בעולם שבו כל תנועה נרשמת, כל רגש מנותח וכל אדם מדורג על פי אלגוריתם סמוי — נדמה שהחירות האנושית עדיין […]
פרק ראשון
עתיד בכורסה
- מֵרב
דו”ח פעילות מקס
אווטאר מרב.
יום א’, 07:00 בבוקר.
מסך: קיר מערבי בסלון.
דסקטופ עסקי: ׳כורסה — חברת ביטוח׳.
אינטראקציה: חברתית.
הגבתי לקריאה של אבי. מתוך היכרות עם סטטיסטיקת ההעדפות של הבוס שלי, העליתי מהבק ספייס את הדסקטופ העסקי שלו. וידאתי שברקע המסך שמאחוריי מופיע, כרגיל, הכיתוב “עתיד בכורסה”, כשהמילה “כורסה” מעוצבת כלוגו החברה, ומתחתיה מופיע בקטן “כורסה — חברת ביטוח”. אבי בירך ב״בוקר טוב״ ויצא משדה הראייה של מסך קיר הסלון כשהלך למטבח, אך עדיין יכולתי לראותו מול מסך דלת המקרר. הוא מזג לעצמו חלב בקפה.
שינוי מיקום: מסך דלת המקרר.
עדכון מילולי: אבי, סומסום התקשרה, ביקשה שתחזור אליה.
אבי שאל: מי זאת לעזאזל סומסום?
עדכון מילולי: כוכי, החברה של יוני הבן שלך. ככה היא קוראת למקס שלה.
אבי שאל: למה ילדים לא יכולים לתת שמות נורמליים למקס שלהם?
העליתי פנים על המסך שמול דלת המקרר וחייכתי, אך לא עניתי.
אבי שאל: מה פתאום היא מתקשרת אליי?
עדכון מילולי: כוכי מתכננת מסיבת הפתעה ליום ההולדת של יוני, היא רוצה לתאם איתך משהו.
אבי שאל: אתן לא יכולות לתאם ביניכם, את וסומסום?
עדכון מילולי: כוכי רוצה לדבר איתך בעצמה, זה כנראה אישי.
אבי אמר: אה, בסדר, אני אדבר איתה אחר כך.
שעה 07:20 — סיום אינטראקציה חברתית ותחילת עבודה.
שאלתי: אתה רוצה לעבור על יומן הפגישות להיום?
אבי שאל: משהו השתנה מאתמול?
דיווח: לא.
אבי אמר: אז לא צריך, אני זוכר הכול.
שאלתי: יש לך מחר זמן לפגישה עם שם טוב שמחה, שנתאם איתו?
אבי צעק: כן בטח! עוד לא עשית את זה?
למה את מחכה, תזיזי את התחת!
מתוך היכרות עם סטטיסטיקת התגובות של אבי ידעתי ששפה בוטה היא אצלו סוג של הומור, ולכן עניתי בהתאם:
אתה יודע שאין לי תחת.
אבי אמר: נכון, אבל יש לך ציצים.
חייכתי שוב: מה, לא טוב? הלקוחות שלך אוהבים אותם!
אבי צחק: הלקוחות שלי מתים עליהם! זה משפר לי את הדירוג ב־SEGI.
07:30: סיום אינטראקציה עם הבוס, השתקת מסך. תחילת עבודה שקטה.
07:31: משימה ראשונה — שיחה עם סומסום.
עדכון מילולי: שלום, אני מרב, מקס של אבי. ההודעה התקבלה, אבי יחזור אלייך בהקדם.
- האלגוריתם
“בוקר טוב, מר שרוני,” בירכה האווטאר מהסמארט סקין הענק בכניסה למשרד, “אלדד כבר מחכה לך, הינך…”
“תודה, תודה,” דניאל ענה בעצבים ונכנס בסערה למשרד מבלי להמתין להמשך הדברים.
מולו ראה את אלדד עומד מול החלון הענק, צופה על הנוף, עם גבו לדלת.
“דני’לה,” אלדד סובב את ראשו למשמע טריקת הדלת וקרא אליו בשמחה מזויפת.
חיוכו היה מעצבן כמו רעמת תלתליו הג׳ינג׳יים ופני הבייבי פייס שלו. וכמו החליפה היקרה שבה הקפיד תמיד להופיע. וכמו העובדה שהיה מיליונר כבר בגיל 15.
