מסה קצרה, מסה ארוכה (יחסית), סיפור קצר: שלושה טקסטים שכתבה וירג'יניה וולף בעיתות מלחמה, למעשה, שלוש מלחמות: האחת בתחילת מלחמת […]
המגדל הנוטה ליפול
(1940)
סופר הוא אדם שיושב ליד שולחן עבודתו ועיניו ממוקדות ככל יכולתו באובייקט כלשהו — אם נתעמק לרגע בדימוי הזה הוא עשוי לעזור לנו לדבוק בקו המחשבה שלנו. סופר הוא אמן שיושב אל מול גיליון נייר ומנסה להעתיק את מה שהוא רואה. מהו האובייקט־המודל שלו? לא מדובר בעניין פשוט כמו מודל של צייר; לא קערה עם פרחים, לא דמות בעירום ולא צלחת עם תפוחים ובצלים. אפילו הסיפור הפשוט ביותר עוסק ביותר מדמות אחת וביותר מתקופה אחת. הדמויות בהתחלה צעירות; הן מזדקנות; הן עוברות מסצנה לסצנה, ממקום למקום. הסופר חייב למקד את עיניו במודל שנע, שמשתנה, באובייקט שאיננו אחד אלא הוא אובייקטים רבים מספור. רק שתי מילים יכולות להקיף את כל מה שסופר נועץ בו מבט: חיי אדם.
נוסיף ונתבונן בסופר. מה אנחנו רואים — רק אדם שיושב מול גיליון נייר ובידו עט? זה לא אומר לנו הרבה, אם בכלל. ומעט מאוד ידוע לנו. כל כך הרבה אנחנו מדברים על סופרים, כל כך הרבה הם מדברים על עצמם, אז כמה מוזר שכל כך מעט ידוע לנו עליהם. מדוע לפעמים הם רוֹוחים כל כך ולפעמים נדירים? איך זה שלפעמים הם כותבים רק יצירות מופת ופעמים אחרות רק זבל? ואיך זה שמשפחה ששְׁמה שֵלי או קיטס או ברונטה מתלקחת פתאום בלהבה ומולידה את שלי, את קיטס, את האחיות ברונטה? מה הם התנאים שיוצרים את ההתפרצות הזאת? מובן שאין לכך תשובה. אם עדיין לא גילינו את הגורם לשפעת, איך נוכל לגלות את המיקרואורגניזם של הגאונות? הידע שלנו על אודות הנפש קטן אפילו מזה שעל אודות הגוף. יש לנו פחות ראיות. פחות ממאתיים שנה עברו מיום שאנשים החלו להתעניין בעצמם; בוֹזווֶל היה כמעט הסופר הראשון שסבר כי חיי אדם הם נושא ראוי לסֵפר. ועד אשר יהיו לנו יותר עובדות, יותר ביוגרפיות, יותר אוטוביוגרפיות, איננו יכולים לדעת הרבה על אנשים יוצאי דופן. לכן בידינו כיום רק תאוריות על סופרים — המון תאוריות, וכל אחת שונה מן האחרת. פוליטיקאים אומרים שסופר הוא תוצר החֶברה שבה הוא חי, כשם שבורג הוא תוצר של מכונת ברגים. אמנים אומרים שסופר הוא התגלות שמיימית שמבזיקה ברקיע, לוחכת את האדמה, ונעלמת. לפי הפסיכולוגים הסופר הוא צדפה: ניזון מגרגרי עובדות, מוטרד מן הכיעור, וכפיצוי על כך, הם טוענים, מפיק פנינה. גֵנֵאָלוגים אומרים ששושלות מסוימות, משפחות מסוימות, מניבות סופרים כשם שעצי תאנה מניבים תאנים — דריידֶן, סוויפט ופּוֹפּ היו כולם בני דודים, לדבריהם. כל זה מוכיח שבכל הנוגע לסופרים אנחנו שרויים בעלטה; כל אחד יכול ליצור תאוריה משלו; מקור התאוריה נובע כמעט תמיד מרצונו של בעל התאוריה להוכיח את מה שהוא מבקש להאמין בו.
