כשגופת תלמיד מתגלה בישיבה תיכונית ברמת הגולן, הישיבה רועשת. כשמתבררת זהותו של הנרצח, המדינה גועשת. המשטרה אובדת עצות, ולחקירת האירוע […]
– 1 –
כתר מתגלגל, יונה עפה
“ועכשיו, לרגע שכולנו חיכינו לו!” הכריז נער שעמד במרכז הבמה והחזיק מיקרופון בידו השמאלית. קולו רווי ההתלהבות הדהד בין קירות אולם הספורט של הישיבה התיכונית חלע”ד.
“אתם מוכנים לזה?” שאל הנער. הוא היה מחופש למנחה טלוויזיה, ואף שהיה בעל בטן שמנמנה, החליפה שלבש הייתה גדולה עליו במידה או שתיים.
התבוננתי בו ורגעי ההכתרה שלי שטפו את זיכרוני.לא להאמין שחלף כמעט עשור מאז.
לטובת מי מכם שלא למד בישיבה תיכונית, אולי שווה שאעצור לרגע ואסביר מהי בכלל הכתרה: במוסדות החינוך של הציונות הדתית, מעלים השמיניסטים, מדי שנה, הצגה ששמה ללעג את התלמידים ואת המורים מכל המחזורים. באופן מסורתי, האירוע מתקיים בחודש אדר, ורגע השיא שלו הוא הכתרת רב הפורים – התלמיד הנערץ ביותר בשכבה. אם תרצו – מלך הנשף בגרסה הדתית.
“רב הפורים של מחזור ל”ז, הוא… היא…” עצר הנער במכוון לכמה שניות ארוכות, נותן למתח שבקהל להתפשט, “גבירותיי ורבותיי, קבלו במחיאות כפיים סוערות את רב הפורים של מחזור ל”ז – נגב אור־ציון!”
צליל רועם של מחיאות כפיים מתפרצות השתלב במנגינת השיר “עין הנמר” מהסרט “רוקי” שהופעל בעוצמה. קלישאה רדפה קלישאה, ותלמיד לבוש שחורים, שעמד בפינה נסתרת מימין לבמה, פתח כלוב מתכת קטן שמתוכו פרחו חמש יונים. כנפיהן נצנצו באורות הפנסים כשנמלטו לעבר התקרה. טרקטור שופל שניצב בצידו השני של האולם התעורר לחיים. כף החפירה של השופל החלה לנוע מטה באיטיות. עליה נראתה דמותו של נגב, שנשענה על הכף בנונשלנטיות מתריסה כשגבה מופנה לקהל. הוא היה גבוה, שערו הבלונדיני החלק גלש על כתפיו, ועל השיער הונח ברוב הוד כתר כסוף משובץ באבני חן מזויפות.
הכף נחתה על הבמה בצליל מתכתי ודממה ריחפה בחלל. לרגע לא קרה דבר מלבד יונה אחת שירדה מהתקרה ונחתה לצד הכף, בוחנת את המחזה בסקרנות. הקהל המתין שנגב אור־ציון, רב הפורים הטרי, ידלג מהכף ויישא את נאום הזכייה המסורתי. לאחר כמה שניות דרמטיות שבהן נגב נשאר קפוא, כשגבו מופנה לקהל, המנחה, על פניו חיוך נבוך, ניגש אליו בצעדים הססניים.
“אחי?” המיקרופון שעדיין היה בידו הדהד את קולו המבולבל, “נגב, מה קורה, נשמה?” הוא הושיט את ידו לעבר נגב.
ברגע שהניח אותה על כתפו התרחשו כמה דברים במקביל: גופו של נגב נפל לאחור במהירות ונחבט ברצפה ברעש. הכתר שעל ראשו עף באוויר, נחת על הבמה, התגלגל ונפל ממנה לשורת המושבים הראשונה. היונה הסקרנית זינקה לגובה בבהלה ונמלטה מהמקום. ואז, זרקור שהופעל על־ידי אחד מהתלמידים נדלק לפתע וחשף מראה אכזרי. פרצופו של נגב אור־ציון היה עטוי במסכת גורילה שעירה, מטילת אימה, ובמרכז בטנו נפער פצע מחריד, שממנו השתרבבו חלקי מעיים וזרזיף של דם בצבע ארגמן ניגר ממנו. שמתי לב שעל זרועו הימנית נקשר חוט אדום, כנראה להגנה ממזל רע. לא עבד הפעם.