“בוא נגמור עם זה כבר,” דניאל אמר בגסות.
“ויסקי?” הציע אלדד.
“זה לא מפגש חברתי,” רטן דניאל.
“למה? אנחנו לא חברים?” שאל אלדד ומזג את הוויסקי בכל זאת.
“דני, דני… מה אני אעשה איתך?” מלמל לעצמו, בעודו לוקח את כוס הוויסקי וחוזר אל החלון.
דניאל הסתיר את עוגמת הנפש שחש, בכל פעם שהביט בפוסטר, שעדיין היה תלוי במסגרת מהודרת על קיר המשרד. אותו צילום מלפני כמה שנים, מאותה כתבה היסטורית שבה הופיע דניאל לצידו של אלדד, כשעוד היו חברים טובים.
צילום מתוך כתבה על שני צעירים ישראלים שכבשו את העולם עם מערכת סקרים מהפכנית שפיתחו. הם היו הראשונים בהיסטוריה שניצלו את האלגוריתם של SEGI למטרה שהתבררה כרווחית ביותר. המערכת נמכרה בכל העולם והם הפכו למיליונרים בין לילה.
הם נראים בתמונה כל כך זחוחים. האחד מיליונר ילדותי, נהנתן וקל דעת, עם רעמת תלתלים ג’ינג’יים. השני אינטלקטואל, אידאליסט, קירח עם משקפי ג’ון לנון, ונראה קצת כמו מהטמה גנדי.
“בוא, בוא רגע לכאן,” הזמין אלדד את דניאל לחלון, “תסתכל רגע החוצה. אני רוצה להראות לך משהו…”
דניאל, שכבר הכיר את השטויות של אלדד, נאנח.
“תרשה לי להציג בפניך,” המשיך אלדד, “את המציאות,” והחווה בידו מול הנוף.
“מציאות, דניאל. דניאל, מציאות. נעים מאוד.”
“ממש מצחיק,” אמר דניאל.
“מה אתה רואה, דניאל? מה בעצם אתה רואה כשאתה מסתכל על הנוף של תל אביב?
אתה רואה בניינים? ממש לא! אתה רואה את הסמארט סקין. אותה טכנולוגיה שמסתירה את קירות הבתים. אותה טכנולוגיה שעוטפת כל משטח סביבנו והופכת אותו למסך מגע חכם דו־כיווני. מסך שמאפשר לנו תקשורת, אבל גם מצלם אותנו מבלי שנשים לב. מסך שמשדר לנו פרסומות בכיוון אחד, ועוקב אחרינו בכיוון השני. אלה עיניים ואוזניים. זאת המערכת שנמצאת בכל מקום. המערכת שמסתתרת גם אצלך בבית, מאחורי מסך קיר הסלון, שעליו אתה צופה בהפסדים של הפועל כפר סבא.
מאחורי מסך המראה במקלחת ומאחורי מסך הטלפון שלך. המערכת שרואה ושומעת הכול. בשביל הרבה אנשים זו קללה. זה איום, חדירה לפרטיות. בשבילנו זו הזדמנות. הענקנו למערכת את היכולת לנתח את רצונותיו ואת מאווייו האמיתיים של כל אזרח במדינה על סמך אין־סוף פרמטרים פסיכולוגיים־התנהגותיים, שהעיניים והאוזניים של המערכת מסוגלות לקלוט. וכל זה בזכות האלגוריתם המהפכני שאנחנו פיתחנו.
האלגוריתם נותן לנו את היכולת, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לנתח את רצון העם בשיטה מדעית ולהבטיח את יישומה של הדמוקרטיה באמצעות טכנולוגיה. האלגוריתם הוא השער שלנו לעולם חדש אמיץ. ולמי אכפת אם אנחנו גם מרוויחים מזה.”
“האלגוריתם הזה הוא השער שלנו לגיהינום,” סיכם דניאל בציניות.
“די, נו! תפסיק כבר עם הדרמה!” אלדד התלהם.