תאוריות אם כך הן עניין מסוכן. ועם זאת עלינו לקחת את הסיכון וליצור היום תאוריה בבואנו לדון במגמות המודרניות. כשאנחנו מדברים על מגמות או תנועות אנו קושרים עצמנו מיד לאמונה שיש כוח כלשהו, השפעה או לחץ חיצוני חזקים דיים להטביע חותמם על קבוצה שלמה של סופרים שונים, עד כדי כך שלכל כתביהם יש מאפיינים משותפים. לכן עלינו להעלות תאוריה באשר למהותה של ההשפעה הזאת. אבל הבה נזכור תמיד — השפעות יש רבות לאין שיעור; סופרים הם אנשים רגישים לאין שיעור; ולכל סופר רגישות משלו. זו הסיבה שהספרוּת משתנה תמיד כמו מזג האוויר, כמו העננים בשמיים. קראו דף של סקוט; אחר כך של הנרי ג'יימס; ונסו להבין את ההשפעות שבעטיין שונה הדף האחד מן האחר. מובן שנבצר מאיתנו. אנחנו יכולים לפיכך רק לקוות שנצליח לציין את ההשפעות הגלויות ביותר שגיבשו סופרים לכדי חבורות. ספרים הם צאצאי ספרים כשם שמשפחות הן צאצאי משפחות. חלקם צאצאי ג'יין אוסטן; אחרים צאצאי דיקנס. הם דומים להוריהם, כשם שילדים אנושיים דומים להוריהם; ועם זאת גם שונים כמותם זה מזה, ואף מורדים כמו ילדים. יהיה קל יותר אולי להבין סופרים בני זמננו אם נתבונן קמעה בכמה מאבותיהם הקדמונים. אין לנו זמן להרחיק מאוד לעבָר — וּודאי שאין לנו זמן להתבונן בעיון. אבל בואו נציץ בסופרים האנגלים של לפני מאה שנים — זה עשוי לעזור לנו להבין איך אנחנו עצמנו נראים.
ב־1815 אנגליה היתה במלחמה, וגם כיום אנגליה במלחמה. לכן טבעי לשאול: איך המלחמה שלהם — המלחמה הנפוליאונית — השפיעה עליהם? האם היתה המלחמה בין הגורמים שהשפיעו על גיבושם של סופרים בחבורות? התשובה על כך משונה מאוד. המלחמות הנפוליאוניות לא השפיעו כלל על רוב הסופרים ההם. ההוכחה לכך נמצאת בכתביהם של שני סופרים גדולים — ג'יין אוסטן, וולטר סקוט. כל אחד מהם חי וכתב במהלך המלחמות הנפוליאוניות. אך אף שסופרים חיים בצמוד מאוד לחיי התקופה שלהם, אף אחד מהם לא הזכיר באף אחד מספריו את המלחמות האלה. מכאן שהמודל שלהם, חיי האדם שהם ראו לעיניהם, לא הופרעו או טולטלו או השתנו בעקבות המלחמה. וכמותם גם לא הסופרים עצמם. קל להבין את הסיבה. המלחמות בעת ההיא היו מרוחקות; היו עיסוקם של חיילים ושל ימאים, לא של אנשים פרטיים. לשמועות על קרבות נדרש זמן רב כדי להגיע לאנגליה. רק כשמרכבות הדואר היטלטלו לאורך דרכים כפריות עטורות בזרי דפנה, נודע לאנשי עיירות כמו ברייטון על זכייה בניצחון, והם הדליקו נרות בחלונות בתיהם. הַשוו את זה למצבנו כיום. כיום אנחנו שומעים את הירי בתעלה. אנחנו מדליקים רדיו; שומעים טייס מספר לנו שממש היום אחר הצהריים הוא הפיל מטוס קרב; המטוס שלו עלה באש; הוא צלל לים; האור הפך לירוק ואז לשחור; הוא התרומם אל פני המים וניצל בידי ספינת דיג. סקוט מעולם לא ראה את אנשי הספינות שטבעו בקרב טרפלגר; ג'יין אוסטן מעולם לא שמעה את רעם תותחי קרב ווטרלו. אף אחד מהם לא שמע את קולו של נפוליאון כפי שאנחנו שומעים את קולו של היטלר בשבתנו עם ערב בביתנו.