דממה מקפיאה השתררה באולם הספורט. אימה אחזה בנוכחים. פתאום נשמעו צרחות מכיוון הקהל, ואישה בכיסוי ראש פילסה את דרכה בין השורות.
“זאת בדיחה, נכון? תגידו לי שזאת בדיחה!” קולה נשבר באוויר הכבד של האולם. גופה רעד, פניה היו מעוותות מבלבול ועיניה פעורות מפחד. היא טיפסה לבמה, דחפה את המנחה ההמום, דרכה בשלולית הדם שהחלה להיקוות והתרסקה לצד הגופה בצעקות, “לא, בבקשה לא!”
*
“זאת אפי אור־ציון, אימו של המנוח,” אמר מלאווח ועצר את הסרטון שהתנגן על המסך הסדוק של המחשב הנייד.
חלפו חמישה חודשים מאז שהצטרפתי לצוות שלו, ועדיין לא ידעתי מה שמו האמיתי. השוטרים בתחנה קראו לו מלאווח בגלל כתם הלידה העגול שהיה פרוס על צווארו הרחב. הוא היה גבר בשנות החמישים לחייו, קרחת שחומה לראשו ששיוותה לו מראה של ביצת חמין של שבת בבוקר. הייתה לו בטן בולטת למדי, אך סקירה מהירה של גופו העידה כי עד לאחרונה היה שמן הרבה יותר. סימני מתיחה, משינוי המשקל הקיצוני שעבר לאחר ניתוח קיצור הקיבה, עיטרו את זרועותיו, והעור שבין הסנטר התחתון שלו לכתם המלאווח בצווארו נתלה ברפיון כמו דלדל של תרנגול.
מלאווח סגר את מסך המחשב והתכופף לעברי. הבל פיו הדיף ניחוחות של פטל ממיץ הוויטמינצ’יק שהיה שותה לאורך היום, ושל הסיגריות שהיה מעשן בשרשרת.
“ימ”ר צפון אחראים על התיק הזה, והם נתקעו בחקירה. הילדים בישיבה לא כל כך משתפים איתם פעולה,” אמר ופוקק שתיים מאצבעותיו השעירות. “עבר שבוע מאז הרצח, ואין להם אפילו קצה חוט אחד.” הוא עצר לרגע והביט בי.
“או־קיי, ואיך זה קשור אליי?”
לא הבנתי למה הוא מספר לי את זה. מובן שידעתי על המקרה, כל המדינה הכירה לפרטים את רצח נגב אור־ציון. אפילו זכרתי איפה הייתי כששמעתי עליו: בחדר הכושר הצמוד לדירה שלי, באזור כיכר דיזנגוף בתל אביב. בדיוק הנחתי את מוט משקולות החזה על הסטנד, כשעל מסך הטלוויזיה מולי הופיע מבזק חדשות מתפרץ. זה שהיה מדובר בתלמיד תיכון, ושמותו התרחש לעיני קהל חי, לא הייתה הסיבה המרכזית להד שקיבל הרצח, אלא הידיעה שאותו הנער היה בנו של השר לביטחון פנים היא זאת שפתחה מהדורות.
“לפני שהגעת ללהב היית מסתערב, נכון?” מלאווח לקח את הכיסא הנוסף שהיה בחדר והתיישב מולי.
היינו בחדר החקירות של מטה להב 433 באזור התעשייה של לוד. זה היה מקום אפרורי, החדר היה עירום כמעט לחלוטין. לא היה בו דבר מלבד שני הכיסאות ושולחן לבן. במרכז השולחן עמד מכשיר הקלטה כבוי, ובקצהו שתי קערות פלסטיק, אחת עם עוגיות עבאדי והשנייה עם תמרים – פיתיון לנחקרים בדמות נשנוש שיפתח להם את הפה.