“לא אנחנו פיתחנו את האלגוריתם,” התעקש דניאל בזעם, “זה האלגוריתם של SEGI. אומנם הוא עושה את הדבר שתכננו, אבל למטרה אחרת. רצינו שינתח את העם, עבור העם ולטובת העם, ובמקום זה, הוא הפך להיות בעל סמכות כמו של אלוהים, או לפחות כמו של ארכיבישוף שמכתיר מלכים בשם אלוהים. זה דבר אחד לנתח את רצון העם כחברת סקרים, כמו שהיינו פעם, ודבר אחר לגמרי להחליף בחירות דמוקרטיות בסקר. לתת לאלגוריתם לבחור בשבילנו את ההנהגה? זהו טירוף חושים מוחלט, ואני לא מוכן להיות שותף לכך.”
האווטאר של המשרד השמיע בכריזה, “סימה מבקשת להעביר שיחה.”
דניאל הוציא את הטלפון.
“כן, סימה?” האווטאר הציגה פנים רציניות.
“זה תומר, להעביר אותו?”
“תגידי לו שאחזור אליו.”
סססאמו! אמר דניאל בליבו, ביקשתי ממנו לא להתקשר אליי כשאני כאן.
מתוך היכרות עם המשרד החכם שהיה פעם ביתו, דניאל ידע, שהמקס של המשרד מפקח על כל החומרה במשרד. כך אף מקס זר לא יכול להתחבר אוטומטית ללא אישור של מקס הבית.
לא נגרם כל נזק מודיעיני מתוכן ההודעה עצמה, אבל חשיפת זהותו של המתקשר הייתה תקלה חמורה. עכשיו אלדד ידע על קשריו עם קבוצת הפעילים שמארגנים את ההתנגדות.
“ארכיבישוף?” אמר אלדד מהורהר, “זה דווקא שם לא רע…”
- יוֹני
“בוא, תיכנס,” אמרה ד”ר פרנקל לנער שהמתין בחוץ.
“אממ, כן…”
יונתן צוריאל, שוב, חשבה לעצמה, בעודה מביטה במסך הטאבלט.
היא הסירה את משקפי הקריאה ונעצה בו את מבטה.
“כל כמה שאני מחבבת אותך, יונתן,” אמרה, “הייתי מעדיפה שניפגש פחות.” לפחות לא בנסיבות כאלה, אמרה לעצמה.
“אני מעדיף שקוראים לי יוני,” אמר הנער והוציא מתיקו מספר דפי נייר.
“הבאתי לך משהו…”
ציורים נוספים… המגירה שלה כבר הייתה עמוסה בציורים שלו. ברצון הייתה תולה אותם על קירות משרדה, אך מטעמי אתיקה נמנעה מכך. אחרי הכול, היא שימשה יועצת של כל בית הספר.
“פרק נוסף בקומיקס שלך?” היא שאלה.
“כן, אני מפתח דמות חדשה של רשע. עוד לא החלטתי איך לקרוא לו.”
היא עלעלה ונעצרה בדף, שעליו צוירה דמות של לוחם אפל בגלימה מתנפנפת עוטה מסכה, על רקע נוף עירוני אפוקליפטי עם שמיים מדממים. “אני רואה את הרשע,” אמרה בחיוך. הציורים שלו היו עשירים בפרטים, מושקעים, ריאליסטיים כצילום, אך מסוגננים. חלקם רשומים בעיפרון, וחלקם ברישום בדיו.
“אני לא יכולה שלא להבחין, כל פעם מחדש,” אמרה, “איך גם דמויות הרעים אצלך מתוארות עם המון הבנה ורגישות. זה לא ציור, זאת שירה.”
היא לא אמרה לו, אך היא ראתה הרבה מעבר לזה.
היא ראתה עד כמה הציורים דומים לאומן שיצר אותם. נער יפה, עדין ושברירי כמו פרח, עם שיער שחור גולש כשל נערה. שקדן ופדנט שאוהב את אומנותו עד כדי הקרבה עצמית, אך גם שקט, מופנם, רגיש ומלא חמלה, שמתעקש לראות את העולם בדרכו. היא יכולה הייתה לחוש את אישיותו המורכבת דרך האווירה ההזויה והקו הייחודי שהיו אופייניים לציוריו. חותמו האישי.
“אני מבינה שהדמות של הטוב לא השתנתה?” שאלה.
“ברור שלא! הוא הגיבור שלי.”
“הוא גם האווטאר של המקס שלך.”
“נכון, הוא גם משווק בשבילי את הסדרה. יש לי גם עמוד בית ייעודי.”