החסינות הזו מפני המלחמה נמשכה לכל אורך המאה התשע־עשרה. אנגליה היתה כמובן מעורבת תכופות במלחמות — מלחמת קרים; המרד ההודי הגדול; כל המלחמות הקטנות בחזית ההודית, ובסופה של המאה מלחמת הבוּרים. קיטס, שלי, ביירון, דיקנס, תאקרי, קרלייל, ראסקין, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט, טרולופ, הזוג בראונינג — כולם חיו בתקופת המלחמות האלה. אך האם הזכירו אותן אי פעם בספריהם? רק תאקרי, נדמה לי, ביריד ההבלים, תיאר את קרב ווטרלו זמן רב אחרי שהתחולל, וגם זאת רק כהמחשה, כרקע. הקרב לא שינה את חיי הדמויות שלו; רק הרג את אחד הגיבורים. מבין המשוררים רק ביירון ושלי חשו במידה עמוקה את השפעת המלחמות של המאה התשע־עשרה.
נוכל אם כן לומר בהכללה כלשהי שבמאה התשע־עשרה המלחמה לא השפיעה על הסופרים ולא על ראייתם את חיי האדם. אבל השלום — בואו נשקול את השפעת השלום. האם סופרי המאה התשע־עשרה הושפעו ממצבה של אנגליה בעיתות שלום ושגשוג? לפני שנסתער על הסכנות וההנאות שבהעלאת תאוריה, נתייחס לכמה עובדות. ידוע בעליל מחיי הסופרים של המאה התשע־עשרה שכולם היו אנשים אמידים בני המעמד הבינוני. רובם היו בוגרי אוקספורד או קיימברידג'. חלקם, כמו טרולופ ומתיו ארנולד, היו עובדי מדינה. אחרים, כמו ראסקין, היו מרצים באוניברסיטה. העובדה היא שעבודתם הניבה להם הון ניכר. הבתים שהם בנו מספקים לכך עדות ראייה. ראו את אחוזת אבּוֹטספורד שנרכשה מרווחי ספריו של סקוט; או את פרינגפורד שטניסון בנה בהכנסות משירתו. ראו את בתי המידות של דיקנס במרילבּוֹן ובגדסהיל. כל הבתים האלה חייבו הרבה משרתים ומשרתות, גננים וסייסים, מי שעורכים שולחנות וסוחבים פחי אשפה ומטפחים גנים מניבים. ולא רק בתים גדולים הם השאירו אחריהם, אלא גם יצירה ספרותית רבת היקף — שירה, מחזות, רומנים, מאמרים, חיבורים היסטוריים וביקורת. היתה זו מאה פורה ושופעת במיוחד — המאה התשע־עשרה. ובואו נשאל כעת — האם יש קשר כלשהו בין השגשוג החומרי הזה ליצירתיות האינטלקטואלית? האם יש קשר סיבתי ביניהם? קשה מאוד לקבוע — שהרי ידוע לנו מעט כל כך על סופרים ועל התנאים שמסייעים להם או מעכבים אותם. לכן מדובר בהשערה בלבד, בהערכה גסה אפילו; אבל אני חושבת שיש קשר. אולי "אני רואה" יהיה קרוב יותר לאמת מאשר "אני חושבת". חשיבה צריכה להתבסס על עובדות; וכאן אנחנו בונים על אינטואיציות יותר מאשר על עובדות — על האורות והצללים שנגלים לנו אחרי קריאת ספרים, על מה שעולה אל פני השטח המשתנים מתוך מגוון רחב של כְּתבים. ומה שאני רואה במבט אל פני השטח המשתנים האלה, הוא אותה תמונה שכבר הצגתי לפניכם: אני רואה את הסופר יושב ולנגד עיניו חיי האדם במאה התשע־עשרה. וכשאני מביטה איתו מבעד לעיני האנשים האלה