“או־קיי, אז?” שאלתי, “הרוצח של הילד הזה הגיע מכפר פלסטיני, ואתה רוצה שאלך לעצור אותו?”
הרמתי את כוס הקפה השחור שניצבה מולי והעלתה אדים. לגמתי ממנה באיטיות, נותן לחום להתפשט בקרבי. הימים היו ימי חודש מרץ “הקר ביותר בשנים האחרונות”, כפי שהכריזו החזאים בחדשות, ומעיל היוניקלו שלבשתי לא חימם אותי.
“לא, חביבי, יש לי משימה הרבה יותר פשוטה בשבילך. אנחנו צריכים שתסתערב לתוך הישיבה ותברר מבפנים מה קרה.”
הקפה נתקע לי בגרון. הוא לא אמר את זה הרגע. “אתה לא רציני,” השתעלתי.
“אני רציני מאוד,” אמר מלאווח והוציא מכיסו תעודת זהות שממנה ניבט אליי הפרצוף הכועס שלי.
לו ידעתי אז, בגיל שש־עשרה, כשישבתי בחנות הצילום האפלולית בתחנה המרכזית בירושלים, שהצילום לתעודת הזהות הולך להישאר איתי לכל החיים, הייתי משקיע לפחות בחיוך. לבשתי שם חולצה כתומה מכוערת, ולשיער המגולח שלי הודבקה, בסלוטייפ, כיפה קטנה. “תחתית של כוס תה” נהג אבי לכנות אותה.
“החל ממחר אתה כבר לא עומר שאולוף,” הוא נופף בתעודה, “אלא עשהאל גולדשטיין – נער גבעות שגדל ביצהר. ההורים שלך, עשי, החליטו לשלוח אותך לרמת הגולן אחרי שנתפסת עושה בלגן ביהודה ושומרון וקיבלת צו הרחקה.”
לקח לי רגע לצאת מההלם שאחז בי ולעכל שהאיש לא צוחק.
ידעתי שהשוטרים במחלקה לא חיבבו את העובדה שהנחיתו עליהם שוטר מתחיל ללא ניסיון חקירתי לצוות שלהם, אך מפה ועד להגלות אותי לישיבה ברמת הגולן – יש מרחק ענק.
לכסנתי לעבר מלאווח מבט ארוך, כמעט מתחנן.
“ברור לי שזה לא מה שחשבת שתעשה כשפרשת מהימ”ס, אבל אלה הוראות שהגיעו מלמעלה,” התנצל מלאווח וזרק לעברי את תעודת הזהות החדשה. “הנרצח הוא בנו של השר לביטחון פנים אייל אור־ציון, והשר זועם. אם לא נמצא את הרוצח של הבן שלו, נדמה לי שהמפכ”ל לא יישאר בתפקיד לעוד הרבה זמן.”
שתקתי. גבוה מעליי זמזמה נורה ישנה. התפללתי שזאת מתיחה ושעוד רגע ייכנסו לחדר השוטרים מהמחלקה ויצחקו על כך שעשו לי “טבילת אש” מסורתית.
העיניים שלי שוטטו מסביב לחדר אך לא ראיתי איש. ניסיתי למצוא מוצא. לחפש בראשי תירוצים כדי להתחמק מהמשימה הזאת. לחזור לספסלים של ישיבה תיכונית? איזה צער בעלי חיים… לא מספיק שסבלתי ארבע שנים בנערותי, עכשיו אני צריך לחזור להתעללות הזאת כגבר בוגר. תחושות מוכרות של אשמה, דחייה וזיוף מילאו את החזה שלי כמו ערפל פתאומי שמכסה כל חלקה טובה. חלק גדול מהסיבות שבשלן המשכתי לשירות קבע בצבא והתגייסתי לאחר מכן למשטרה היה כדי לברוח מהישיבה. לעשות משהו שיגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, מועיל. בדיוק ההפך ממה שהרגשתי שם.