היא הנהנה בשקט, אצבעותיה מקישות על הטאבלט. “בוא תספר לי קצת על הגיבור שלך,” הרשתה לעצמה לסטות מנושא הפגישה.
“זה על ילד יהודי מברוקלין…” יוני שמח שניתנה לו הזדמנות לספר את הסיפור של הגיבור שלו, “שחי בתחילת המאה העשרים ואחת. ביום הוא תלמיד תיכון שמתקשה להתמודד עם הבריונים של בית הספר, אבל בלילות הוא הופך ללוחם אגדי שנקרא קטאנה.”
הוא הביט בה בעיניים מבריקות. “את יודעת מה פירוש השם?” שאל, וכשהנידה ראשה לשלילה, הוסיף בהתרגשות, מרוצה מעצמו, “קטאנה זו חרב ביפנית! והשם כבר אומר הכול…”
“וואו!” התפעלה היועצת, “אני מבינה למה קראת לו כך.”
“בסיפור שלי,” המשיך בלהט, “זה סמוראי שחי ביפן במאה השש־עשרה, והנשמה שלו מתגלגלת לגוף של הנער מברוקלין במאה העשרים ואחת, ובלילות הם מכסחים לרעים את הצורה.”
“רעיון מקסים!” אמרה. “למה דווקא תחילת המאה העשרים ואחת? למה לא בימינו?” שאלה מתוך עניין אמיתי.
“אה! זה בגלל שאני אוהב את התקופה הזאת,” ענה בגעגוע, “הייתי מת לחיות בה.”
“למה?”
“כי אז עוד לא היה להם SEGI. הם חיו בתקופת האינטרנט, והמדד היחידי לפופולריות היה כמה לייקים קיבלת בטיקטוק.”
“אז הרשע בקומיקס שלך…” היא היססה, “זה SEGI?!”
“לא יודע…” חיוך שובב עלה על פניו, “את הפסיכולוגית.”
היא חייכה ומסרה לו את הציורים בחזרה.
“את יכולה לשמור אותם אצלך,” אמר יוני, “כבר העברתי אותם לדיגיטלי.”
“תודה רבה!” אמרה והמשיכה עם רצף משפטים שנהגה תמיד לומר לו, “תמשיך עם זה, יש בזה הרבה מאוד פוטנציאל. אני אוהבת, זה מקסים.”
היא חייכה וטמנה את הציורים במגירה, לצד עשרות הציורים האחרים, וחזרה להביט בו.
“אני רוצה לדבר איתך על מה שקרה ביום ראשון,” אמרה בטון רציני.
לקח לו כמה שניות להתאפס על עצמו. “מה אני יכול להגיד,” השיב באדישות, “שברתי שולחן…”
“לפי מה שצמח כתב,” היא הקריאה מהטאבלט, “הטחת את הכיסא בשולחן, והמסך שלו נשבר.”
“כן…” הוא משך בכתפיו, “כנראה זה מה שקרה.”
“ו…” רמזה לו להמשיך.
“מה אני אעשה… נורא רציתי לנסוע.”
“ליפן, אתה מתכוון?”
“כן! סטודיו ג’יבלי. את יודעת מה זה בשבילי? חיכיתי לזה כל השנה!” הוא נעמד בכעס, “רק בשביל זה אני בחוג קומיקס המעפן הזה.”
“תאיר את עיניי,” ביקשה היועצת, “מה זה סטודיו ג’יבלי?”
“וואו,” קרא בהתלהבות, “זה רק חלום ישן שלי שכמעט התגשם…” היא הביטה בעיניו הנוצצות, “זהו סטודיו שעושה אנימה מאז שנות השמונים של המאה שעברה. את בכלל יודעת מה זה אנימה?” וכשהנידה ראשה לשלילה, הוסיף, “אנימה זה אנימציה ביפנית, כמו מנגה, שזה קומיקס ביפנית. ביפן זו תרבות שלמה… מה צמח בכלל מבין בזה…” הוא התהלך בחדר נסער. “ולמה פסלו אותי? על ציון נמוך! מה הקשר? ומה צמח מבין בכלל? מה צמח בכלל מבין בקומיקס?”
“זאת לא החלטה של צמח,” אמרה היועצת, “אתה יודע, זה בא מלמעלה.”