אני רואה שהחיים מפולגים, מקובצים במעמדות רבים ושונים: האצולה, בעלי הקרקעות, בעלי המקצועות החופשיים, הסוחרים, מעמד הפועלים, ולבסוף הסימן השחור של המעמד הגדול הקרוי בפשטות ממצה, "העניים". בעיני סופר בן המאה התשע־עשרה חיי אדם נראו מן הסתם כמין נוף שמחולק לשדות. בכל שדה כונסה קבוצה שונה של אנשים. לכל קבוצה היו במידה זו או אחרת מסורות משלה, מנהגים משלה, דיבור משלה, לבוש משלה, עיסוק משלה. אבל השלום והשגשוג הם שכבלו כל קבוצה וקיבעו אותה במקומה — כל עדר רעה בתחום המגודר שלו. והסופר בן המאה התשע־עשרה לא חתר לשינוי המחיצות האלה; הוא השלים איתן. השלים עד כדי כך שהן כבר נעלמו מעיניו. האם יש בכך כדי להסביר מדוע סופרי המאה התשע־עשרה הצליחו ליצור דמויות כה רבות שאינן טיפוסיות אלא אינדיבידואליות? האם הסיבה לכך היא שהסופר לא ראה את המשוכות שבין המעמדות אלא רק את בני האדם שחיו בין המשוכות האלה? האם זו הסיבה שהוא הצליח להעמיק אל מתחת לפני השטח וליצור דמויות משניות רבות — פֶּקסניף, בֶּקי שארפ, מר וודהאוז — שמשתנות עם השנים, עם שינויי החיים? היום אנחנו רואים את המשוכות. היום אנחנו מבינים שהסופרים הללו עסקו רק במקטע קטן מאוד של חיי האדם — כל הדמויות של תאקרי שייכות למעמד הבינוני הגבוה; כל הדמויות של דיקנס באו מן המעמד הנמוך או הבינוני. היום זה ברור לנו; אבל נדמה כי הסופר עצמו לא היה מודע לכך שהוא עוסק רק בטיפוסים מסוג אחד; כאלה שעוצבו בידי המעמד שלתוכו נולד הסופר עצמו, המעמד שהוא הכיר הכי טוב. וחוסר המודעות הזה היה לסופר ליתרון עצום.
חוסר מודעות, שפירושו ככל הנראה לא־מודע שעובד במלוא המרץ בעוד ההכרה מנומנמת, הוא מצב שכולנו מכירים. כולנו חווים בחיי היום־יום שלנו את פעילותו של הלא־מודע. נניח שביליתם יום עמוס באתרי התיירות של לונדון. האם בשובכם הביתה תוכלו לומר מה ראיתם ומה עשיתם? האם לא תחושו בעיקר ערפול ובלבול? אבל אחרי מנוחה כלשהי, אחרי שהיתה לכם הזדמנות להסב מבט למקום אחר, המראות והקולות והדיבורים שעניינו אתכם במיוחד צפים כמו מאליהם אל פני השטח ונחרתים בזיכרון, ואילו הדברים חסרי החשיבות שוקעים אל תהום הנשייה. כך גם אצל הסופר. לאחר יום עבודה קשה שבו שׂירך רגליים, התבונן ככל יכולתו, הרגיש ככל יכולתו, רשם בספרי מוחו אין־ספור הערות, הסופר נעשה — אם מתאפשר לו — בלתי מודע. כלומר, תת־המודע שלו פועל במלוא המרץ בעוד ההכרה שלו מנומנמת. אבל אחרי הפוגה הערפל מתפזר, והנה לפניו הדבר שעליו הוא רוצה לכתוב — מתומצת ומסוגנן. האם נחטא לדבריו המפורסמים של וורדסוורת' על רגש שזוכרים ברגיעה כמקורה של השירה, אם נסיק מהם שב"רגיעה" כוונתו היתה כי על המשורר להיעשות בלתי מודע על מנת ליצור?
אין עדיין תגובות