחר שמפקד ה”מוסד” איסר הראל התעקש על כך.
קשה להבין את עומק המחויבות שפיתח דור הילדים של יוצאי המחתרות בלי להרבות בפרטים המדגימים את עומק העוול שכירסם בנפש משפחותיהם. וייתכן שהדוגמה הצורמת ביותר היא זו הנוגעת ליחסם האכזרי של מוסדות המדינה למשפחות השכולות של לוחמי אצ”ל ולח”י.
היחס הלא שווה שניתן לנופלי ההגנה ולהרוגי המחתרות הרתיח את ההורים יותר מכול. המאמצים שעשתה מפא”י כדי למחוק את לוחמי המחתרות מהזיכרון הלאומי היה מבחינתם המעשה הנורא מכול. בן גוריון אסר להציב את סמל צה”ל על מצבות חללי המחתרות, והתקשורת התעלמה במופגן מטקסי אזכרה שנערכו להם. על צה”ל נאסר לשלוח חיילים לטקסים הללו, ובשעה שאישים רבי מעלה (ובהם נשיאים וראשי ממשלה) הרבו להשתתף באירועים לזכרם של נופלי ההגנה, הם סירבו לבוא לאירועים לזכר נופלי אצ”ל ולח”י.
לדברי ד”ר אודי לבל, מחבר הספר “הדרך אל הפנתיאון”,5 מדיניות הניכור של בן גוריון חלה גם על הזכאות של המשפחות השכולות לתגמולים, לתמיכה נפשית ולאזכור שמות הנופלים בבתי יד לבנים ובאנדרטאות הממלכתיות, ואף על מימון ניתוחים וטיפולים לנכי מלחמת העצמאות. את כל אלה, מציין לבל, מימנו ישירות חברי הכנסת של חרות, אשר תרמו את הסכומים מכיסם הפרטי. “משפחות חללי האצ”ל והלח”י נשארו מחוץ למגש הכסף הישראלי. מנועות חוקית מלהעניק לקבר יקירן אפילו סמל ממלכתי.”
הסיפורים האישיים שמביא לבל בספרו מבטאים את מה שראו, שמעו וחוו באותם ימים ילדים רבים של יוצאי המחתרות. אמו של יחיאל דרזנר, אשר הועלה לגרדום באפריל 1947, נאלצה להסתיר את השבעה על מות בנה, “שמא יגלו אנשי ההגנה לבריטים שהמשפחה חברה במחתרת הרוויזיוניסטית”. אמם של מנחם ושלמה גלבגיסר, שנפלו בקרבות על הגנת המדינה, קיבלה מכתב ניחומים על מות מנחם (שנפל לאחר צירופם של גדודי האצ”ל לצה”ל), אבל לא על מות שלמה (שנפל כלוחם האצ”ל). בביקורה בבית יד לבנים ראתה שרה צוקרמן כי תמונת בנה שמואל, איש הלח”י, אינה מופיעה בין תמונות הנופלים.
ההתגייסות של בני המשפחה הלוחמת היתה אפוא גם כלפי פנים: הלוחמים הוותיקים עזרו אלה לאלה למצוא פרנסה, לממן טיפול רפואי, לגייס כסף למשפחות שכולות ולפרוע חשבונות. בשנותיה הראשונות של המדינה, רוב אזרחי המדינה היו עולים חדשים חסרי כול, ורק לראשי מפא”י היה הכוח לחלק כספי תרומות של יהודי העולם (וכעבור זמן, גם את כספי השילומים מגרמניה). רוב הציבור נסמך על שולחן הממשלה: מי כמורה, מי כחייל, מי כפקיד, מי כספק או קבלן של השלטון ומי כמקבל קצבה או תלושי מזון. יוצאי המחתרות נזרקו אל מחוץ למעגל.
“אנחנו הילדים נשאנו על גבנו את תחושת הנרדפות,” סיפר לי העיתונאי, הדובר והפרשן הוותיק איתן הבר,6 בן למשפחה רוויזיוניסטית. “בתנועה היתה תמיד תחושה של משפחתיות בגלל הנרדפות הזאת.” הוא זוכר כיצד אביו הקדיש את מיטב זמנו אחרי תקופת המחתרת לארגון של”ח (שיקום לוחמי האצ”ל) — ארגון שאסף תרומות לשיקום פצועי אצ”ל ולתמיכה במשפחות שכולות מקופחות — וכיצד נהג להתלוות אל אביו לבית הכנסת שבמצודת זאב כדי להשתתף בראש השנה בתפילה השנתית של יוצאי המחתרות. “בגין בא להתפלל, כולם באו, כל משפחת האצ”ל,” סיפר בדרכו הציורית לאחר שנים רבות. “היתה משפחתיות עד סירחון, מהנפטלין של החליפות שהוציאו מהארון.”
ההורים לא דיברו עם ילדיהם על הכאב והעלבון. גם כשזקנו נמנעו מלדבר עם בניהם ובנותיהם על ההשפלות שידעו. אך הילדים ספגו. הם לא מרדו בהורים, כפי שעושים בני נוער בגילם, אלא מרדו עם ההורים בשלטון.
רבים מההורים ניסו דווקא לשכנע את ילדיהם להימנע מפעילות בתנועה ולהתרחק מפוליטיקה. הם הטיפו לילדים שלא להחשף כחרותניקים. לא להיכנס לביצה הטובענית. הם קיוו שילדיהם לא יסבלו כמוהם, שלא ישלמו את המחיר שהם עצמם שילמו. אך המורים בבתי הספר קוממו את הילדים, ספרי ההיסטוריה הרתיחו אותם. העלבון הצורב שנפל בחלקם של ההורים היה חוויה משפילה אך מכוננת בשביל הבנים והבנות. ממרחק של יותר מחמישים שנה, כמעט כולם עדיין מספרים עליו בכאב שניכר בקול הרועד או בדמעה שבזווית העין. כאילו זה קרה רק אתמול.
אין עדיין תגובות