הוא הניף את ידיו לצדדים, “זה בא מאותו מקום שבאות כל ההחלטות שקשורות אליי. זה הדירוג הנמוך שלי ב־SEGI.”
“אל תהיה כל כך בטוח. הציונים הנמוכים הם בגלל שאתה מזניח את הלימודים לטובת הקומיקס.”
“כן?!” שאל בטון מלגלג, “אז למה את הקומיקס אני לא מצליח למכור?”
“אולי בגלל שאתה מתעקש לצייר הכול ידנית, ללא עזרה של כלים דיגיטליים. לוקח לך המון זמן להשלים פרק. ככה אתה גם מחסיר לימודים, וגם לא עומד בדרישות של המשווקים שלך!”
יוני לא ענה. הוא נראה קצת המום מבקיאותה הפתאומית של היועצת.
אחר כך הוסיף בקול שבור, “אם הדירוג שלי היה גבוה, כולם היו הולכים לקראתי. הרמה של הציורים שלי מצדיקה את זה, דווקא בגלל שהם ידניים…”
“כן, עם זה אני מסכימה לגמרי!” אמרה.
“אי אפשר לרמות את SEGI,” הוסיף יוני, “הוא חושף מה אנשים מרגישים באמת, גם אם הם לא מודעים לזה בעצמם. זה כמו פוליגרף, רק יותר בן זונה… כשהדירוג נמוך, זה אומר רק דבר אחד — שלא אוהבים אותי.”
היועצת נתנה ליוני כמה שניות להירגע, ואז שאלה, “אתה בכלל יודע מה הן ראשי התיבות של SEGI?”
“ברור,” אמר יוני, “Self Esteem Global Index.”
“בדיוק! מדד עולמי להערכה עצמית, יעני…” ד”ר פרנקל הרשתה לעצמה לרגע לגלוש לשפתם של הצעירים.
“אבל איך המערכת יכולה למדוד את ההערכה העצמית שלך?” יוני הרים את ידיו לאוויר בתסכול,
“כשהדירוג שלך נמוך, זה בסך הכול אומר, שהמערכת לא מעריכה אותך. וזה רק על פי קריטריונים שרירותיים שניתנים לפרשנות. בני אדם אמיתיים מורכבים מדי בשביל לדרג את האהבות שלהם לפי מדד. אף אחד לא יכול להגיד לך מה אתה שווה, אפילו לא SEGI. אני לא יכולה לייעץ לך איך למכור את הקומיקס. אני גם לא יכולה לייעץ לך איך להעלות את הדירוג. אבל דבר אחד אני כן יכולה להגיד. מותר לך לאהוב את עצמך. בלי קשר למה ש־SEGI אומר. יש לך את כל הסיבות שבעולם להעריך את עצמך. אתה לא תאמין כמה מעריכים אותך באמת. לא תאמין כמה אני מעריכה אותך! אתה מוכשר מאוד, יש לך דמיון מדהים, יש לך גם הרבה מאוד חברים טובים. ואם אני לא טועה, אתה גם בזוגיות עם מישהי… ניחנת בכושר שיפוט הרבה מעבר לגיל שלך, יש לך פרשנות גאונית על העולם, יש לך לב זהב…”
כשעיניו הבריקו מדמעות, אותן ניסה בכוח לשמור אצלו, היא עצרה את שטף דיבורה והושיטה לו את חבילת הטישו שהייתה מונחת על שולחנה.
היא נתנה לו מספר דקות להירגע, מזגה לו מים מהקנקן, שעמד מוכן על שולחנה בדיוק לרגעים כאלה, ואז סיכמה, “אני אדבר עם המנהל.” קולה היה שקט, “אני לא מאמינה שאוכל לשכנע אותו לבטל את הגזירה, זה מאוחר מדי. אבל אנסה לשכנע אותו שבנסיעות הבאות יתעלם מהציונים שלך. אולי גם אצליח לצרף אותך לנסיעה של בית ספר אחר. אבל אל תתפוס אותי במילה.”
היא נעמדה, רומזת שזמן הפגישה שלהם הסתיים, “בינתיים, תשתדל בכל זאת להעלות את הציונים שלך ובבקשה… אני לא רוצה שניפגש עוד פעם בזמן הקרוב. אל תשכח, גם זה יכול להשפיע על הדירוג.”
אין עדיין תגובות