“למה דווקא אני?” רטנתי כשלא מצאתי תירוץ מספק. “עם כל הכבוד, המפקד, יש שוטרים שאומנו להיות סוכני נוער! בחייאת, מלאווח, בדוק שאתה יכול למצוא מישהו מתאים יותר.”
אומנם מלאווח היה קצין משטרה מהסוג הישן, כזה שאוהב לנבוח פקודות על פקודיו, אבל הוא היה גם אחד מהקצינים הישרים ביותר שנתקלתי בהם, וידעתי שהוא עשוי מחומרים אנושיים. רק צריך לדבר איתו בהיגיון.
“אתה הכי מתאים שיש, חביבי. אין אף סוכן שגם היה בעברו תלמיד בישיבה תיכונית וגם נראה כאילו לא חלף יום מאז.” הוא הרים את תעודת הזהות שזרק קודם על השולחן. “סוף־סוף יהיה שימוש לבייבי פייס שלך!” חיוך התפתל על פניו כשהפנה אליי את התמונה.
הלחיים החלקות שלי נראו לא מותאמות לתאריך הלידה שהופיע מתחתם. לא משנה כמה שנים חלפו מאז הצילום ההוא, הפנים שלי עדיין סירבו להצמיח שערות נוספות מלבד השביל הדקיק שירד במורד הלסת שלי ודרש גילוח בקושי אחת לשבוע. כמעט שלא היה צריך לנקות את הכיור משלוש וחצי השערות שנפלו לתוכו בגילוח השבועי. אם החבר’ה מהתיכון היו יודעים כיצד נאבקתי בזה וניסיתי לגלח את לחיי בכל יום כדי להמריץ אותן לצמוח, הם היו עושים לי את המוות. ולא שהם לא מצאו דברים אחרים שאיתם יכלו ללעוג למראה שלי. אם אלו העיניים האסיאתיות שירשתי מאימי ואם זה הגובה הנמוך שירשתי מאבי. לא מספיק שכל התיכון צחקו עליי שאני נראה כמו ילד, עכשיו המראה שלי חוזר להתנקם בי בגיל עשרים ושמונה.
“אני לא נראה בן שמונה־עשרה, מלאווח!” ניסיתי להתווכח.
“אתה צוחק עליי? אם הייתי עובד בפיצוציה לא הייתי מוכר לך אפילו בירה שחורה, נשמה.”
“תתפלא,” הקול שלי יצא גבוה משהתכוונתי, “אבל כבר כמה שנים שלא מבקשים ממני תעודת זהות בברים.”
“וואו! כמה שנים?!” הוא צחק ונשען לאחור. קווצת שיער חזה הציצה מבעד לחולצה שלו כמו סוריקטה סקרנית.
“ועזוב את זה – עשהאל גולדשטיין? תסתכל עליי! אני יותר שחום ממך, מה קשור גולדשטיין?!”
הטיעון שלי סוף־סוף הצליח לחדור את השריון של מלאווח. הוא נעץ מבט נוסף בתעודת הזהות וחשב. “טעות שלי. בסדר, לא נורא. אם מישהו ישאל תגיד שאתה חצי־חצי, שאימא שלך מרוקאית ושאבא שלך רוסי אשכנזי עם שורשים מקזחסטן או איזה חור אחר. זה כבר יסביר את העיניים שלך.”
לקחתי עוגיית עבאדי מהקערה שהונחה על השולחן ולעסתי אותה, מנסה להראות נוכחות, להציב גבולות. “לא תודה. אני לא מעוניין,” אמרתי.
“לא מעוניין?” הוא גיחך וקם מהכיסא. הרגליים שלו היו קצרות, וההליכה שלו הזכירה לי את הליכתו של שור זועם באמפיתאטרון ספרדי. מלאווח פנה לכיוון הדלת וכשפתח אותה הסתובב אליי, “אני לא זוכר ששאלתי אם אתה מעוניין, חביבי. זאת פקודה.”
אין עדיין תגובות